מבוא .1ענין לנו בערעור על החלטתו של כב' ראש ההוצאה לפועל בירושלים (א' פוני), שלפיו חויב המערער בתשלום ריבית גם על התקופה בה הופקד הסכום הפסוק בקופת בית המשפט ובתשלום מס הכנסה שנוכה מהפרשי הצמדה על הפקדון. רקע עובדתי .2ביום 31.7.95נתן בית משפט השלום בירושלים (בת.א. 1028/94) פסק דין לפיו חויב המערער, יחד עם החייב העיקרי שאינו סולבנטי, לשלם למשיבה חוב בסכום של 000, 7דולר לפי השער היציג "בצירוף ריבית לא מצטברת בשיעור של % 11בשנה החל מיום 10.8.89ועד לפירעון המלא...". לטענת המערער, הסכום האמור שולם ואך בשל קשיי הוכחה פסק בית משפט השלום כפי שפסק. המערער הגיש ערעור על פסק הדין האמור (ע"א 365/95) וביקש לעכב את ביצועו. ביום 5.9.95דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב הביצוע. אולם, בית-המשפט ציווה להפקיד את הסכום שנדרש בקופת בית המשפט כדי להבטיח כי כספו של המערער יוחזר אליו אם יתקבל הערעור, או ישולם למשיבה אם יידחה הערעור, הכל לפי שייקבע. כספים שמופקדים בקופת בית המשפט נשמר ערכם על-ידי הצמדה למדד בלא ריבית וגם הפרשי ההצמדה והמדד אינם מתווספים מיום ההפקדה. לפי תקנה 2לתקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות), התשמ"א-1981, מי שזכאי לקבל פקדון שהופקד בקופת בית משפט במועד שקמה לו הזכות לדרוש אותו או לקבלו זכאי לקבלו בתוספת הפרשי הצמדה שתחול ממועדים ובשיעורים שנקבעו. אם הדרישה לקבל את הפקדון באה אחרי 30יום מיום ההפקדה, ממילא אין הסכום משולם בתוספת הפרשים של הצמדה מלאה. לפי חישוב שערך ב"כ המשיבה הופקד סכום של 187, 45ש"ח בקופת בית המשפט המחוזי. ביום 22.10.96החליט בית המשפט על דחיית הערעור שבעקבותיה הגישה המשיבה בקשה לקבלת הפקדון, וביום 11.2.97קבלה את סכום ההפקדה בתוספת הצמדה, שממנו נוכה מס ההכנסה במקור. בערעור זה נדרש בית המשפט לפסוק בשלושה ענינים שאפרטם להלן. השאלות שבמחלוקת .3לטענת ב"כ המשיב, הסכום שהופקד בקופת בית המשפט היה סכום חלקי בלבד, נכון ליום הפקדתו. הסכום שנפסק לפי פסק דינו של בית משפט השלום (להלן "הסכום הפסוק") לא הופקד מיידית בקופת בית המשפט, אלא כעבור חודשיים מיום שקיבל ב"כ המערער מכתב מאת ב"כ המשיבה ובו הסכום הסופי והמשוערך. מכתב ב"כ המשיבה נכתב אל המערער ביום 7.8.95ואילו הסכום הפסוק הופקד בקופת בית המשפט ביום .2.10.95היינו, באיחור של כחודשיים לכן דרש המשיב מהמערער לשלם ריבית בשיעור % 11עבור חודשיים אלה. לעומתו, טוען ב"כ המערער, כי טענה זו הועלתה מיוזמתו של ראש ההוצאה לפועל, כאשר הצדדים לא התייחסו לכך כלל וכלל בטיעוניהם לפניו, ולכן אין הוא יכול להישמע בטענה זו, בשלב זה. עוד טוען ב"כ המערער, כי: "משנדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע וביהמ"ש המחוזי החליט שהכסף יופקד בקופת ביהמ"ש, ויימסר לידי המשיבות לאחר פסה"ד בערעור ובהתאם לתוצאות, יצא המערער ידי חובתו לתשלום פסה"ד". לגרסת המערער, בית המשפט המחוזי קבל עליו לשמור על הכסף עבור המשיבה ולכן לא ניתן לחייבו בתשלום נוסף. לעומתו, טוען ב"כ המשיבה, שהחישוב צריך להיעשות מחדש ביום שבו הועבר הפיקדון לזוכה ולכן על המערער לשלם לו סכום נוסף של 000, 8ש"ח. לשון אחרת, המחלוקת המשפטית היא, האם על ידי הפקדת הסכום הפסוק בקופת בית המשפט המחוזי סולק החוב ונפרע באופן מלא, והחייב יצא בכך ידי חובתו. מחלוקת נוספת סבה סביב השאלה, האם בהנחה שיידחה הערעור ותתקבל הטענה כי בהפקדת הסכום הפסוק בקופת בית המשפט לא מלא המערער את חיובו לפי פסק הדין, האם יש לנכות מהסכום המגיע למשיבה ניכויי מס הכנסה. החלטת ראש ההוצאה לפועל .4ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו, כדלקמן: (א) המערער הפקיד את הסכום הפסוק כחודשיים לאחר שקיבל דרישה לכך מב"כ המשיבה. על זכותה של המשיבה לריבית של % 11על חודשיים אלה אין יכולה להיות מחלוקת, וזאת פעולה הנובעת מפסק דינו של בית המשפט השלום. (ב) המועד לסילוק הסופי של החוב על פי פסק דין הוא המועד שמלוא החוב הפסוק על פי פסק הדין מצוי בשליטתו המלאה של הזוכה, ובמקרה זה - סילוק החוב הוא בהעמדת הסכום הפסוק לשליטתה המוחלטת של המשיבה. (ג) אין המשיבה צריכה לשאת בניכויי מס הכנסה בגין הפרשי ההצמדה. לסיכום, ראש ההוצאה לפועל סבור כי "רק ביצוע מלא ומדויק של פסק הדין לידי המשיבה יכול להיכנס לגדרה של טענת פרעתי" (ההדגשה אינה במקור - ע.ק.). .5לעניין זכותה של המשיבה לקבלת הריבית בשיעור של %11, שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט השלום, בגין החודשיים שמיום הדרישה לתשלום הסכום הפסוק ועד להפקדה בפועל, אני מסכים לקביעתו של ראש ההוצאה לפועל. אולם, ב"כ המערער טוען, כי ענין זה הועלה לראשונה על ידי ראש לשכת ההוצאה לפועל מיוזמתו. נימוקו של ב"כ המשיבה לכך שלא דרש את תוספת הריבית לחודשיים הללו, כפי שעולה מסיכומיו, הוא "שכן היה מדובר בתשלום ע"ח (קרי: על חשבון - ע.ק.) ולא בתשלום מלא". הכלל הוא שבית משפט לא ייתן פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 153). במקרה דנן, לא הוגשו לראש ההוצאה לפועל כתבי טענות שתחמו את גדר המחלוקות והעילות, אך הצדדים העלו טיעונים בפני ראש ההוצאה לפועל ביום 26.6.97, והדבר מהווה תחליף שבאמצעותו ניתן לתחום את גדר המחלוקות והעילות. (וראה לעניין זה ע"א 456/92 חברת אחים אגבריה נווה נ' מנהל מס ערך מוסף. תקדין - עליון, כרך 97(3), תשמ"ז/תשמ"ח - 1997, עמ' 233). עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בפני ראש ההוצאה לפועל ביום 26.6.97, מעלה כי טיעוני הצדדים לפני ראש ההוצאה לפועל לא כללו כל התייחסות לטענה כי עקב האיחור שבהפקדה חב המערער למשיבה את סכום הריבית שהיתה אמורה להשתלם בחודשיים אלה. אם המשיבה טוענת כי הסכום הפסוק הופקד בקופת בית המשפט באחור ולכן היא זכאית לריבית שנצברה במועד זה, תתכבד ותגיש תביעה נפרדת. לפיכך, דין הטענה להתקבל. פרעון החוב הפסוק. אימתי? .6בפסק הדין קבע בית המשפט כי החוב ישתלם "בצירוף ריבית לא מצטברת בשיעור של % 11בשנה החל מיום 10.8.89ועד לפירעון המלא..." (ההדגשה אינה במקור). השאלה העיקרית בערעור זה היא, כאמור, האם בהפקדת הסכום בקופת בית המשפט המחוזי סולק החוב ונפרע באופן מלא לפי פסק הדין. לשון אחרת: האם עם הפקדת הסכום הפסוק בקופת בית המשפט נפסק "מרוץ הריבית" מבחינתו של המערער. כדי להשיב על שאלה זו יש לברר מה מטרתה של הטלת ריבית על הצד החייב לפי פסק הדין. הטלת הריבית הוא כעין "דמי שימוש" שמשלם החייב על השימוש שעושה בכספו של הנושה (ד. קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך תשנ"ו - 1996, עמ' 26). כל מי שמחזיק בכספו של הזולת, בין החזקה "שלא כדין" ובין החזקה "כדין" מפיק תועלת מן השימוש בכסף, ועל כן עליו לשלם לצד השני גם ריבית. המחוקק (ובתי המשפט שנותנים תוקף ופרשנות לרצון המחוקק המתבטא בחקיקה) רוצה למנוע מהחייב להרוויח מעובדת השארת הכסף ברשותו. במקרה דנא, מרגע שהופקד מלוא הסכום הפסוק, לא עשה המערער כל שימוש בכספי המשיבה ולא זכה לתועלת כלכלית. סיבה נוספת שבשלה פוסקים בתי המשפט חיוב ובצידו הצדמה וריבית היא למנוע מהחייב להרוויח מעובדת הישארות הכסף בידיו וכדי למנוע מהזכאי להינזק כתוצאה מפגעי האינפלציה. אמת נכון הדבר, שבמקרה דנן, הסכום הפסוק לא נותר בידי המערער, אלא הופקד בקופת בית המשפט. אולם, כל שעושה ההפקדה של סכום פלוני בקופת בית המשפט הוא - הבטחת תשלומו של הסכום ושמירתו במשמורת בית המשפט, אך לא שמירת ערכו הריאלי - אם הצמדה מלאה ואם חלקית - עם או בלי ריבית. אילו היה המערער מעכב את התשלום הסכום הפסוק, ללא כל פניה לבית משפט, אזי היה חייב בתשלום הריבית האמורה, אך גם הפקדתו של הסכום בערכו ביום הפקדתו בקופת בית המשפט, אינה פוטרת את המפקיד מתשלום הסכום הפסוק בצירוף ההצמדה והריבית שנקבעו בפסק הדין. בעלי הדין חלוקים ביניהם בענין פרשנות פסק הדין בע"א 44/81 (להלן - ענין ולירו) שעליו סמך ראש ההוצאה לפועל את החלטתו. בענין ולירו נשאלה השאלה מתי רואים את התשלום כמבוצע, כאשר משולמת התמורה במסמך סחיר (כגון שיק), לאמור: "האם מועד התשלום הוא מועד הוצאת המסמך הסחיר או קבלתו, או שמא מועד התשלום הוא המועד שבו המסמך הסחיר נפרע או עשוי היה להיפרע" (ע"א 44/81 חיים אהרון ולירו נ' הועדה המקומית לתכנון, לז(1) 732). בית המשפט נדרש לפרש את המונח "עד לתשלום המלא בפועל", דהיינו, המועד שבו רואים את החיוב המקורי כמשולם ונפרע. בענין ולירו קביעת זמנו המדוייק של הפרעון נדרשה לצורך קביעת המדד שיחול על הסכום. למרות השוני בין עניין ולירו לעניננו, אנסה לבחון האם ניתן להקיש ממנו לעניננו. בענין ולירו, נדון הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וכך אומר הנשיא ברק: "בנסיבות אלה נראה לי, כי הנוסחה בדבר "התשלום המלא בפועל" משמעותה, כי החייב העמיד לשליטתו החופשית הבלתי מותנית והמיידית של הנושה את כספי הפיצויים, באופן שהנושה רשאי לעשות בכספים אלה כרצונו". בענין ולירו דובר בשיק שהועבר מהחייב לנושה. כל עוד לא פרע הנושה את השיק, סכום השיק מצוי בידיו של החייב והוא עשוי להרוויח כסף כתוצאה מכך, בעוד הנושה עלול להפסיד בשל שחיקת ערכו עקב האינפלציה. לכן, קביעתו של הנשיא ברק כי המדד הרלוונטי הוא המדד ביום פרעון השיק ולא ביום מסירתו או קבלתו ברורה והגיונית. לכאורה, ניתן לומר כי גם בעניננו יש לפרש את המונח "עד התשלום המלא" באופן שרק כאשר לנושה תהיה שליטה ממשית בכספים, אזי יהא מדובר בפרעון מלא. פרשנות זו תהיה הגיונית, נכונה וצודקת. גם אם ענין ולירו עוסק בענין שונה, ניתן להחיל את ההלכה האמורה אף בעניננו. הנשיא ברק מציין כי פרוש המונח "עד התשלום המלא בפועל' צריך להתפרש לפי נסיבות הענין וההקשר המיוחד. אמת נכון שניתן לאבחן את עניננו מענין ולירו בשני דברים אלה: (1) הסכום הפסוק לא נותר בידי המערער וזאת להבדיל מחייב שנותן שיק, שכל עוד לא נפרע הכסף מצוי ברשותו. מהותו המיוחדת של השיק באה לידי בטוי בע"א 789/82 משה עזרא נ' גבריאל מוגרבי (לז(4) 565) מפי כבוד השופט בייסקי כדלקמן: "בהפקדת שיק סתם אין משום השלשת כיפים לזכות המערערים כנדרש בחוק. הכספים נשארו בחשבונם של המשיבים ולא רק שעשו פירות למענם, אלא מאומה לא מנע מהם לדרוש את השיק בחזרה או לבטלו. המצב היה שונה אילו נתנו המשיבים הוראה לעורך-דינם לגבות השיק ולשמור התמורה בפקדון למען המערערים לעת הפינוי. במקרה כזה היה בידי המופקד להשקיע הפקדון שבידו כדי לשמור על ערכו הריאלי עד לסיום הסכסוך, וכל שאלת השיערוך לא היתה מתעוררת. אפשרות כזו אינה קיימת כאשר המשיבים שמרו עמם באופן מעשי ואפקטיבי על הכסף ורק שיק הופקד בידי עורך דין, בלי כוונה לממשו". (2) בית המשפט המחוזי, כבית משפט לערעורים, ציווה כי מלא הסכום הפסוק יופקד בקופת בית המשפט. דהיינו, ישנה התערבות מודעת של בית משפט על ידי קביעת מנגנון הצמדה אחר. אולם, ניתן ליישב ענינים אלה. ראשית, הפקדת הסכום בקופת בית המשפט אינה שומרת על ערכו הריאלי ואינה מניבה ריבית כחוק או לפי פסק הדין ואין בה משום "תשלום מלא בפועל" ועוד זאת: הפקדת הסכום בקופת בית המשפט אין בה כדי להקנות לזוכה חופש לעשות כל שימוש בכסף. שנית, הוראת בית המשפט להפקיד סכום פלוני, הגם שזו מהווה התערבות מודעת של בית המשפט בדרך של קביעת מנגנון הצמדה אחר - אין בה כדי לפטור את המפקיד מחיוביו. כאמור, הפקדה באה להבטיח את שמירת הסכום, בעת שהופקד, בבית המשפט עד שתוכרע המחלוקת, ומשהוכרעה המחלוקת - יש לעשות את החישוב על-פי ההכרעה. לשון אחרת, כמו בעניננו - לערוך את החישוב לפי פסק-הדין שעליו הוגש ערעור, או לפי הכרעה אחרת של בית המשפט. או-אז, ישלים החייב את החסר אחרי חישוב הצמדה מסוימת על הסכום שהופקד, או תושב לו יתרה - אם הסכום שנפסק קטן יותר מזה שהופקד, דבר שאינו חל בעניננו. אוסיף זאת: מצב המעורר קושי גדול הוא כאשר הסכום הפסוק יצא מידיו של החייב אך עדיין לא הגיע לידיו של הנושה. מי צריך לשאת, אז, בתשלום הריבית. במצב דברים זה ענין ולירו אינו דן, הרי כאשר השיק מועבר לנושה אין הסכום הפסוק מועבר לנושה, אלא ברגע הפרעון ממש. גם המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר המצב הבעייתי האמור, מהטעם כי עיכוב התשלום נעשה לפי הוראת בית משפט, ולא מיוזמתו של המערער (אף כי לפי בקשתו). ב"כ המשיבה טוען כי המערער הוא זה שיזם את הליך הערעור על תוצאות פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, ולכן עליו לשאת בריבית שנצברה עד לסיום ההליך, אלא שטענה זו אין בידי לקבל. למערער עומדת הזכות לערער ולא ייתכן כי ייפגע עקב כך. בית המשפט המחוזי היה יכול לדחות את בקשת העיכוב מבלי להביא לכך כי מלוא סכום פסק הדין יופקד בקופת בית המשפט, אך הוא בחר לצוות על הפקדת מלוא הסכום בקופת בית המשפט. עם זאת, דחיית טענה זו - אין בה כדי לשנות את התוצאה שאליה הגעתי. העובדה כי בפסק הדין בעניננו לא נכתב "עד לתשלום המלא בפועל', כפי שנכתב בענין ולירו, אלא נכתב "עד לתשלום המלא", אינה מחזקת את עמדתו של המערער ואינה משנה לענין השאלה שבמחלוקת וזאת כפי שנקבע בת"א (ת"א) 1197/57 חבס נ' חבס, (פ"מ טו 261, 272), לאמור: "עלי להוסיף שלא פעם קורה בפסק דיו של בית משפט או בתביעות כי קובעים מאיזה יום ולא קובעים עד איזה יום, ולא יעלה בדעתו של מישהו לפרש אחרת מאשר עד ליום התשלום" הצדדים גם חלוקים בפרוש פסק הדין בע"א 104/83 יוניסול ס.א. נ' מנהל מס שבח מקרקעין, (פ"ד לט(2) 805). בענין זה ניתנה למערערת דחיה מתשלום מס. דחיית תשלום המס נעשתה כדין, ולכן טענה המערערת כי אין לחייבה במס. על כך אומר בית המשפט, כדלקמן: "אך הריבית איננה קנס ואיננה עונש, היא תשלום המתחייב עקב השארתו של הכסף בידי הצד החייב תשלום והעדרו מקופתו של מי שזכאי לתשלום". כאשר הכסף נותר בידי החייב ואינו עומד לרשות הנושה, יש לחייבו בריבית. במקרה שלפני, הסכום הפסוק לא נותר בידי החייב, אולם הסכום גם לא היה בקופתה של המשיבה ולא עבר אליה. לאור האמור וכעולה מן המקובץ, אני קובע כי המערער לא מילא את מלוא חובתו לתשלום הסכום הפסוק שעה שהופקד בקופת בית המשפט. ניכויי מס הכנסה .7סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) קובע כי מס הכנסה ישתלם על הכנסתו של אדם שנצמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, בין השאר, על רווח בגין ריבית והפרשי הצמדה. במקרה שלפני מתעוררת השאלה, על מי מוטל נטל תשלום מס הכנסה על ריבית והפרשי הצמדה, או שניהם, שצבר הסכום הפסוק, מעת שהופקד בקופת בית המשפט. ב"כ המשיבה טוען כי תשלום מס הכנסה מוטל על המערער מהטעם שכל עוד לא הועברו הכספים למשיבה, הרי הם קניינו של המערער. ועוד זאת: ב"כ המשיבה טוען שהמערער הוא שיזם את הגשת הערעור שתוצאתו היתה עיכוב בהעברת הסכום הפסוק למשיבה, ולכן עליו לשאת בהפסדים הכרוכים בתשלומי המס. אינני מקבל את הטענה כי בשל כך שהמערער הוא שיזם את הליך הערעור שבכך גרם לעיכוב התשלום הפסוק למשיבה, ולכן עליו לשאת בהפסדים הנובעים מתשלום מס הכנסה. כאמור, למערער עומדת הזכות לערער על פסק דין שניתן לחובתו ואין לענוש אותו על כך שמימש זכותו לפי דין. ועוד זאת: אילו המערער לא היה מגיש ערעור, היה הסכום הפסוק מגיע לידי המשיבה ואם היתה משקיעה אותו, באופן זה או אחר, אפשר שהיתה חייבת בתשלומי מס הכנסה על ריבית והצמדה. אולם, כשמופקד סכום מסוים כפקדון בקופת בית המשפט, על-פי בית המשפט או מיוזמתו של החייב, הרי הפקדון, כל עוד לא נמסר לרשות הזוכה או הזכאי על-פי פסק-דין, עודנו כספו של המפקיד, ולכן אם מנוכה ממנו עם העברתו לזכאי מס הכנסה, הרי הניכוי הוא מכספי המפקיד, והוא זה שיערוך את חשבונותיו עם רשויות המס, ויקבל החזר לפי הענין. הזכאי צריך לקבל את שנפסק לזכותו בפסק הדין, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, ואם יחול על ההפרש האמור מס-הכנסה, כי אז - עליו לשלם או לקבל פטור, לפי הענין, במסגרת התחשבנותו עם רשויות המס. לענין הניכוי במקור, הרי הניכוי הוא מכספי המפקיד ולא מכספי הזכאי. בכל מקרה, לא יחול בענין זה "כפל מכר". לאור האמור, צדק כב' ראש ההוצאה לפועל גם בסוגיה זו. סיכום .8לאור האמור, אני מקבל את הערעור בחלקו לענין תשלום ריבית בגין איחור של חודשיים עד קבלת הדרישה כאמור בסעיפים 4ו- 5לפסק דין זה. יתר חלקי הערעור נדחים. בנסיבות הענין, כאשר נתקבל חלק מן הערעור וחלקו האחר נדחה - כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום י"ג בשבט תשנ"ח, 9.2.1998 בהעדר הצדדים.קופת בית המשפטפיקדון