מעצר על ניסיון בריחה מהמשטרה

החלטה 1. ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיא מוסייה ארד) בב"ש 6837/04, מיום 31.8.04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. 2. העורר הואשם בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, גניבת רכב ושהייה בלתי חוקית בישראל. על-פי כתב האישום, העורר פתח רכב גנוב בעזרת שלט רחוק, נכנס אליו והתניעו באמצעות מפתח. צוות מעצר של המשטרה שחיכה במקום החל בביצוע המעצר אך העורר ניסה להימלט תוך כדי נהיגה, כשהוא פוגע ברכב המשטרה ואף עולה עם רכבו על רגליהם של שניים מהשוטרים. כל אותה העת העורר שהה בתחומי מדינת ישראל ללא היתר. יש לציין, שבמהלך האירוע נורה העורר בחזהו על ידי כוחות המשטרה. 3. בד בבד עם הגשת כתב האישום בקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר גנב את הרכב או למצער, ביצע עבירה ברכב לפי סעיף 413י לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו בקבלת רכב או חלקי רכב גנובים. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של העורר כי לא ידע, עת שניסה לברוח, כי האנשים שביקשו לעוצרו הנם אנשי משטרה. עוד נקבע, כי בחלופת המעצר במזרח ירושלים שהוצעה על ידי העורר אין כדי להפיג את עילות המעצר נוכח הנסיבות הבאות: לעורר 12 הרשעות קודמות בעבירות רכוש ו-7 עבירות קודמות בגין שהייה בלתי חוקית בארץ; תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה של שלושה חודשים; העורר ביצע לכאורה את מעשיו פחות מחודשיים מיום שחרורו ממאסר; ניסיונו של העורר להימלט מן המקום; שהייתו של העותר בארץ ללא היתר. 4. לפניי טוען העורר, כי הוא אמנם שהה בישראל באופן בלתי חוקי, אולם אין ראיות לכאורה לביצוע העבירות האחרות שיוחסו לו בכתב האישום. לגבי האישום בגרימת חבלות לשוטרים, טען העורר כי מעצרו בוצע שלא כדין משום שהשוטרים לא הזדהו בפניו והוא לא ידע כי מדובר בשוטרים. על כן קמה לו, לטענתו, זכות להתנגד למעשה התקיפה. העורר טוען שאין בחומר החקירה גם ראיות בדבר פציעתם של השוטרים. אשר לאישום בגניבת הרכב, נטען שגם לעניין זה אין ראיות לכאורה, מה גם שברכב לא היו סימני פריצה או גניבה והוא השתמש במפתחות המקוריים של הרכב. 5. דין הערר להידחות. לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוצג בפני, אני סבור שבידי המשיבה קיימות ראיות לכאורה די הצורך לשלב זה של ההליך. לעניין הכניסה לישראל שלא כדין, אין חולק על כך שהעורר אכן ביצע עבירה זו. לגבי העבירה של גניבת הרכב, לפי כלל "החזקה התכופה", עצם הימצאותו של הרכב הגנוב בהחזקתו של העורר מצביעה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על כך שהעורר גנב את הרכב, או למצער שביצע בקשר לרכב זה עבירה לפי סעיף 413י' לחוק העונשין (ראה: ע"פ 480/88 בן-דוד פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 397). העורר אף לא ניסה להפריך חזקה זו בחקירתו במשטרה. לעניין חוקיות המעצר וגרימת החבלה לשוטרים, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שבנסיבות המקרה העורר היה צריך להיות מודע לכך שמדובר בשוטרים. מהודעות השוטרים עולה, כי הם חסמו את הרכב הגנוב באמצעות רכב מעצר משטרתי, נגשו לרכב הגנוב, כאשר הם חבושים בכובעי זיהוי משטרתיים בצבע כחול עם פס לבן זוהר עליו כתוב "משטרה", וכאשר העורר זיהה את השוטרים, הוא החל להתפרע, ניסה לעלות עליהם עם רכבו, ולא חדל מכך גם כאשר השוטרים צעקו לו "עצור משטרה" (ראה: הודעתו של השוטר שי סממה מיום 15.8.04). 6. בנסיבות המתוארות לעיל, קמו נגד העורר עילות המעצר שיסודן, הן במסוכנותו לביטחון הציבור והן בחשש להתחמקותו מהליכי שפיטה. בהתחשב בעברו הפלילי של העורר, ניסיונו להימלט מהשוטרים, והעובדה שביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בעוד תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בר הפעלה וכחודשיים בלבד לאחר ששוחרר ממאסר קודם, מקובלת עלי גם מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן להפיג את עילות המעצר בחלופת מעצר. הערר נדחה. מעצרמשטרהבריחה משוטר