יתרת זכות גבוה - כרטיסי ספקים

פסק דין א. מסגרת הערעור 1. המערערת הינה חברה העוסקת ביבוא ושיווק רהיטים, ובערעור זה מערערת היא כנגד השומות שהוצאו לה ע"י המשיב לשלוש שנות המס 1998-2000. חלקן הארי של השומות הנ"ל, עניינן כמפורט בסעיף 6 לנימוקי השומה כדלהלן: "בבדיקת ספרי המערערת נמצא כי קיימות יתרות זכות גבוהות בכרטיסי הספקים מהארץ ומחו"ל על פני תקופה ארוכה מאד. המשיב רואה ביתרות אלה "מחילת חוב" עפ"י סעיף 3(ב)(1) לפקודה. לפיכך הוסיף המשיב יתרות אלה להכנסות המערערת". לאור זאת קבע המשיב, בשומתו הנ"ל, את הכנסות המערערת, כנובעות ממחילת חובות הספקים הנ"ל, כדלהלן: א. לשנת 1998 ספקים מחו"ל - 62,685 ₪. ספקים מהארץ - 45,204 ₪. ב. לשנת 1999 ספקים מחו"ל - 183,879 ₪. ספקים מהארץ - 295,132 ₪. ג. לשנת 2000 ספקים מחו"ל - 1,284,009 ₪. ספקים מהארץ- 11,553 ₪. ס ה " כ - 1,882,462 ש"ח 2. בשומות הנ"ל נכללו סכומים נוספים של 71,412 ₪ לשנת 1999 [בגין "הקטנת הפסד מועבר"], של 49,746 לשנת 2000 [בגין "הקטנת הפסד מועבר"] ושל 35,000 ₪ לשנת 2000 [בגין לקוחות סיטונאים בזכות"]. סכומים אלה, חלקם אינם שנויים במחלוקת מצד המערערת וחלקם אינם צריכים בירור לגופם, עקב זניחתם בסיכומי הצדדים, כפי שיבואר בהמשך הדברים. עניינו של ערעור זה מתמקד איפוא רובו ככולו בסוגיית "מחילת החובות" הנטענת בבסיס השומות דנן כלפי המערערת. 3. תמצית נימוקיו של המשיב בשומה, בנימוקי השומה ובתצהיר עדותו הראשית, כפי שהוצהר ע"י מפקחת המס הראשית - גב' דבורה פרוימוביץ - הינם כמפורט בסעיפים 4 ו-7 לאותו התצהיר כדלהלן: "4. המערערת הינה חברה העוסקת ביבוא ושיווק רהיטים. בתקופה הרלבנטית [1998-2000 - י.א.] היו לחברה חנויות באשדוד, בבאר שבע ובחיפה. 5. ... 6. ... 7. בבדיקת ספרי המערערת, נמצא כי קיימות יתרות זכות גבוהות בכרטיסי ספקים מהארץ ומחו"ל על פני תקופה ארוכה מאד. המדובר בספקי סחורה אשר סיפקו סחורה למערערת לפני זמן רב והמערערת שילמה את תמורתה. אך למרות זאת, קיזזה את סכומי ההכנסות מקניותיה. משכך, קבע המשיב כי מדובר בחובות אשר נמחלו למערערת. יודגש, כי המערערת לא הציגה בפני המשיב כל ראיה ממשית שיש בה כדי לסתור את הטענה כי המדובר בחובות מחולים. להלן פירוט החובות, לפי השנים, כפי שנרשמו במאזני המערערת ואשר המשיב רואה בהם חובות מחולים: ...". מכאן ואילך ממשיכה המצהירה מטעם המשיב [המפקחת גב' ד. פרוימוביץ] ומונה ומפרטת את רשימת ספקי חו"ל וישראל המפורטים בכרטסת מאזני המערערת בשנים 1998-2000, אשר עפ"י אותן הכרטסות לא שילמה להם המערערת את חובותיה בגין קבלת סחורותיהן "עד סוף שנת 2002", וזאת בסכומים המפורטים בפתח הדברים לעיל. 4. תמצית טענת המערערת לעניין טענת "מחילת החובות", מפורטת בסעיפים 3 ו-4 לתצהיר עדותו הראשית של מנהלה - דוד אורי-טביבי -כדלהלן: "3. המפקחת מטעם המשיב מצהירה למחילת חוב לספקי המערערת, מהארץ ומחו"ל, כאשר כלל לא ברור מדוע נמחל החוב אשר הינו שריר וקיים כפי שיפורט להלן. המערערת הציגה למשיב התכתבויות עם הספקים, והבהירה לא אחת את העובדה כי החוב קיים ומעולם לא מחלו עליו [הספקים - י.א.] למערערת. במאמר מוסגר יצויין כי בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלתי, הוסבר לי כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי המשיב, ואם המפקחת טוענת כי החוב נמחל למערערת, עליה להתכבד ולהוכיח זאת. 4. כמו כן, בהתאם לייעוץ חשבונאי שקיבלתי..., הוסבר לי כי מבחינת עיתוי מחילת החוב, בהתאם לעקרון שקובע כי חוב אבוד לא יוכר כחוב אבוד במועד חילול השיק, אלא רק כעבור כמה שנים ולאחר שמוצו כל הליכי הגביה האפשריים, כך עפ"י עקרון ההקבלה "מחילת חוב" לא מוכרת ביום רכישת הסחורה, אלא רק לאחר קביעת חוסר יכולת פרעון ע"י החברה". 5. המערערת אינה חולקת כי אכן כל חובותיה לספקי חו"ל בשלוש שנות המס הרלבנטיות, טרם שולמו על ידה. [לאמור, 62,685 ₪ לשנת 1998; 183,876 ₪ לשנת 1999; 1,284,009 לשנת 2000]. אולם, לטענת מנהלה, אף לא אחד מאותם ספקים מחל על חובו. אחד מהם - חברת פסארו - מאיטליה, אף פנה בדרישות תשלום ע"י עו"ד ישראלי והחל בהליכים משפטיים כנגד המערערת. אשר ליתר הספקים, המדובר לטענתו בחברות זרות שיש לו עמן קשרי מסחר מזה עשרים שנה [במסגרת המערערת ולפני כן במסגרת חברות אחרות שהיו בשליטתו], נוצרו יחסי ידידות ביניהם, הם מודעים למצוקה הכלכלית אליה נקלעה המערערת [בעטיה נאלצה לסגור שלוש חנויות ולהמשיך בניהול עסקיה ממרכז שיווק באשדוד] - והם מוכנים לעת הזו להמתין לו עד שירווח ויוכל לפרוע החובות. מנהל המערערת מוסיף וטוען כי בהסכם שעשה עם חברה מקומית נוספת, בבעלותה של אחותו [ג'ולייט ויו-ליין בע"מ] הסכימה אותה חברה [ג'ולייט] להמחאת חובות המערערת אליה, באופן בו היא תעמוד בפרעון אותם החובות. הוא מפנה בעניין זה לכרטסות שונות מהנה"ח של המערערת, אולם לא הציג בפני ביהמ"ש מסמך כלשהו לעניין המחאת חוב שכזו מהמערערת לג'ולייט או מסמך לעניין הסכמת מי מהספקים להמחאת חובם. המערערת גם לא הציגה בפני ביהמ"ש מסמכים כלשהם שיעידו על עצם התנהלות הליכים משפטיים בינה לבין הספק פסארו [למעט מכתב עו"ד של פסארו לדרישת פרעון החובות], כמו כן לא הובאו מטעם המערערת מסמכים או ראיות אחרות לתמיכת טענות נוספות שטען מנהלה - מר טביב - בתצהירו. טענתו החוזרת והנשנית בחקירתו הנגדית, כי הציג את כל המסמכים הנדרשים בפני המשיב במהלך הדיונים בשומה - גם היא לא הוכחה. 6. ניתן לסכם ולומר שהמערערת אכן לא הוכיחה כי חובות הספקים מחו"ל לא נמחלו, ברם, בכך לא יוכרע הדין בערעור זה, שכן הראיה הנדרשת להכרעה בו הינה בהיבט הפוזיטיבי - לאמור, האם החובות שבנדון אכן נמחלו. כפי שאפרט להלן, הרי שגם אם אצא מהנחה כי נטל הראיה בערעור דנן מוטל על המערערת, הרי שאותו נטל אין עניינו בהוכחת האלמנט השלילי של היות החובות בלתי מחולים. עניינו של אותו נטל הראיה יהיה בהפרכת ההנחה הראייתית אותה מבקש המשיב להניח ביסוד שומתו, ולפיה נסיבות הדברים מצביעות על פניהן - ולו גם לכאורה - על קיומה של מחילת חוב מצד הספקים. סדר בירור זה של הדברים נובע ממהותה הנורמטיבית של "מחילת חוב" בכלל, ו"מחילת חוב" כמקור הכנסה החייב במס לפי סעיף 3 (ב)(5) לפקודה בפרט. ב. על המחילה ועל "כאילו מחילה" 1. הביטוי "מחילת חוב" כשלעצמו, משקף פעולה משפטית אשר בה "מוחל" הנושה ללווה על חובו, באופן בו חיובו של הלווה לנושה בגין אותו החוב - פקע ונגוז. נושה שמחל על חובו, לא יכול לשוב ולהפרע אותו החוב לאחר שמחלו. ה"מחילה" אינה אלא שם נרדף ל"וויתור" או ל"השמטת חוב", ולכן חוב ש"נמחל" איננו "חוב שלא שולם". נושה שאינו נוקט פעולה לגביית חובו, אינו מוחל בכך על החוב. צידו השני של המטבע הינו, כי לווה - אשר נושהו לא נוקט בפעולות לגביית החוב - אינו הופך מעצם כך בלבד למי שנמחל חובו, שכן עדיין חב הוא לנושהו את חובו. 2. "מחילת חוב" כאירוע מס ההופך את החוב המחול להכנסה חייבת בידי הלווה, הגיונה פשוט ומתבקש מאליו. ניטול לדוגמא את נישום פלוני שעסקו מכירת רהיטים. מהכנסותיו מאותן המכירות מנכה הוא את הוצאות רכישתן על ידו מהיצרן או מהספק. היה ותמורת הרכישה מהספק שולמה על ידו באשראי והוכרה כהוצאה - עוד טרם שולם מחירה בפועל - הרי שמתבקש מאליו כי אם בסופו של דבר נמחל לו חובו ע"י הספק, תתבטל מאליה ההוצאה שנזקפה לו מלכתחילה כנגד רכישת אותם הרהיטים. [הדברים אמורים כמובן רק בנישום המנהל ספריו בשיטת "החשבונאות המסחרית", אשר בה נרשמת העיסקה בעת התגבשותה עוד בטרם שולמה תמורתה בפועל]. 3. והדברים מפורשים בס"ק 3(ב)(1) לפקודת מס הכנסה כדלהלן: "אדם שבשנת מס פלונית נמחל לו חוב או חלק ממנו, והחוב נובע מהוצאה שניכויה הותר בבירור הכנסתו החייבת, יראו את החוב כחלק מהכנסתו באותה שנה". אילו הסתפק המחוקק בכך, הרי שאירוע המס אמור היה להיות רק בהתרחשות "מחילת חוב" אקטיבית מצד הנושה [שכן, הוא - והוא בלבד - הזכאי למחול חובותיו]. אלא שהוסיף המחוקק תוספת ביאור ודברים בס"ק 3 (ב)(5) כדלהלן: "לעניין סעיף קטן זה, מי "שנמחל לו חוב" - לרבות מי שנהג בחוב כאילו נמחל לו, או מי ששומט חובו". לאמור אירוע המס יוצר ההכנסה, אינו רק במעשה המשפטי של "מחילה" מצד הנושה, כי אם גם בחוב שלא נמחל פורמאלית ע"י הנושה אלא שהלווה "נוהג" לגביו "כאילו נמחל". אותה "כאילו מחילה" לא עולה בטיבה ובמעלתה כדי "מחילה גמורה", אלא שדומה היא לה בתוצאותיה, ככל שהדברים אמורים בהתייחסות והתנהלות הלווה לגבי החוב. אמור מכאן, עפ"י ההוראה שבס"ק 3 (ב)(5) מתרבה ל"מחילה" [הגמורה] שבס"ק 3 (ב)(1) גם רעותה הקטנה ממנה, ה"כאילו מחילה". והשתיים שונות זו מזו. ה"מחילה" - יסודה ומקורה בנושה, ותוצאתה בנושה ובלווה כאחד. החוב בטל נמחל ונגוז, ואין הנושה רשאי לשוב ולהיפרע אותו מהלווה. "הכאילו מחילה" - יסודה ומקורה "בהתנהגות הלווה", וגם תוצאותיה אינן אלא בו בלבד ולא בנושה. כאילו אמרנו, על אף שהחוב "כאילו מחול" [שכן, כך "נוהג בו הלווה"], עדיין שריר וקיים הוא במישור זכויותיו של הנושה הזכאי להיפרע אותו חוב מהלווה, למרות "שכאילו" נמחל. 4. הפרש גדול בין "המחילה" ל"כאילו מחילה", גם לעניין אופי ומידת הראיה הנדרשת להוכחתה וקביעת הנושאים בנטליה. שומה הנסמכת על "מחילת חוב" של ממש, דורשת מניה וביה קיומה של "מחילה" מצד הנושה. לעומת זאת, שומה הנסמכת על "כאילו מחילה", די לה שתסמוך על הדרך בה "נוהג [הנישום-הלווה] באותו החוב". היה ונוהג הוא בחוב "כאילו נמחל", יהיה אותו החוב להכנסה חייבת, וזאת אפילו אם לא נמחל החוב בפועל ואפילו עומד הוא עדיין לזכות הנושה. 5. האנאלוגיה המתבקשת לעניין זה של "כאילו מחילת חוב", היוצרת הכנסה אצל הלווה, הינה לעניין ה"חוב הרע" היוצר הוצאה אצל הנושה. [עפ"י ס' 17 (4) לפקודה]. ודוק, "חוב רע" - ולא "חוב אבוד". שכן, חוב שכזה יוכר כהוצאה גם אם לא פקע עצם קיומו ה"משפטי" של אותו החוב. הוא יגיע למעלת "חוב רע" בהתקיים הנסיבות אשר בהן סיכויי גבייתו אינם ריאליים, וזאת בהתאם למבחנים הרבים והשונים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. הצד השווה שבין ה"כאילו מחילה" לבין "החוב הרע", הינו בהכרת המחוקק בעדיפות הסיטואציה המסחרית דה-פאקטו על פני זכות הנשייה עפ"י דין כשזו הפכה וירטואלית, לפחות ברמת ההסתברות המסחרית והמעשית הגבוהה ביותר. 6. המסקנה המתבקשת מכך לכאורה הינה ביצירת משוואה הגדרתית בין השניים, ולפיה חוב "שכאילו נמחל" [ללווה] הוא אותו החוב עצמו שנעשה "חוב רע" לנושה. לאמור, היה ונסיבות הדברים לא מצדיקות הכרה בחוב שכזה כ"חוב רע" שהנושה זכאי לנכותו כהוצאה, הרי שצידה השני של אותה המטבע הינו שלא נזקוף את סכום אותו החוב כהכנסה אצל הלווה, בגידרה של "מחילת החוב" שבס"ק 3 (ב)(5) לפקודה. בעמ"מ 138/97 [ת"א], תק -מ"ח 2001 (1) נאמרו ע"י כב' השופטת ב. אופיר-תום הדברים הבאים: "אכן, הגיוני הוא שתהיה השלכה בין "חוב אבוד" ל"חוב שנמחל", שכן, עצם האישור שניתן לבעל החוב על אובדן החוב מבחינתו, הופך את החוב שבידי החייב לחוב שכמו נמחל לו. דא עקא שההבחנה בין השניים ברורה - שהרי, הקריטריון להכרה בחוב כ"חוב שנמחל" לפי סעיף 3(ב)(5) לפקודה, הוא קריטריון סובייקטיבי, קרי, התנהגותו של החייב כלפי חובו - שעה שהקריטריון לקביעת חוב אבוד, לפי סעיף 17 (4) לפקודה, הוא אובייקטיבי וביסוסו בנסיבות שסבבו את עובדת הפיכתו לכזה". ההבחנה האמורה לפיה הקריטריון לבחינת מחילת החוב ["כאילו מחילה"] הינו סובייקטיבי בעוד שהקריטריון לבחינת "חוב אבוד" הינו אובייקטיבי, טעון לדעתי בחינה נוספת. ההיגד שבס"ק 3 (ב)(5) בדבר "מי שנהג בחוב כאילו נמחל לו", חייב להתפרש לטעמי כמשתרע על מכלול הנסיבות המאפיינות את אותו החוב אותה השעה ולא להתמקד כל כולו בהתנהגות הלווה כלפי החוב. אין די ב"התנהגות הלווה" בלבד, אלא בהתנהגות הלווה המובילה למסקנה אובייקטיבית מסתברת לפיה אותה "התנהגות" אכן מלמדת על חוב ש"כאילו נמחל". ניקח לדוגמא נישום המתעלם במפגיע מדרישות חוזרות ונשנות של הנושה לפרעון החוב, ודאי שאין נישום שכזה בגדרו של מי "שנוהג בחוב כאילו נמחל לו". לטעמי, "התנהגות" הלווה-הנישום שבס"ק 3 (ב)(5) לפקודה, משמעה מכלול נסיבות עובדתיות מסחריות וכלכליות המעלות את התנהגות הלווה-הנישום כלפי החוב כאילו מדובר בחוב שנמחל לו. המדובר בהיסק שעלינו להסיקו, מתוך התנהגות הלווה-הנישום, בדבר הנחה מסתברת כי אכן הנושה מחל על החוב או להעמיד את הנושה בחזקת מי שמחל על החוב. אין עניינה של ה"כאילו מחילה" בלווה סרבן תשלום אלא בלווה שמתוך התנהגותו ומתוך כלל הנסיבות ניתן להסיק או לפחות להניח ברמת הסתברות גבוהה כי חובו נמחל. איני אומר לקבוע קיומה של משוואה מוחלטת וטוטאלית בקריטריונים הנדרשים לזיהוי "חוב רע" מחד גיסא, ל"חוב כאילו מחול" מאידך גיסא. ברם, איני מקבל את הפער הגדול המוצע לעניין זה, על פיו הקריטריון לחוב "הכאילו מחול" הינו סובייקטיבי בלבד בעוד הקריטריון ל"חוב הרע" הינו אובייקטיבי. בהינתן זהות המאטריה שבין שניים אלו ["החוב הרע" ו"מחילת החוב"], בהינתן הגיון המסחר והכלכלה המשותף לשניהם, ומתוך העקרון המובנה השואף להאחדה והרמוניזציה פרשנית לסיטואציות זהות או מקבילות בטיבן ובמהותן, המגמה המתבקשת היא לזיהוי רב ככל הניתן בין הקריטריונים שנידרש להם לקביעת טיבו של החוב ה"כאילו מחול" לאלו שאנו נדרשים להם בקביעת טיבו של "החוב הרע" [הידוע גם כ"חוב האבוד"]. תוצאה זו מתבקשת בראש וראשונה מתוך עקרונות הסימטריה וההגינות שרשות המס מצווה בהם ביחסה עם הנישום, שעה שקובעת היא את התייחסותה לאותו החוב עצמו כהוצאה אצל הנושה וכהכנסה אצל הלווה. לא ראוי לטעמי להלום מצב שבו רשות המס תתייחס אל אותו החוב גופו כחוב שנמחל לנישום האחד [הלווה] ותזקפהו לו כהכנסה החייבת במס, ובאותה נשימה לא תכיר רשות המס באותו החוב כ"חוב רע" שהנישום האחר [הנושה] זכאי לנכותו כהוצאה. יתכנו חריגים בהם ניתן יהיה אולי להצדיק הבחנה שכזו, וזאת מנימוקים ענייניים ומוכחים, אולם לא מצאתי כאלה בנסיבות הערעור דנן. ג. החובות ה"כאילו מחולים" דנן 1. מצהירת המשיב, המפקחת פרוימוביץ, השיבה בחקירתה הנגדית כי אכן המשיב מכיר בעקרון ההקבלה שבין ה"חוב האבוד" ל"חוב המחול" - וכדבריה: "כאשר אנו מכירים בחוב אבוד לנושה, אנחנו אוטומטית רואים החוב כמחול מבחינת החייב. באותה מידה, אם אני מכירה בחוב של החייב כמחול, אני מיד איעתר לבקשת הנושה לראות באותו חוב כאבוד מבחינתו. [אולם] בעניין שלנו, זה לא רלבנטי, כי מדובר בספקים [נושים] איטלקים שלא נישומים אצלנו" [עמ' 44 לפרוט']. דברים ראויים ונכוחים. אולם, מעט לאחר הדברים הנ"ל, מצינו בהמשך עדותה כדלהלן: "ש: בהנחה שאחד הספקים [האיטלקים] היה יצרן ישראלי ונישום מס בישראל, והיה מופיע אצלכם עם אותם המסמכים שהוצגו בענייננו ע"י המערערת והיה דורש על סמך אותם המסמכים כי תכירו באותם חובות של המערערת כחובות אבודים - האם היית מכירה בכך? ת: חד משמעית לא! המסמכים שהציגה המערערת בעניין הספקים שלה מאיטליה, הם לא כאלה שאני רואה בהם הוכחה לחוב אבוד כפי שפירטתי קודם. בשלב זה מוסיפה מצהירת המשיב את הדברים הבאים: "אציין כי כל העניין של מחילת חוב, אפשר לראות שזה "אי תשלום", דהיינו - ש[הלווה] לא התכוון לשלם את זה. אי אפשר לראות זאת בצורה סימטרית מול הסוגיה של דרישת נושה להכיר בחוב אבוד. ולאחר מספר שאלות נוספות: "יתכן וטעיתי ולא הייתי צריכה להתייחס לעניין כאל "מחילת חוב" אלא כאל "אי תשלום חוב". איני אומרת שהחוב לא קיים יותר, אך אני אומרת שלא נעשה שום דבר בכיוון לתשלום, יכול להיות שהספקים האיטלקיים לא רוצים לגבות החוב. אני יודעת שכשאני חייבת שקל, הוא ידאג לדרוש זאת. מדובר בשש שנים עד היום לא שולם כלום וזו מסקנתי". 2. עמדתו של המשיב, כפי שצוטטה לעיל, אינה יכולה לעמוד, שכן מעידה היא על עירוב תחומין ומושגים בסוגיה דנן בהיבטה הנורמטיבי ובמאטרית הנתונים הספציפית בהיבטם המעשי. המפקחת מטעם המשיב מעידה בהגינות רבה כי "חד משמעית" לא היתה מכירה בנתוני החובות דנן כנתונים המקימים תשתית להכרה בהם כ"חוב אבוד", אם היתה באה דרישה לכך מצד הנושה. מדוע זה איפוא עולים אותם הנתונים כמחילת אותם החובות מבחינתה של הלווה-המערערת? זאת ועוד. מצהירת המשיב חוזרת בה מקביעת היסוד ה"נורמטיבי" שבשומה, לפיה המדובר ב"מחילת חוב", ומאשרת כי אכן טעות היתה בידה והמדובר אינו אלא ב"אי תשלום חוב". ויודגש, חלקם הארי של החובות הם משנת 2000, כאשר השומה עפ"י תצהירה מתייחסת לחובות שלא שולמו "עד סוף 2002" - דהיינו, עניין לנו בחייבת-מערערת שלא שילמה חובותיה משך כשנתיים. איני מוצא כי פיגור בן שנתיים בתשלום חוב, הופך כשלעצמו את אותו החוב ל"חוב שנמחל" והייתי אומר שכך הדבר גם לגבי הפיגור בשנתיים הקודמות. 3. אם נשווה גירסת המערערת לגירסת המשיב, נמצא כי בעיקרן של עובדות אין ביניהם מחלוקת. שניהם מסכימים בדבר היקף החובות, שנות היווצרותם והעובדה שלא נפרעו עד למועד השומה. יריעת המחלוקת אינה אלא בשאלה אם פיגור בתשלום חוב הנמשך שנתיים, שלוש או אפילו ארבע שנים - די בו כשלעצמו ללמד על "מחילת החוב" מצד הנושה או "כאילו מחילתו" - כמובן הדברים בס"ק 3 (ב) (5) לפקודה. משזו נתבררה כעיקר המחלוקת העובדתית, אין נפקות בענייננו לשאלה מי הוא הנושא בנטל הראיה. אפילו אניח כי הנטל הוא על המערערת, אין משמעותו של נטל זה הוכחה פוזיטיבית כי הנושים לא מחלו על חובם. האם מצפים אנו מהלווה שיפנה לנושיו ויבקש מהם אישור כי לא מחלו לו ועומדים הם לתובעו ולאכוף חובם עליו? ודאי שלא. על מנת שעצם הפיגור בתשלום החוב [וללא כל אינדיקציה נוספת או אחרת] יעלה כדי "התנהגות לווה" המעידה "כאילו נמחל החוב" - על הפיגור להיות משמעותי ביותר. אוסיף ואציין כי עדות מנהל המערערת, לפיה לאור יחסיו הטובים עם הספקים והכרתם את קשייו הכלכליים - מוכנים הם להמתין בינתיים בפרעון חובותיהם, אינו רחוק מלהניח את הדעת. 4. סיכומם של דברים, דין הערעור לעניין "מחילת החובות" - להתקבל. זאת הן מתוך כך שלא הוכח כי "התנהגות המערערת" לעניין חובות אלה עד למועד הוצאת השומה היתה "כאילו נמחלו", והן מתוך כך שהמשיב בעדותו הנ"ל חזר בו למעשה מקביעתו שבשומה לפיה החובות הנ"ל אכן נמחלו. תוצאת דברים זו - נכונה כמובן לעניין השומה דנן כפי שהיא, ובמועד הוצאתה. עם זאת, היה ובשלב מאוחר יותר, ימצא המשיב כי החובות עדיין לא נפרעו וכי נמחלו ע"י הנושים, כהגדרת הדיבר בס"ק 3 (ב)(5) לפקודה, רשאי יהיה כמובן לבחון הדבר שנית בהתאם לעובדות או לנסיבות החדשות, ולקבוע שומתו בהתאם. ד. נושאים נוספים בשומה 1. המערערת מאשרת בסיכומיה את פריט השומה לעניין דיווח על הכנסה של 5,556 ₪ לשנת 2001, שעה שהיה עליה לדווח עליה לשנת 2000 [סעיף 6 לתצהיר הגב' פרוימוביץ]. לאור זאת, הערעור בנקודה זו - נדחה. 2. פריט נוסף שבשומה הינו קביעת הכנסה בסך 35,000 ₪ לשנת המס 2000 ביחס ל"לקוחות סיטונאים בזכות". בתצהיר המפקחת פרוימוביץ, מטעם המשיב, [בסעיף 8] נרשם כי המדובר ביתרת זכות של הלקוח "בי.סי.אן בגין סחורה שאמורה היתה להיות מסופקת לו ע"י המערערת, [אולם] עד לסוף שנת 2002 לא הוציאה המערערת חשבונית על סכום זה ולא דיווחה על סכום זה כהכנסה חייבת לשנת 2002". מנהל המערערת בתצהירו [סעיף 5] טוען כי "ללקוח זה [בי.סי.אן] יש גם כרטיס לקוח וגם כרטיס ספק, לפיכך בוצע קיזוז ביניהם, והדבר הוסבר למפקחת". בנספח "ו'" לתצהיר הנ"ל, מצרף מנהל המערערת את כרטיס הספק וכרטיס הלקוח של בי.אס.אן., המשקפים לכאורה את ביצוע הקיזוז האמור. מצהיר המערערת לא נחקר לעניין זה בחקירה נגדית ע"י ב"כ המשיב, וב"כ המשיב לא התייחס כלל לעניין זה בסיכומיו. בהינתן אלה - דין הערעור להתקבל גם בנקודה זו. 3. שני סכומים נוספים בשומה מתייחסים ל"הקטנת הפסד מועבר" בסכום של 71,412 ₪ משנת 98' לשנת 99' וסכום של 49,746 משנת 99' לשנת 2000. בסעיף 9 לתצהיר המפקחת פרוימוביץ מבואר כי העברת הפסדים זו נובעת "מתוספת ההכנסות שקבע המשיב למערערת לשנת המס נשוא הערעור". לאור תוצאת הדברים, לפיה מתקבל הערעור לעניין שומת תוספת ההכנסות - השומה בנקודה זו מוחזרת למשיב לבחינה מחדש. ה. ס י כ ו ם סיכומם של דברים הינו איפוא כדלהלן: 1. הערעור מתקבל ביחס לכל מרכיבי השומה שעניינם "מחילת חובות ספקים", וזאת ביחס לשלוש שנות המס 1998, 1999 ו-2000 - וחיובי המערערת לעניין זה שבשומה - מתבטלים. [וזאת בכפוף להבהרה האמורה בפיסקה ג (4) לעיל]. 2. הערעור מתקבל ביחס למרכיב השומה [לשנת 2000], שעניינו "לקוחות סיטונאים בזכות" - וחיוב המערערת לעניין זה שבשומה - מתבטל. 3. הערעור לעניין מרכיב השומה שעניינו "דחיית הכנסות" [לשנת 2000] בסך 5,556 ₪ - נדחה. 4. לעניין "הקטנת ההפסד המועבר" - יפעל המשיב כאמור בפיסקה ד (3) לעיל. לאור תוצאת הדברים הנ"ל, המשיב ישלם למערערת הוצאות ערעור זה בסכום של 10,000 ₪. יתרת זכות