זוהי בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא, השופט ש' ברלינר), בגדרה נדחה ערעור של המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית להאריך את אשפוזו עד לתאריך 30.12.2009. טרם שאני נפנה למכלול – מתחייבת הערה מקדמית. הליך זה סווג בבית משפט זה כבר"מ, שכן בפרוטוקול ובהחלטה של ההליך דלמטה נרשם שאלה התנהלו בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. יחד עם זאת על פי סעיף 29 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), ערעור על החלטה של ועדה פסיכיאטרית, כמשמעה בחוק טיפול בחולי נפש– אמור להיות מוגש לבית המשפט מחוזי ככזה בשבתו כדן יחיד. העניין איננו מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שהרי העניין איננו נכלל בתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס- 2000. בהתאם גם בקשת רשות הערעור שבפנינו היתה צריכה להיות מסווגת כ-רע"א ולא כ-בר"מ ולכן הוריתי כי כך ייעשה – במקביל לפרסום החלטה זו. יתר על כן, יתכן וניתן היה להעלות כנגד ההחלטה טענה של חוסר סמכות עניינית ואולם כאשר הצדדים כולם נמנעו מלעשות כן, ובשים לב לדחיפות העניין– לא ראיתי להרחיב ולדון בנושא כאן. תוצאה זו של "קיום יחסי" מתבקשת גם נוכח העובדה שמתוך עיון במכלול – לא ראיתי כי קיים טעם מהותי לקביעה כי מה שהוציא השופט הנכבד בערכאה קמא תחת ידו כשופט של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא לא היה מוסמך להחליט גם ביושבו בדין כשופט בית המשפט המחוזי, או כי קופחו זכויותיו הדיוניות של המבקש (השוו: עע"מ 7151/04 הטכניון נ' ליאור דץ פ"ד נ"ט (6) 433, 444 (2005); רע"א 4990/05 ממן ואח' נ' עירית הרצליה ( 7.10.2009); עיינו גם: החלטה של כב' הרשם  י' מרזל ב-ע"א 3730/07 ד"ר לומקין נ' מדינת ישראל ( 12.11.2007); יורם רבין ותמיר שאנן, הסמכות העניינית בעתירות בענייני חינוך הפרקליט מ"ט 257, 281-279 (2007). מבלי לגרוע מהאמור לעיל ראוי כי האמור פה באשר לסמכות העניינית לדון בערעורים על החלטות של ועדה פסיכיאטרית, כמשמעה בחוק טיפול בחולי נפש – סמכות הנתונה בידי שופט של בית משפט מחוזי ככזה – ייושם. עתה נסללה איפוא הדרך לדון בבקשה עצמה. המבקש הוא גבר בן 42 הסובל מסכיזופרניה פרנואידית ואושפז כבר בעבר פעמים רבות, רובם בכפייה. בפעם האחרונה שבה שוחרר המבקש מאשפוז על ידי ועדה פסיכיאטרית מחוזית (בחודש מאי 2009) הוא הופנה להמשך מעקב מרפאתי, תחת הוראה כפויה (לפי סעיף 11 לחוק טיפול בחולי נפש). המבקש הגיע לבדיקה אחת במרפאה, אך לא התמיד בטיפולים אלה ובנטילת התרופות. במקביל, התקבלו דיווחים מאחיו על הידרדרות במצבו של המבקש ועל כך שאיים על בני משפחתו בסכין. התבצעה איפוא פנייה לפסיכיאטר המחוזי, בבקשה שיוציא הוראת בדיקה וזאת בשל החשש למסוכנות שנשקפת מן המבקש, כאשר הוא איננו נוטל את תרופותיו (כפי שקרה בעבר). לאחר בירורים הוצאה למבקש הוראת בדיקה לפי סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש, והמבקש הובא בתאריך 24.7.09 לבדיקה כפויה בחדר המיון במרכז הרפואי לבריאות הנפש טירת הכרמל (להלן: בית החולים). עורך הבדיקה שם התרשם כי המבקש נמצא "במצב פסיכוטי פעיל עם מסוכנות מיידית לסביבה" (ראו: נספח 4 לתגובת המשיבים). פסיכיאטר המחוז הוציא, לפיכך, בו-ביום, מכח סעיף 9(א) לחוק טיפול בחולי נפש, הוראת אשפוז לשבעה ימים. המבקש הגיש ערר על הוראת אשפוז זו לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, ולאחר שהוועדה קיימה דיון, בו שמעה את המבקש, את בא-כוחו וכן את הרופא המטפל – החליטה על דחיית הערר. בתאריך 30.7.2009 התבקשה הארכת האשפוז הכפוי מפסיכיאטר המחוזי, לאחר שלא חל שיפור במצבו של המבקש. בקשה זו נענתה ותקופת האשפוז הוארכה. בתאריך 4.8.2009 קיימה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית דיון בעניינו של המבקש, לשם הארכת תקופת האשפוז מעבר לארבעה עשר ימים (בהתאם להוראת סעיף 10(ג)(1) לחוק טיפול בחולי נפש). בדיון זה נכחו: המבקש, בא-כוחו, אבי המבקש ואחיו וכן רופאה מטפלת. בדיון זה חזר המבקש על התכנים הפסיכוטיים שהובעו על ידו בדיונים קודמים וטען, בין השאר, שאביו ואחיו הם למעשה שיבוטים, וכי שירות הביטחון הכללי משתמש בשיבוטים והכין שיבוט גם שלו עצמו. בדיון זה גם סיפרה הרופאה המטפלת של המבקש כי מצבו מאוד לא יציב וכי ידוע שנשקף ממנו גם חשש לאלימות ולהצתת שריפות, כפי שעשה בעבר. הוועדה השתכנעה לבסוף כי המבקש מצוי על סף התפרצות פסיכוטית והורתה להאריך את האשפוז לחודשיים – בהחלטה מנומקת (ההחלטה צורפה כנספח ה' לבקשת רשות הערעור). בתאריך 30.9.2009 שוב פנתה המחלקה שבה מטופל המבקש לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית בבקשה להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש לתקופה נוספת. בדיון שהתקיים בפני הוועדה סיפר המבקש כי שרף בעבר את חדר האמבטיה בביתו "כדי לשרוף את עגל הזהב" וחזר על תכנים פסיכוטיים שונים. הוועדה מצאה כי מסוכנותו של המבקש לעצמו ולזולתו עדיין גבוהה וכי המבקש עדיין שרוי במצב פסיכוטי פעיל, המתבטא במחשבות שווא ובהזיות שמיעה וכי התנהגותו בלתי צפויה ומסוכנת באופן מיידי הן לעצמו והן לזולתו (ראו: נספח ב' לבקשת רשות הערעור). הוועדה הורתה לפיכך על הארכת אשפוזו הכפוי לתקופה נוספת עד לתאריך 30.12.2009. המבקש ערער כאמור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה בית המשפט הנכבד קמא במסגרת ההחלטה, נשוא הבקשה שבפני, את הערעור וקבע כי הוועדה הפסיכיאטרית העריכה את הסיכון של המבקש לעצמו ולאחרים ברמה גבוהה, וציין שהנתונים מעלים כי המבקש טוען שהוא המשיח וכי הוא שומע קולות מהשב"כ. בהחלטה תמציתית קבע איפוא בית המשפט הנכבד קמא כי החלטה הוועדה הפסיכיאטרית הינה סבירה ואף מתחייבת. על החלטה זו, שהיא למעשה פסק-דין, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור נוכח החשיבות הרבה בקביעת תקדים מחייב בסוגיות המשפטיות המועלות על ידו בתיק לגבי: המסוכנות המיידית הנדרשת לצורך הוראת אשפוז המוצאת מכוח סעיף 9(א) לחוק הטיפול בחולי נפש ובקשר הסיבתי המתחייב בסעיף האמור בין שני התנאים הנזכרים בסעיף 6(א) (1) ו-(2) לחוק הנ"ל, כמו גם ביחס לתנאים להארכת תקופות לאשפוז כפוי. כן הוא מציין כי לשיטתו קיימות החלטות סותרות של בתי המשפט המחוזיים השונים בנושאים אלה. המבקש מוסיף וטוען כי לא נשקפת ממנו מסוכנות מיידית וכי הוועדה לא הפנתה לעובדות הספציפיות, המבססות את המסוכנות הנטענת. עוד נטען כי לשופט שדן בתיק זה בבית המשפט הנכבד קמא (כב' סגן הנשיא, השופט ש' ברלינר) גישה ייחודית בסוגיות הנדונות, לפיהן אין הכרח בקיומו של סיכון מיידי כתנאי להמשך האשפוז ועמדה זו מנוגדת לעמדות שהובעו בפסקי דין של מותבים אחרים. המבקש מלין עוד על כך שלתפיסתו החלטת הוועדה הפסיכיאטרית היתה בלתי מנומקת וכך גם פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא. המבקש מוסיף וגורס כי בית המשפט הנכבד קמא לא בחן כראוי את הראיות שהובאו בפניו והיוו את התשתית להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית וכי לא הובאו בפניו כל ראיות המעידות על אירועים שהתרחשו תוך כדי האשפוז הנוכחי, המלמדים על מסוכנות מיידית. המדינה מתנגדת לבקשת רשות הערעור וטוענת כי לא קיימת כאן עילה למתן רשות ערעור, בהתאם להלכה הפסוקה. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי החלטה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית היא נכונה וסבירה. לגבי טענות המבקש בדבר היעדר תשתית עובדתית בבסיס ההחלטה שנתקפה על ידו, מסבירים המשיבים כי כל  החלטה בתחום הפסיכיאטרי נסמכת, בין השאר, על ההחלטות שקדמו לה, זאת בהסתכלות רחבה על כל המסכת העובד תית ולפיכך יש לבחון את עניינו של המבקש לא רק על פי הנימוקים שהובאו בהחלטה האחרונה בעניינו, אלא כחלק ממכלול הנתונים שהצטברו על החולה. לגבי המסוכנות הנשקפת מן המבקש מציינים המשיבים כי הוועדות הפסיכיאטריות שדנו בעניינו – כולן מצאו שנשקפת ממנו מסוכנות גבוהה ומיידית. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתגובת המשיבים על צרופותיהן – אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, הכלל הנוהג בפסיקת בית משפט זה הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, רק באותם מקרים שהנסיבות מתאימות לסוגיה המשפטית הנטענת ויש בהם כדי לעורר שאלה משפטית כללית, או עקרונית, בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית, או אחרת, אשר טרם הוכרעה. על פי אמות מידה אלה, הבקשה שלפני המוגשת על דרך של "מעין גלגול שלישי" איננה מצדיקה מתן רשות ערעור. בא-כוחו המלומד של המבקש ביקש אמנם להעלות טענות רבות במישור החוקתי, אולם לגופו של עניין, המדובר כאן בטענות קונקרטיות לגבי הארכת אשפוזו של המבקש לתקופה נוספת, בהתחשב בנסיבות הייחודיות של המבקש, שלגביהן אין ספק באשר לסיכון המיידי שנשקף הימנו נוכח מצבו. יתר על כן מרבית הטענות העקרוניות המועלות פה נשמעו בפני בית משפט זה – בהרכב – בתיק אחר (רע"א 8000/07), המצוי עתה בשלב של לקראת פסק דין. זה המקום לחזור ולציין כי בית המשפט הנכבד קמא נדרש למרבית טענותיו של המבקש והכריע בהן בשבתו כערכאת ערעור, ולפיכך מקרה זה איננו מצדיק הידרשות נוספת בשלב זה לטענות שהועלו, נבחנו ונדחו. למעלה מן הצורך אדגיש עוד כי גם לגוף הדברים – דין הבקשה להידחות. החלטת הוועדה הפסיכיאטרית, שעליה הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד היתה אמנם קצרה ותמציתית, אך כללה בתוכה את ההצדקה להמשך אשפוזו, כמתחייב מהאמור בחוק טיפול בחולי נפש. בנימוקים נאמר, בין היתר, כי: "(המבקש) עדיין שרוי במצב פסיכוטי פעיל המתבטא במחשבות שווא והזיות שמיעה, עם השפעה ניכרת על התנהגותו ועקב כך התנהגותו בלתי צפויה, ומסוכנת סיכון מיידי לעצמו ולזולת" (ההדגשה שלי – ח"מ). התשתית המשפטית הרלבנטית להחלטה זו תובא להלן. סעיף 9(א) לחוק טיפול בחולי נפש קובע (אגב הפנייה לסעיף 6(א) לחוק האמור) כי פסיכיאטר מחוזי יורה בכתב על הבאת אדם לבית החולים ואשפוזו בדחיפות בהתקיים שני התנאים הבאים: (1) "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות"; (2) "הוא עלול לסכן את עצמו, או את זולתו סיכון פיזי מיידי" (ראו: סעיף 6(א)(1) ו-(2) לחוק טיפול בחולי נפש). על פי הוראות סעיף 10(ג) ו-(ד) לחוק טיפול בחולי נפש, אלה הם התנאים המצדיקים גם את הארכת תקופת האשפוז על ידי הוועדה.  אשר על כן, הגם שהנימוקים שציינה הוועדה היו אכן תמציתיים ביותר,  הרי שהם כללו התייחסות לשני התנאים המצטברים הנ"ל, שחוק טיפול בחולי נפש מחייב שיתקיימו במקרים מעין אלה. לכן במובן זה לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה הפסיכיאטרית. זאת ועוד – בשים לב לממצאים שנקבעו בדבר המסוכנות המיידית הנשקפת מן המבקש, שנלמדה הן מדבריו בפני הוועדה וכן מסקירת עברו הרפואי – לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה, ובדין נדחה איפוא הערעור שהוגש על ידו לבית המשפט הנכבד קמא. בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. התחום הנפשירפואהועדה פסיכיאטריתאשפוז כפויפסיכיאטריהערעור