בית דין צבאי - מעצר עד תום ההליכים

ה ח ל ט ה 1. בתאריך 13/02/2002 הוגש לבית הדין הצבאי המחוזי מ"ש צפון כתב אישום המייחס למערער, רב"ט, עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ושימוש בסם מסוכן, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-, וכן עבירה של הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955- ועבירה של העדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק האמור. 2. עם הגשת כתב האישום הגישה התביעה הצבאית לבית הדין קמא גם בקשה בכתב למתן פקודת מעצר עד תום ההליכים כנגד המערער. 3. א. בדיון שהתקיים באותו יום, ה- 13/02/2002, בפני השופט סא"ל ארז פורת, הצהירה באת-כוח התביעה הצבאית כדלקמן: "מבקשים מעצר קצוב, לשם בדיקת הנאשם ע"י פסיכיאטר צבאי כדי לבחון התמכרות לשימוש בסם, מבקשת לקבל את חוות הדעת הפסיכיאטרית לידי". ב. הסניגור של המערער השיב על בקשת התובעת הצבאית, כי הוא "מסכים למעצר קצוב בן 10 ימים, לצורך הבדיקה הפסיכיאטרית", והוסיף כי "אני מבקש שהתובעת תקבל את התוצאה הסופית היינו אם הנאשם מכור או לא. מדובר בחסיון רפואי שאיננו רוצים להסירו". ג. על כך הגיבה התובעת הצבאית כי היא עומדת על בקשתה "לקבל את מלוא חוות הדעת". 4. סא"ל פורת החליט להאריך את מעצרו של המערער עד לתאריך 21/02/2002 והוסיף בהחלטתו כי: "אני מורה על הבאת הנאשם בפני פסיכיאטר צבאי כדי ששאלת ההתמכרות לסם תבחן בחוות הדעת. מלוא חוות הדעת תועבר לב"כ התביעה ולב"כ ההגנה. חסיון רפואי ניתן להסרה לצורך מילוי תפקיד עפ"י דין ודומה כי זהו המקרה שלפניי. מובן כי לתובעת חובות סודיות מכוח תפקידה, והן עומדות באופן נפרד וברור". 5. א. למחרת היום, בתאריך 14/02/2002, הגיש הסניגור "ערר מעצר", שבו אין הסניגור מלין על עצם ההחלטה לעצור את המערער באופן קצוב כמצויין לעיל, שניתנה כאמור בהסכמתו - כי אם הוא משיג על החלטת השופט קמא להעביר את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של המערער לידי באת-כוח התביעה הצבאית. ב. בנימוקי "הערר" כותב הסניגור, בין היתר, כי: "לטענת ההגנה לא היה בית הדין מוסמך להורות על הסרת החסיון הרפואי של המערער ועל העברת חוות הדעת כאמור. אין חולק כי לבית הדין סמכות להורות על הסרת חסיון רפואי, בהתאם לסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, וזאת כאשר מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותה. אולם לטענת ההגנה, לא זו בלבד שלא התקיימו במקרה זה התנאים האמורים, אלא שכלל לא נבדקה התקיימותם. המערער יטען כי ספק רב אם בכלל ניתן להסיר חסיון על ראייה שעוד לא קיימת…". ג. כל שמבקש הסניגור ב-"ערר" שהגיש הינו איפוא לבטל את החלטת השופט קמא בעניין העברת חוות הדעת הפסיכיאטרית לידי התביעה "וכך ישובו הדברים על מכונם, וחוות הדעת תימסר רק בכפוף לוויתור המערער על סודיות", כלשונו. 6. א. היום, ה- 17/02/2002, קודם שהתקיים דיון בבקשת הסניגור במעמד המערער והצדדים, הגישה באת-כוח התביעה הצבאית לבית דין זה "תגובה לבקשת הסניגור", שבה היא מציינת, בפתח הדברים, כי "לא מוכר לתביעה הליך של ערר על החלטת ביניים, שאינה החלטת מעצר", בהטעימה כי "הסניגור הנכבד אמנם כינה את בקשתו 'ערר מעצר' אולם אין בבקשתו כל התייחסות לשאלת המעצר, ולפיכך אין המדובר בערר על מעצר". ב. לגופו של עניין, ציינה באת-כוח התביעה הצבאית בתגובתה האמורה, כי "על מנת למנוע דיון מיותר, מודיעה התביעה כי אין לה כל עניין בחוות הדעת הפסיכיאטרית של המערער כשלעצמה", והוסיפה כי "מובן כי אם יבקש המערער להישלח לגמילה ושכתב האישום נגדו יבוטל, אזי יהיה עליו לחשוף את חוות הדעת במלואה בפני התביעה" (ההדגשה היא במקור). 7. הסניגור מצידו הגיש היום לבית הדין התייחסות לתגובה האמורה של התביעה, שבה ציין כי "לאור זה שהתביעה מסכימה לקבל את הערר נראה שהדיון בו מתייתר" והוסיף כי הוא מבקש מבית הדין להפנות את תשומת לב רשויות הכליאה לכך שאין להעביר את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של המערער לידי התביעה. 8. באי-כוח שני הצדדים הודיעו בכתב לבית הדין כי אין להם התנגדות שהדיון יערך שלא במעמד הצדדים ועל-פי המסמכים שהועברו לבית הדין בכתב. 9. לאור האמור לעיל ובשים לב לעמדת התביעה הצבאית, כמצויין בתגובתה האמורה לבקשת הסניגור, אכן התייתר הדיון בבקשת הסניגור והתייתר הצורך בשמיעת בעלי הדין. 10. ההחלטה של השופט קמא מתאריך 13.2.02 להעביר את מלוא חוות הדעת הפסיכיאטרית ביחס למערער לידי התביעה - מתבטלת בזה איפוא. חוות הדעת האמורה תועבר, לכשתנתן, אך ורק לידי הסניגור של המערער. צבאמעצרמעצר עד תום ההליכים