דיווח ראשוני על תאונת דרכים העובדות וגדר המחלוקת 1. התובע 1 (להלן: התובע) היה נהג אוטובוס באוטובוסים של הנתבעת. במסגרת עבודה זו היה מעורב בתאונת דרכים בתאריך 15.11.06. בעקבות התאונה הוגש נגדו כתב תביעה לבית משפט. לא הוגש כתב הגנה, וניתן נגד התובע פסק דין בהעדר הגנה. בהמשך נפתח נגד התובע תיק הוצאה לפועל, והוטלו עיקולם על חשבון הבנק שלו. התובע שילם את החוב והביא לביטול העיקול וסגירת תיק ההוצאה לפועל. לטענת התובע הוא העביר את כתב התביעה לנתבעת, אש קיבלה על עצמה לטפל בו. לאחר שקיבל גם אזהרה על פתיחת תיק הוצל"פ העביר גם את האזהרה לנתבעת, אולם על אף התחייבותה הנתבעת נמנעה מטיפול בתביעה ובחוב. 2. התביעה היא להחזר ההוצאות שהוצאו על ידי התובע לסגירת תיק ההוצאה לפועל, ובנוסף נתבע פיצוי על לשון הרע שהוציאה הנתבעת על התובע, בכך שגרמה לעיקולים בחשבונותיו. התובעת 2 היא אשתו של התובע ובעלים משותפת של חשבון הבנק שעליו הוטלו העיקולים והיתה שותפה לתשלום החוב. אירוע ראשון - דיווח על תאונת הדרכים 3. התובע טוען (בסעיף 3 לתצהירו) כי דיווח על התאונה לקצין הבטיחות אצל הנתבעת אז, מר אברהם בנג'ו, ומילא טופס כלשהו. בכתב התביעה טען התובע כי דיווח לבנג'ו על התאונה לאחר הגשת כתב התביעה, אולם בכתב ההגנה (וגם בתצהיריה) טענה הנתבעת כי מר בנג'ו הפסיק את עבודתו אצלה בסוף שנת 2006, ועל כן הבהיר התובע בתצהירו כי האמור בכתב התביעה הוא טעות וכי התכוון לכך שפנה לבנג'ו מיד לאחר התאונה ודיווח לו על התאונה, ואילו את כתב התביעה מסר מאוחר יותר למר חיים אמסלם. בעדות התובע בבית המשפט חל מפנה נוסף, והתובע טען שוב כי ניגש לבנג'ו מיד לאחר קבלת כתב התביעה (פרוטוקול עמ' 7). רק לאחר שריענן את זכרונו ובסיוע בא כוחו, הבהיר התובע (בפרוטוקול, שם) כי הדיווח לבנג'ו היה מיד לאחר התאונה, וכתב התביעה נמסר לחיים אמסלם. 4. מהתיאור שהובא עולה כי אין מדובר בטעות יחידה וחד פעמים של התובע, אלא בטעויות חוזרות בתיאור העובדות. בתצהיר מטעם התובע מופיע אמנם תיאור רצוף וקוהרנטי של האירועים, אולם התיאור אינו עומד כלל במבחן החקירה הנגדית, כפי שעולה מהאמור לעי, מדוגמאות נוספות שיוזכרו בהמשך ומהתרשמות כללית מעדות התובע. לא ניתן שלא לייחס משקל לטעויות או קשיי הזיכרון של התובע. גם אם אניח כי התובע לא מסר גירסה שיקרית, וכי פגישות ושיחות מסויימות בינו לבין עובדי הנתבעת אכן התקיימו, הרי שלא ניתן להסתמך על דקויות שהתובע טוען להן ועל פרטי הדברים המיוחסים לכל אחד מהאירועים. 5. בתצהירים מטעם הנתבעת הוכחשה טענת התובעים בדבר הדיווח שנמסר למר בנג'י בסמוך לתאונה. המצהירים, קצין הבטיחות מר חיים אמסלם וסמנכ"ל מחלקת התחבורה מר גדעון קלימיאן, פירטו את הנוהלים הקיימים בחברה לדיווח על תאונות דרכים, וטענו כי בעקבות הדיווח אמורה היתה החברה לדווח לחברת הביטוח, ולהשאיר ברשותה מסמכים, אולם כל אלה לא נעשו. מכאן ביקשו להסיק כי התובע לא דיווח על התאונה בסמוך להתרחשותה. 6. אני דוחה את טענות הנתבעת בנושא זה: אמנם אברהם בנג'ו הפסיק את עבודתו בחברה לפני מספר שנים, אולם אין הדבר שולל בהכרח את האפשרות לזמנו לעדות. הנתבעת לא הזמינה את בנג'ו ולא נתנה הסבר לכך. לכן יש לראותה כמי שויתרה על הבאת ראיה שבשליטתה. אינני מייחסת משקל כלשהו בענייננו לראיות שהובאו לגבי הנהלים החלים בחברה בדרך כלל. שכן טיבם של נהלים שהם מופרים לעיתים. לא ניתן לקבוע שהעדר התיעוד נובע דוקא מהימנעות התובע מלדווח, ולא מהימנעותו של בנג'ו לרשום או לתייק כנדרש את הדיווח. כאמור, ההימנעות מהבאת ראיה ישירה בנושא זה מפיו של מר בנג'ו עצמו פועלת לחובת הנתבעת. 7. זאת ועוד: התובע נהג באוטובוס השייך לחברה. אם התרחשה תאונה ונגרם נזק לרכב האחר המעורב בה, ניתן להניח כי גם האוטובוס ניזוק במידה כלשהי. לכל הפחות היה חשד לנזק שהצריך בדיקה מקצועית על מנת לשלול אפשרות של נזק. על כן האפשרות שהתובע לא הודיע כלל לגורמים האחראים אצל הנתבעת על התאונה אינה סבירה. 8. לאור האמור אני מקבלת בעניין זה את גירסת התובע וקובעת כי הוא דיווח למר בנג'ו על התאונה בסמוך להתרחשותה. עם זאת, הדיווח על התאונה כשלעצמו לא הקים חובה של הנתבעת לפעול כלפי התובע, שכן עילת התביעה של התובע לא קמה כתוצאה מאירוע התאונה עצמו אלא מהגשת התביעה נגדו בעקבות התאונה. 9. אמנם ראוי היה שלאחר קבלת הודעת התובע הנתבעת תדווח לחברת הביטוח שלה, ובדיעבד התברר שהדבר לא נעשה. אך אין בכך כדי להועיל לתובע. שכן מבחינתו שלו היה על הנתבעת לפעול באותם צמתי דרכים שבהם היה צורך בפעולה אקטיבית להגנה מפני חיוב כספי. צמתים אלו הם קבלת כתב התביעה, קבלת פסק הדין בהעדר הגנה וקבלת האזהרה על פתיחת תיק ההוצל"פ. אי דיווח לחברת הביטוח עלול היה להעמיד את הנתבעת בפני קושי ביחסים שבינה לבין חברת הביטוח (ואולי אף את התובע, אם היו הדברים מתגלגלים לידי כך). אולם עניין הכיסוי הביטוחי לא התעורר במקרה זה, שכן גם לאחר שהוגשה התביעה לא היתה פניה של מי מהצדדים לחברת הביטוח. כך שהעדר הדיווח בסמוך למועד התאונה לא השפיע על המשך האירוע ועל התוצאות שבגינן הוגשה התביעה. אירוע שני - דיווח על הגשת התביעה 10. התובע טוען כי דיווח על כך שהוגשה נגדו תביעה למר חיים אמסלם, קצין הבטיחות של הנתבעת. על פי עדותו בבית המשפט הוא לא קבע פגישה עם אמסלם אלא "תפס" אותו במהלך היום, וחיים אמר לו שישאיר בידיו את התביעה ותוך שבועיים הכל יגמר (פרוטוקול עמ' 7). הנתבעת אינה מכחישה לחלוטין את האירוע, אך טוענת כי אין מדובר בדיווח מסודר אלא ב"שיחת מסדרון", וכי אמסלם לא התחייב לטפל בתביעה אלא אמר לתובע שאם יפסיד במשפט יבקש מן הגורמים המוסמכים בחברה לשקול אפשרות של השתתפות כספית בתשלום. 11. נראה שבמקרה זה מדובר באי הבנה, בשיחה שהתפרשה באופן שונה על ידי כל אחד מהצדדים לה. לא ניתן לקבוע בדיעבד מה בדיוק נאמר על ידי כל אחד מהנוכחים ומי לא הבין נכונה את דברי חברו, ואולי לשני המעורבים בשיחה חלק באי ההבנה שנוצרה. השאלה הרלוונטית היא אלו תוצאות יש לייחס לאי ההבנה. בעניין זה יש להביא בחשבון שני גורמים: 12. הגורם האחד הוא היותו של התובע בעל העניין בהשלכותיה של שיחה זו. שכן התביעה הוגשה נגד התובע בלבד, ולא נגד הנתבעת. התובע הוא שעמד בפני סיכון של חיוב כספי ובפני צורך להוכיח את עמדתו. כל אדם בר דעת מבין את המשמעות של היותו נתבע, את הצורך להתגונן ואת המשמעות של הימנעות מפעולה בנושא. גם אם התובע לא היה מנוסה בהליכים כגון אלה, ניתן להניח שככל אדם הבין אף הוא את הצורך להתגונן ולנהל את ההליך בבית המשפט. על מנת להסיר מעצמו את האחריות לטיפול בתביעה שהוגשה נגדו היה על התובע לודא ודא היטב כי הנתבעת אכן נטלה על עצמה באופן מלא את הטיפול בתביעה, על כל הכרוך בכך. ניתן לצפות מהתובע לודא כי אכן הוגש בשמו כתב הגנה, ואף לבקש אישור לכך בכתב או לראות במו עיניו את כתב ההגנה שהוגש. אם לא נוכח כי התביעה אכן מטופלת על ידי הנתבעת, לא היה התובע רשאי להניח כי כך הם פני הדברים, ויש לראות אותו כאחראי לתוצאות ההזנחה. 13. הגורם השני בו יש להתחשב לעניין השלכות אי ההבנה בין הצדדים הוא העובדה שנטל ההוכחה רובץ על התובע. על התובע להוכיח את העובדות, ואם העובדות מתפרשות לשני צדדים הרי שלא עמד בנטל. 14. שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד אינה רלוונטית בעיני במקרה זה: ראשית, מאחר שהתובע קיבל תמורה לעבודתו כנגד חשבוניות מס, ולא על בסיס של משכורת חודשית (סעיף 24 לתצהיר חיים אמסלם), ולאור אופי העבודה המותנית בהזמנות וב"סידור עבודה" משתנה (עדותו של התובע בעמ' 4, 5), אני סבורה שלא מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת. שנית, גם אם, כטענת ב"כ התובעים, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, אין הדבר מביא בהכרח למסקנה שהמעביד מחוייב לשאת באחריות לתאונה שנגרמה כשהתובע נוהג באוטובוס. זוהי עובדה הטעונה הוכחה, ולא הובאו ראיות לכך. ושלישית, גם אם באופן מהותי חלה האחרית על הנתבעת, היה על התובע לפעול באופן שיאפשר מימוש של אחריות זו: לבקש לתקן את כתב התביעה ולהסב אותו נגד הנתבעת, לצרף את הנתבעת כצד ג' לתביעה, או לכל הפחות לדאוג להמציא לנתבעת את כתב התביעה באופן מסודר, ולוודא שהיא תפעל כך. כל עוד היה כתב התביעה מופנה כלפי הנתבע בלבד, לא נוצר המנגנון שיביא לביטוי את חובותיה של הנתבעת. 15. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי התובע לא העביר לנתבעת את כתב התביעה, לא קיבל הבטחה או התחייבות כלשהי מטעם הנתבעת לשאת בטיפול או באתוצאות התביעה, ולא יזם בירור של גבולות האחריות. ממילא לא קמה חובה על הנתבעת להגיש כתב הגנה ולהתגונן מפני התביעה שהוגשה נגד התובע. אירוע שלישי - פניה לאחר קבלת פסק הדין 16. על פי האמור בתצהיר התובע, הוא קיבל את פסק הדין בראשית חודש מרץ. כשקיבל את פסק הדין פנה מיד אל חיים אמסלם, לא מצא אותו והשאיר את פסק הדין בידי בנו של אמסלם, שאף הוא עבד בחברה והבטיח למסור את פסק הדין לאביו. התובע טוען עוד כי שוחח בטלפון עם אמסלם, שהבטיח שהעניין יטופל בהקדם על ידי החברה, וטרק לתובע את הטלפון בפניו. לאחר מכן שוחח עם גדעון קלימיאן והתלונן בפניו, ובעקבות זאת התקשר אליו אמסלם ואמר שהעניין יסודר. 17. אמסלם הכחיש קבלת פסק הדין על ידי בנו, אם כי הבן עצמו לא זומן לעדות. הוא אישר כי התקיימה שיחת טלפון בינו לבין התובע, אך לטענתו לא הבטיח לטפל בתביעה אלא הבטיח לתובע לערוך חיפוש נוסף אחר הדיווח על התאונה. לדברי אמסלם הוא לא מצא דו"ח כזה וגם מחברת הביטוח נענה כי לא נמסר דיווח על התאונה. מכתב מאת ב"כ חברת הביטוח מיום 28.6.09 אשר צורף לבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגד התובע תומך בטענתו של אמסלם. 18. האמור בפרק לעיל בנוגע לאחריותו של התובע יפה גם בשלב זה של האירועים: אני דוחה את טענת התובע בדבר הבטחה ברורה ומפורשת שניתנה לו על ידי אמסלם. אין זה סביר שניתנה הבטחה כזו דוקא עתה, לאחר שנגרם נזק בשל הימנעות התובע מלהתגונן. בשלב זה התובע פונה כבר בפעם השלישית לטענתו. כל הפניות אינן מתועדות, לא נערך רישום, לא הוגדרו פעולות ספציפיות לביצוע או העברת אחריות כלשהי. 19. ניתן להבחין בדפוס התנהגות, שבו התובע פונה אל אנשי הנתבעת באופן בלתי מסודר, בשיחות שאינן מגיעות לנקודת הכרעה או טיפול מוגדר. באירוע הראשון של הפניה למר בנג'ו קבעתי, אמנם, בהעדר ראיה נוגדת, כי התובע דיווח על התאונה. אולם אין בפני ראיות ספציפיות לגבי תוכן השיחה, ונראה כי התובע לא מילא טופס דיווח, ונראה שלא היתה העברה מסודרת של נתונים ושל האחריות לטיפול באירוע. כך גם באירועים המאוחרים יותר, של קבלת כתב התביעה ופסק הדין בהעדר הגנה. כפי שציינתי לעיל, האחריות לחוסר הבהירות ולהעדר הגדרה ברורה של המצב חלה גם על מר חיים אמסלם. אולם מאחר שהתובע היה הנתבע ובעל העניין בטיפול בתביעה שהוגשה, ובהיותו התובע בתיק שבפני, הרי שהתובע הוא הנושא בתוצאות חוסר בהירות זו. אירוע רביעי - פניה לאחר קבלת האזהרה 20. התובע קיבל, כאמור, את פסק הדין בהעדר הגנה לידיו בראשית חודש מרץ. על פי תצהירו קיבל ביום 12.5.08 הודעת אזהרה על פתיחת תיק ההוצאה לפועל. בסעיף 12 לתצהירו מתאר התובע כי ניגש שוב למשרדי החברה, מסר את האזהרה למזכירת החברה הגב' אילנה עמר וביקש שהעניין יטופל, והוסיף כי אם לא יטופל יפנה למנכ"ל. על אף שהתובע הוסיף, לטענתו, נימה של אזהרה לדבריו, ואמר שיפנה למנכ"ל, אין הוא מתאר בעדותו מעקב כלשהו אחר הנעשה בעניין: פעם נוספת חוזר הדפוס המוכר, לפיו התובע נוקט בפעולה מסויימת, אולם אינו עוקב אחר תוצאותיה ואינו מוודא כי הטיפול בדבר אכן מתקדם. 21. על פי האמור בסעיף 13 לתצהיר התובע, הזוכה בתיק החל לפעול והטיל עיקולים על חשבונותיו רק ביום 26.2.09, דהיינו למעלה מ-9 חודשים לאחר מסירת האזהרה. בכל אותה תקופה לא מצא התובע לנכון לעקוב אחר טיפול הנתבעת בעניין. ודוק: פתיחתו של תיק הוצאה לפועל אינה עניין של מה בכך. זהו אירוע המדיר שינה מעיניו של מי שאינו מורגל בכך. לתובע ניסיון עשיר וכואב עם הנתבעת בכל הנוגע לטיפולה בתביעה נגדו. מי שנכוונה ברותחין יזהר בצוננין, ובמקרה זה כוויתו של התובע עדיין לא הגלידה, והיא מחמירה והולכת ככל שממשיכים ההליכים בעקבות התביעה. במצב כזה הימנעותו של התובע מכל מעש במשך חודשים ארוכים מהווה רשלנות של ממש שלא ניתן לה הסבר. 22. בעדותו בבית המשפט התובע לא ידע לומר דבר על אירוע המצאת האזהרה אליו. הוא זכר את הטלת העיקולים בלבד. כשנשאל על המצאת האזהרה התייחס בתשובותיו לאירוע הטלת העיקולים שבעקבותיו שילם את החוב (עמ' 11). לגבי האזהרה טען התובע כי אינו זוכר אם קיבל אותה וכי אינו זוכר גם מה אכל לארוחת בוקר (עמ' 10). לאחר אמירה כזו קשה לקבל את טענתו הנחרצת של התובע לפיה מסר את האזהרה לגב' עמר. שכן אם לא זכר כלל שקיבל אזהרה, כיצד יכול היה לזכור למי מסר אותה ובאילו נסיבות? התובע תיאר בעדותו שלב מוקדם יותר, של פניה לאחר קבלת פסק הדין, בו טען כי ביקש מאילנה מזכירת המנכ"ל להיכנס אל המנכ"ל ולשוחח איתו, וכי היא הבטיחה לו שהעניין ייגמר (עמ 10). יתכן שאצל התובע התערבבו היוצרות בין אירוע זה לבין אירוע קבלת האזהרה. 23. מאידך גיסא, גם העדות מטעם הנתבעת המתייחסת לאירוע זה לא היתה עדות מרשימה שניתן להסתמך עליה: הגב' אילנה עמר הכחישה אמנם בתצהירה באופן נחרץ את הטענה שהתובע מסר לידיה את האזהרה שקיבל. היא טענה כי לא קיבלה את האזהרה, לא הבטיחה לתובע ש"העניין יטופל", ולגבי אפשרות שאמרה לתובע שהחברה תדאג לפרוע את חובותיו, הצהירה כי הדבר "לא היה ולא נברא". אולם בחקירתה (עמ' 16) העידה הגב' עמר כי אינה זוכרת דבר לגבי אירוע זה, וכי לא היתה מעורבת בשני התצהירים שהגישה בתיק (תצהיר עדות ראשית ותצהיר תמיכה בבקשה לביטול פסק דין). לאחר חקירה רצופה שבה הכחישה העדה מעורבות או ידיעה כלשהי של העובדות בתיק, השיבה כי אינה יכולה לשלול את האפשרות שהדברים ארעו כפי שטען התובע, כיון שאינה זוכרת דבר (ראו רצף החקירה ובמיוחד עמ' 20, 21 לפרוטוקול). נוכח העדר כל זיכרון פוזיטיבי של האירועים, אני סבורה שלא ניתן לבסס ממצאים כלשהם על עדותה של הגב' עמר. 24. מכל האמור לעיל עולה כי אין בפני עדות מוצקה די הצורך המאפשרת הסתמכות עליה לצורך קביעת ממצאים ברורים בנוגע לאירוע מסירת האזהרה. הנטל להוכיח כי הנתבעת התחייבה להמשיך את הטיפול בתיק ההוצאה לפועל מוטל על התובע. על כן העדר האפשרות לקבוע ממצאים פועל לחובתו של התובע, וגירסתו בעניין זה נדחית. סיכום ומסקנות 25. אין מחלוקת על כך שכתב התביעה שהביא לתוצאות בגינן הוגשה התביעה שבפני הוגש נגד התובע בלבד, והנתבעת לא היתה צד לו. כך גם פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. מניתוח האירועים השונים אליהם התייחסו הצדדים בעדויותיהם עולה כי בשום שלב לא היתה העברה ברורה ומפורשת של האחריות לטיפול בתביעה או בהליכים שבעקבותיה מהתובע, שנתבע באופן אישי, אל הנתבעת שלא היתה צד לאותם הליכים. על כן אין בסיס לייחס לנתבעת את האחריות לתוצאות הניהול הכושל של ההליכים. מטעם זה יש לדחות גם את החלק השני של התביעה המתייחס ללשון הרע. שכן אם הנתבעת אינה אחראית לטיפול הכושל בתביעה, אין היא אחראית גם לעיקולים שהוטלו כתוצאה מאותו כשל. 26. שקלתי שמא יש מקום להטלת אחריות חלקית על הנתבעת, בשל רשלנות תורמת מצידה, שכן גם אם האחריות לא הועברה באופן ברור וגורף, אין מחלוקת על כך שהתקיימו שיחות בין התובע לבין בעלי תפקידים אצל הנתבעת ודבר הגשת התביעה ועובדות שונות הקשורות בה היו ידועים לנתבעת. החלטתי להימנע מחיוב הנתבעת בחלק מסכום התביעה, שכן גם אם תשובות הנתבעת היו מעורפלות במידת מה, אין הדבר שקול כנגד הרשלנות הברורה במעשיו של התובע, אשר נמנע מטיפול בתביעה ובתוצאותיה פעם אחר פעם ולא למד מלקחי העבר הכה קרוב. התובע לא עמד בנטל הראשוני המוטל עליו ולא הוכיח ברמה מספיקה את העובדות הטעונות הוכחה. חלוקת האחריות בין הצדדים אינה אמורה לשמש תחליף להוכחת עובדות התביעה כדבעי, מה גם שאין מדובר במאטריה מסובכת שיש בה קושי מובנה בהוכחת אחריות. 27. זאת ועוד: נוסף על סוגיית הרשלנות בטיפול בתביעה, קיים ספק גם אם לגופו של עניין היה התובע זוכה בתביעה. קיימת אפשרות שגם אם היה מוגש כתב הגנה במועד והתובע היה מתייצב לדיון, היתה עמדתו נדחית לגופו של עניין והוא היה נדרש לפצות את התובעת. אמנם יתכן שהחיוב היה בסכום נמוך יותר, ומן הסתם לא היה כולל הוצאות הנובעות מהליכי ההוצאה לפועל, אולם החיוב הבסיסי עשוי היה לחול על התובע. נושא נוסף הראוי לציון הוא חובת הקטנת הנזק החלה על התובע: גם אם סבר שמסיבה כלשהי על התובעת לשאת בתוצאות התאונה, היה על התובע לגרום להקטנת הנזק ולהתגונן מפני התביעה שהוגשה. העדר הטיפול עומד ניגוד לחובה זו של התובע. 28. לאור כל האמור החלטתי לדחות את התביעה. בנסיבות העניין ונוכח חסרון הכיס שנגרם לתובע בזיקה לעבודתו עם הנתבעת, אין צו להוצאות. תאונת דרכים