הגדרת "מתן זכות קדימה"

הגדרת "מתן זכות קדימה" כאמור ברישא לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 , כדלהלן: "אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם. סעיף 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובע: "לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור." תמצית התביעה: התביעה שבפניי, היא תביעה כספית לתשלום פיצויים לתובע בגין נזקיו עקב תאונה מיום 22.9.03 בה ניזוקה משאית שבבעלותו, מפגיעת אוטובוס שבבעלות של הנתבעת 2 , בו נהג הנתבע 1 (להלן-"התאונה"). התאונה, התרחשה בצומת צור - הדסה, בעת שהנתבע ביקש לפנות שמאלה בצומת והמשאית, נסעה ישר בכביש המוביל מביתר עילית לבית - שמש. במשאית, נהג בנו של התובע (להלן-"הנהג") אשר לגרסתו, הנתבע לא נתן לו זכות קדימה ונסע בנתיב הנסיעה של המשאית. כתוצאה מכך, החלק הקדמי השמאלי של המשאית התנגש באוטובוס מבלי שעלה בידו לבלום, למרות נסיונו למנוע את התאונה. בנסיבות אלו, טוען התובע כי האחריות לתאונה ולנזקים בגינה, מוטלת על הנתבעים. הנתבעים, דוחים את טענות התובע ומכחישים את גרסת הנהג לפיה האוטובוס סטה לנתיב נסיעתו. הנתבע טוען כי הוא עצר מבעוד מועד את נסיעתו, בהמתינו במרכז הצומת בנתיב המקביל לנתיב הנסיעה של המשאית שנסעה, במהירות, לעבר הצומת. מסיבה שאינה נהירה לו, בלם נהג המשאית וסטה לימין הדרך. כתוצאה מכך, פגעה המשאית במדרכה, נהדפה שמאלה לעבר האוטובוס ופגעה בחלקו הימני של האוטובוס. טיעוני הצדדים: התובע טוען כי התאונה ארעה עקב רשלנות וחוסר זהירות של הנתבע שפנה שמאלה בצומת ונכנס לנתיב הנסיעה של המשאית. לגרסת הנהג, בעת שנסע בשעת בוקר מוקדמת בכביש דו סטרי עם הפרדה, הגיח לפתע לעברו האוטובוס מדרך צדדית ללא עצירה קודם לכן ונכנס לצומת לתוך נתיב הנסיעה של המשאית, בהתעלמו מתמרור 'תן זכות קדימה'. נהג המשאית בלם בניסיון למנוע את התאונה וסטה ימינה. רוחב הכביש והנסיבות, לא אפשרו לו למנוע את ההתנגשות. למשאית היה נגרר מאחור,אשר גם בו היה כדי להכביד על הבלימה במפתיע. כתוצאה מכך, המשאית נעצרה על שטח ההפרדה באמצע הכביש וארעה התאונה. הנתבעים טוענים כי האחריות לקרות התאונה, מוטלת על נהג המשאית. הצומת היא צומת T , בעל שני נתיבים מקבילים שביניהם מצוי שטח הפרדה בנוי. כניסת הנתבע לצומת הייתה באופן מבוקר ובזהירות, רק לאחר עצירה בכניסה לצומת ובחינת התנועה בצומת. הואיל והכביש היה פנוי, החל הנתבע בכניסה באיטיות לצומת לצורך חצייתו. תוך כדי התקדמות הבחין הנתבע במשאית ועצר את נסיעתו במרכז הצומת, מבלי שנכנס לנתיב הנסיעה של המשאית. ככל הנראה, נהג המשאית סטה לימין הדרך מסיבה שאינה נהירה ופגע אגב זאת במדרכה מימינו. אז, הוסטה המשאית שמאלה, לכיוון האוטובוס ופגעה בו. המסכת העובדתית: בחנתי את אחריותם של הנהגים לתאונה בהתאם לתנאי הכביש והתמרור ואת נסיבות כניסתו של כל אחד מהם לצומת. נהג המשאית העיד על יציאתו מאשקלון בשעה 2-3 לפנות בוקר וחזרתו לאחר פריקת סחורה, לכיוון אשקלון דרך צומת צור הדסה, בסביבות השעה שש בבוקר. לפני הגיעו לצומת, הוא הופתע לראות שהאוטובוס נוסע לכיוונו, מבלי לתת לו זכות קדימה. בעת שהבחין באוטובוס העובר למסלול הנגדי דהיינו, לנתיב נסיעתו, הוא החל לבלום (עמ' 3 שורות 6-8). לראשונה, הוא הבחין באוטובוס בזמן שהוא נסע לכיוון הצומת מבלי לעצור, והופתע מכך (עמ' 3 שורות 9 ו- 12). בחקירתו, עומת הנהג עם גרסתו כפי שהובאה בחקירתו במשטרה לפיה הוא לא הבחין באוטובוס עובר לתאונה. על כך השיב הנהג כי הוא ראה את האוטובוס נכנס לצומת ולכן הוא בלם (עמ' 3 שורה 14 ועמ' 4 שורה 23). לעניין ניסיון הבלימה העיד הנהג כי הוא ניסה להסיט את רכבו ימינה עד כמה שניתן על מנת שלא לפגוע באוטובוס (עמ' 4 שורה 27 , עמ' 5 שורה 6) אך מאמציו, לא צלחו. על מיקום המשאית לאחר התאונה בצד שמאל בכביש, העיד הנהג כי הוא בלם וסובב את ההגה ימינה ולא היה בפיו הסבר, מדוע הוא נעצר בסופו של האירוע בצד שמאל (עמ' 5 שורות 9-22 , עמ' 6 שורה 10). הנתבע 1 , נהג האוטובוס, העיד כי הוא הסיע עשרה ילדים לבית הספר בבית שמש. לדבריו, הוא עצר במשולש למרות שאין תמרור עצירה. לאחר שוידא שבצד שמאל אין רכב, הוא התקדם לצומת (עמ' 8 שורות 28-29 , עמ' 9 שורה 1). את נהג המשאית הוא ראה כאשר הוא הגיע, במרחק של כמטר מקו הדמיון של מקום העצירה. לדברי הנתבע, הוא לא נכנס לנתיב הנסיעה של המשאית כי אם היה במרחק של שני מטר מנתיב נסיעתו (עמ' 9 שורות 2-3). רק בהמשך עדותו הוסיף הנתבע ואמר כי הוא הסתכל לצד שמאל וימינה ואז ראה את המשאית, עצר והמתין. כדבריו: "אם הייתי יכול לעבור הייתי עובר, מכיוון שהוא היה קרוב, עצרתי בתוך המטר הזה, לא התקרבתי לנתיב שלו" (עמ' 9 שורות 6-7). לדברי הנתבע, נהג המשאית לא היה אמור כלל לבלום הואיל והיה בידיו לעבור בצומת ללא קושי. להרכת הנתבע, התאונה ארעה כתוצאה מהחלקה של המשאית לעברו כאשר הוא 'עף' לכיוונו מצד אחד, נתן לו מכה ומצד שני הוסט לעבר אי התנועה שבאמצע הכביש (עמ' 9 שורה 16). הנתבע, עיין בת/3 ובנ/2 ותאר את עצירתו בצומת במקום שסומן Z בת/3 ובמקום שסומן א' בנ/2 . 80 ס"מ משם, פגעה בו המשאית ו'עפה' לאי התנועה. התאונה, התרחשה לגרסת הנתבע במרחק של כמטר מהקו הדמיוני שסומן באדום בת/3. המשאית, החליקה לעברו כ- 5.5 מטר (עמ' 9 שורה 27-28). אילולי ההחלקה, היתה נמנעת התאונה (עמ' 11 שורות 3-4). כמו כן אמר הנתבע, כי הוא שמע את הבלימה אך לא ידע לומר אם היו סימני בלימה בכביש (עמ' 10 שורות 2-3). דיון ומסקנות: הוכח, כי נהג האוטובוס נכנס לצומת עובר לתאונה על מנת לפנות שמאלה (עדות הנתבע עמ' 8 ו- 9, סעיף 2 לתצהירו של הנתבע, סקיצה שנערכה במשטרה נ/4 ובהודעתו במשטרה והדיווח שלו לנתבעת על האירוע). בנוסף, אין חולק כי בנתיב הנסיעה של האוטובוס הוצב תמרור ב- 36 'האט ותן זכות קדימה' (נספח 1 וצילום הצומת בחוות דעתו של בוחן התנועה מטעם הנתבעת מר פ' הרשקוביץ (להלן-"בוחן התנועה"), עדותו של הנתבע במשטרה ובהודעה לנתבעת). הנתבע, העיד כי בהגיעו לצומת הוא עצר למרות שאין תמרור עצירה ורק כאשר וידא שבצד שמאל אין רכב הוא המשיך (עמ' 8 שורות 28-29). לאחר מכן, הוא הסתכל ימינה וראה את המשאית ונעצר. לדבריו בעדותו, הוא היה כמטר מקו דימיון של מקום העצירה וכשני מטר לפני הנתיב של נהג המשאית (עמ' 9 שורות 1-4). מנגד, בדווח של הנתבע לנתבעת על התאונה (נספח ב' לתצהירו) נאמר כי הוא בחן את הצומת מצד שמאל בטרם החל להיכנס אליו והבחין במשאית שבאה מימין בהיותו במרכז הצומת. בדומה לכך בהודעתו במשטרה אמר הנתבע : "הסתכלתי שמאלה ולא ראיתי רכבים ואז התחלתי להתקדם והבטתי ימינה וראיתי את המשאית ועצרתי באמצע הצומת ולפתע נהג המשאית בלם והתנגש במדרכה מצד ימין שלו ונזרק לכיוון שלי" (שורות 12-16 להודעה, צורפה כנספח לחוו"ד של בוחן התנועה). מכאן אני למדה שהנתבע הביט שמאלה בצומת ולא ראה רכבים והחל להתקדם לצומת. רק אז, הוא הביט ימינה וראה את המשאית בהיותו כבר במרכז הצומת באופן, שהפריע למעבר בטוח של המשאית והגרר בנתיב של המשאית, שנסעה במהירות לתוך הצומת. ההודעה במשטרה והדווח לנתבעת ניתנו בסמוך לקרות התאונה ואני מעדיפה אותן על פני עדותו של הנתבע מס' שנים לאחר התאונה בפרט כאשר גם בה, העיד תחילה כי בחן את התנועה משמאל ורק בשלב מאוחר יותר הוסיף, כי גם מימין. בוחן התנועה קבע בחוות דעתו כי אין בידו להכריע בשאלת מקום האימפקט, אם היה בנתיב הנסיעה של המשאית או בטרם כניסתו לנתיב של המשאית (סעיף 6.1 לחוות הדעת) . היה על הנתבע, לוודא כי יעלה בידו לחצות את הצומת כולו בביטחה וכי לא יהיה בכניסתו לצומת, כדי להשפיע על נסיעתו של נהג המשאית לתוך הצומת. לאור הראיות שבפני אני קובעת כי הנתבע, לא בחן היטב את התנועה מימין בטרם כניסתו לצומת. בכך, גרם הנתבע לנהג המשאית לבלום את המשאית מחמת חששו שלא יוכל לעבור בביטחה את הצומת. החשש, לא הוכח כחשש שווא לאור מקום התאונה וכניסת האוטובוס קודם לכן עד מרכז הצומת ומבלי שטרח לצפור למשאית, למרות כניסתו לצומת בניגוד למתחייב על פי התקנות. יוער, כי היה על הנתבע לפי התקנות, להימנע מכניסה לצומת גם בשעה שהיה מצוי כשיטתו בנתיב הנגדי למשאית שכן, יש בכניסתו לצומת משום יצירת חשש מבוסס באותן נסיבות שמא הנתבע ימשיך בנסיעתו בפרט כאשר ההתרחשות היתה מהירה. מנגד, אילו בחן נהג המשאית את התנועה היה מבחין מוקדם יותר באוטובוס ומתאים את נסיעתו לתנאים שנוצרו באופן שהיה מאפשר לו לבלום או לסטות לימין ולא ל"היזרק" לעבר האוטובוס לאחר פגיעתו במדרכה. שדה הראייה היה פתוח לשני הנהגים והיה בידי שניהם, אילו נהגו בזהירות להבחין האחד ברעהו, מוקדם יותר. הנתבע אמר בהודעתו במשטרה:"כן, הייתי יכול למנוע את התאונה אם לא הייתי מתקדם לצומת..." ואילו נהג המשאית הגיב בבהלה, שהיא פועל יוצא ממהירות ההתרחשות בכניסת הנתבע לצומת וכן עקב מהירות כניסתו הוא, לצומת (עדותו של הנהג בעמ' 3 שורות 7 ו- 12 ובהודעתו (ת/1). יוער כי טענת הנתבע בדבר נסיעה במהירות של המשאית, לא עלתה בהודעתו במשטרה מיום 25.9.03. בהודעתו אמר הנתבע כי בלימת פתע של נהג המשאית וכניסת האוטובוס לצומת, גרמו לתאונה אף שבדיווח שלו לנתבעת מיום 23.9.03 טען הנתבע כי נהג המשאית, הגיח במהירות ומהבהלה בלם נהג המשאית, באופן שהוביל לתאונה (כפי שניטען בכתב ההגנה ובתצהירו של הנתבע). נהג המשאית, הכחיש בעדותו כי נסע במהירות. לדבריו, הוא נסע בין 60-70 קמ"ש (עמ' 3 שורות 18-23). בנסיבות אלו אף שנהג המשאית נסע במהירות המותרת בכביש, לא השתכנעתי כי נסע במהירות סבירה בהתאם לתנאי הכביש והתנועה בו וכפי שעולה מסטייתו למדרכה והדיפתו חזרה לכביש. אילו בחן נהג המשאית היטב את התנועה בצומת, היה מבחין באוטובוס קודם לתאונה ומאט את המהירות, כדי לא לבלום בפתאומיות ממהירות נסיעה גבוהה (עדותו של הנהג בעמ' 3 שורות 9-14). תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב." תקנה 52 לתקנות התעבורה קובעת "בכפוף לאמור בתקנה 51 "חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש..." לפיכך, היה על נהג המשאית להתאים את מהירות נסיעתו לכניסתו לצומת בשים לב לרכב אחר המתקרב מכביש צדדי, בו ניתן היה להבחין לאור שדה הראייה בכביש. מצינו בע"א 267/58 מרדכי לקריץ ואח' נגד אברהם שפיר ואח', פד" י"ג, 1250, 1257 כי זכות קדימה, אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בה "בעיניים עצומות". הנהג, על-אף היותו בעל זכות בדרך, צריך להיות ער לנעשה בכביש ולהיזהר בכניסתו לצומת לאחר שווידא שהוא פנוי . ברע"פ 5046/91 גרון נגד מדינת ישראל, תק-על כרך 91, עמ' 368 נקבע כי מי שמבקש לחצות צומת, עליו לעשות זאת בזהירות הנדרשת: "ההשתלבות בתנועה.... מותרת אך ורק בנסיבות בהן אין בכך כדי להפריע לתנועה החוצה את הצומת .... ". נכונים הדברים ביחס לנתבע אך גם ביחס לנהג המשאית כמובא לעיל בפרט, כאשר מחובר למשאית נגרר שיש בו כדי להשפיע על האפשרות לחלוף בבטחה בצומת, בעוד רכב אחר נוסע גם הוא לעבר הצומת (ראו: ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פד"י כט (2) 341,342). לאור קביעותי והמסגרת הנורמטיבית אני קובעת כי הנתבע אחראי לתאונה בכניסתו לצומת, מבלי שבחן היטב את התנועה מכיוון נסיעת המשאית ולא נתן לה זכות קדימה. יחד עם זאת, לנהג המשאית רשלנות תורמת לתאונה ולנזקי המשאית בגין כניסתו במהירות לצומת מבלי שבחן את התנועה והאט מוקדם יותר את מהירות הנסיעה כמתחייב באותן נסיבות. ( על הערכת שיעור רשלנות תורמת ראו: ע"א 267/58 מרדכי לקריץ, ואח' נ' אברהם שפיר ו-3 אח' , שם , ע' 1250 ; ע"א 144/60 מדינת ישראל נ ' שואעי חואטי ואח', פד"י טז, ע' 209). נהג המשאית העיד על היכרותו היטב את הצומת שכן "אני עובד על הקו הזה" (עמ' 3 שורה 27 ) ועל הפתעתו ובלימתו בפתאומיות מבלי יכולת לשלוט על המשאית לרבות, הגרר שהיה בו כדי להכביד על שליטתו במשאית בבלימה במפתיע, כפי שעלה גם מחוות דעתו של בוחן התנועה ומעדותו , לא השתכנעתי כי אי השתלטות של נהג המשאית על המשאית נבעה מליקוי בגרר שלא נבדק על ידי הבוחן , שהשערותיו לגבי מצבו הועלו לפי תוצאות התאונה בלבד. לפי חומרת הליקוי, צפוי היה שהליקוי יתגלה מוקדם יותר ע"י הנהג בהתחשב במרחק הרב שנסע עד לקרות התאונה. לפיכך ובהתחשב במהירות נסיעתו בכניסתו לצומת אני קובעת כי לנהג המשאית רשלנות תורמת בשיעור של 25% . שיעור הנזק: התובע הגיש חוות דעת של שמאי מטעמו מר עבוד עבוד, שבדק את המשאית ביום 28.9.03 ולפיה, המשאית נפגעה בצידה השמאלי, בקבינה ללא אפשרות או כדאיות בתיקון. להערכתו, נדרשה בנסיבות אלו החלפה של הקבינה. החלקים שנפגעו הוחלפו במקוריים, היות ולא ניתן היה להשיג לפי עדותו חלקים משומשים או תחליפיים במועד הרלוונטי לתיקון הואיל והמשאית הייתה כשנתיים בלבד 'על הכביש'. בהתאם לחוות דעתו שווי המשאית ליום האירוע הוא 360,000 ₪ והנזק הגולמי לרכב הגיע לכדי 48% משוויו. לפיכך, העריך השמאי כי המשאית ניזוקה בסך כולל של 172,102 ₪. הנתבעים, חלקו על הנזק הניטען. בהתאם לחוות דעת של השמאי מטעמם מר ובר מיום 17.6.2008, נקבע כי הקבינה היתה ברת תיקון הואיל ושיעור הנזק בקבינה היה כ- 20% בלבד (עדותו של מר ובר עמ' 15 שורה 22). בנוסף, לא נעשה שימוש בחלקי חילוף תחליפיים או משומשים. לפיכך, הנזק שנגרם למשאית הוא בסך כולל של 99,085 ₪ בלבד. הנתבעת טענה לזכותה לקיזוז בגין נזקי האוטובוס בהתאם לחוות דעתו של שמאי מטעמה, מר דוד טורס (נספח א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבעים), בסך של 40,711 ₪. בחנתי את הערכות הנזק בהתאם לחוות הדעת השונות. מר שלמה ובר העיד כי הוא ראה את דו"ח השמאי עבוד עבוד ואת תמונות המשאית אך הוא לא עיין בתיק הרכב. מר ובר העיד כי לא נכון ולא סביר כי לקנות קבינה חדשה וכי זול יותר בסופו של דבר לתקן מאשר לרכוש קבינה משומשת (עמ' 15 שורה 26 ). מנגד, העיד השמאי מר עבודעל 'גילה' הצעיר של המשאית בקרות התאונה ועל כך שלא ניתן היה בזמנו להשיג חלקים משומשים, על אחת כמה וכמה חלקים חליפיים. לפיכך, התובע היה חייב להשתמש בחלקים מקוריים (עדותו בעמ' 2 שורות 8-11 ). הקבינה, ניזוקה לדבריו בצד שמאל בצורה קשה מאוד. כתוצאה מכך, היה צורך לחתוך דופן לרבות: קיר אש, רצפה, קיר אחורי. אומדן התיקון של חלקים אלו שווה ערך להחלפת קבינה ולא היה בתיקון כדי להחזיר את מצבה של המשאית לקדמותה (עמ' 2 שורות 12-16 , עמ' 4 שורות 13-17 ). כמו כן, ביצוע כל החיתוכים של הקבינה היה מביא לירידת ערך של 15% ולכך, יש להוסיף את עלות החלקים. לנוכח זאת, שיעור הנזק בתיקון היה מגיע למחיר של החלפת הקבינה, לקבינה חדשה (עמ' 3 שורות 2-3 ). בחקירתו הנגדית אישר מר עבוד כי במידה ורכב בן מעל שנתיים, ניתן להשתמש בחלקים חליפיים אך לא כך היה במקרה הנידון כדבריו (עמ' 3 שורה 27 ) וכי עלות ההחלפה הייתה מובילה לעלות גבוה יותר מהחלפת קבינה. בחוות הדעת של מר ובר לא נסתרה עדותו של מר עבוד כי לא היו חלקים תחליפיים בעת ביצוע התיקון וכי עלות החיתוכים לצורך התיקון הכולל חלפים , עבודה וירידת ערך בגינו, היה נמוך ממחיר החלפת קבינה. בהתאם לכך, אני מקבלת את חוות דעתו של השמאי מטעם התובע ולא הוכח כי היה בתיקון המשאית משום ניסיון של התובע להתעשר על חשבון הנתבעים עקב התאונה. בהתאם לקביעותי על רשלנות תורמת של נהג המשאית לתאונה , עומדת לנתבעת טענת הקיזוז בהסתמך על חוות דעתו של השמאי מר טורס מטעמה על נזקי האוטובוס, בהיעדר חוות דעת נגדית מטעם התובע. סופם של דברים על פי חוות הדעת של השמאי מטעם התובע ושיעור האחריות של הנתבע לתאונה של 75% , אני מחייבת את הנתבעת בתשלום לתובע בסך של 129,076 ₪ ובשכר טירחת שמאי בסך של 4,681 ₪. התשלומים, ישא הפרשי הצמדה בלבד ממועד התאונה ועד יום התשלום בפועל בהיעדר ראייה מטעם התובע על פניותיו לנתבעת בדרישה לתשלום נזקיו עובר להגשת התביעה למרות חלוף שנים רבות ממועד התאונה ועד להגשת התביעה. הואיל והוכחו נזקי הנתבעת בחוות דעת של שמאי מטעמה הנתבעת ולפי שעור האחריות של נהג המשאית לתאונה, הנתבעת תקזז מתשלומיה לתובע סך של 10,178 ₪ בגין נזקיה. התשלום, ישא הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד יום התשלום בפועל בהיעדר דרישה לפיצוי, בטרם הוגש כתב ההגנה. אני דוחה את התביעה לתשלום פיצוי בגין השבתת הרכב בהיעדר ראייה להוכחת נזק בגינה וכן לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש בין השאר בהיעדר נזקי גוף לנהג, שגם אינו התובע. הנתבעת, תשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טירחת עו"ד בסך 18,000 ₪ שישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. עותק פסק הדין יישלח לצדדים. ניתן היום, כ' אדר א' תשע"א, 24 בפברואר 2011, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהזכות קדימההגדרות משפטיות