.1המבקשים הגישו ביום 18.7.95(בטרם תיקון מס' 43לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, להלן: החוק), תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרו למתן פסק-דין הצהרתי, בו יוצהר כי לתכנית בנין עיר חד/ 987אין תוקף או לחלופין, כי אין תוקף לסעיף 15.3ג' לתכנית, כי יש צורך לפרסם מחדש הודעות על הפקדת התכנית, וכי לעותרים הזכות להופיע ולהשמיע התנגדותם לתכנית. המחלוקת מתמקדת בשאלה, האם יש צורך להורות על פירסום מחדש של ההודעה על הפקדת התכנית או לחלופין, בהתיחסה לסעיף 15.3ג' של התכנית באופן שתאפשר לעותרים כבעלי מחצית חלקה 401בגוש 10037, להביא התנגדותם, לפחות לגבי זכות למעבר לרכב דרך השטח הציבורי הפתוח (להלן: שצ"פ), לחלקו האחורי של מגרשם, ו/או זיקת הנאה לשימוש בשצ"פ בחלקה 405ומעבר כלי רכב דרך השצ"פ לחלקה .401 הרקע העובדתי: .2- ביום 18.3.93פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 4092, הודעה על הפקדת תכנית בנין עיר חד/987, חדרה, המהווה שינוי תכנית מפורטת, שינוי לתכנית חד/ .765(להלן: התכנית). התכנית מתייחסת לרח' תרנ"א פינת רח' הנשיא בחדרה - גוש 10037, חלקה .405 הודעה זו ניתנה על-פי סעיף 89לחוק. בהודעה על ההפקדה נאמר, לגבי עיקרי הוראות התכנית, לעניננו, כמפורט להלן; "שינוי משצ"פ (שטח ציבורי פתוח) לשטח ציבורי פתוח משולב בחניה ושינוי מיקומו." - ביום 24.3.94פורסם בילקוט פרסומים 4204, הודעה בדבר אישור התכנית (ראה סעיף 117של החוק). גם שם נאמר בסעיף קטן (3), כי ייעשה שינוי משצ"פ לשטח ציבורי פתוח משולב בחניה ושינוי מיקומו. - בסעיף 12של תקנות התכנית נאמר, כי מטרת התכנית היא, בין היתר, "שינוי משצ"פ לשטח חניה המשולב בגינון ושינוי מיקומו", ובסעיף 15.3ס"ק (ג), נאמר, כי שטח החניה יהיה לבעלי הדירות במגרשים 1/405ו- 2/405, בלבד. העותרים עומדים על השוני בנוסחים, בין התכנית שהופקדה ואושרה מזה, לעומת תקנון התכנית בפועל, מזה. - העותרים פנו לוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה (להלן: הוועדה המחוזית ולוועדה המקומית לתכנון ובניה, חדרה (להלן: הוועדה המקומית), ביום 94.10.9, הודיעו כי הם מתנגדים לשינוי וכי הם זקוקים למעבר רכב דרך שצ"פ לחניה, בחלק האחורי של מגרשם (נספח ד' לתובענה). רק לאחר מספר תזכורות, נשלח מכתב תשובה ע"י גב' ורד דרור, מלשכת התכנון המחוזית, נושא תאריך .7.11.94במכתב זה ישנה הודאה מסוימת בחוסר ההתאמה. מן הראוי להביא את לשון נוסח התשובה, בנושאים הרלוונטיים לעניננו. " .2לגופו של ענין, אכן בפרסום להפקדה צויין שהשינוי הוא לש.צ.פ. משולב בחניה ושינוי מקומו. במידה והיית מעיין בתכנית המופקדת, היית נוכח לדעת שבהוראות התכנית נרשמה הערה ששטח זה יהיה בבעלות בעלי מגרשים 1/405ו- .2/405 לפיכך כאשר הועדה המחוזית דנה בהפקדת התכנית היא היתה מודעת לכך שהשטח שהיה מיועד לש.צ.פ. בתכנית קודמת מבוטל. .3בדיון בהתנגדויות הועלתה השאלה שאתה מעלה בפנינו וכתוצאה מכך הועדה המחוזית החליטה לשנות את השטח לחניה משולבת בגינון, אשר תהיה בבעלות בעלי חלקה 405, ע"י כך הועדה פתרה את הסתירה במשמעות הש.צ.פ." העותרים לא הסתפקו באמור, וחזרו על דרישתם, במכתביהם מיום 13.11.94ו7.12.94, חזרו והדגישו כי יש לתת לבעלי חלקה 401, לפחות, זכות למעבר לרכב דרך השצ"פ, לחלק האחורי של מגרשם, ו/או זיקת הנאה לשימוש בשצ"פ בחלקה 405 ומעבר כלי רכב דרך השצ"פ לחלקה .401 המשיבים חזרו על עמדתם שאין עליהם לבטל את התכנית ו/או לנקוט בהליכי פרסום מחדש (למעט פרסום לתיקון טעות סופר), מן הטעם שלדעת הוועדה המחוזית אין בשינוי שנעשה כדי לפגוע בכל אדם שהוא. גם לאחר תשובה זו המשיכו העותרים ופנו למשיבים בדרישתם האמורה. במכתב נוסף שנכתב ע"י עו"ד מירון יהודה מהלשכה המשפטית של משרד הפנים הובהר, כי המשיבים עומדים על עמדתם. עוד הובהר שם שהשינוי שנעשה ע"י הועדה המחוזית נעשה לאחר שמיעת ההתנגדויות. הודגש, כי גם על-פי התכנית הקודמת לא היה מעבר דרך לכלי רכב לחלקה .401אולם, אם העותרים עומדים על מעבר להולכי רגל, היו מוכנים המשיבים, באותה עת, לחזור ולבדוק את הנושא (מכתב מיום 22.2.95). הצעה זו לא סיפקה את העותרים שעמדו על התנגדותם לעשות שימוש בשצ"פ כמגרש חניה פרטי (נספח כ' לתובענה). טענות בעלי הדין והגדרת המחלוקת: .3לטענת העותרים, שהם בעלי מחצית הזכויות בחלקה 401בגוש 10037, הגובלת בחלקה 405, החליטו הם שלא להתנגד לתכנית, בהסתמך על הפרסום לפיו השטת הציבורי הפתוח יהיה משולב בחניה, וכן לאחר שהובהר להם כי הקטע בחלקה 405שיהיה לשצ"פ, יהא קרוב לחלקה .401בהסתמך על מידע זה, סברו, כאמור, כי לא ייגרם להם כל נזק ולכן לא הגישו התנגדות. בפועל, במקום שינוי משצ"פ לשטח ציבורי פתוח משולב בחניה - שטח שהיה למעשה ציבורי-כללי, כפי שנאמר ופורסם, נאמר בתקנות התכנית כי השצ"פ ישמש לחניה בבעלות בעלי המגרשים 1/405ו- 2/405, כלומר, שטח פרטי-אזור מגורים, שאין לציבור שאינו נכלל באותם הפרטים, כל זכות ו/או רשות לעשות שימוש בחניה שם. לטענת העותרים, עקב השינוי האמור, הופך להיות קטע שהיה מיועד לשצ"פ לשטח מגורים, החניה מיועדת לבעלים מסוימים, כלומר חניות פרטיות לעומת שטח ציבורי, וממילא לא ניתן עוד להגדיר את השטח כשצ"פ, כפי שפורסם. מבחינת העותרים יש להם עניין במעבר בשצ"פ וכי ייעודו ישאר כשצ"פ, לשימוש לרווחת כלל הציבור ועליו היה להישאר ככזה. ההודעות בי"פ פורסמו באופן מטעה מהותית. לדעת המשיבים כאמור, על אף שהפרסום לא היה מדויק דיו, אין לחייבם לבטל את התכנית ולהורות על תחילת ההליכים מחדש, וזאת מאחר שאין בשינויים שנעשו כדי לגרום נזק לעותרים ו/או לאחרים. הוועדה המקומית מדגישה, כי ע"פ תכנית שינוי מפורטת מס' חד/987, חלקה 405 לא היתה מיועדת למעבר כלי רכב וכי למעשה העותרים מבקשים לעצמם זכות לזיקת הנאה במקרקעין שאין להם כל זכות לגביהם. לחלקה 401מעולם לא היתה זכות מעבר מחלקה 405, לא להולכי רגל ולא כל שכן, לגבי כלי רכב. זאת ועוד, בפועל ניתנה להם הזכות לברר את מהותה של התכנית, נעשה הבירור וממילא גם זכות הטיעון, מומשה. הוועדה המחוזית מדגישה את העובדה כי העותרים לא הצביעו למעשה על כל השפעה שלילית שנגרמה להם עקב השינוי האמור, נהפוך הוא, השינוי הביא לשיפור ולהשבחת חלקתם. מה עוד שעתירתם נגועה בשיהוי. .4המחלוקת בפני מתמקדת בשאלה, האם הפגם שנפל בדרך פרסום התכנית - פגם שגם המשיבות מודות בו, ולו במידה מסוימת - פגע בזכויות העותרים באופן המחייב ביטול תכנית בנין עיר חד/ 987או לחלופין, כי אין תוקף לסעיף 15.3ג' לתכנית, כי יש צורך לפרסם מחדש הודעות על הפקדת התכנית, וכי לעותרים הזכות להופיע ולהשמיע התנגדותם לתכנית. שיקול דעתה של רשות התכנון: .5סעיף 106(ב) לחוק קובע כי: "מוסד תכנון כאמור בסעיף 105(לעניננו הועדה המחוזית), שאליו הוגשה התנגדות, רשאי לדחותה או לקבלה, כולה או מקצתה או לשנות את התכנית, ככל המתחייב מקבלת ההתנגדות; היתה קבלת ההתנגדות עלולה, לדעת מוסד התכנון, לפגוע באדם שאף הוא רשאי להגיש התנגדות לתכנית, לא יכריע המוסד בהתנגדות לפני שיתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו." מן הרישא של הסעיף עולה כי פרסום על עיקרי התכנית אינו מבטיח כי התכנית תאושר, כפי שהיא. לוועדה המחוזית היתה סמכות לקבוע שינויים בתכנית, ולא כל שינוי מחייב חזרה על שלבי הדיון הקבועים בחוק לצורך אישורה של אותה תכנית (בג"צ 189/74 רונו נ' הוועדה המחוזית ירושלים, פ"ד כט(1) 492, כבוד השופט ברנזון, בעמ' 496-497). ולכן כעקרון הכנסת שינויים במסגרת דיון בהתנגדויות, היא בגדר הליך שיגרתי. הסיפא של סעיף 106לחוק מחייב הפעלת שיקול דעת ע"י הועדה המחוזית, לגבי אותם מקרים בהם השינוי הוא כזה, שלפי התכנית המקורית לא ראה עצמו נפגע ולכן לא הגיש התנגדותו, ואילו עקב השינוי עשוי הוא להיפגע ולכן יש לתת לו ההזדמנות להשמיע את טענותיו. הפעלת סמכות זו ע"י הועדה המחוזית צריך שתופעל לגבי אותם מקרים בהם הדבר בולט כי אכן אינטרס מיוחד של אותו אדם עלול להיפגע (בג"צ 524/75 הריאל בע"מ נ' הוועדה המחוזית ירושלים פ"ד ל(1) 737, כבוד השופט ברנזון בעמ' 742וכבוד השופט ח' כהן בעמ' 743). יישום הלכות אלה לעניננו, מוביל לדעתי למסקנה, שדין העתירה להידחות. .6להלן יפורטו הנימוקים: 6.1פרסום: אין ספק שסעיף 92של החוק מחייב מסירת פרטים נדרשים לגבי התכנית, לרבות עיקרי הוראות התכנית, באופן אשר יאפשר הגשת התנגדויות לתכניות. אולם, אי דיוק בפרסום בלבד, מבלי להצביע על זכות ו/או אינטרס שנפגע, אינם מצדיקים ביטול ההליכים שננקטו. העותרים במקרה זה לא הצליחו להצביע על זכות ו/או אינטרס כלשהו שלהם שנפגעו, באופן המחייב ביטול הליכי אישור התכנית. 6.2העדר פגיעה בעותרים והעדר זכות מעבר מכח התכנית המקורית: על-פי תצהירו של מר מיכאל שרון, מהנדס העיר בעירית חדרה, התב"ע שהיתה בתוקף על השטח נשוא העתירה, לפני מתן תוקף לחד/ 987היתה תכנית חד/765, שנכנסה לתוקף ב-.1984 בחד/ 765היה חלק מחלקה 405מיועד לשטח ציבורי פתוח (ירוק) מוקף בחלקות פרטיות סמוכות אשר כללו חלקות 403, 402, 228ו- .407חלקה 401שלעותרים יש זכויות בה, לא גבלה בשטח הנ"ל, לא היתה כל אפשרות גישה ו/או זיקה ממנה לשצ"פ, ולא איפשרו שימוש בו לחניה לאדם כלשהו (סעיף 3לתצהירו של מר שרון). תכנית חד/ 987שיבחה והיטיבה עם העותרים, וכך כותב מר שרון לעניין זה בתצהירו: "בגין העברת שטח המיועד לבניה "דרומה" נוצר מרווח גדול יותר בין המבנים הישנים הקיימים אשר היו צפויים עפ"י המצב התכנוני הקודם לבניה נוספת צמודה לחלקתם ללא קביעת שטח החניה וגינון כחוצץ ויוצר רווח בין הבנוי על חלקתם לבניה החדשה בחלקה .405" המסקנה המתבקשת מן האמור, שתכנית חד/ 987לא פגעה בכל זכות ו/או אינטרס של העותרים. 6.3בפרסום בילקוט הפרסומים אכן נאמר כי עיקרי התכנית, לעניננו, מדברים על שטח ציבורי פתוח המשולב בחניה ושינוי מיקומו. פרסום כזה כפי שנעשה, אינו מדבר על זכות מעבר כלשהי בחלקה 405, ברכב, לחלקה .401ולכן עצם הפרסום כפי שנעשה בהשוואה לזכות ולפגיעה לה טוענים העותרים, אינו מצביע, על פני הדברים, על קשר סיבתי בין השניים. יתר על כן, על-פי האמור בסעיף 4לתצהיר התומך בתובענה, לא הסתפקו העותרים בפרסום, אלא פנו וביקשו הבהרות. על-פי אותו תצהיר, כל שנאמר להם הוא שהשצ"פ יהיה קרוב לחלקה .401 המסקנות המתבקשות מן האמור הן: שהמבקשים לא הסתפקו בפירסום אשר לא היה בו כדי להקנות להם, לכאורה, כל זכות שהיא. גם בבירור שנעשה לא דובר על זכות מעבר כלשהי, אלא על שינויו של השצ"פ קרוב לחלקתם. קירוב זה אינו נפגע, עקב החלטת הוועדה המחוזית וקביעה כי השטח אכן ישמש גם לגינון. השבחת חלקתם, ביצירת רווח פתוח יותר בין השטחים הבנויים, נותרה איפוא בעינה. זאת ועוד, אם אכן נעשה בירור, כפי שהצהירו העותרים, חזקה עליהם שקראו וראו גם את פרטי התכנית ואת סעיף 12של התקנות. שם נאמר, כי מדובר בשטח חניה משולב בגינון וכי שטח זה יהיה לבעלי הדירות במגרשים 2/405ו- .1/405 עוד אעיר שבסעיף 6לתצהיר העותרים לא צויין מתי נודע להם על האמור לעיל. הצהרה כוללנית כזו, צריך שינתן גם לה ביטוי מסוים, בכלל הנסיבות שפורטו. כאמור, חלקה 405על-פי התכנית המקורית, גם אם היתה נשארת כשטח ציבורי פתוח, לא היה הדבר מאפשר מעבר כלי רכב ו/או גישה מסודרת אחרת של כלי רכב דרך חלקה זו לחלקה .401 ממילא השינוי שנעשה, אין בו לפגוע בזכות בפועל לה עותרים המבקשים. באותם מקרים בהם עולה בבירור כי העותרים ידעו בפועל על דבר ההפקדה וכי על-פי התכנית כפי שפורסמה לא צמחה להם אותה זכות, שהם טוענים כי נשללה מהם על-פי "התיקון", ממילא לא הצביעו על זכות שנפגעה. מה שלא הוענק להם על-פי הפרסום מלכתחילה ממילא לא יכול להישלל מהם. די בנימוק האמור כדי לדחות את העתירה. בחינת הנמוקים האחרים מובילים, לדעתי, לאותה מסקנה. 6.4נושא ההתנגדות היה בפני הוועדה המחוזית, ונדחה. ההתנגדות לביטול השצ"פ נדונה בפני הוועדה. גם העותרים אינם חולקים על כך שהתנגדותם נדחתה, אלא שלטענתם למרות האמור, יכולים היו להביא בפני הוועדה נימוקים אחרים ו/או נוספים באותו עניין. דין הטענה להידחות. בפרוטוקול הוועדה מישיבה 67, מיום 28.10.93, לעניין הרלוונטי נקבע: "לעניין הטענה לביטול השטח שיועד להפקעה, הרי שהשטח המאושר לגן ציבורי היה שטח פנימי בין החלקות שאיננו מתאים לפיתוח גינה ציבורית." לכן גם הוחלט כי השטח הציבורי הפתוח ישולב בחניה, וירשם כשטח חניה משולב בגינון ויהיה בבעלות בעלי החלקות הרלוונטיות. אין מקום בנסיבות העניין לחזור ולהביא את הנושא לדיון נוסף, מה עוד שלא הועלו נימוקים המצדיקים לעשות כן. 6.5התנגדויות אחרות: העותרים מצביעים על העובדה כי התנגדויות שהיו בפני הוועדה נענו בחלקם ולכן לעמדתם יתכן שגם טענותיהם היו מתקבלות. לעניין זה הם מפנים ההתנגדות של מר ריטרמן, אשר קיבל זכות לחניה בחלקה .405 התנגדות זו ונסיון ללמוד ממנה לעניננו, אינה לעניין. על-פי נספח ב' לתובענה מדובר בבעל זכות במקרקעין הרלוונטיים. מר ריטרמן דייר מוגן בחלקה 405משנת 1938וזכותו לחניה במקום. מתנגד זה לא טען לזכות במקרקעין שכנים אשר מעולם לא היו לו זכויות מעבר באותה חלקה. העותרים לעומת זאת, גם לא טוענים להעדר מקום חניה במקום ו/או הצורך בהפקעה לצורך עניין זה. 6.6איזון נכון: קבלת עמדת העותרים תגרור אחריה דרישה של הפקעה של זכויות במקרקעין של בעלי הזכויות בהם, והפיכת החלקה לשצ"פ לצורך מעבר בלבד. איזון נכון מורה כי שיקול הדעת שהופעל ע"י הרשות ומתן עדיפות לבעלי הזכות במקרקעין, היה בגדר האיזון הנכון. העותרים טוענים עוד כי בתכנית כפי שאושרה יש כדי להעשיר ולהשביח את חלקה 450ולהעניק רווח ממון, אולם לטענתם נעשה הדבר תוך שימוש לרעה בכוחה של רשות התכנון ולא לטובת כלל הציבור. לעניין זה יש להעיר כי השיקול שנעשה ע"י הוועדה המחוזית, איננו חורג מגדר הסבירות. רשאי בעל מקרקעין להיענות מזכות הקניין העומדת לו ורשות תכנון המאפשרת מימוש זכות כזו, היא לגיטמית. ככלל, כאשר רשות התכנון נדרשת לפגוע בזכויות הקניין, היא פועלת בגדר החריג והפעלת שיקול הדעת צריך שייעשה על דרך הזהירות. באיזון הנכון בין "שאיפה" של העותרים להשביח נוחותם תוך שימוש בחלקה פרטית של אחר, לבין זכותם של בעלי מקרקעין לחניה ולשימוש אחר לרווחתם, תוך מתן עדיפות לשיקול זה, כפי שעשתה הוועדה, אינו מצדיק התערובותו של ביהמ"ש. 6.7שיהוי - המבקשים אף השתהו בנקיטת ההליך, באופן העולה על הסביר, גם אם היה עליהם לנסות ולמצות ההליכים לפני פנייתם לביהמ"ש. ההודעה בדבר אישור התכנית פורסמה ביום .24.3.94על-פי תצהירו של מהנדס העיריה, מר שרון נשלחה אל ב"כ המבקשים הודעה על אישור התכנית ב- .6.11.94העתירה לביהמ"ש הוגשה ב-18.7.95, למעלה משנה לאחר ההודעה האמורה. העותרים לא נקטו בכל הליך לצו זמני, גם לאחר הגשת התובענה. העותרים המתינו להליכים של הוצאת היתר והגישו התנגדות להוצאתו ב- .15.2.95אם היתה התנגדות לתכנית שהופקדה, ספק אם היה מקום להמתין עד הוצאת ההיתר. ב- 28.6.95עוכבה הוצאת ההיתר כדי לאפשר לעותרים לפנות לביהמ"ש והם אכן עשו כן. אולם גם במסגרת ההליך שננקט לא נקטו, כאמור, העותרים בבקשה לסעד זמני. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי היה שיהוי מצד העותרים (ראה לצורך השוואה בג"צ 501/85 חייט ואח' נ' שר הפנים ואח' פ"ד מ(2) 259, -261ה). בהסתמך על האמור לעיל, דין התובענה להידחות. התוצאה: .7אשר על כן אני מורה על דחיית התובענה על כל חלקיה. אני מחייבת את העותרים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט, בסכום של 000, 6ש"ח (000, 3ש"ח לכל אחת מן המשיבות), בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-הדין. המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לבאי-כח הצדדים. ניתן היום 05.06.96 קרקעותהפקעהחניה