הפרת הבטחת נישואין - עוגמת נפש השופט י. גרוס: ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופטת ה, אחיטוב), לפיו קיבלה השופטת את תביעת המשיבה וחייבה את המערער בפיצויים למשיבה בגין הפרת הבטחתו להתגרש מאשתו ולשאתה לאשה. סכום הפיצויים שנפסק הוא 35,000 ש"ח. כמו כן, פסקה השופטת סך 5,000 ש"ח כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כשהם צמודים למדד בצרוף ריבית ומע"מ. עובדות המקרה המערער והמשיבה עבדו במשך שנים רבות באותו המפעל, ומכאן היכרותם. בין השניים נוצרה מערכת יחסים קרובה, אשר ראשיתה בקשרי ידידות גרידא והמשכה אף ביחסי מין אינטימיים, שנמשכו שנים ארוכות. מאז היכרותם (ואף לפני כן) ובהמשך, נשוי המערער ואב לבנות. את קשר נישואיו לא התיר. מאידך, המשיבה הייתה רווקה בתחילת תקופת היכרותם. כשנה וחצי לאחר תחילת היכרות זו נישאה (לא למערער), ולאחר מכן התגרשה. על רקע עובדות אלה, פנתה המשיבה לבימ"ש קמא. לטענתה, במשך כל אותן שנות היכרות הבטיח לה המערער, בין במפורש ובין מכללא ע"י התנהגותו, כי יתגרש מאשתו וישא אותה לאשה. משלא עשה כן, טענה המערערת, זכאית היא לפיצויים, בגין העילות הבאות: א. הפרת הבטחת נישואין. ב. אובדן סיכויים להינשא, לאחר שהמערער קשר אליו את המשיבה במשך 10 שנים רצופות. ג. עוגמת נפש. ד. אובדן תמיכה רוחנית ונפשית. פסק הדין נשוא הערעור נקודת המוצא של השופטת קמא הייתה, כי לאור העדויות שנגבו - הרי שאין מחלוקת באשר לעובדות המקרה, כפי שהובאו לעיל. עיקר פסק דינה מתמקד, למעשה, בשאלה האם אכן הבטיח המערער למשיבה, בין במפורש ובין מכללא, כי ישא אותה לאשה, או שמא מדובר היה במערכת יחסים כזו ששני הצדדים הבינו כי אינו מתכוון בשום שלב להתגרש מאשתו ולשאת את המשיבה לאשה. השופטת המלומדת הוציאה מתחת ידה פסק דין ארוך ומנומק שעיקרו התמקדות בעדויות הרבות שהובאו בפניה בענין. עדי התביעה העידו על מצבים בהם נכחו וראו כיצד המערער מרעיף אהבה רבה על המשיבה - בין אם בהתנהגותו ובין אם בצורה של חלוקת מתנות ובטיפול מסור ואוהב בה ובילדה. כן העידו על קנאותו הרבה למשיבה - עד כדי מצבים בהם "ירד לחייה" ובדק אחריה בכל אשר פנתה. עדויות חשובות נוספות היו באשר למצבים בהם אמר מפורשות, כי הוא מתכוון להתגרש מאשתו ולשאת את המשיבה לאשה. העדויות התייחסו הן למצבים בהם נכחו העדים בשעת האמירות האלה והן למצבים שכנראה האמירה נאמרה שלא באוזני העד (עמ' 7 לפסה"ד - דבריה של עת/6 - צביה וולצ'יק). מעדויות התביעה השונות הגיעה השופטת למסקנה, כי אכן הייתה הבטחה מצד המערער למשיבה במשך שנים רבות ורצופות כי ישא אותה לאשה. ההבטחה הייתה הן באמירות מפורשות שלו והן בהתנהגותו. לדעתה, העדויות שהביא המערער להגנתו והדרך בה הגיב לכל עדויות התביעה (טען כי הן שקריות בלא לתת כל הסבר הגיוני תוכנן), ואין בהם כדי לתמוך בגירסתו לפיה המשיבה ידעה שמעולם לא התכוון להתגרש מאשתו, ולמרות שהוא עצמו ביקש להינתק מהמשיבה, היא נצמדה אליו וסרבה להיפרד ממנו. לאור האמור לעיל, פסקה השופטת המלומדת פיצויים לטובת המשיבה וכן חייבה את המערער בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, הכל כאמור לעיל, ומכאן הערעור. נימוקי הערעור: בערעור שלפנינו מעלה המערער טענות רבות ומגוונות, שאלה עיקרן: א. אין מקום כיום, להכיר עוד בעילה של הפרת הבטחת נישואין כעילה חוזית, אשר סעד הפיצויים בצידה. מעבר לכך, גם אם ביהמ"ש לא יקבל עמדה זו ויכיר באופן עקרוני בעילת הפרת הבטחת נישואין, הרי שהפיצויים בגין הפרה זו צריכים להיות סמליים בלבד. ב. הענקת פיצוי בעילת הפרת הבטחת נישואין, כאשר הגבר נשוי וקל וחומר כאשר שני הצדדים נשואים, יש בה משום פגם מוסרי, שכן יש בכך פגיעה חמורה בערכי המשפחה. ג. במקרה שלפנינו לא הוכחה הבטחת נישואין מצד המערער: לא הייתה כל הבטחה מפורשת של המערער למשיבה להתגרש מאשתו ולשאתה לאשה. גם התנהגות מפורשת בענין לא הייתה, כגון חיים משותפים, רישום לנישואין וכו'. ד. ביהמ"ש קמא לא התייחס בפסק דינו למספר נקודות אותן העלה המערער. כך למשל, לא התייחס ביהמ"ש לתמונות עירום של המשיבה שהוצגו במהלך הדיון, אין התייחסות לעובדה שהמשיבה הודתה בחקירתה כי קיימה יחסי מין עם גברים נוספים מלבד המערער, אין התייחסות לשקריה ולסתירות שעלו מעדותה, לעדויות שמיעה שעלו במהלך המשפט ועוד. הענינים העובדתיים: תחילת התייחסותנו תהיה לאותן טענות הקשורות בפן העובדתי של המקרה שלפנינו ולדרך בה קבעה השופטת קמא את העובדה שהמערער הפר הבטחת נישואין. המערער קובל על כך שהשופטת לא התייחסה לתמונות העירום אותן הציג בפניה ב"כ המערער. אין בטענה זו מאומה, שכן אין בה כל רלוונטיות לסוגיה של הפרת הבטחת נישואין. תמונות עירום של המשיבה, נועזות ככל שיהיו, אין בהן כדי ללמד כהוא זה באשר לשאלה האם הייתה הבטחת נישואין, אם לאו. במאמר מוסגר יצויין, שיפה היה עושה המערער אילו לא היה מביא כלל את אותן תמונות או לכל הפחות לא מעלה כלל את זכרן בערעור שלפנינו, כאשר אין ספק שכל מטרתן היא להבאיש את שמה של המשיבה בלא שתהיה לכך כל רלוונטיות למקרה הנדון. באשר לשאר טענות המערער הנוגעות לפן העובדתי של המקרה, כל אלה נותחו ונבחנו באורח מקיף ויסודי ע"י השופטת קמא כפי שכבר צויין לעיל. פסק דינה של השופטת המלומדת ארוך, מנומק ומפרט בהרחבה את מכלול העדויות. טענות המערער ביחס לקביעות העובדתיות שקבעה השופטת כלליות וסתמיות הן ואינן מצביעות על "טעות עקרונית" היורדת לשורשו של ענין שעשתה השופטת או שקביעות ביהמ"ש אינן מתיישבות עם הראיות האמינות שהוצגו בפניו. כלל ידוע הוא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאי הערכאה שמתחתיה אלא במקרים יוצאי דופן שבגדרן לא בא המערער. (ראה: ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441; רע"א 2027/94 קליג' נ' קת"ג, פ"ד נ(1) 529, 536; ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 248, 240). העילה של הפרת הבטחת נישואין: השאלה הבאה נסבה על הטענה לפיה כיום, עפ"י דיני החוזים של מדינת ישראל, אין עוד מקום להכיר בעילת הפרת הבטחת נישואין. לטענת המערער: "יש לבחון מחדש את העילה של הפרת הבטחת נישואין, במיוחד לאור ביטול עילה זו בארצות אחרות כגון אנגליה וחלק רב ממדינות ארה"ב, ובמיוחד לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - 1995. מדינה החורטת על דגלה חירות נישואין, אינה יכולה לראות בהבטחת נישואין חוזה משפטי מחייב". גם באשר לטענה זו יש להשיב את פניו של המערער ריקם. ב"כ המערער מביא את דבריו של הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2), 170, ומצטט באופן נרחב את הנאמר בעמ' 175 לפסה"ד. דא עקא, שבשורה הראשונה שלאחר סוף הציטוט שמביא ב"כ המערער, ממשיך הנשיא שמגר ואומר: "אין חולק, כי הסוגיה מעוררת שאלות מורכבות ורגישות. ברם, יהיה אשר יהיה, נראית לי מסקנתו של פרופ' שיפמן, כי עילה זאת מקובלת במשפט המקומי ועקירתה מן השורש איננה ענין ל'חקיקה שיפוטית', אלא למחוקק בכבודו ובעצמו". ובע"א 5587/93 דניאל נחמני נ' רותי נחמני ואח' פ"ד מט(1) 508 אומרת השופטת שטרסברג-כהן: "הבטחת נישואין היא הבטחה לשינוי סטטוס אישי. ראשיתה בהחלטה משותפת המצויה במישור האינטימי האישי... הוזכרה ע"י הנשיא הביקורת שנמתחה ע"י מלומדים על סיווג זה (ראה פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל בעמ' 369; 368 - נילי כהן "סטטוס, חוזה וגרם הפרת חוזה" הפרקליט לט (תש"ן - נ"א) 304, 317; פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א' תשמ"ד) (להלן: שיפמן חלק ראשון 134 125 -) והודגשה החירות המוחלטת של האדם בהחלטתו אם לבוא בברית הנישואין. הנשיא ציין כי עילה זו אינה אהודה ואולם עקירתה מן השורש הוא ענין למחוקק. במספר ארצות בוטלה העילה החוזית של הפרת הבטחת נישואין בדרך חקיקה... ההבטחה לנישואין היא, איפוא, בשיטתנו המשפטית, חוזה מחייב שהפרתו אינה מזכה את הנפגע באכיפה או בפיצויי קיום, אלא בפיצוי על הנזק שנגרם לו..." (ההדגשה לא במקור). מן המקובץ עולים בבירור הדברים הבאים: עילת הפרת הבטחת נישואין במשפט הישראלי, נכון לכתיבת שורות אלה, היא עילה חוזית המוכרת ע"י הדין הישראלי כמאפשרת לקבל פיצויים על פיה. אומנם ביהמ"ש כבר נתן דעתו במספר מקרים כי הדעת אינה נוחה ממצב זה, אולם הדרך היחידה לביטול העילה של הפרת הבטחת נישואין היא שהמחוקק יאמר את דברו בענין במפורש, כפי שנעשה הדבר גם באנגליה ובמקומות רבים בארה"ב. לפיכך, שומה עלינו להמתין למוצא פיו של המחוקק ואין בידינו לעקור עילה זו על דרך "החקיקה השיפוטית". שיעור הפיצויים: בהמשך לטענת ב"כ המערער כי יש לבטל את ההכרה בעילת הפרת הבטחת נישואין, מעלה הוא טענה נוספת והיא, שגם אם מכירים באפשרות לפסוק פיצויים במקרה של הפרת הבטחת נישואין, הרי שיש לעשות זאת ביד קמוצה ולפסוק פיצויים סמליים של שקל אחד בלבד. בענין זה ראוי לאזכר את דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 647/89 הנ"ל, בעמ' 174: "צודק המערער בטענתו, כי הלכה פסוקה היא כי הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר... בניגוד להפרת הסכמים מסחריים, במקרה של הפרת הבטחת נישואין אין הנפגע זוכה לפיצויים המעמידים אותו במצב שהוא היה אילו המפר קיים את החוזה, אלא פוסקים על הנזק הספציפי וכן על הנזק הכללי שנגרם לנפגע בעקבות ההפרה... בנסיבות עניננו לא ראינו כל צידוק להתערב בסכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיבה. הסכום של 50,000 ש"ח, השווה להכנסה ממשכורת של המשיבה במשך כשנתיים מעבודתה בחברת הבטוח, הינו סכום סביר הן מבחינתה והן מבחינתו, ואין לנו כל סיבה להתערב בשאלת גובה הפיצויים..." ההלכה הפסוקה היא, איפוא, כי הפיצויים שפוסק ביהמ"ש במקרים של הפרת הבטחת נישואין צנועים יחסית. עם זאת, לא היסס ביהמ"ש העליון לאשר פיצויים בגובה 50,000 ש"ח נכון ליום 6.9.89 שנפסקו ע"י כב' השופט שטרוזמן (כתוארו אז). אומנם הפיצויים הללו נפסקו לאור הפסד הכנסה של המשיבה, אולם בעניננו, כאשר מדובר במערכת יחסים שנפרשה על פני כ- 10 שנים, ולאור עוגמת הנפש הרבה שעברה המשיבה - אין ספק כי אין להתערב גם בגובה סכום הפיצויים, כפי שנפסק בערכאה הראשונה. בהתחשב בסכומי הפיצויים שנפסקו במקרים דומים, ודאי שאין מדובר כאן בשיעור מוגזם ומופרז. בחינת העילה לאור סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי): בטענתו כבדת המשקל של המערער בערעור זה הינה כי חוזה שנכרת בין שני בני זוג נשואים, שמטרתו הפרת הנישואין של כל אחד משני בני הזוג עם בן זוגו על מנת להינשא אחד לשני, הינו חוזה הנוגד את תקנת הציבור. סע' 30 הנ"ל קובע: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". לדעת המערער, העובדה שבמהלך השנים הארוכות שבהן היו בני הזוג כפופים לאותו הסכם, הם היו נשואים כל אחד לבן זוגו, הופכת את תוכנו ומטרתו של ההסכם לבלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור, שכן הוא פוגע קשות בערכי מוסד הנישואין - מוסד, אותו יש לשמר ככל שניתן. סקירת פסקי הדין של ביהמ"ש העליון בנושא מלמדת כי מספר פסקי הדין העוסקים בנושא, מצומצם יחסית. פסה"ד המקיף ביותר בסוגיה זו, אם כי בסיטואציה מעט שונה משלנו, הוא ע"א 337/62 רוזנפלד נ' יעקובסון ואח', פ"ד יז(2) 1009. בפסה"ד נדונה שאלת אי חוקיות הסכם הבטחת נישואין בין גבר נשוי הנמצא בהליכי גירושין לבין אישה פנויה. נציין כי פסה"ד ניתן עוד לפני חקיקת חוק החוזים, אולם אין בכך כדי לפגוע ולו במאום בדיון שנערך בביהמ"ש בשאלה האם לא לתת תוקף להסכם שכזה בשל היותו בלתי מוסרי. בסוגיית מוסריותו של הסכם מעין זה נחלקו דעות השופטים: השופט ח. כהן ניתח את השאלה לאור המשפט העברי. לדעתו, מהעובדה שקידושין על תנאי (כל עוד לא מדובר בתנאי שאי אפשר לקיימו או בתנאי שבקיומו יש משום עבירה על התורה) תופסים נלמד, שעפ"י ההלכה היהודית ניתן לקיים הסכם כמו זה הנדון, לפיו הגבר יתחתן לאחר שיתגרש מאשתו, וממשיך השופט כהן: "שלא כמשפט המקובל האנגלי, הרי המשפט העברי אינו מטיל על בני הזוג "סטטוס" של נישואין אשר משהחליטו ונשבעו פעם להיכנס אל תחת כנפיו שוב, אינם יכולים לצאת ממנו אלא במעשה חקיקה או במעשה שפיטה מגבוה. הנישואין של המשפט העברי הם קשר של חוזה, ולו גם חוזה חגיגי ביותר, בין איש ואשה - ברצותם עושים אותו וברצותם מסיימים ומבטלים אותו... ממילא אין הסכם יכול לפגום במוסר הציבורי ובסדר הכללי, רק באשר מתנה ביצועו בהשגת ההסכמה מצד בת זוגו של אחד מבעלי ההסכם להתגרש ממנו בגט פיטורין..." (שם, בעמ' 1018). (ההדגשה לא במקור). לדעה זו מצטרף גם השופט ויתקון, אם כי הוא חולק על הדרך בה למד זאת השופט כהן. לדעתו, לא דומה הענין שלפנינו לקידושין על תנאי ועל כך הוא אומר (בעמ' 1026 לפסה"ד): "... ואינו דומה המושג של קידושין או קידושין על תנאי למושג של הבטחת נישואין המעסיק אותנו כאן. המבטיח נישואין לאשה, במשמעותו המודרנית של המושג, אינו מקדש אותה, ולא הרי תוצאותיהן של הבטחה זו ושל הפרתה כהרי תוצאות הקידושין..." אולם, לא רק בזאת הענין. לדעת השופט ויתקון, עצם הקביעה מהו "הסדר הציבורי" הראוי צריכה להיקבע באופן שונה: "אך גדולה מזו כשמתייצבת לפנינו שאלה שהיא, לאמיתו של דבר, שאלה סוציולוגית ולא משפטית, מצווים אנו כשופטים, לתת ביטוי ותוקף לא לדעותינו הפרטיות אלא למה שנראה לנו כמשקף את דעת הציבור והכוונה היא לחלק המשכיל והמתקדם שבתוכו. ציבור זה הוא, כמובן, הציבור שבארצנו ובזמננו. יתכן שבשאלה זו או אחרת תהיה לציבור זה השקפה משלו, שאינה מזדהה עם השקפתם של עמים אחרים, ואין צורך לומר שבמקרה כזה נהיה מודרכים אך ורק ע"י השקפת הציבור שלנו. אך נראה לי כי הציבור שלנו רוצה לראות את עצמו כחלק ממשפחת העמים הנאורים ולהיות שותף לאותם ערכים המעצבים את דמות העולם התרבותי כולו... על מוסד הנישואין כבר אמרתי במקום אחר... שהוא בעל אופי אוניברסלי ושגם הנישואין לפי המשפט העברי אינם יוצאי דופן ממה שמקובל בעולם הנאור. הייתי מהסס לגלות במושגים המקובלים אצלנו מושגים ספציפיים, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפות אוניברסליות אלו..." (עמ' 1026). ולאור כל האמור לעיל מסכם השופט ויתקון (עמ' 1029): "אכן, התלבטתי רבות בשאלה זו ולבסוף הגעתי למסקנה, שבמאזן הסופי של השיקולים בעד ונגד אין סיבה מספקת לפסילת ההסכם... במציאות המרה לא כל זיווג עולה יפה, כשהגיעו בני הזוג למשבר וקשה לדבר עוד ברצינות על קשרי האהבה והנאמנות שביניהם... בזאת לא באתי להצדיק אדם, שבעודנו נשוי מבטיח נישואין לאדם אחר לאחר שיתגרש מבן זוגו. ברוב המקרים, אם לא בכולם, יש בכך טעם לפגם... אך מכאן ועד לפסילת ההבטחה, כדבר בלתי מוסרי ומשום כך אף בלתי חוקי - עדיין רחוקה הדרך. לפסילה זו אפשר להגיע רק אם מוכנים אנו להקריב למענה את העקרון של קדושת החוזה, ונראה לי, כי זהו מחיר גבוה מדי בעד השגת מטרה, שערכה אינו נקי מספק..." השופט ברנזון הצטרף לדעתו של השופט ויתקון. השופטים זילברג והנשיא אולשן חלקו על דעה זו. בדבריו, מדגיש השופט זילברג, הרואה הסכם כזה כבלתי מוסרי, את חשיבות התא המשפחתי ואומר על כך (בעמ' 1021 לפסה"ד): "... נכון הדבר, כי בימינו התרופף במקצת המוסר המשפחתי, ואין מתייחסים עוד לזוגות אלה באותו הבוז שהתייחסו אליו בדורות עברו. אבל איש לא יאמר כי הסטיגמה הדבקה בחיי אישות מחוץ לנישואין פגה והתנדפה כליל. גם מי שנוהג הוא עצמו כך, אינו יכול להשתחרר מרגשי אי נוחות, נקיפות מצפון וסלידת נפש, הפוקדים אותו חדשות לבקרים. ואין אני סבור, כי כיוון התקדמותו של המין האנושי הוא לעבר ההשתחררות מכבלי הקשר המשפחתי..." לדעה זו מצטרף הנשיא אולשן. הוא מזכיר שיקול אחד בעל חשיבות שבגינו יש לפסול הסכם שכזה: "אין זה נדיר ביחסים בין בני זוג נשואים כש"הליכה אחרי רוח" ע"י אחד מהם משבשת את שלום הבית והדברים אף מגיעים להתדיינות בענין גט ואף על פי כן הם מגיעים לשלב של התפייסות - יהא זה בהשפעת הדיינים או קרובי משפחה וכיו"ב. אולם, הסכם כזה הנדון כאן, עשוי למנוע אפשרות כזאת, שהרי הוא יוצר מצב בו הבעל, שערך הסכם כזה אינו יכול כבר לסגת. במלים אחרות, הבעל מתחייב כלפי צד ג' להרוס את קשר הנישואין עם אשתו. מבחינה זו הסכם כזה מרחיב את הפירצה בין בני הזוג ועשוי לחתור מתחת לחיי המשפחה - מוסד המוכר ע"י החברה כאחד היסודות שבחיי החברה. אין אני סבור כי הסכם כזה מתיישב עם המוסר הציבורי הקיים". (שם, בעמ' 1030). הרחבנו בהבאת דעות השופטים בפסה"ד הנ"ל משום הרצון להראות עד כמה קשה קביעה חד משמעית בענין. יש להדגיש כי בפסה"ד הנ"ל מדובר היה במקרה שבו רק הגבר היה נשוי. מעבר לכך, הוא נמצא בהליכי גירושין, דהיינו, מדובר היה במצב בו נישואיו היו הרוסים ללא תקנה. גם במצב שכזה, חלוקים היו השופטים בדעותיהם ורק רוב של שלושה כנגד שניים הכריע בנקודה זו. בע"א 4/66 מרים פרץ נ' יעקב הלמוט, פ"ד כ(4) 337, מדובר היה במצב בו הן המערערת והן המשיב היו נשואים בזמן הבטחת הנישואין (מצב הדומה למקרה שבפנינו). השופטים לנדוי ואגרנט סברו שלא היה מקום להיכנס לעובי הקורה באשר לעצם השאלה האם הסכם שכזה חוקי או לא חוקי, באשר מדובר היה בערעור על הליכי ביניים. לעומתם, לא היסס השופט קיסטר להכניס ראשו לעומק הסוגיה הנ"ל ולבקר קשות את דעת הרוב בע"א 337/62 הנ"ל. לדעת השופט קיסטר, אין לתת תוקף להסכם הבטחת נישואין בכל מצב: הן אם מדובר בסיטואציה כמו זו שהייתה בפס"ד יעקובסון, דהיינו שחיי הנישואין של הגבר היו מעורערים מיסודם וכל שכן כאשר מדובר במצב בו חיי הנישואין של הגבר יציבים ולא מוכח כי הם מעורערים עד היסוד. אומר על כך השופט קיסטר (בעמ' 359 לפסה"ד): "... אף אם נרצה להרחיב את ההלכה, שנקבעה בענין Fender v. St Jhon Milamay הנ"ל, גם לתקופה בה לכאורה לא היה קרע בחיי הנישואין של מי מהצדדים לא נוכל להרחיבה יותר מאשר במובן זה שההבטחה לנישואין הייתה מקבלת תוקף, אילו שני הצדדים היו אכן מתגרשים ולא היה קיים איסור נישואין ביניהם. אבל אינני רואה כל מקום להכיר בהתחייבות של אדם להתגרש מאשתו". (ההדגשה לא במקור). דהיינו, השופט קיסטר מדגיש כי המקרה היחיד בו היה מקום לדון האם להכיר בתוקפה של הבטחת הנישואין הוא במצב בו שני הצדדים פנויים ממחוייבות של נישואין לבן זוג. אולם, בכל מקרה, אין הוא מוכן להכיר בהתחייבות של אדם להתגרש מאשתו - כל עוד הוא נשוי. המשך מגמה זו ניתן לראות בע"א 609/68 אספרנס נתן נ' מאיר עבדאללה פ"ד כד(1) 455, בו ניתן כבר לראות אימרות מפורשות בענין. השופט ברנזון מסביר כאן את עמדתו בפס"ד יעקובסון הנ"ל, ומציין כי הצטרף לדעת השופט ויתקון רק לגבי מצבים בהם ברור שחיי הנישואין של הגבר המבטיח היו מעורערים מיסודם (שם, בעמ' 459). השופט קיסטר חוזר על עמדתו ומבסס אותה: "אשר לעילה של הבטחת נישואין: נכון הדבר כי מזמן שניתן פסה"ד בפרשת Fender v. Mildmay נפתחה אפשרות מוגבלת להכרה בתוקף של הבטחת נישואין שנעשתה ע"י אדם בעודו נשוי: אבל שם מדובר רק על הבטחה שבתנאי, היינו שהנישואין בין המתקשרים יערכו כאשר הנישואין הראשונים יותרו או יבוטלו. גם בע"א 337/62 הנ"ל מדובר על הבטחת נישואין בתנאי שהנישואין הראשונים יותרו לפי דין. ברור, שאין כל אפשרות להכיר בהבטחה של אדם לשאת אשה אחרת בזמן שהנישואין הקודמים עדיין תקפים. במקרה דנא ידוע היה למערערת בזמן ההבטחה כי המשיב אדם נשוי, ועד היום לא התגרש מאשתו ועל כן אין כל יסוד לעילה עפ"י הבטחת נישואין". (שם, עמ' 467). (ההדגשות לא במקור). השופט מני הצטרף לדעת השופט קיסטר בענין זה ללא כל סייג, ואלה דבריו: "בית המשפט המחוזי מצא שלא היו ראיות מספיקות לפניו כדי לקבוע כי נישואי המשיב עם אשתו החוקית הגיעו עד משבר או שהיו מעורערים ללא תקנה. נוכח הקביעה הזו, אין המקרה הנדון בא בגדר ההלכה שנפסקה בע"א 337/62, ולכן הבטחת הנישואין שהמשיב נתן למערערת בזמן, שלידיעתה הוא היה נשוי, היא בלתי חוקית וחסרת תוקף בהיותה נוגדת את טובת הכלל". (שם, בעמ' 473). מן המקובץ עד כה עולה, כי ההלכה כפי שנתגבשה היא שהבטחת גבר נשוי לשאת אשה יהיה לה תוקף, כל עוד מדובר במצב שנישואיו בזמן ההבטחה היו מעורערים מן היסוד. אולם, במצב בו לא מצליחה התובעת להוכיח כי חיי הנישואין היו מעורערים, לא יתן ביהמ"ש תוקף להבטחה שכזו ויבטל אותה בשל היותה בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור. בע"א 647/89 ראלף שיפברג נ' תמר אבטליון, פ"ד מו(2) 169 דובר גם כן במצב שניתנה הבטחת נישואין בזמן שנישואי הגבר המבטיח היו מעורערים והוא היה מצוי בהליכי גירושין. מציין הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי גם לאחר שחוקק חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, הכיר ביהמ"ש בעילה של הפרת הבטחת נישואין. השופט שמגר אומר מפורשות, כי אין דעת ביהמ"ש נוחה מהכרה בעילה זו, אולם מקובלת עליו דעתו של פרופ' שיפמן כי עקירתה של עילה זו ראוי שתתבצע בידי המחוקק ולא ע"י ביהמ"ש. השופט מצא הצטרף לדעתו של הנשיא שמגר ומביע דעתו בהאי לישנא (בעמ' 176 לפסה"ד): "תמהני אם קיבול הצעתו לנישואין של אדם נשוי עשוי להקים קשר חוזי מחייב. ואף אם קם קשר כזה - שביצועו מותלה בגירושיו של המציע מבן זוגו - תמהני אם אין דינו להיבטל מדעיקרא, בהיות כריתתו בלתי מוסרית, במשמעות סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי)..." ואולם, הוא ממשיך ומציין כי אינו מכריע בכך משום שטענה כזו לא הועלתה. אנו רואים, איפוא, כי גם פסיקה מאוחרת חוזרת על ההלכות שנקבעו בעבר. יתרה מזו, דעתו של ביהמ"ש אינה נוחה מקיומה של עילת הפרת הבטחת הנישואין, אם כי הוא מחכה למוצא פיו של המחוקק בענין. אין ספק כי ניתן ללמוד מדברי השופטים שצויינו כי פניהם נשואות לביטול הסכמים שכאלה מחמת היותם נוגדים את תקנת הציבור לפחות במקרה בו מציע הנישואין היה נשוי ונישואיו לא היו מעורערים. כל שכן במקרה בו שני הצדדים היו נשואים, וסבורני כי ראוי שנמשיך לפסוע בתלם זה. תקנת הציבור משמעותה - הערכים, האינטרסים והעקרונות אשר חברה נתונה, בזמן נתון, מבקשת לקיים, לשמר ולפתח. מדינת ישראל בימינו אלה היא מדינה אשר ערב רב של תרבויות שוכן בקרבה - מעולים חדשים ועד אזרחים ותיקים, מחרדים ועד אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. יוצאי אתיופיה לצד יוצאי חבר העמים, יהודים בצד ערבים. שרטוט קו אחיד של השקפת עולם במצב שכזה כמעט בלתי אפשרי, אולם אם ננסה למצוא קו משותף הקשור בעניננו והנוגע למגוון התרבויות שהצגנו, הרי שהוא, לדעתי, שמירה על שלמות המשפחה. מוסד הנישואין והקן המשפחתי הוא אחד מאותם מוסדות בודדים אשר קדושתו כמעט ואינה מוטלת בספק בקרב כל אחד ואחד מגוני החברה הישראלית. חשיבותו והרצון לשמור על מעמדו כמעט ואינם מוטלים בספק. אומנם, בקרב חוגים מסויימים סר חינו וירד ערכו עד מאד, עד כי פעמים רואים בו "מוסד הולך ונעלם", אולם זו בהחלט לא השקפת עולם נרחבת של כלל הציבור בארץ. מיותר לציין כי בעיני המשפט העברי תופעה של חיי אישות מחוץ לחיי הנישואין היא תופעה חמורה ביותר שיש לעוקרה מן השורש. הזוגיות נתפשת כערך עליון שיש לטפח ולשמר ככל הניתן ובית שנבנה בישראל הוא מקום לשכינה לשרות בו ויפים לכאן דברי המדרש: "קניתי איש את ה' - לשעבר, אדם נברא מאדמה, וחוה נבראת מן האדם. מכאן ואילך, "בצלמנו כדמותנו" - לא איש בלא אישה ולא אישה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה". (בראשית רבה כב'). כאן אולי המקום להדגיש ולהסביר: החשיבות שבביטול הסכמים שכאלה היא לא במניעת ניאוף ובגידות. זה לא מעניינו של ביהמ"ש. החשיבות נובעת מהרצון לתת אפשרות לגבר הנשוי לנסות ולשקם את חיי הנישואין שלו ולהגיע לשלום בית עם אשתו. אם הגבר המבטיח יהיה כבול להבטחתו להתגרש מאשתו, אפשרות שכזו לא תוכל לעמוד לו לעולם. בכך, תמים דעים אני לחלוטין עם דעתו של כב' הנשיא אולשן בע"א 337/62 הנ"ל. גם בעניננו לא נטען כי מדובר במצב שחיי הנישואין של המערער היו מעורערים בזמן שנתן את ההבטחה לנישואין. בפסק הדין של ביהמ"ש קמא לא מוזכרת כל טענה שכזו ואין כל התייחסות לראיות בענין. מעבר לכך, בפסק דינה מציינת כב' השופטת אחיטוב במפורש כי גם לאחר שנותק הקשר עם המשיבה, היה המערער עדיין נשוי. גם בערעור שלפנינו לא העלה ב"כ המשיבה כל טענה בענין ולא השכיל להצביע על כל ראיה שהיא המראה כי חיי נישואיו של המערער היו מעורערים. לאור כל זאת עולה המסקנה כי דינו של הסכם הבטחת הנישואין שבין המערער למשיבה להתבטל, בשל היותו נוגד את תקנת הציבור. אחר שעיינתי בחוות דעתה של חברתי המלומדת השופטת מ. רובינשטיין, רצוני להדגיש כי אף אליבא דהשקפתי שלי אין הצדקה לאבחן בין גבר פנוי לנשוי בסוגיה זו, ומן הראוי היה לבטל עילה זו כליל. ואולם, לגבי גבר פנוי כבר נקבע, כאמור, כי על המחוקק ליתן דעתו על כך, שעה שלגבי גבר נשוי נוצרה בהלכה הפסוקה, כפי שנסקרה לעיל, פירצה מסויימת שבה ניתן להמשיך ולפסוע כדי לנגוס במידה מסויימת בעילה זו של הפרת הבטחת נישואין עד שהמחוקק יתפנה לעסוק בה. אשר על כן, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסה"ד של ביהמ"ש קמא. בהתחשב בכל הנסיבות, מן הראוי שכל צד ישא בהוצאותיו בשתי הערכאות גם יחד והערבות הבנקאית תוחזר לב"כ המערער. י. גרוס, שופט אב"ד השופטת מיכל רובינשטיין: לטעמי יש יסוד להשקפה לפיה ראוי שהמחוקק ישקול אם יש להוסיף ולקיים בדין את עילת התביעה של הפרת הבטחת נישואין. אולם, כל עוד לא אמר המחוקק את דברו בנושא זה, מוסיפה עילה זו להתקיים ובתי המשפט מוסיפים לדון על פיה ולפסוק פיצויים לטובת הנפגע, במקרה וההבטחה האמורה הופרה. חבריי הנכבדים סבורים כי יש מקום לאבחן לענין עילה זו בין הבטחה של גבר נשוי לזה שאינו נשוי. הבטחתו של גבר נשוי לוקה לדבריהם בכך שהיא סותרת את תקנת הציבור, ועל כן היא בטלה (סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973). הבטחתה של אשה נשואה אומנם דינה כדין הבטחת גבר נשוי, אך במציאות המשפטית שלנו זו מסקנה תיאורטית בלבד, שכן לא היו כמעט, אם בכלל, תביעות של גבר נגד אשה שהפרה הבטחה כגון זו. המדובר, על כן, על החלטה הבאה למעשה לשלול תביעה רק נגד גבר נשוי, קרי זו הבחנה מפלה כלפי נשים. אינני סבורה כי כל עוד קיימת עילת התביעה הנדונה, יש להעניק מעמד מוגן ומיוחד לגבר נשוי. העילה של הפרת הבטחת נישואין אינה מקויימת, כל עוד היא קיימת - כדי לכפות על מי שהבטיח נישואין את קיום הבטחתו, ומעולם לא סברו בתי המשפט כי חלופה כזאת ישימה לאור הוראותיו של סע' 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971. התביעה באה להעניק פיצוי כספי לקורבן, שהאמין בהבטחה וניזוק עקב הפרתה. השאלה שבפנינו אינה קשורה, איפוא, כלל לסיכון של פגיעה בנישואין קיימים אלא בשאלה שונה: האם הנשוי שהבטיח הבטחת שווא של נישואין ולא קיים הבטחתו יפצה את הנפגעת שהאמינה בהבטחתו או לא. באנלוגיה אפשר להזכיר תביעה חוזית בשל הפרת הבטחה לספק סחורה פלונית, כאשר עולה מן העובדות שמי שהציע את הספקת הסחורה ידע בעת מתן הבטחתו שהסחורה כבר נמכרה לאחר ונמצאת בבעלותו של אחר. דומה כי הבטחה הניתנת כאשר למי שמבטיח ברור שלא יוכל לקיימה מצדיקה תשלום פיצויים לא פחות, ואולי אפילו יותר, ממתן הבטחה תוך תקווה שניתן יהיה לקיימה. יתר על כן, הבטחת נישואין של נשוי שלא קויימה עלולה לגרום אותו נזק אשר גורמת הבטחתו של הפנוי ואינני סבורה כי תקנת הציבור תיוושע מכך שיהיו גברים נשואים שיוכלו לפגוע ע"י הבטחותיהם בנשים אותן אימללו, מבלי שיווצר לגביהם כל סיכון של חיוב בפיצויים. הרי מבחינת מהות ההבטחה, אין נפקא מינה אם המבטיח נשוי או לא; אם האשה אינה יודעת שהגבר נשוי, הרי אין הצדקה לשלול ממנה זכותה אחרי שרומתה בענין מעמדו של בעל הדבר. אם היא יודעת שהוא נשוי ומבטיח להתגרש, הרי מלווה הדבר, כמנהגו של עולם, בתיאורים נלווים של הגבר בדבר נישואים שנקלעו כביכול למשבר, בין אם התיזה האמורה היא בגדר אמת ובין אם לאו. מה הכלים העומדים לרשות האשה כדי לבדוק אמיתות התאורים הללו, ואיך ניתן בכלל לדרוש ממנה להביא ראיות בענין זה, שהוא נעלם ממנה, כפי שנדרש בטענות שהועלו בפנינו. לענין סיכון הנישואים הקיימים אוסיף, כי טיב יחס הנישואין נמדד, בין היתר, גם לפי נוהגו ומנהגו של הגבר, אשר בהיותו נשוי מקיים מגע עם אחרת, ומי שמתעלם ממשמעות הדבר קובע נורמה היוצרת למעשה מעמד מיוחס של אלה הרשאים לפגוע באחרים בלי להנזק בעצמם. המקרה שבפנינו מלמד כי תקנת הציבור והצדק דורשים שלא להפלות בין גבר לאשה, ולא כל שכן שאין להעניק פטור מחבות בדיני החוזים לגבר נשוי (להבדיל מן הפנוי) שנתן הבטחה שכנראה נתכוון לקיימה מעיקרה ומצא קורבן שהאמין לו במשך 10 שנים. סיכומו של דבר; מתן פטור מסיכון משפטי לגבר נשוי תפגע בתקנת הציבור יותר מאשר הסיכון התיאורטי שגבר נשוי כלשהו יתגרש מאשתו רק כדי לא לשלם פיצויים למי שהבטיח לה נישואין. אם דעתי הייתה נשמעת, הייתי דוחה את הערעור. מ. רובינשטיין, שופטת השופט י. בן-שלמה: אני מסכים שיש לקבל את הערעור מן הטעמים המפורטים בפסק דינו של חברי כב' השופט גרוס. הפתרון שמצא לו ביטוי בחוות דעתו של חברי מתיישב עם עקרון היסוד של שוויון בין המינים וימנע מצב בלתי רצוי לחלוטין בו ייפתח פתח בפני גבר, רווק או נשוי, לתבוע אשה נשואה בעילת הפרת הבטחת נישואין. לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט גרוס. כל צד ישא בהוצאותיו. הערבות הבנקאית תוחזר לב"כ המערער. נישואין / חתונההפרת הבטחת נישואיןעוגמת נפש / נזק לא ממוני