פסק - דין 1. בתיק זה הוגשה תביעה כנגד הנתבעת, שהיא רשות מקומית. התביעה היא להשבת תשלומי ארנונה שלטענת התובעת נגבו ממנה ביתר על ידי הנתבעת, במהלך השנים 1996 עד 2003 כאשר לטענת התובעת היתה הגביה שלא כדין, תוך חריגה מסמכות ובאופן בלתי סביר. 2. א. התובעת טוענת כי היא מחזיקה בנכס המשמש לתעשיה והמצוי בשטחה של הנתבעת. ב. בכתב התביעה מפרטת התובעת את הסיווגים השונים שבהתאם להם חוייב הנכס בארנונה במהלך השנים שמאז 1996. ג. הטענות שמעלה התובעת נוגעות לסיווג שקיבל הנכס, כולו או חלקו, ובין היתר לכך שצו הארנונה, הנוגע בין היתר לסיווג הנכס, תוקן כבר בשנת 1999, ובכל זאת הסיווג בפועל תוקן רק בשנת 2000. ד. בנוסף, טוענת התובעת כי בחלק מהתקופות נשוא התביעה גבתה הנתבעת סכומים הגבוהים מהשיעור החוקי שאושר לה בחוקי ההקפאה וצו הארנונה שניתן על פיהם, כאשר בחלק מהמקרים בוצעה החריגה מבלי לקבל כלל את אישור השרים, ובחלק מהמקרים התקבל האישור הזה לאחר שהוצג מצג מטעה. בתוך טענה זו גלומה הטענה לפיה האישורים שקיבלה הנתבעת לצוי הארנונה השונים נגועים באי חוקיות מאחר והנתבעת הסתירה מהשרים שנתנו את האישור שינויים שונים שנעשו בצווים הללו. ה. בשל כל הסיבות הללו טוענת הנתבעת כי הסכומים הנתבעים נגבו ממנה שלא כדין- והיא דורשת את השבתם של הסכומים הללו. בסך הכל עומד סכום התביעה על 1,474,152 ₪ . 3. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. לטענתה, הסמכות הבלעדית לדון בטענות התובעת מסורה למנהל הארנונה וזאת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן - חוק הערר). לחילופין טוענת הנתבעת כי הסמכות הענינית מסורה לבית המשפט לענינים מינהליים, ולא לבית המשפט כאן. 4. לכאורה, ניתן היה להכריע בשאלה המונחת בפני בקלות, ולנוכח פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9325/02 ארגון נכי צה"ל - בית הלוחם נגד עירית חיפה. (להלן- פסק דין בית הלוחם). 5. בפסק הדין, שניתן ביום 1/10/03, קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לדחות תביעה על הסף כאשר התביעה היא להשבת סכומים ששולמו שלא כדין ויש מקום לשמוע את ראיות הצדדים. בכך הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה שדחה על הסף תביעה כספית שהגיש המערער (ארגון נכי צה"ל). באותו ענין טען ארגון נכי צה"ל בפני בית המשפט המחוזי כי מאז 1994 גבתה ממנו העיריה סכומים שונים שלא כדין בכך שחייבה אותו לשלם תשלומים בגובה שליש מהארנונה הכללית שהיתה חלה על הנכס אילו הארגון לא היה פטור מתשלום ארנונה. הארגון טען כי העיריה לא היתה זכאית להטיל עליו תשלומים אלה מחמת היותו זכאי לפטור בהתאם להוצאות ס' 5(ח) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938. לטענת הארגון, הסכומים שגבתה העיריה נגבו תחת הכותרת "אגרת פינוי אשפה" וזו לא היתה אלא מסווה לארנונה, וככזו, מדובר בתשלום לא חוקי. 6. כאמור, באותו ענין דחה בית המשפט המחוזי על הסף את תביעת הארגון תוך שהוא סומך על ההלכה שנקבעה בפסק הדין שניתן בעא' 101/73 אסתר כהן נ' מדינת ישראל פד כח (1) 67, 70 ולפיה: "דין הוא שתשלום שנעשה עפ"י חוק, כפי שעמד בתוקפו בשעת התשלום, ולא היו מצד מקבל התשלום לא מרמה ולא מצג שווא, אין חבים בהשבתו, אפילו מתברר לאחר מכן שהחוק פורש שלא כהלכה ... לא כל שכן אם התשלום נעשה על פי החוק, ולא התברר כלל שהחוק פורש שלא כהלכה - כלומר לא היתה למעשה כל טעות בתשלום, ובשעת עשיית התשלום היה עושיהו חייב לעשותו ומקבלו זכאי לתבעו ולקבלו. באין כל טעות, אין השבה." 7. בהתבסס על הלכה זו קבע ביהמ"ש המחוזי בענין בית הלוחם, כי מאחר שרק ביום 27/3/00 נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי "אגרת פינוי אשפה" היא למעשה ארנונה מסוות, הרי שעד לאותו מועד פעלה העיריה בתום לב, ודין תביעת הארגון, להשבת הסכומים ששילם עד ליום 27/3/00, להדחות על הסף. 8. ביהמ"ש העליון, כאמור, ביטל את פסק הדין וקבע כי אין מקום לדחיה על הסף בנסיבות אלה. 9. הארכתי בבאור הנסיבות פסק הדין הנ"ל מאחר שאני סבורה כי אין להקיש ממנו לכל תביעה שבה נדרשת השבת סכומים ששולמו כארנונה, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. 10. קביעתו של בית המשפט העליון היתה יפה לנסיבות שבאו בפניו באותו מקרה, שם התביעה היתה להשבת סכומים ששולמו שלא כדין ואין לומר כי מעתה, לאור פסק דין זה, לא תידחה על הסף תובענה להשבת סכומי ארנונה. קביעה לפיה פסק דין זה מחייב ברור לגופה של כל תובענה להשבת ארנונה, אך מן הטעם שנטען בה שהסכומים שולמו שלא כדין, תביא לכך שלא תהיה עוד משמעות מעשית לסמכות הייחודית שניתנה למנהל הארנונה. 11. יש להבחין בין שתי הטענות השונות שמעלה התובעת. הטענה הראשונה נוגעת לסיווג הנכס. 12. בענין זה קובע ס' 3 א' לחוק הערר כדלקמן: "(א) מי שחוייב בתשלום הארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו 269- לפקודת העיריות". 13. סעיף 6 לחוק קובע כדלקמן: "(א) הר ואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. (ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית המשפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער". 14. יוצא איפוא, כי אדם המבקש לטעון אחת משלוש הטענות דלעיל כנגד חיובו בארנונה, חייב למצות תחילה את הליכי ההשגה והערר הקבועים בסעיפים 3 ו 6 לעיל. בהיות נושאים אלה נושאים ייחודיים, אשר לגביהם נקבעו הליכים ייחודיים , לא יוכל אדם לפנות לבתי המשפט האזרחיים, בטרם מיצה זכויותיו עפ"י חוק זה. 15. יפים לענין זה דבריו של השופט ריבלין בה"פ 11/93 עירית אשדוד נ. מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, תשמ"ה (2), 480 אשר קבע שם לאמור: "מקום בו הטענה המועלית כנגד גביית הארנונה באה בגדר הטענות המנויות בסעיף 3 הנ"ל, אין להעלותה אלא בפני מנהל הארנונה... לעומת זאת מקום בו מועלית טענה שאינה ממין אלה המנויות בסעיף 3 הנ"ל ניתן אומנם להביאה להכרעה בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק." (וכיום בבית המשפט לעניינים מינהלים). 16. יפים לענין זה גם דבריו של הש' שמגר בע"א 1130/90 - חברת מצות ישראל נ' עירית פתח תקווה, פ"ד מו (4) בעמ' 780,779 אשר קבע שם לאמור: "בית משפט זה פסק לא אחת, כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה וערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד". 17. וכן דבריו של הש' וינוגרד בע"א 367/85 - מדינת ישראל ואח' נ' יהונתן קיטאי, פ"ד מא (3), בעמ' 401-402 אשר קבע שם לאמור: "ההבחנה שנעשתה בעניננו על ידי שופטי הרוב בין שומה הבטלה מעיקרא לשומה הניתנת לביטול לענין תקיפה עקיפה בבית משפט שלום אינה מקובלת עלי. לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. עם טענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו היתה מטרת המחוקק שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם. מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל"מעשה -בית-דין" ואין מקום לעורר הענין מחדש במסגרת תביעה להשבה." (ההדגשה אינה במקור). 18. וכן דבריו של הש' אור בבג"צ 764/88 - דשנים וחומרים כימים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו (1) בעמ' 827-826, אשר קבע שם לאמור: "הלכה היא, שמקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה וערעור על החבות במס יש לילך בדרך אותה קבע, ואין להעתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה... כשמקימים הליכים בפני פורום המוסמך לדון בהם, ואין כל מניעה שהוא יכריע בהם, איני רואה על שום מה נתערב בענין ונכריע בו בערכאתנו. ראוי גם להזכיר, שביחס לאותן טענות הנזכרות בסעיף 3 לחוק הערר ניתן להגיע בדרך ערר עד לבית המשפט המחוזי אשר החלטתו לפי האמור בחוק הערר הנה סופית. יוצא, שעל פי דברו המפורש של המחוקק, במהלך הענינים הרגיל אותו קבע, המדובר בטענות אין להגיע עם ליבונן לפתחו של בית המשפט זה... ...הסכמתם של צדדים לדיון לכך שבית המשפט זה ידון ויחליט בעניינים אשר הנם בסמכות גוף מינהלי מעין שיפוטי או בית משפט אחר, לא היא שצריכה להכריע. יכול אני לתאר לעצמי מקרים רבים בהם הצדדים לדיון יהיו מוכנים ויבקשו במסגרת דיון בבית משפט זה להביא ענינים נוספים אשר במחלוקת ביניהם, ואשר הינם בסמכות פורום אחר,להכרעתו של בית משפט זה - אם מתוך רצון לשמעו את דברה של הערכאה העליונה, ואם מתוך רצון לעשות "קיצור דרך". חוששני, שאם נעתר לבקשות כאלה, יוצף בית משפט זה בענינים שלא מן הראוי שנעסוק בהם, על חשבון ענינים רבים אחרים שבסמכותו, הממתינים ליומם בבית המשפט. נראה לי, על כן, שגם ככלל של מדיניות לא ראוי שנעסוק בענינים אשר נקבע להם מסלול דיון מיוחד על ידי המחוקק..." (ההדגשה אינה במקור) 19. הקביעה לפיה סמכותו של מנהל הארנונה יחודית נובעת איפא גם מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה. א. המגמה של התמקצעות ומעבר לערכאות מיוחדות לצורך דיון בענינים שונים הולכת ומתפתחת ויש לתמוך לכן בתוצאה לפיה מנהל הארנונה הוא שיידון בטענות שבתחום מומחיותו והן השאלות המפורטות בס' 3 לחוק הערר. ב. בנוסף - כל כירסום בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה לא רק שישמוט את הקרקע מתחת להסדרים שנקבעו בחוק הערר, אלא שיביא להצפת בתי המשפט בתביעות השבה, שיוגבלו אך לתקופת ההתישנות הנקובה בחוק, והכל למרות שלא הוגשו השגה או ערר כמתחייב עפ"י חוק הערר או במועדים שנקבעו בו. 20. מטרות אלה, ונוספות, באו לידי ביטוי בע"ש 5032/99 חברת שיקרצי תעשיות (1995) בע"מ נ' מנהל הארנונה בערית חדרה, תק-מח 2000 (3) 575 שם קבע ביהמ"ש: "מגמת המחוקק בהקמת מערכת דיונית של השגה, ערר וערעור על שומות ארנונה היתה ליצור הליך מהיר, פשוט ויעיל לברור מחלוקת בין האזרח לרשות המקומית, וזאת על מנת להשיג את המטרות הבאות: ראשית, לאפשר לרשויות המקומיות הנתונות ברובן במצוקה תקציבית והחסרות רזרוות כספיות שליטה על מסגרת תקציב ידועה בזמן אמיתי ולא להיות נתונה להפתעות, כגון חיוב רטרואקטיבי בהחזרת ארנונה שכבר נגבתה.. שנית, לאפשר גם לאזרח לדעת במהירות מהו חוב הארנונה על מנת למנוע ממנו לצבור חובות הנושאים עמהם הצמדות וריבית שיש בהם להכביד עליו. יתר על כן אם האזרח מנהל עסק בתחום הרשות המקומית, חשוב לו לדעת בכל ההקדם מהו נטל הארנונה הרובץ עליו, שכן זהו מרכיב בעל חשיבות בקלקולציה עסקית". 21. אמנם, במקרים מסוימים וחריגים נטל בית המשפט סמכות לדון בענינים הנוגעים לסעיף 3 לחוק הערר - אך זאת בנסיבות חריגות, שכללו טענות נוספות בדבר התרשלות, מה שאין כן במקרה שבפני. והשווה: ע"א 6971/93 עירית רמת גן נ' קרשין פ"ד נ (5) 478. רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס פ"ד נב (2) 214. 22. התובעת טענה כי מנהל הארנונה דחה את טענותיה בנימוק שאינן בסמכותו, ואולם עיון בתשובות מנהל הארנונה מלמד שמנהל הארנונה דן בהשגות, ככל שאלה נגעו לסיווג הנכס, ורק בנוגע ליתר הענינים שפורטו במכתבי התובעת, ואשר נגעו לטענות הפליה ואי חוקיות, קבע כי אינן בסמכותו. יוצא כי כל טענות התובעת ככל שהן נוגעות לסיווג הנכס אינן יכולות להישמע בביהמ"ש כאן מאחר שאינן בסמכותו ויש לדחות את התביעה בחלק הזה. חשוב לציין כי התובענה כאן, ככל שהיא נוגעת לשאלת הסיווג , אינה תביעה כספית סתם אלא נסיון להשיג על החלטת הנתבעת באשר לגובה ואופן החיוב בארנונה. 23. לענין זה יפים הדברים שקבע כב' הנשיא השופט ארבל : "אין בכך שהמשיבה עטפה אותה (את הטענה המהותית לענין סיווג הנכס - ה.א.) בטענה של העדר חוקיות כדי לגרוע מהיותה טענה כנגד סיווג הנכס שהדרך לברורה הינה במסגרת הליכי השגה וערר .... ". בר"ע (מחוזי ת"א) 2676/03 עירית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ (החלטה מיום 11/3/04) וראה גם פסק הדין בת.א. 6736/96 (שלום י-ם) עירית י-ם נ' מפעלי יד עידוד: "על מנת להימלט מהכרעתו של מנהל הארנונה ומהעובדה שהמועד להגשת ההשגה בפניו חלף לפני זמן רב, טענה הנתבעת כי הטלת הארנונה עליה, הינו " מעשה נגוע באי חוקיות" כאמור, אולם דין טענה זו להידחות... וכן ראה גם בשא' 4964/02 המועצה האזורית חבל אילות נ' חברת חשמל לישראל בע"מ. (לא פורסם, מיום 30/6/03): "העובדה, שמצרפים לטענה העיקרית, בדבר סיווג מוטעה של הנכס, טענות נוספות, שיתכן ואין לועדת הערר סמכות להכריע בהן, אינה פוטרת את העותרת, מהצורך להגיש ערר לוועדת הערר. אם תאמר אחרת, יוכל כל אדם ל"דלג" על ועדת הערר, ולפנות במישרין לבית המשפט, על ידי הוספת טענה, שאיננה בסמכות ועדת הערר. גם אם יתברר בסופו של דיון שהטענה "הנוספת" איננה נכונה, לא יהיה בכך כדי למנוע את פניתו לבית המשפט. לא זו היתה כוונת המחוקק. כאשר המחוקק יצר טריבונל של ועדת הערר, וקבע את סמכויותיה, כוונתו היתה שכל ערר יוגש לועד הערר, ורק לאחר החלטת ועדת הערר ניתן יהיה לפנות במקרים המתאימים לבית המשפט". 24. כאמור , השגות על עניינים כאלה מקומן בפניה למנהל הארנונה, בהתאם להסדר היחודי הקבוע בס' 3 בחוק הערר ואין לאפשר לתובעת לעקוף הסדר יחודי זה. 25. לפיכך דין התביעה, ככל שהיא מבוססת על טענה זו, להידחות. 26. הטענה השניה שמעלה התובעת נוגעת לחריגה מחוקי הקפאה ולמעשה לאי חוקיות צוי הארנונה המפורטים בתביעה. 27. בענין זה אין לועדת הערר או למנהל הארנונה סמכות לדון והסמכות היחודית לדון בטענות אלה היא לביהמ"ש לענינים מנהלים. 28. ס' 3 לחוק הערר קובע עילות מוגדות וברורות בהן רשאים מנהל הארנונה וועדת הערר לדון, ואלה אינן כוללות סמכות לדון בטענות הנוגעות לאי חוקיות צוי הארנונה. 29. בבג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' קרית אתא, פד"י מ"ו (1) 793 נקבע בהאי לישנה כי: "סמכות של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש. אם זה הדין בסמכותו של מנהל הארנונה, מימלא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר..." 30. בבג"ץ 351/88 (כב' הנשיא (דאז) שמגר) טיב בית בע"מ נ' עירית פתח תקוה, פ"ד מב(3) 441 בעמ' 446, ניתנה פרשנות מרחיבה משהו לסעיף 3 לחוק; "אוסיף כאן כי לטעמי יש לפרש האמור בס' 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה... לו היתה נשמעת דעתו של בית משפט זה היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך חקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים ספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל." ואולם - בענין זה ראוי לאזכר את דברי כב' השופט דר' ביין בע"ש (חיפה) 5032/99 חב' שיקרצי תעשיות נ' מנהל הארנונה תק - מח 2000 (3) 579, לפיהם: "הנושא בו עסק פסק דין טית בית, היה חישוב שטח של מבנה ולכן לא היה קושי לכללו בדר שאל "גודל" הנכס בסעיף 3(2) לחוק הערר ולכן יש לראות את ההערה בדבר הפרשנות המרחיבה כאמרת אגב בלבד שאינה יכולה לחול במקרה שבו מבקשים להשיג על עצם חוקיות הצווים." 31. בע"ש (חיפה) 109/00 חברת יאיר ש. שיווק בע"מ נ' מנהל הארנונה עירית חדרה תק - מח 2001 (1) עמ' 7265, חזר כב' השופט ד"ר ביין וציין כי: "סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כלללית), התשל"ו - 1976 קובע עילות מוגדרות שבהן יכולה ועדת הערר לדון ואלה אינן כוללות את הטענה כי הצווים נשוא הדיון עומדים בניגוד לחוק ההסדרים ותקנותיו או כי הן בלתי סבירות..." 32. כן ראה ע"א (חיפה) 2622/02 (מחוזי חיפה) יעקובוביץ עוזי נ' מועצה מקומית אעבלין, תק- מח 2003 (2) עמ' 5473: "...מגביל סעיף 3 לחוק הערר את הסמכות ועדת הערר המוקמת מכוחו לשלוש עילות מוגדרות, וקובע במפורש, בסעיף 3(ב) לחוק הערר, כי חוק הערר אינו מסמיך את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה הנוגעת לאי חוקיות צווי הארנונה. לפיכך, ובהתאם להלכת בית המשפט העליון בפסק הדין בענין יזום, אין ועדת הערר לענייני ארנונה מוסמכת לדון בעניינים משפטיים, אלא סמכותה מוגבלת לעילות המוגדרות בחוק הערר בלבד, דהיינו לעניינים טכניים עובדתיים בלבד." 33. מהאמור עולה כי לועדת הערר ולמנהל הארנונה אין סמכות לדון בטענות בדבר אי חוקיות והעדר סמכות. 34. הנתבעת הסתמכה בטענותיה על מספר פסקי דין (שלום ומחוזי) אשר קבעו, לטענתה, כי לוועדת הערר ולמנהל הארנונה נתונה הסמכות לדון גם בשאלות משפטיות בנוגע לחוקיות הצווים. 35. אינני מקבלת טענות אלה וזאת משני טעמים: א. איני שותפה לדיעה המובעת בפסקי דין אלה, ככל שהינה נוגעת לסמכות ועדת הערר ומנהל הארנונה לדון בשאלות חוקתיות, ואני מצטרפת בכך לדעתה המלומדת של השופטת וינר בת.א (חי') 21005/02 מגאמרט ציוד בע"מ נ' ערית כרמיאל. ב. עיון במרבית פסקי הדין שאוזכרו על ידי הנתבעת מלמד כי קביעה זו, לפיה לועדת הערר סמכות מנהלית, נעשתה במקרים בהם הועלו בפני ועדת הערר שאלות עובדתיות טכניות, אליהן נלוו שאלות הנוגעות לאי חוקיות או שהיו כרוכות בשאלות אלה. 36. במקרים אלה, הובעה לא אחת הדעה כי אכן לוועדת הערר יש סמכות לדון גם בשאלות החוקתיות אך זאת רק אגב הדיון בשאלות העובדתיות. 37. כן ראה בענין זה עת"מ 1284/03 (חיפה) מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית נשר (מפי כב' השופטת וסרקרוג): "לצידן של המחלוקות אלה, עולות גם שאלות כלליות יותר - עובדתיות משפטיות מעורבות... לשאלה, אם יש סמכות לועדת הערר לדון באלה, יש לדעתי, להשיב בחיוב, הן מפני שאלה עלו, כשאלות נלוות לנושאי גודל השטחים וסיווגם..." (סעיף 8 לפסק הדין). וכן ראה בהמשך סעיף 10 לפסק הדין כדלקמן: "כאמור, הסמכות לדעתי, לדון גם בשאלות המשפטיות הנלוות נתונה במקרה זה לגופי הערר. משהועלו השאלות המשפטיות כפי שהועלו, לצד מחלוקות עובדתיות לגבי גודל השטח, ו/או מהות המחזיק בהם, נתונה לאלה הסמכות לדון גם שאלות משפטיות." וכן ראה בהמשך: "לעומת זאת כאשר אין עוד מחלוקת לגבי סיווג הנכס או מיהות/זהות המחזיק הנכס, יכולים נושאים אלה להתברר בהליך של עתירה לפי בית המשפט לענינים מנהליים... ....במסקנתי האמורה, אינני מתעלמת מן העובדה כי ההסדר החוקי לעניין סמכותם של גופי הערר המנהליים, מגביל סמכותם ומעמיד סמכות זו בעיקרה על בדיקה טכנית- עובדתית (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 799,793. וכן ראה ע"א 6971/93 עירית רמת גן נ' שאול קרשין, פ"ד נ (5) 478, 481). ואולם הגבלה זו קיימת, כאמור, לאותם מקרים בהם המחלוקת מובאת בפניו כמחלוקת מנותקת עובדתית ומצויה כולה במישור של שאלה עקרונית. במקרה האחרון, אכן מנהל הארנונה אינו מוסמך להידרש למחלוקת." 38. כן ראה ע"א 2600/00 (ת"א) עירית הרצליה נ' חבס (לא פורסם), שם נקבע אמנם כי טענות של אי חוקיות הנוגעות לאופן סיווגו של נכס, לרבות טענה בדבר הפרת חוקי ההקפאה, הם בגדר סמכותם של מנהל הארנונה ושל וועדת הערר, אולם מפסק הדין עולה המסקנה כי סמכות הוועדה ומנהל הארנונה לדון באלה קיימת רק אם שאלת אי החוקיות עולה באופן נלווה לנושאים שנכללו בסמכותם המוגדרת בסעיף 3 לחוק, ואילו אם היא עולה במנותק מהם- אין למנהל הארנונה או לועדה סמכות לדון בטענת אי חוקיות. 39. עוד מסתמכת הנתבעת, בין היתר, על רע"א 2425/99 עירית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481 (להלן: "עניין יזום") . שם נקבע כי וועדת הערר מוסמכת להחליט גם ביחס לחוקיותו של חיוב בתשלום שנעשה על ידי הרשות. 40. ואולם פסק דין "יזום" דן בעררי ביוב ומים לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב -1962 ולפי סעיף 28 לפקודת העיריות, אספקת מים (1936), ולא בענין ערר על ארנונה. 41. על פי חוקים אלה, מוגש ערר בפניי וועדה בשבראשה יושב שופט, להבדיל מוועדת ערר ומנהל הארנונה, שם חברי הוועדה אינם נושאים משרה שיפוטית. זאת ועוד, חוקים אלה אינם כוללים הוראות מפורשות של המחוקק בדבר סמכויות הוועדות, אלא מתווים באופן כללי בלבד את סמכות גופי הערר המוקדמים מכוח חוקים אלה. לעומת זאת, סעיף 3 לחוק הערר, מחד - מגביל ומצמצם באופן מפורש את הסמכות של הוועדה לעניינים מוגדרים ומאידך - מורה מפורשות כי לוועדה אין סמכות לדון או להחליט בטענות הנוגעות לאי חוקיות צווי הארנונה (ראה סעיף 3 (ב)). לפיכך אין די הערר שבנדון בפס"ד יזום כדין המקרה שבפני. 42. ואכן גם מנהל הארנונה סבר כך בתשובתו לפניות ולהשגות שהוגשו לו ע"י התובעת וציין: "הטענות בהשגה חורגות מהסמכות של מנהל הארנונה על פי חוק הרשויות המקומיות - ערר על קביעת ארנונה כללית, ולפיכך הן נדחות על הסף" (נספח ב' לתגובת התובעת). 43. סיכומו של דבר - בכל הנוגע לטענות בדבר אי חוקיות צוי הארנונה אין למנהל הארנונה או לועדה סמכות. יש לבחון איפא אם הסמכות הנתונה לבית המשפט הזה או לבית המשפט לענינים מינהליים. סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים המסגרת הנורמטיבית 44. חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000 (להלן - "החוק"), מגדיר בסעיף 5 את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים כדלקמן: "5.בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן- עתירה מנהלית)..." 45. התוספת הראשונה לחוק (להלן - "התוספת") מונה שורה של עניינים בהם נתונה הסמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים. 46. הסעיף הנוגע לעניינו הינו סעיף 1 לתוספת הקובע כדקלמן: "ארנונה - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד. לעניין תוספת זו, "החלטות" - לרבות התקנה לתקנות." 47. מלשון הסעיף עולה כי כל עתירה בין תובע לרשות מקומית בענייני תשלום ארנונה, תידון בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. 48. בענין שלפני טענות התובעת (אלה שאינן מופנות כנגד הסיווג) נוגעות לחיובי הארנונה אשר הושתו עליה על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, יש לראות בחלק זה של תביעת התובעת כעתירה הנופלת לגדרו של סעיף 5 לחוק ועל כן הפורום המתאים בעל הסמכות הייחודית לדון בתביעה, הינו בית המשפט לעניינים מנהליים. 49. בענין זה ראה עת"מ 1176/03 (חיפה) ועד מקומי כפר יהושוע נ' גיא ישראלי ואח' (לא פורסם) שם נעשתה הבחנה על ידי כב' השופט דר, בין תביעות המוגשות על ידי האזרח נגד הרשות המקומית בטענה כי אין הוא חייב ארנונה או בחלקה, לבין תביעות המוגשות על ידי הרשות המקומית נגד אזרח לתשלום כספי הארנונה. לדעת כב' השופט דר, במקרה הראשון בו מגיש האזרח תביעתו נגד הרשות המקומית בענייני ארנונה, הסמכות לדון בתביעה זו נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים; "נזכיר כאן כי השינוי שהביא חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים בענייני ארנונה, הוא חד סטרי בתקיפה ישירה של מי שנדרש לשלם ארנונה וסבור שהוא אינו חב בכולה או בחלקה מחמת פגם בחיוב, הרי כל עוד לא הוקמו בתי המשפט לעניינים מנהליים, היה על הטוען לפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק. משהוקמו בתי המשפט לעניינים מנהליים בעניין ערעור על החלטות הרשויות בעניין ארנונה שנכללו בתוספת, המקום לבירור תקיפה ישירה כזו הוא בבתי המשפט לעניינים מנהליים." כן ראה בש"א 1332/02 ע.נתיבות נ' יפרח רחל מפי כב' השופטת רחל ברקאי (לא פורסם). 50. איני מקבלת את טענת התובעת, לפיה הסמכות נתונה לבית המשפט זה נוכח הסעד הכספי המבוקש בתביעה והדרישה להשבת הסכומים ששולמו בגין ארנונה. 51. משנקבעה בחוק סמכות שיפוט ייחודית לענייני ארנונה, ממילא אין עוד מקום להחיל את מבחן הסעד, כמבחן בלעדי לקביעת סמכות עניינית של בית המשפט. 52. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי מקום בו התביעה להשבת הסכומים ששולמו בגין ארנונה, מעוגנת כל כולה בטענה בדבר אי חוקיות דרישת התשלום - כמו במקרה דנן - הרי יש לראות בתביעה להשבה כ"צידה האחר של שאלת חוקיות התשלום" הנתונה, לסמכות בית המשפט המנהלי (ראה פסק דין יזום לעיל). 53. בענין זה ראה ת.א. 156410/02 פז חברת נפט בע"מ נ' עירית בני ברק (לא פורסם) מפי כב' השופט ד"ר ורדי: "מהות התביעה הנוכחית הינה השבה של כספים ששולמו בגין חיובי ארנונה עקב הטענה שהם שולמו שלא כדין ונגבו בחוסר סמכות. למעשה מדובר בהצהרה על כך שהכספים שולמו שלא כדין ונגבו בחוסר סמכות עקב סיווג קרקע לא נכון ובניגוד לדין, כפי שמבוקשת גם ההצהרה לגבי העתיד. הסעד הכספי נובע למעשה מההצהרה המתבקשת ומהווה למעשה את הפן האחר של חוקיות התשלום" (ראה דברי הנשיא ברק בפס"ד י.ח. ייזום). ובהמשך לסעיף 2 (ג) לפסק הדין: "כמובן שלא כל תביעה כספית של ארנונה תוגש בביהמ"ש לעניינים מנהלייים אלא מקרים הנוגעים להחלטה של רשות בעניין זה ומדובר מן הסתם בעניינים מהסוג אותם תוקפת התובעת לגבי החלטות של הרשות לעניין סיווג נכס שלא כדין/שלא בסמכות ו/או החלטה שניתנה שאל באישור כדין ו/או בר תוקף (שזהו הפן השני למעשה להצהרה המבוקשת העתידית וזו המצויה גם בבסיס תביעת ההשבה הנובעת מכך)." 54. בנוסף, הקביעה כי תביעות להשבת כספי ארנונה אינן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, תסכל את מטרת החוק ותכליתו, ותרוקן מתוכן כמעט לחלוטין את הוראת סעיף 5 לחוק שכן - מטבע הדברים - במרבית המקרים, "ענייני ארנונה" יהיו כרוכים בתביעה להשבת סכומי הארנונה ששולמו על ידי התובע ביתר, שכן תביעת ההשבה הינה פועל יוצא של תקיפת החלטת הרשות בעניין גובה דמי הארנונה. 55. סוף דבר - דין חלק התביעה הנוגע לסיווג הנכס - להדחות מחמת חוסר סמכות עניינית ובשלב זה גם אין להעבירו לבית משפט כלשהו טרם שימוצו הליכי ההשגה והערעור. חלק התביעה המבוסס על הטענה בדבר חריגה מחוקי ההקפאה - טענות אלה אכן אינן בסמכותו של מנהל הארנונה עפ"י חוק הערר אולם הן אינן גם בסמכותו של ביהמ"ש כאן. מקומן של טענות אלה בביהמ"ש לעניניים מינהלים. 56. אומנם באופן רגיל יכול ביהמ"ש להפעיל את סמכותו לפי חוק בתי המשפט ולהעביר תובענה שהוגשה לפניו בחוסר סמכות ענינית אל ביהמ"ש המוסמך, אולם במקרה שבפני, מאחר וחלק מהתביעה נדחה ורק חלק יש להעביר לביהמ"ש המוסמך, אני דוחה את התביעה כולה באופן שהתובעת רשאית, בכפוף לדין, להגיש תובענה חדשה לביהמ"ש לעניניים מינהלים בכל הנוגע לטענות שהעלתה בקשר לחריגה מחוקי ההקפאה. אין באמור כאן כדי לשנות מזכויות התובעת לנקוט בהליכי השגה וערר ככל שעומדות לה זכויות כאלה מכח הוראות החוק, התקנות והפסיקה בעניין זה. 57. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בגין דחיית התביעה וזאת בסכום של 20,000 ₪ ומע"מ. ארנונה