פטור 140 מ"ר בהיטל השבחה מבוא 1. בפני תביעה כספית להשבת כספים שגבתה הנתבעת מהתובעים, בגין היטל השבחה. לטענת התובעים היטל ההשבחה נגבה מהם שלא כדין וביתר, וזאת עקב הסתמכותם על פרשנותה המוטעית של הנתבעת להוראת הפטור שבדין. רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית 2. התובעים הינם בעלים רשומים בחלקים שווים של מקרקעין בהוד השרון, הידועים כגוש 6445 חלקה 357 לשעבר מגרש מס' 3 בחלקה 36 לפני פרצלציה (ר' נספח א' לכתב התביעה). 3. לטענת התובעים, טרם רכישת הזכויות בקרקע על ידם, הקרקע היתה ביעוד חקלאי, ביום 19.9.02 פורסמה למתן תוקף תוכנית אשר שינתה את יעוד הקרקע מחקלאי לאיזור מגורים ב' ולדרך (תוכנית הר/485 /11/א). התוכנית חילקה את חלקה 36 לשישה מגרשים לבניית 12 יחידות דיור צמודות קרקע, שתי יחידות לכל מגרש. ביום 25.7.03 פורסמה למתן תוקף תוכנית הקובעת הוראות בניה, בין היתר בחלל הגג/חדר על הגג ומגדילה את השטחים העיקריים הקבועים בתוכנית 11/א (תוכנית הר/1002). ביום 17.7.06 פורסמה למתן תוקף תוכנית אשר איחדה את ששת המגרשים בחלקה 36 ל-3 מגרשים והגדילה את זכויות הבניה ל-8 יחידות דיור להקמת 20 יחידות דיור בסה"כ (תוכנית הר/485/ 11 / ב). (ר' בהרחבה סעיפים 3-6 לכתב התביעה). 4. התובעים מציינים כי במקביל להליכים שקיימו מול שמאי מוסכם לקביעת שיעור ההשבחה וירידת הערך בגין רצף התוכניות דלעיל, פנו הם לנתבעת בבקשה להיתר בניה על המגרש בהתאם לתוכנית 11/ב' החלה עליו לבניית בניין מדורג בן 6 דירות, אשר השטח העיקרי של כל אחת מהן עולה על 140 מ"ר. 5. לדברי התובעים הנתבעת הנפיקה להם שובר לתשלום היטל השבחה בגין מימוש זכויותיהם במגרש בסך קרן של 1,267,027 ₪. לטענת התובעים הנתבעת דרשה את מלוא היטל ההשבחה החל מהמטר המבונה הראשון מבלי לפטור אותם מתשלום החיוב בהיטל השבחה בגין שטח של 140 מ"ר ראשונים, בהתאם להוראת הפטור שבסעיף 19 (ג) (1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, היות ולעמדת הנתבעת הפטור לא חל כבניה על מגרש ריק אלא רק בהרחבת דירה קיימת או בבניית דירה חדשה תחת דירה קיימת שנסתרה. לשיטת התובעים עמדת הנתבעת נסמכה על פרשנותה לפסה"ד שניתן ברע"א 7417/01 צרי נ. הוועדה המקומית גבעתיים פ"ד נז (4) 879 (להלן: פס"ד צרי). 6. לטענת התובעים הם הסתמכו על עמדת הנתבעת וסברו בטעות כי עמדת הוועדה הינה בדין ובהתאם כי דרישתה לתשלום בגין 140 מ"ר ראשונים לכל אחד מהתובעים הינה כדין והנתבעת מוסמכת לגבות כספים אלו. משכך שילמו הם את מלוא היטל ההשבחה הנדרש מהם וביום התשלום הונפק להם היתר הבניה ונמסר לידיהם ביום 4.6.07 (ר' נספחים ג' 1 ו-2 לכתב התביעה). 7. לטענת התובעים ביום 22.7.08 ניתן פסה"ד ברע"א 3626/06 חמאיסי נ. הוועדה המקומית מבוא עמקים (22.7.06) (להלן: פס"ד חמאיסי), אשר בו הבהיר ביהמ"ש העליון כי הוראות הפטור הקבועה בסעיף 19 (ג)(1) חלה גם במקרים של בניה על קרקע בתולה/שלא היתה מבונה קודם לכן וכי מה שנפסק בפרשת צרי לא זו בלבד שהיה שגוי ויסוד השגיאה בטעות דפוס, אלא שהדברים היו בבחינת אמירת אגב. 8. לדברי התובעים בעקבות פסה"ד חמאיסי, הם פנו לנתבעת והעמידו אותה על טעותה בגביית היתר של היטל ההשבחה מהם ודרשו לקבל החזר כספי בגובה הפטור לשטח של 140 מ"ר לכל אחד מהם (ר' נספח ד'), הנתבעת לא טרחה להשיב להם ובנסיבות אלו לא נותר בידם אלא להגיש את תביעתם. 9. התובעים טוענים לפיכך כי: א. על הבקשה להיתר שהם הגישו חלה הוראת הפטור המפורטת בסעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית וכפועל יוצא מכך כל אחד מהם זכאי לפטור מהיטל השבחה ביחס לדירת המגורים שהקים על הקרקע , עד לשטח של 140 מ"ר. ב. כי גביית היטל ההשבחה במסגרת הפטור נעשתה שלא בסמכות ולא זכות שבדין והנתבעת חייבת בהשבת הכספים. 10. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כטענה מקדמית כי דין התובענה להידחות על הסף מאחר והוגשה בהליך בלתי מתאים ובחלוף המועד להגשתה, שכן לטענות בדבר שומת היטל השבחה נקבע מסלול ספציפי בחוק - הגשת ערעור היטל השבחה, במועד שנקבע ומשלא הוגש וחלף המועד לא ניתן לפנות בהליך אחר. עוד טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות אף לגופה, מאחר ועל פי הפסיקה הלכה משפטית המאוחרת ליום שומה והתשלום בהתאם לה, אינה יוצרת לנישום עילה בערעור מחדש על היטל ההשבחה שנקבע ושולם, לאמר ההלכה החדשה אינה בעלת תחולה רטרואקטיבית. 11. במקביל להגשת כתב הגנתה הגישה הנתבעת אף בקשה לסילוק התובענה על הסף (בש"א 1467/09). עיקר טעוני הנתבעת בבקשתה זו הינם: א. התובענה הוגשה במסלול שגוי שאינו קיים בחוק וממילא אף עבר הזמן להגשתה ולתקיפת החיוב בהיטל השבחה, (ר' סעיפים 4-17 לבקשה). ב. הגשה במסלול שאינו ראוי ו בחלוף הזמן הינה עילה לסילוק על הסף (ר' סעיפים 18-29 לבקשה). ג. העדר עילה - שינוי פרשנות של חוק על ידי פסיקה מאוחרת אינו יוצר חובת השבת מס (ר' סעיפים 30-43 לבקשה).   12. התובעים הגישו תגובתם לבקשה והנתבעת השיבה לתגובתם. כמו כן התקיים דיון בבקשה והצדדים טענו טיעוניהם ואף השלימו אסמכתאות במועד מאוחר יותר.   המסגרת המשפטית   13. בע"א 5138/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה נ. ישוב נווה שלום (30.8.07) נפסק באשר לפס"ד צרי כי יש לבחון מחדש את המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש בפרשת צרי "שכן מה שנתפס על ידי ביהמ"ש בפרשת צרי כשיבוש בנוסח פיסקה (1) לסעיף לאחר תיקון מספר 21 ושימש לו אחיזה לשונית לפירוש המצמצם שקבע ...אינו אלא טעות דפוס שנפלה בנוסח המקורי של סעיף 19 (ג)(1) בתיקון מספר 20. טעות זאת אף תוקנה על דרך של תיקון טעות דפוס לפי סעיף 10 ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט התש"ח- 1948, כשלושה שבועות לאחר פרסום תיקון מספר 20 ברשומות....משכך אין למצוא בסעיף אחיזה לשונית לדרישה לפיה תהיה הבנייה הזכאית להטבה רק "בניה שהיא כהרחבה". אין איפה מניעה לפחות לא מבחינת לשון הסעיף לכך שהבניה תהא על קרקע שקודם לכן לא שימשה למגורי המחזיק או קרובו." (ר' סעיף 9 סיפא לפסה"ד).  14. בפסה"ד חמאיסי ציין ביהמ"ש בין היתר כי ההלכה הניסוחית עליה התבסס פסה"ד צרי טעונה בחינה מחודשת שכן שלושה שבועות לאחר חקיקת סעיף 19 (ג)(1) בניסוחו "ששימשו", פורסם בספר החוקים תיקון טעות דפוס כך שבמקום "ששימשו" יבוא "שישמשו". מכאן שברמת הפרשנות הלשונית תומך נוסחו הנכון של סעיף 19 (ג)(1) ("שישמשו") בעמדת המערער לפיה "הבניה" מתייחסת אך ורק לבניה מחודשת של דירה שהיתה במקום קודם לכן ולא זו בלבד שאינה מתבקשת מנוסחו הנכון של הסעיף, אלא שעל פני הדברים נמצאת מנוגדת לאותו נוסח. ביהמ"ש בפרשת חמאיסי הגיע למסקנה כי מפרשנותו המילולית והלשונית של סעיף 19 (ג) (1) בנוסחו הנכון מתבקשת המסקנה כי "הבניה" המזכה בפטור מתייחסת גם לבניה על קרקע שטרם נבנתה קודם לכן. 15. על רקע האמור בסעיף 14 לעיל, הגישו התובעים תביעתם להשבת הכספים שנגבו מהם בגין היטל השבחה בלא שניתן להם הפטור, וזאת ביום 24.11.08.    16. סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, טרם תיקון מספר 84 משנת 2008, קבע :   "(ב) הסכימו הוועדה המקומית ובעל המקרקעין לשומה, יותאם החיוב בהיטל לשומה שהוסכם עליה; לא הסכימו כאמור - יבחרו הועדה המקומית ובעל המקרקעין שמאי אחר (להלן - שמאי מכריע) ושומתו תהא מכרעת; השמאי המכריע יפסוק גם בדבר השתתפות בהוצאות שומתו.   (ג) על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לוועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים".   17. בבג"צ 7129/00 דון יחיא נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד נד (5) 218, נפסק בין היתר לעניין הדרך לתקיפת היטל השבחה כי: "חילוקי דעות בנושא של היטל השבחה בין בעלי זכויות במקרקעין, לבין וועדה מקומית יכולים שילבשו שני פנים: אחד, חילוקי דעות בשאלה אם נתקיימו התנאים לחיוב בהיטל השבחה מעיקרו של דין, ושניים, אם היתה כלל השבחה במקרקעין עקב תוכנית פלונית, ומה גובהה של ההשבחה שנוצרה עקב תוכנית. לפתרונם של שני סוגים אלה של חילוקי דעות מורה אותנו סעיף 14 לתוספת השלישית...הקורא בסעיף 14 לכל אורכו ילמד לדעת כי הוראת סעיף 14 (ג) נועדה לקבוע פורום להכרעה הן בנושא חיוב בהיטל השבחה על דרך הכלל והן בנושא גובהו של ההיטל...הוראת סעיף 14 (ג) יוחדה גם לנושא עצם החיוב בהיטל והמחוקק מצא לנכון לקבוע את בית משפט השלום - דווקא אותו ולא כל בית משפט אחר - כפורום מתאים להכרעה בעצם החיוב בהיטל". (ר' גם: ה"פ 1038/01 רפי כהן חברה לבניין נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס (8.5.02); עתמ 2235/06 שרבט נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (27.5.07); ת"א (נת') 6720/05 ח.ל.גרינשטיין נ. עירית נתניה ואח' (6.9.06); ת"א (הרצ') 12-08-18901 אברהמי נ. עירית רמת השרון (9.9.09)). 18. בפרשת רפי כהן לעיל פסק ביהמ"ש המחוזי, בין היתר כי, "לשונו של סעיף 14 (ג) ברורה וחד משמעית: ניתנת לבעל דין הזכות לערער על עצם חיוב בהיטל ההשבחה (ועל הכרעת השמאי המכריע שמונה בהסכמת הצדדים) באשר הוא, בין אם הוא מבוסס על טעות משפטית כלשהי שיצא מלפני הוועדה ובין אם מקורו בשיקול דעת פגום, או כללי מינהל בלתי תקינים. המחוקק לא הבחין בין עילות תקיפה מנהליות לבין עילות תקיפה אחרות. וביקש לייחד את הליכי הערעור בנושאים שפירט בסעיף 14 (ג) הנ"ל בכל הקשור להיטל השבחה לערכאה אחת בלבד, והיא בית משפט השלום שבאזור סמכותו נמצא הנכס". (ר' גם: ת"א (פ"ת) 2389/91 הבנק הבינלאומי נ. הוועדה המקומית הדרים (24.2.92); ה"פ (ת"א) 558/04 ירושלמי גילה נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (25.1.05)). 19. סעיף 14 (ג) לתוספת השלישית קובע בין היתר, כי החיוב בהיטל יוגש ערעור לביהמ"ש השלום "תוך 45 ימים מהיום שהודעה ההחלטה שעליה מערערים". המדובר אם כן בדרך ערעור ספציפית המאפשרת לנישום לחלוק על עצם הטלת החיוב ועל שיעורו. הלכה היא כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה וערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק להליכי תביעה רגילים. (ר' ע"א 1130/90 מצות ישראל נ. עירית פ"ת פ"ד מו (4) 778, 782; בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ .עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 793, 826-827; ע"א 367/85 מדינת ישראל נ. קיטאי פ"ד מא (3) 398; ע"א 2665/96 חברת החשמל לישראל נ. הוועדה המקומית פ"ד נב (4) 124, 142-143; ת"א (ראשל"צ) 2435/08 עירית פ"ת ואח' נ. דיבון ואח' (29.1.09)). דיון והכרעה 20. אקדים את המאוחר ואציין, כי לטעמי דין בקשת הנתבעת לסילוקה של התובענה על הסף להתקבל, משמע דין התובענה להידחות על הסף. 21. התובעים לא נקטו בהליך המיוחד להגשת השגה על חיובם בהיטל השבחה, במועד הרלוונטי לכך ובסמוך לאחר שהוצאה להם שומת היטל ההשבחה. התובעים מסתמכים על שינוי מאוחר של הלכת צרי כפי שקיבל ביטוי בפרשת חמאיסי, ומכח אותו שינוי מבקשים כעת, השבת הכספים ששילמו. 22. יכלו התובעים (ואחד מהם הינו עו"ד) ,להגיש , כפי שעשה ד"ר חמאיסי, השגה על חיובם בהיטל השבחה במועד המתאים לכך. משקיבלו הם את שומת הנתבעת "בבחינת זה ראה ושלם" אין להם להלין אלא על עצמם. איני סבור כי נכון יהיה לאפשר להם כעת להגיש השגה/ערעור על אותו חיוב - במסווה של תביעה כספית להשבת התשלומים ששילמו בגין היטל השבחה. 23. התובעים שילמו את היטל ההשבחה ביום 20.5.07. תביעתם הכספית הוגשה לביהמ"ש ביום 24.11.08. המועד אשר היה קבוע בסעיף 14 (ג) לתוספת להגשת ערעור על חיובם בהיטל השבחה חלף עבר לו זה מכבר. סבורני כי אין התובעים יכולים להגיש תובענה כספית שעילתה בפועל הינה השגה על חיוב בהיטל ההשבחה בטענה לפטור מכח הוראת סעיף 19 (ג)(1), שכן היה עליהם לנקוט בהליך ערעור בהתאם לתוספת השלישית. 24. התובעים הפנו לע"א 546/04 עירית ירושלים נ. שירותי בריאות כללית (20.8.09) כתומך בתביעתם להשבת הכספים. דעתי אינה כדעתם. נסיבותיו של פס"ד זה שונות מענייננו. בפסה"ד נדונה שאלת גביית כספים על ידי העיריה בלא מקור חוקי לכך ובחוסר סמכות. בעניינו הנתבעת פעלה בסמכות וכדין עת גבתה את היטל ההשבחה. לא למותר לציין כי בפס"ד זה נקבע כי בנסיבות שבהן פס"ד קבע חידוש מסוג הלכה חדשה של ביהמ"ש העליון בשאלת הסמכות בגבייה , מקום בו לא היתה הלכה בנושא בביהמ"ש העליון אלא רק פסיקה סותרת של הערכאות הדיוניות, הרי שאף אם מדובר בחידוש - עדיין מדובר בסוגייה ש"לא הוכרעה כלל בעבר ואין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה". (רע"א 8925/04 סולל בונה נ. עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (29.4.04)....ודוק: במקרה של חידוש מסוג שינוי הלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, המסקנה עשויה להיות שונה ולשלול את ההשבה בעילה של "טעות שבדין". עמד על כך פרופ' פרידמן: "מקום שהלכה אשר נתקבלה בבימ"ש, בוטלה או שונתה על ידי פס"ד מאוחר, לא תוכר, בד"כ הזכות להשבת תשלומים שנעשו על יסוד ההלכה הישנה. גישה דומה עשויה לחול, מקום ששררה דעה כללית ביחס לדין, שהוכחה כמוטעית בעקבות פסיקה מאוחרת". ( ר' פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר" 875 ו-872). 25. טעם נוסף התומך בטיעוני הנתבעת, נוגע למשמעות היענות לתביעה במובן זה שעל הנתבעת יהיה להשיב כספים שנגבו על ידה לפני למעלה משלוש שנים. התייחס לכך הנשיא בדימ. א. וינוגרד בספרו "דיני רשויות מקומיות" מהד' חמישית, בצייינו בין היתר כי: "בעובדה שעברה תקופה ארוכה בין התשלום ובין הגשת התביעה להחזרתו יש לראות הוכחה שהמשלם התכוון לחסל את הסכסוך ו"לחתום את הפרשה". לגורם הזמן שעבר בין התשלום ובין דרישת ההשבה נודעת חשיבה רבה, כי במרוצת הזמן עשויה להיווצר מעין מניעות נגד האזרח המשלם. הרשות הציבורית רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה אחרי עבור זמן ניכר, בדרישה להשבת הכסף שנכנס לקופה והוצא בנתיים לשם סיפוק צרכי ציבור" (שם 522 ; ר' גם סעיף 11 לפסק דינו של כב' השופט י.עמית, בע"א 10846/06 בזק נ. מנהל מס שבח מקרקעין רחובות (23.12.11)). 26. בהינתן האמור ומן הטעמים שפורטו לעיל, מצאתי כי דין בקשת הנתבעת לסילוקה של התובענה על הסף להתקבל. 27. לפנים משורת הדין ובנסיבות תובענה זו יישא כל צד בהוצאותיו. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים, בדואר רשום. זכות ערעור כדין. היטל השבחה