1. ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד י. קורן - אב"ד, עו"ד א. גושן ועו"ד ח. פרוכטר) בבד"א 94/09, מיום 11.3.2010, בו נדחה ערעורו של המערער על הכרעת הדין מיום 7.7.2009 ועל גזר הדין מיום 16.9.2009 של בית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה בתיק בד"מ 66/08 (עו"ד א. רוטר - אב"ד, עו"ד י. שוסהיים ועו"ד ח. קאסם), במסגרתם הורשע המערער בעבירות משמעת ונגזר עליו עונש השעיה על תנאי למשך 9 חודשים, וכן תשלום הוצאות בסך 1,500 ש"ח. בכתב הערעור נכתב כי הוא מופנה הן כנגד הרשעת המערער בעבירת משמעת, והן כנגד חומרת העונש שנגזר עליו, אך בדיון שנערך לפניי הודיעני ב"כ המערער כי הערעור נוגע לעניין ההרשעה בלבד, ולא לעניין העונש (ע' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2010). עובדות והליכים קודמים 2. העובדות בתיק זה למעשה אינן שנויות במחלוקת, ואלו עיקרן: ביום 28.8.2003 הגיש המערער, בשם לקוחו, כתב תביעה לבית משפט השלום בקריות. בנוסף, הגיש גם בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד אחד הנתבעים באותה תביעה. עוד באותו היום ניתנה החלטה בבית משפט השלום בקריות (כב' הרשם מוראני נאדים) הדוחה את הבקשה למתן הצו. כעבור שלושה ימים, ביום 31.8.2003, הגיש המערער לבית משפט השלום בעכו כתב תביעה ובקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, זהים לחלוטין (מילה במילה) לאלו שהוגשו לבית משפט השלום בקריות. לא נכתב בכתב התביעה או בבקשה דבר וחצי דבר אודות ההליך הקודם שנפתח בבית משפט השלום בקריות. עוד באותו היום ניתנה החלטה בבית משפט השלום בעכו (כב' סגן הנשיא צמח), המקבלת את הבקשה למתן הצו; ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ, ואף נקבע דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. עם קבלת הצו המבוקש, הגיש המערער לבית משפט השלום בקריות בקשה למחיקת התביעה והחזר האגרה, בנימוק שהבקשה והתביעה טרם הומצאו לנתבעים; ומבלי שצויין בבקשה כי בינתיים נפתח ומתנהל הליך זהה בבית משפט השלום בעכו. בית משפט השלום בקריות (כב' הרשם מוראני) קיבל את הבקשה למחיקת ההליך (ביום 1.9.2003), אך הוסיף וכתב בהחלטתו, כי נראה שהנימוק האמיתי לבקשת המחיקה הוא דחיית הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ, וכוונת ב"כ התובע (המערער) "לנסות מזלו" בבית משפט אחר לשם השגת הצו. עוד ציין, כי יש לראות התנהגות שכזו בחומרה רבה ולגנותה, שכן יש בה כדי לזלזל במערכת בתי המשפט. ביום 3.9.2003 נערך בבית משפט השלום בעכו דיון בבקשה לעיכוב יציאה מהארץ במעמד שני הצדדים, ובסופו בוטל הצו. התובענה המשיכה להתנהל בפני בית המשפט בעכו. 3. בגין מסכת העובדות המתוארת לעיל, הועמד המערער לדין משמעתי, בטענה כי בהתנהגותו הפר את הוראות החיקוק הבאות: הטעיית בית משפט - עבירה לפי סעיף 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (ולהלן - "החוק"); הפרת החובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט - עבירה לפי סעיפים 54 ו- 61(1) לחוק; אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין - עבירה לפי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין - עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק. 4. בהכרעת דינו, המנומקת כדבעי, קבע בית הדין המשמעתי בחיפה כי העובדה שתלויה ועומדת בפני בית משפט אחר בקשה זהה, הינה עובדה אותה מחויב עורך הדין להביא לידיעת בית המשפט, שכן יש בה כדי להוות שיקול חשוב, רלבנטי ואף מהותי בבואו לשקול להיעתר לבקשה המונחת על שולחנו. המערער לא גילה בבקשתו עובדה חשובה זו, ובכך פעל בניגוד לחובתו של עורך הדין לעזור לבית המשפט לעשות משפט. התנהגות זו אף אינה הולמת את נורמת ההתנהגות הראויה המצופה מעורכי דין. בשל כך, הרשיע בית הדין את המערער בעבירות לפי סעיפים 54, 53 ו- 61(3) לחוק. עם זאת, החליט לזכותו מעבירה של הטעיית בית משפט, הואיל ולא הוכח כי בעת שהגיש את הבקשה למתן הצו לבית משפט השלום בעכו, המערער כבר ידע על דחיית הבקשה בבית משפט השלום בקריות. בגין הרשעות אלו, גזר על המערער עונש של השעיה על תנאי לתקופה של 9 חודשים, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך 3 שנים כל עבירה של אי קיום חובות עורך הדין כלפי בית המשפט, וכן תשלום הוצאות לטובת לשכת עורכי הדין בסך 1,500 ₪. ערעור שהגיש המערער לבית הדין הארצי למשמעת, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, נדחה (11.3.2010), תוך קביעה שאי גילוי המידע בדבר הגשת בקשה זהה לבית משפט אחר, אף אם אין יודעים אם ניתנה בה החלטה, יש בו משום הפרת חובתו של המערער, בהיותו עורך-דין, כלפי בית המשפט. טענות הצדדים בערעור 5. המערער טוען, כי הגיש את הבקשה לבית משפט השלום בעכו לאחר שהחליט "לזנוח" את הבקשה הראשונה, הזהה, בבית משפט השלום בקריות, מאחר שטרם ניתנה בה החלטה והעניין היה דחוף, ואף מוצדק, היות והצד שכנגד באותו הליך עמד לצאת מהארץ. בכך שלא גילה לבית המשפט בעכו אודות קיומה של הבקשה המקבילה שהוגשה בקריות אין כל פגם, לטענתו, כל עוד אין עורך הדין יודע כי בקשתו הראשונה נדחתה, זאת בהתבסס על הוראת תקנה 241(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, בה נקבע: "נדחתה בקשה בכתב, ובעל-דין הגיש מחדש אותה בקשה, או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת". מכאן למד המערער, שיש ליידע את בית המשפט רק בדבר בקשה קודמת שנדחתה, אך אין דרישה דומה ביחס להליך שטרם ניתנה בו החלטה. לתמיכה בעמדתו זו צירף המערער חוות-דעת משפטית מאת ד"ר גבריאל קלינג. בנוסף לכך טען המערער, כי לא הטעה את בית המשפט בעכו, שכן בבקשתו לא העלה כל טענה אשר הובילה את בית המשפט השלום בעכו "לדרך בלתי ראויה", כלשונו, וכי אין לדעת בבטחה מה היה פוסק אילו ידע על קיומו של הליך מקביל. המערער לא הכשיל את בית המשפט ולא הפריע למהלך המשפט, ואף לאור תקנה 241(ה) הנזכרת, אין מקום להרשיעו בעבירה לפי סעיף 54 לחוק; התנהגות המערער נעשתה בתום לב ו"בשל חוסר ברירה", שכן הבקשה הייתה דחופה ו"שעון הזמן מתקתק", וממילא, לדבריו: "אין הבדל בין פנייה לבית משפט אחר והגשת תביעה ובקשה חדשה, לבין ערעור במעמד צד אחד על החלטה אשר דוחה את הבקשה לצו עיכוב יציאה זמני", ולכן אין להרשיעו בעבירות לפי סעיפים 53 ו-61(3) לחוק. יתר-על-כן, המעשה הוא בגדר "זוטי דברים", לצד שכנגד באותו הליך לא נגרם נזק, ולכל היותר מדובר בטעות בשיקול הדעת שאינה עולה כדי עבירה אתית. בדיון שהתקיים לפניי ביום 18.10.2010 הוסיף ב"כ המערער, כי יש לזכות את המערער היות ואין עבירה, מאחר שלא נכתב בחוק כי עורך-דין חייב ליידע את בית המשפט אודות קיומו של הליך מקביל; ובהעדר עבירה, לא מתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה. כמו-כן, "לא הופרה שום נורמה, כי הנורמה הזאת קיימת בצפון ללא סוף" (ע' 3 שורה 23). 6. המשיב, לעומתו, טען כי לדחות את הערעור מן הטעמים שהובאו בפסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים. בתי הדין המשמעתיים הם המוסמכים לקבוע מהן נורמות ההתנהגות הראויות, או הבלתי-ראויות, עבור ציבור עורכי הדין. במקרה זה אין להתערב בהחלטת בית הדין, לפיה התנהגות המערער אינה הולמת עורך-דין, ומהווה, על-כן, עבירה אתית. אי-הבאת מסכת העובדות והנתונים המלאה בפני בית המשפט פוגעת באמון שנותן בית המשפט בעורך הדין, ובכך יש גם פגיעה בעבודה התקינה של המערכת כולה. כמו כן, לא יכול להיות ספק, כי הגשת בקשה זהה, או דומה, במקביל במספר בתי משפט שונים, מבלי ליידע את בית המשפט האחד על קיומה של הבקשה בפני בית המשפט האחר, היא התנהגות פסולה לחלוטין, אשר עלולה להוביל לאנרכיה בהליך השיפוטי. דיון 7. הדוקטרינה בדבר "עניין תלוי ועומד" (lis alibi pendens) מבוססת על העיקרון לפיו בית משפט ימנע מלדון בעניין התלוי ועומד בפני בית משפט אחר (ראו: בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ''ד ס(2) 99, 109-110 (2005); ע"א 9/75 אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 483 (1975); רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן, לא פורסם (28.1.2002)[] ). בין הרציונאלים העומדים בבסיסו של כלל זה ניתן לציין, בין השאר: מניעת הכבדה מיותרת על היריב, מניעת הטרדה מיותרת של בית המשפט, קידום יעילות הדיון והמערכת השיפוטית בכלל, מניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר, חסכון בהוצאות, מניעת הכרעות סותרות, הכרעה מהירה, ודאות, סדר, וכיוצא באלה; "אין להכביד על בתי משפט בדיון מקביל באותה שאלה מהותית, שאם לא כן, שני בתי משפט יצטרכו לשמוע בנפרד ראיות דומות וטיעונים דומים, ואף עלולים הם באותו עניין להגיע לתוצאות הפוכות" (ע"א 9/75 הנ"ל; רע"א 2733/07 עמירון ס.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ נ' וולך, לא פורסם (4.12.2007) (פיסקה ה' לפסק הדין) ). 8. הימנעות מדיון בעניין התלוי ועומד בפני בית משפט אחר נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. יש לצפות, שככל ששני ההליכים הנפרדים חופפים זה לזה ועוסקים ב"אותו עניין" עד כדי זהות מוחלטת בין ההליכים, כך ייטה בית המשפט לעכב ההליך שנפתח בפניו בעניין התלוי ועומד בפני בית משפט אחר (בג"ץ 304/04 הנ"ל; רע"א 346/06 ד"ר חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, לא פורסם (14.5.2006) ; רע"א 5385/10 מגן נ' אופק א. אחזקות (2005) בע"מ, לא פורסם (21.9.2010) ). "הליך תלוי ועומד" מהווה, אפוא, עילה לעיכוב הליכים, הגם שעילה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. מכאן, שידיעתו של בית משפט על קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין היא רלבנטית ומהותית, באשר יש בכוחה להשפיע על החלטתו בהליך המונח על שולחנו; כאשר בעל-דין נמנע מלגלות לבית המשפט אודות דבר קיומו של הליך מקביל, זהה לחלוטין, התלוי ועומד בבית משפט אחר - בכך מונע הוא מבית המשפט נתון רלבנטי לשם קבלת ההחלטה הראויה והצודקת בהליך שלפניו. 9. במקרה דנן נמנע המערער מלהזכיר בבקשתו, כי שלושה ימים קודם לכן פתח בהליך מקביל, זהה, בבית המשפט בקריות, וקרוב לוודאי השמיט עובדה זו מן הבקשה דווקא בשל החשש שמא איזכורו של ההליך האחר יביא לעיכוב ההליך בבית המשפט בעכו. אכן, לא ניתן לדעת בוודאות גמורה כי אילו ידע בית המשפט בעכו על ההליך המקביל, או-אז, היה נמנע מלדון בבקשה ומעכב את ההליך. ברם, הפגם שדבק בהתנהגות המערער נוגע לעצם אי-הבאת העובדה בדבר ההליך המקביל למכלול שיקוליו של בית המשפט בעכו, בבואו לקבל החלטה בבקשה. ומכאן, שאין זה משנה, לענייננו, אם בית המשפט היה מחליט בסופו של דבר כך או אחרת, ובלבד ששקל, בין יתר שיקוליו, גם את קיומו של ההליך המקביל. 10. לצד חובותיו כלפי לקוחו, רובצות על עורך הדין חובות גם כלפי בית המשפט, ובכללן החובה לסייע לבית המשפט לעשות משפט. חובותיו של עורך הדין כלפי בית המשפט אינן עומדות, ככלל, בסתירה לחובותיו כלפי לקוחו, אך בהתקיים התנגשות בין החובות, או-אז "חובתו כלפי בית המשפט נעלה ועדיפה" (על"ע 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 382 (2001)). עורך הדין נתפס כ- "officer of the court", ולשם מילוי תפקידו ככזה עליו לנהוג ביושר, הגינות ואמינות, על-מנת שבית המשפט יוכל לסמוך עליו ולתת אמון במידע שהוא מוסר לו בבואו ליתן החלטה ראויה וצודקת בנסיבות העניין (על"ע 4743/02 עו"ד ניר נ' הועד המחוזי, לא פורסם (7.7.2005)[] ; על"ע 19/88 עו"ד איזמן נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ"ד מב(4) 377 (1988)). עורך-דין אשר אינו פורש בפני בית המשפט נתון עובדתי, הידוע לו, והינו רלבנטי לצורך קבלת ההחלטה, כפי שארע בענייננו, חוטא בכך לחובתו כלפי בית המשפט, חוטא לתפקידו כ"נאמן בית המשפט", ואף מכשיל את בית המשפט בבואו לעשות משפט. דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו מדובר בבקשה לסעד זמני, הפוגעת בחירותו של אדם לצאת מהארץ, והמוגשת לבית המשפט במעמד צד אחד, שאז נדרש בית המשפט להסתמך על העובדות והנתונים המוצגים לו על ידי בא-כוחו של צד אחד בלבד לצורך קבלת החלטתו, מבלי שנשמע קולו של יריבו. נוסיף עוד, כי דרישה זו עולה, כמובן, בקנה אחד עם תקנה 365(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת, כי בעל-דין, המגיש בקשה למתן סעד זמני, חייב לפרט בתצהיר המצורף לבקשה את כל העובדות הנוגעות לבקשה. אוסיף, כי תקנה 241(ה) אין בה כדי להועיל לגישתו של המערער, שכן תקנה זו לא באה לכרסם בחובתו הנפרדת של בעל-דין לפרוש בפני בית המשפט את כל הנתונים הרלבנטיים לצורך מתן החלטתו, ואף אין בה כדי לפגוע בעיקרון של "הליך תלוי ועומד". 11. דין טענת המערער בדבר "זוטי דברים" להידחות, ומוטב היה אילו לא נטענה כלל; שהרי חשיבותו הרבה של העניין מודגמת במלוא עוצמתה במקרה זה ממש: כתוצאה ממחדלו של המערער נוצר - בפועל - מצב משפטי חמור מאין כמותו, שבו בעת ובעונה אחת קיימות שתי הכרעות שיפוטיות תקפות, הסותרות זו את זו, באותו עניין עצמו. מחד - הבקשה נדחתה, מאידך - הבקשה התקבלה. מחד - אין עיכוב יציאה מהארץ, ומאידך - יש עיכוב יציאה מהארץ. ברור שמצב דברים מעין זה אין הדעת סובלת, ויש בו כדי לחתור תחת תקינות ההליך השיפוטי, ולפגוע פגיעה אנושה בעקרונות הבהירות והוודאות של מערכת המשפט. מעבר לכך, אין זה ראוי כי שני בתי משפט שונים הקדישו זמן ומשאבים יקרים לצורך טיפול באותה בקשה. 12. למעלה מן הצורך אוסיף, כי חוות הדעת המשפטית מאת ד"ר קלינג שצורפה מטעמו של המערער (ואשר לגביה טען ב"כ המשיב כי התבססה על תשתית עובדתית שגויה), אינה יכולה לסייע לו. אין בית המשפט נזקק לחוות דעת מומחה הנוגעת לפירושו של הדין הישראלי, ושל תקנות סדר הדין האזרחי בפרט, באשר תחומים אלה מצויים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ואין הוא נזקק לגביהם לחוות דעתו של מומחה (ת"א (ת"א) 2222/01 רגו'אן נ' שטיין, לא פורסם (20.12.2006) ). 13. זאת ועוד; פן נוסף בהתנהגותו הפסולה של המערער נוגע לעצם הפתיחה של הליך נוסף, מקביל, בבית משפט אחר, לאחר שלא זכה לקבל את מבוקשו בבית המשפט הראשון במהירות הראויה, כביכול (אף בהנחה שלא ידע שכבר ניתנה החלטה בענייננו), מתוך תקווה שאולי שם יצליח יותר, ובקשתו תתקבל. מהלך זה עולה כדי "פורום שופינג" - תחבולה טקטית, במסגרתה ניסה המערער את מזלו בשני בתי משפט במקביל, על-מנת שיוכל להמשיך בהליך בבית המשפט אשר ייענה לבקשתו מהר יותר. עצם הגשת ההליך לשני בתי משפט במקביל, על-מנת לבחור את המסלול בו יצליח יותר, ו"לזנוח" או להפסיק את ההליך בו יצליח פחות, מהווה שימוש שלא בתום לב בסדרי הדין האזרחי, ואף עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, הנגזרת מחובת תום הלב הדיוני (ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח(3) 141, 150 (1964); בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, לא פורסם (15.1.2007) (פסקאות 4-5 לפסק הדין); רע"א 9551/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, לא פורסם (21.11.2006)[] ). הרי באותה מידה ממש יכול בעל-דין לפתוח הליך בעת ובעונה אחת בכל בתי משפט השלום ברחבי הארץ (אם מדובר למשל בנתבע שלו סניפים בכל הארץ), ולאחר מכן יבחר לו את בית המשפט הראשון שיעניק לו סעד כמבוקשו. ברור כי מצב כזה חותר תחת עקרונות היציבות והוודאות של מערכת המשפט, עלול להוביל לאנדרלמוסיה מוחלטת, להחלטות סותרות ולבזבוז זמן שיפוטי יקר. בית המשפט איננו "תכנית כבקשתך"; משפתח בעל-דין הליך בבית משפט אחד, ונדחתה בקשתו, או שטרם ניתנה במהירות הראויה, לדעתו, עומדת בפניו, למשל, האפשרות להגיש בקשה למתן החלטה או להגיש ערעור, בהתאם לתקנות סדרי הדין, אך אין זה ראוי כי חלף זאת יפתח בהליך אחר, בבית משפט אחר, בניסיון להשיג שם את מבוקשו. טענת המערער, כי אין הבדל בין הליך של הגשת ערעור לבין פנייה לבית משפט אחר והגשת בקשה חדשה, היא טענה שאינה יכולה להתקבל, שכן יש ויש הבדל תהומי בין שני ההליכים: האחד - הליך מקובל, סדור ותקין; ואילו האחר - הליך פסול מעצם טיבו. החובה המוטלת על "בעל-דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב מטילה עליו את החובה לפעול כפי שבעל-דין הגון וסביר היה פועל במקומו" (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לח(3) 446, 461 (1981); ואילו פתיחת הליכים בכמה בתי משפט במקביל, לצורך השגת תוצאה מיטבית ללקוח, אינה עומדת בחובה זו, ועולה כדי חריגה פסולה מנורמה ראויה, אשר אין ספק כי אין לה מקום במערכת משפט מתוקנת. עוד אוסיף, כי אינני מוצא כל רלבנטיות בטענת המערער לפיה הבקשה לגופה היתה מוצדקת. אמונת המערער בצדקת בקשתו אינה מכשירה דרכי פעולה פסולות, אשר יש בהן כדי לפגוע במערכת בתי המשפט. 14. לאור האמור, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. עורך-דין אשר אינו מגלה לבית משפט עובדה רלבנטית וחשובה, אשר עשויה להשפיע על החלטתו בהליך שלפניו, אינו ממלא אחר חובתו לסייע לבית המשפט לעשות משפט, לפי סעיף 54 לחוק. אף לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית הדין, כי אי-גילוי המידע על הגשת הבקשה המקבילה מהווה סטייה ברורה מנורמת ההתנהגות הראויה וההולמת המוטלת על עורך הדין, ויש בכך כדי לפגוע באמון שנותן בית המשפט בציבור עורכי הדין ובתדמיתם בעיני הציבור כאנשים ישרים, אמינים והגונים, בניגוד לסעיפים 53 ו-61(3) לחוק. אני רואה בחומרה את מעשיו ומחדליו של המערער; יש להוקיע, לגנות ולשרש התנהגות פסולה זו. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ו' אדר א תשע"א, 10 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. צבי סגל, שופטסגן הנשיאה הליך תלוי ועומדעיכוב הליכיםעיכוב יציאה מהארץצווים