השופט ד"ר ד' ביין: א. ההליך. זהו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959(כבוד השופט (בדימוס) דוד גרשון והחברים ד"ר שני ומר קפלן) בע"נ 193/92, מיום 20.4.94/92), בה החליטה לדחות את הערעור של המערער על החלטת המשיב, לפיה מחלת אוטם שריר הלב שבה לוקה המערער לא נגרמה בגין השירות הצבאי ואף לא הוחמרה בגינו. ב. ההליך לפני ועדת הערעורים והחלטת הוועדה: לפני ועדת הערעורים הוגש תצהיר של המערער (מע/1), אשר תיאר את תנאי השירות כן את הופעת האוטם. הוא לא נחקר על תצהירו. כמו כן הוגשו שתי חוות-דעת רפואיות. האחת של פרופ' ברוק מטעם המערער, והאחרת של ד"ר גולדהמר מטעם המשיב. גם המומחים לא נחקרו על חוות הדעת שלהם. העובדות כפי שקבעה ועדת הערר לפי התצהיר של המערער היו אלה: המערער שירת בשירות מילואים פעיל בתקופה שמיום 13.6.91ועד ליום .13.11.91בעת שנסע בשעות הלילה של 13.11.91מהבסיס לביתו עם תום השירות, נתקף בכאבים עזים בחזהו, שהקרינו בהמשך לידו השמאלית. בחצות הלילה החריפו הכאבים, והוא הועבר לבית-חולים "בני-ציון", שם נקבע, כי לקה באוטם שריר הלב. השירות שלאחריו הופיע האוטם, התבטא בפעילות ביטחון שוטף בגיזרת הגבול הירדני באזור ים המלח. במסגרת פעילות זו ביצע המערער סיורי יום ולילה, לאורך גדר המערכת. כל סיור כזה נמשך כמה שעות. כמו-כן, הוא השתתף במארבים. בתקופה הנדונה שרר באזור חום לוהט, אך התפקיד חייב ללבוש אפוד מגן וקסדה. בתקופת השירות התכנסה "ועידת מדריד". באזור בוצעו כמה ניסיונות חדירה, ולכן הוכנסה יחידתו של המערער לכוננות, וחייליה נחשפו לתנאים של מתח נפשי ומאמצים פיסיים ניכרים. המערער הגיש חוות-דעת של פרופ' ברוק, מיום .17.9.93בחוות-דעת זו הוא קבע, כי האוטם בשריר הלב: "נגרם על ידי חסימה חדה של עורק כלילי המשרת את שריר הלב וכי חסימה זו הינה קריש היושב על דופן של עורק נגוע בתהליך של טרשת עורקים, תהליך הטרשת הוא תהליך המתפתח במשך שנים רבות והתפתחותו קשורה בקיום של גורמי סיכון כגון: עישון, יתר לחץ דם, רמת כולסטרול מוגברת וכו'" (ההדגשות שלנו - ד' ב'). לדעת פרופ' ברוק, גורם הסיכון היחיד שיכול היה למלא תפקיד במקרהו של המערער היה העישון הכבד, והוסיף: "היווצרות הקריש ובעקבותיו החסימה של העורק היא שגורמת לתופעה הקלינית החדה... מקובל שמתח נפשי או פעילות גופנית חדה עלולים לגרום לשינוי במבנה הנגע הטרשתי ועל ידי זאת לסייע להתפתחות הקריש החוסם והאוטם החריף". לפיכך, היה פרופ' ברוק בדעה שתנאי השירות כפי שנקבעו לעיל יכולים היו להיות אחראים לשינוי בנגע הטרשתי הקיים ולהתפתחות אוטם שריר הלב עקב כך. מאידך גיסא, ד"ר גולדהמר שבדק את העורר מטעם המשיב קבע שאין קשר בין תנאי השירות להופעת האוטם. ממכתב השחרור מבית החולים "בני-ציון" עולה שהמערער מסר, כי שלושה חודשים לפני אירוע האוטם החל לסבול מכאבי חזה, לאחר מאמץ. לדעת ד"ר גולדהמר מדובר בתעוקת חזה, המסתיימת בשיעור לא-מבוטל אצל הלוקים בה בהתקף לב, אם אין נוקטים טיפול מתאים למחלה זו. פרופ' ברוק מצידו סבר שאין ביטחון שהכאבים הקלים בבית החזה, שמהם סבל המערער כשלושה חודשים לפני הופעת האוטם, ניתן להגדירם כתעוקת לב. בכל מקרה, גם אם אכן היו כאבים אלה קשורים בלב, תנאי השירות החמירו לדעתו את המצב, והעלו בצורה ניכרת את הסיכויים להתפרצות האוטם. הוועדה קבעה שמחוות הדעת של שני המומחים עולה בבירור, כי הגורם הדומיננטי, או הסכנה להופעת אוטם שריר הלב, נעוצים בעיקרו של דבר בתהליך הטרשתי - תהליך המתפתח במשך שנים רבות ואשר התפתחותו קשורה בקיום גורמי סיכון חיצוניים. אין חולק, כי אצל המערער השפיע העישון את השפעתו המזיקה על ההתפתחות המואצת של הטרשת. הוועדה העדיפה את חוות-דעתו של ד"ר גולדהמר בכל הנוגע לאופי הכאבים שהופיעו כשלושה חודשים לפני האירוע, דהיינו, שמדובר בתעוקת חזה, וקבעה ש"היו אלה אותות אזעקה שמחלה קונסטיטוציונלית מקננת בגופו" של המערער. עוד הוסיפה הוועדה, כי הגיזרה שבה שירת המערער נחשבת שקט ה יחסית. אין היא מאופיינת בפעילות חבלנית עוינת תכופה, אלא היפוכו של דבר הוא הנכון. הוועדה הציגה לעצמה את השאלה, "אם עובר להופעת ההתקף, בסמיכות זמן קרובה לפני התפרצותו, אירע לעורר אירוע חריף ומיוחד בשירות שגרם להתפרצות האוטם". על שאלה זו ענתה הוועדה בשלילה. אמנם, כל פעילות מבצעית כרוכה במאמץ ובמתח, אך המערער לא חווה "אירוע חריג ויוצא דופן סמוך לפני הופעת האוטם, שיכול היה לשמש סיבה קונקרטית ומהותית להתפרצותו". בסיכום קבעה הוועדה, כי האוטם הופיע כתוצאה מהתפתחות תהליך הטרשת, תהליך אשר זורז על ידי עישון יתר. "פעמוני האזעקה" בישרו על הסכנה האורבת כאשר המערער החל לסבול מכאבי חזה אחרי מאמץ. עד כאן החלטתה של ועדת הערר. ג. טיעוני המערער: טיעוני המערער בתמצית הם אלה: (א) תנאי שירותו היו חריגים, הן מהבחינה הפיסית והן מהבחינה הנפשית; הוא לא היה מורגל בשכמותם והם שגרמו להופעת האוטם. (ב) משפרצה מחלתו של המערער לראשונה בשירותו והוכח קשר סיבתי בין הופעתה לבין תנאי השירות, פועלת לזכות המערער החזקה, כי מחלתו נגרמה עקב השירות. (ג) המערער לא הסתפק בחזקה האמורה, אלא הוכיח באורח קונקרטי, כי מחלתו נגרמה בתקופת השירות ועקב השירות. (ד) אין הכרח כי תנאי השירות יהיו הגורם הבלעדי להופעת האוטם. די בכך שתנאי השירות, בהצטרפם לגורמים אחרים, גרמו או תרמו להופעת האוטם. (ה) גם אם סבל המערער לפני הופעת האוטם מתעוקת חזה, אין הדבר שולל את זכותו להכרה בכך שהאוטם נגרם עקב השירות. (ו) ועדת הערעורים שגתה באמצה את חוות-דעתו של ד"ר גולדהמר, חרף פגמים מהותיים שדבקו בה. ד. דיון ומסקנות: לדעתי, יש מקום להתערבותנו בהחלטתה של ועדת הערר. ראשית, יש לתקן טעויות שנפלו מתחת ידי הוועדה באשר לתאריכי השירות של המערער. תחילת השירות של המערער לא היתה 13.6.91כפי שנכתב - אלא .13.10.91 כלומר, תקופת השירות היתה 32ימים ולא חמישה חודשים, כפי שניתן להבין מהתקופה שהוועדה ציינה. שנית, במישור העובדתי יש לציין, כי מצד אחד, ועדת הערר קיבלה אמנם חלק מהאמור בתצהירו של המערער, שעליו הוא לא נחקר, אך היא לא הזכירה עובדות נוספות, עליהן מדובר בתצהיר; מצד שני קבעה ממצאים שעליהם לא באו כל הוכחות. ואלה העובדות הנוספות שלא אוזכרו בהחלטת הוועדה: .1המערער היה מפקד צוות מתל"ד בגדוד קטיושות של חיל התותחנים. .2סיורי היום נמשכו כשש שעות בשעות החום. .3לעתים היה פער זמן של כמה שעות בלבד בין סיורי היום לבין סיורי הלילה. .4מארבים ליליים מוקמו עם רדת החשיכה ונמשכו עד אור ראשון. .5בתקופת ועידת מדריד היו "הקפצות" עקב הכרזת כוננות. .6במהלך השירות הוחלפו מקצת חיילי היחידה, והחיילים החדשים, שרובם לא התמצאו בתנאי הפעילות בשטח, נזקקו לתדרוכים מרובים. .7סדרי הארגון בשטח היו לקויים ביותר. האזור שרץ זבובים ויתושים, ונעדרו אמצעי הגנה נאותים. .8זה היה השירות המבצעי הקשה ביותר של המערער במשך 18שנות שירותו במילואים. קביעתה של הוועדה, כי "הגיזרה שבה שירת העורר נחשבת כשקטה יחסית, אין היא מאופיינת כשטח של פעילות עוינת תכופה אלא ההיפך" - אינה יכולה לעמוד. בלי להיכנס לשאלה מהו "ההיפך" של "שטח פעילות עוינת תכופה", האם "שטח של פעולה עוינת לא תכופה", או "שטח שאין בו פעילות עוינת כלל", או "שטח ידידותי", הרי עניין מצב הגיזרה שבה שירת המערער אינו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה ושעל כן הוועדה רשאית היתה להסתמך על ידיעתה השיפוטית. בכל מקרה, הקביעה האמורה נוגדת את העובדה כי בראשית דבריה אימצה הוועדה את דברי המערער בתצהירו שב"ערבה בוצעו מספר נסיונות חדירה", ולכן "הוכנסה יחידתו לכוננות וחייליה נחשפו לתנאי מתח נפשי ומאמצים פיזיים ניכרים". איני מייחס חשיבות לטעות שנפלה בחוות-דעתו של ד"ר גולדהמר שבה נאמר שהמערער אושפז ביום 24.11.91, בעוד שמתצהירו של המערער הנתמך גם במכתב השחרור של בית החולים "בני-ציון" עולה, כי הוא אושפז ביום 14.11.91, ואילו 24.11.91הוא תאריך השחרור מהאישפוז. אין חשיבות לטעות זו בתאריך, באשר בהמשך חוות-דעתו של ד"ר גולדהמר הוא ציין, כי האישפוז היה יום לאחר שחרורו מהשירות, דהיינו ד"ר גולדהמר היה ער לכך שהאוטם הופיע סמוך לאחר תום השירות. עם זאת, אני סבור שמבחינה משפטית אין משמעות לדברי ד"ר גולדהמר, כי תעוקת החזה שהופיעה אצל המערער כשלושה חודשים קודם לכן "מסתיימת באחוז לא מבוטל מהלוקים מהתקף לב, אלא אם הוחל בטיפול מתאים למחלה זו". הנימוקים לאי-ייחוס חשיבות לאמירה זו הם אלה: ברור שלתופעת האוטם אין גורם אחד ויחיד. כמו-כן, ברור שמדובר במחלה קונסטיטוציונלית, ואחד מגילויה של מחלה זו, כך עולה מבין השיטין של חוות-דעת הד"ר גולדהמר, הוא תעוקת חזה. עם זאת, יש הבדל בין הסימפטום של תעוקת חזה, המלווה בכאבים קלים בעת מאמץ (ראה סיכום המחלה) לבין האוטם שגרם למערער את נכותו. ההבדל אינו כמותי בלבד, אלא הבדל איכותי. הכול מסכימים, שאם יש לאדם מחלה קונסטיטוציונלית רדומה, אין בכך כדי למנוע הכרה בנכות הכרוכה בהתפרצות המחלה תוך כדי השירות ועקב השירות. נראה, כי אותו דין יחול מקום שעקב מחלה קונסטיטוציונלית הופיעו סימפטומים מסוג מסוים בלי קשר לשירות, ובעת השירות הופיעו סימפטומים אחרים חמורים יותר, שאף הם פרי אותה מחלה קונסטיטוציונלית שאמנם התעוררה לפעולה כבר קודם השירות, אך בצורה שונה (השווה גם ע"א 681/82 [1], בעמ' 475פיסקה 6). לו היה ד"ר גולדהמר קובע בצורה חד-משמעית שאוטם שריר הלב שהופיע בעת השירות הוא ההמשך הברור של הסימפטומים הקודמים, ייתכן שהמצב היה שונה, אך כל מה שד"ר גולדהמר אומר הוא ש"באחוז ניכר" של המקרים מסתיימת תעוקת הלב בהתקף לב. כלומר, הוא מדבר על קשר סטטיסטי בין שני סימפטומים, בלי לציין שאחד הוא המשכו של האחר. ד"ר גולדהמר לא טרח לציין מהו אותו "אחוז ניכר", האם הוא מגיע למשל ל-%51, המבטאים את מבחן "מאזן ההסתברויות" המקובל במשפט האזרחי? הוא גם אינו מציין מהו משך הזמן העובר כרגיל בין הופעת סימפטומים של תעוקת לב לבין התהוות אוטם (באותם מקרים שהוא מתהווה) - אם מדובר בזמן קצר או ארוך. ד"ר גולדהמר מזכיר אמנם את טענות המערער על "נטל פיזי ונפשי שאינו מתורגל" (טענות שהפכו בהחלטת הוועדה לעובדות מוכחות), אך אינו מתייחס כלל לדעה שהביע באופן ברור פרופ' ברוק, כי "מתח נפשי או פעילות גופנית חדה עלולים לגרום לשינוי במבנה הנגע הטרשתי וע"י זאת לסייע להתפתחות הקריש החוסם והאוטם החריף". כל מה שאמר הוא, כי "סביר להניח שאירוע האוטם היה מתרחש בין אם הנ"ל היה בשירות מילואים ובין אם לאו". למען הקוריוז יוער, כי ד"ר גולדהמר נקט בעניין רוט (ע"א 472/89 [2]) עמדה, כי דחק נפשי מהווה גורם להתפתחות אוטם שריר הלב (עמ' 208בין א ל-ב ועמ' 209מול א). המבחן שאותו נקטה הוועדה בעקבות דבריו של ד"ר גולדהמר אינו המבחן הנכון מבחינה משפטית. ההלכות הקובעות בנדון הן אלה: (א) בית המשפט אינו מציג לעצמו את השאלה "מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו - האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג בחיים האזרחיים, או לא. עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו, האם היא היתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל, אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי, זהו המבחן ואין בלתו". לפיכך, גם אם "היתה סכנה רצינית בדבר התהוות אוטם כזה אי פעם בעתיד", וזאת בשים לב לגורמים הקונסטיטוציונליים והעישון הכבד שהיה גורם סיכון נוסף, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי ההתקף שאירע בפועל נגרם עקב השירות (השווה ע"א 681/82 [1], בעמ' 473-474). (ב) השאלה, אם אירוע הוא חריג, נמדדת על פי נתונים אינדיבידואליים ו"כך עשוי מאמץ פיזי, אשר לא יתקבל כחריג אם יוטל על צנחן או על חייל קומנדו להוות אירוע חריג ויוצא דופן אם יוטל על חייל -- בעל [ה] תפקיד [ה] מינהלי המובהק" (ע"א 681/82 [1] הנ"ל, בעמ' 475מול ד'). במקרה הנדון מדובר באדם העובד כמנהל עבודה בחברת הזרע (חוות-דעת הד"ר גולדהמר), הבא לשירות מילואים קצר יחסית. בשירות זה הוא נתקל במעמסה גופנית ונפשית שאין הוא רגיל בה, לא בעבודתו הרגילה ולא בשירותו הקודם במילואים. מבחינתו ניתן לראות את מצב הדברים כאירוע חריג. (ג) אך למעשה לא נדרש "אירוע חריג" במקרה הנוכחי. בע"א 472/89 [2] סיכם בית המשפט את ההלכה בכל הנוגע לנטל ההוכחה הנדרשת בתביעות דוגמת זו הנוכחית, וקבע, כי על התובע רובץ נטל השכנוע בדבר קיום קשר סיבתי בין המחלה לשירות (החובה מס' 1), אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, עובר אל קצין התגמולים נטל הבאת הראיות (החובה מס' 2) לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. לעניין זה הבחין בית המשפט בין שירות קצר לבין שירות ממושך. בשירות קצר (בין סדיר ובין מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני, בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. הצורך באירוע חריג לצורך העברת נטל הבאת הראיות חל רק בשירות ארוך (ע"א 472/89 [2], בעמ' 214מול ג). במקרה הנדון, מדובר בשירות קצר. הוכחו תנאי מתח גופני ונפשי שהיו מבחינת המערער כבדים מאלה שהוא רגיל בהם בחייו האזרחיים ואפילו בשירות מילואים שנקרא לו בעבר. לפיכך, עוברת על המשיב חובת הבאת הראיות, אם כי, כמובן, נטל השכנוע הסופי ממשיך לרבוץ על שכם המערער. הראיה היחידה, שהביא המשיב ושיכולה להעמיד בספק את השפעת השירות על הופעת האוטם, נוגעת לכאבים הקודמים בבית החזה. כפי שהסברתי, ראיה זו היא קלושה, שכן אין זה ברור כלל אם יש לראות באוטם המשכה של אותה תופעה קודמת, ופרט לקשר סטטיסטי (ששיעורו לא הובהר) בין שתי התופעות, לא הוכח דבר. יצוין עוד, כי בעניין שלפנינו אין צורך להיכנס לשאלה אם חוות-דעתו של הפרופ' ברוק לעניין הקשר בין המתח הפיסי והנפשי לאוטם מהווה "אסכולה" אם לאו, שכן לא הובאה כל ראיה נגדית בשאלה זו. שאלת האסכולות חשובה רק במקרה שבשאלה רפואית קיימות חוות-דעת סותרות. אזי, אם ניתן להעניק לחוות הדעת מטעם התובע מעמד של "אסכולה", יש להעדיף את האסכולה המיטיבה עם התובע. שאלת האסכולות אינה מתעוררת כאשר קצין התגמולים לא העמיד תיזה נוגדת. אין לראות ראיה לסתור בפסק הדין ברע"א 2027/94 [3] (צביה קליג' נ' קצין התגמולים). שם נדחתה תביעתה של אשת קצין משטרה, שתבעה הכרה בבעלה המנוח, שנפטר עקב אוטם שריר הלב, כ"נספה" לפי חוק המשטרה (נכים ונספים), תשמ"א-.1981 כל תביעה צריכה כמובן, להיבדק לפי חומר הראיות המובא באותו עניין; בשאלות עובדתיות-רפואיות להבדיל משאלות משפטיות, אין ללמוד מעניין אחד על משנהו. לשון אחרת, אין מקום להתייחס לניתוח הראיות שהוגשו בתיק פלוני ולהסיק מהן מסקנות בעלות אופי רפואי-עובדתי על תיקים אחרים. בפרשת קליג' [3] דובר בקצין משטרה ששירת במשטרה שנים רבות, והשאלה שהתעוררה היא, אם קיימת אסכולה רצינית, שלפיה קיים קשר בין לחץ נפשי לבין התפתחות אוטם שריר הלב. באותו מקרה לא הובאה ראיה על אירוע מסוים או על שרשרת של אירועים מסוימים. הטענה היתה כללית מאוד, ולפיה עצם מילוי התפקיד היה כרוך במתח נפשי (פיסקה 2לפסק הדין). יתר על כן, מול חוות הדעת, שעליה הסתמכה המערערת, הובאו חוות-דעת רפואיות סותרות, שלפיהן אין לראות במתח נפשי גורם להתפרצות המחלה (פיסקה 3לפסק הדין בעניין קליג' [3]). בענייננו, ראשית, אין מדובר רק במתח נפשי כשלעצמו, אלא בשילוב של מתח נפשי ומעמסה פיסית, ומדובר בשירות קצר. לפיכך, גם אין לחשוש בענייננו מכך שקבלת הערעור "תגרור תוצאה קיצונית... שכל שוטר וחייל אשר שירותו היה כרוך במתח נפשי, אם הוא חלה במחלת לב כללית תוך כדי שירותו, יוכר כנכה הזכאי לתגמולים... (קליג' [3], פיסקה 8). אשר לעישון, ברור שהוא הגביר את הסיכון שבו היה המערער נתון ממילא עקב המחלה הרדומה שקיננה בגופו והצטרף בכך לגורמי הסיכון האחרים - הגנטיים, התזונתיים וכו', אך לא הוכח שהעישון הוא שהביא להתפרצות המחלה דווקא במועד שבו פרצה. בסיכום, לפי מצב הראיות בתיק זה - דהיינו, שירות קצר שבסיומו הופיע האוטם, תנאי שירות קשים, קיומה של חוות-דעת מטעם המערער על קשר בין תנאי שירות קשים אלה לבין התפרצות המחלה, אי-סתירת הדעה האמורה, אם בחקירה נגדית ואם בהצגת תזה נוגדת, והעדרה של אינדיקציה ברורה שהאוטם הוא המשכו של תהליך התפרצותה של אותה מחלה ושתחילתו בכאבים הקלים בעת מאמץ, שהד"ר גולדהמר איבחנם כתעוקת לב הייתי מציע לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור ולקבוע כי אוטם שריר הלב שממנו סובל המערער נגרם בעת השירות ועקב השירות. ב' גילאור - שופטת: אני מסכימה. מ' נאמן - שופט: אני מסכים. ניתן היום, 7.1..96טבק / סיגריותעישון במקומות ציבוריים