אי תשלום מס הכנסה - זיכוי

פסק דין

החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם.

1.     נאשמת 1 (להלן: "הנאשמת" או "החברה") הייתה בעת ביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום, חברה פרטית בע"מ הרשומה בישראל. נאשם 2 היה מנהלה של הנאשמת ובעל מניות בה (להלן: "הנאשם") באותה תקופה. מאז שנת 1983 היה עיסוקה של הנאשמת ביזמות ובמתן שירותי בניה ולשם כך היא העסיקה, בין היתר, עובדים שכירים וקבלני משנה.

2.     בכתב האישום המקורי יוחסו לנאשמים ארבע עבירות של אי תשלום מס שנוכה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן:"הפקודה") ולנאשם יוחסו ארבע עבירות בגין אחריותו כמנהל הנאשמת לפי סעיף 224א' לפקודה. על פי המתואר, במהלך חודש דצמבר 2001 וכן בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2002 שילמו הנאשמים משכורות לעובדים ותשלומים לקבלני המשנה. מכספים אלו הם ניכו מס הכנסה במקור בסך כולל של 571,560 ₪, אך לא שילמו מס זה לפקיד השומה במועד. בהסכמה מיום 12.9.05, נמחק מכתב האישום, האישום הרביעי המייחס לנאשמים אי העברת המס שנוכה בחודש מרץ. כך שבסופו של יום, יוחסו לנאשמים שלוש עבירות כשסכום המס שנוכה ושלא הועבר עמד על 460,068 ₪.

3.     ביום 12.9.05 הודה ב"כ הנאשמים בעובדות כתב האישום, אך טען כי אין די בהודאה זו כדי להביא להרשעת הנאשמים בדין. הוא ביקש להשיב באופן מפורט על כתב האישום בכתב. ואכן, ביום 11.12.05 הגישו הנאשמים תשובה מפורטת בכתב לכתב האישום (להלן: "כתב התשובה") ובו העלו טענות שונות. ראשית, כי היה לנאשמים "הצדק סביר" שלא להעביר את כספי הניכויים. על טענה זו הוסיף הנאשם וטען להגנתו כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 224א לפקודה לפיה הוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה המיוחסת לנאשמת. שנית, נטען כי עומדת לנאשמים "הגנה מן הצדק", מכיוון שבהתאם למדיניות העמדה לדין פלילי בה נוקטת המאשימה בדרך כלל, לא היה מקום להעמידם לדין מלכתחילה. שלישית, כי גם אם יידחו כל הטענות שהועלו, הרי שיש להימנע מלהרשיע את הנאשם, בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

4.     בהסכמת הצדדים הוגשו הודעתו של הנאשם מיום 1.7.03 בחקירתו במשרדי מס הכנסה (ת/1). הודעתו של מר רענן קופ, רו"ח שמונה על ידי בית המשפט המחוזי בהליך הקפאת ההליכים שהוגשה על ידי הנאשמת (ת/2). הודעתו של מר בנימין ארוך, סגן גובה ראשי, מפקיד שומה ירושלים (ת/3). שוברי התשלום בגין החודשים בהם לא שולם המס (טפסי 102) המצביעים על שיעור החובות (ת/4 [1-3]). פרטי הנאשמת ומסמכי הייסוד שלה אצל רשם החברות (ת/5). הודעתו של מר יוסף הרשטיק ששימש סמנכ"ל לביצוע ואדמיניסטרציה של הנאשמת (ת/6). והודעתו של יצחק כהן ששימש כמנהל החשבונות של הנאשמת (ת/7). למעשה אפוא, כל ראיות התביעה הוגשו בכתב בלבד, למעט מר הרשטיק, אשר בנוסף להגשת הודעתו, נחקר גם על ידי ב"כ הנאשמים על דוכן העדים ובפועל לימד אך סניגוריה על הנאשמים במסגרת חקירתו הנגדית.

5.     בהודעתו של הנאשם (ת/1) הוא נשאל מדוע דוחות הניכויים לא שולמו. הוא השיב כי יועצים שבנק לאומי אילץ אותו לקחתם בעקבות מצבה הרעוע של החברה ייעצו לו להמתין עם תשלום המסים ולהגיע להסדר עם הרשויות על מנת לעבור את התקופה הקשה שעברה על הנאשמת באותה עת. הוא ציין בחקירתו כי הוא הזרים כספים משלו לקופת החברה באותה תקופה והסיבה שלא שילם את כספי הניכויים מכספו הפרטי הייתה משום שהעדיף להגיע להסדר בעניין זה. בחקירתו של רו"ח רענן קופ (ת/2) עלה כי רק לנאשם היו את מלוא הסמכויות בנושאים הפיננסיים של החברה, אך הוא לא ידע להשיב מי היה אמון על תשלום כספי הניכויים. מר בנימין ארוך, סגן הגובה הראשי בפקיד שומה ירושלים מסר בהודעתו (ת/3) את פרטי ההסדר שהגיעו אליו עם החברה וזאת מתוך רישומי המחשב של משרדי מס הכנסה. ביום 12.12.01 נמסרו לו שני שיקים כל אחד ע"ס 123,000 ₪. אחד ז"פ 14.2.02 והשני ז"פ 14.3.02. הסכום הכולל של 246,000 ₪ אמור היה לכסות את חוב הניכויים עד לחודש 12.01 וכן תשלום מראש על פי הערכה עבור חודש זה. ביום 18.2.02 נעשה הסדר נוסף במסגרתו משכה הנאשמת לפקודת מס הכנסה שישה שקים בסך כולל של 335,000 ₪. הראשון על סך 60,000 ₪ והחמישה הנוספים על סך 55,000 ₪ כ"א. מועד פירעונם היה, בהתאמה, ביום ה-14 לכל חודש, מחודש אפריל 2002 וכלה בחודש ספטמבר 2002. שקים אלו (של ההסדר השני) נועדו לכיסוי החובות שנותרו עבור חודשים ינואר ופברואר 2002. הם אמנם הופקדו בבנק במועד פירעונם אך הבנק לא כיבדם. עוד עלה מתוך הודעתו כי הנאשם חדל מלקבל משכורת בשנת 2002 ואילו אביו, מר גבריאל פרץ המשיך לקבל משכורת עד לחודש מאי 2002. בהודעתו של מר הרשטיק (ת/6), הוא אישר למעשה את גרסת הנאשם לפיה נעשו ניסיונות להגיע להסדר עם הרשויות בדבר פריסת החוב לתשלומים וזאת על פי הייעוץ שקבלו מיועצי בנק לאומי. הוא עצמו השתתף בישיבת המו"מ עם הרשויות. גם מנהל החשבונות של החברה, מר יצחק כהן סיפר בהודעתו (ת/7) כי היה מגיע עם פקיד השומה להסדרים, מדווח על כך לנאשם, ולאחר מכן מחתים את הנאשם על השיקים שזה מסר לו בסכום שסיכם עם פקיד השומה.

6.     לסיכום ראיות התביעה ניתן לומר שלא במחלוקת שכספי הניכויים לא שולמו, חרף העובדה שהחברה הגיעה להסדרי פריסה עם פקיד השומה. עלה גם שהנאשם לא השתתף בעצמו בישיבות המו"מ עם פקיד השומה, אך הוא זה שהסמיך את מנהל החשבונות וסמנכ"ל החברה להגיע עם פקיד השומה להסדרי הפריסה. הסדרים אלו לפי טענת החברה והגורמים מטעמה היו בין היתר פרי יוזמת יועצי בנק לאומי. כל העדים מטעם החברה ספרו על הקשיים שהיא הייתה נתונה בהם מבחינת תזרים המזומנים, אך איש מהם לא הרחיב בנושא זה בחקירתו. לסיכום יש לומר אפוא, שהתביעה הרימה את נטל הבאת הראיות המוטל על שכמה והשתיתה כיאות את הבסיס להרשעת הנאשמים בדין. מכאן אפוא, יש לבדוק אם הנאשמים הצליחו להדוף את האשמה ולהוכיח את הגנתם.

7.     מדרך הטבע עיקר ההגנה התבססה על עדותו של הנאשם עצמו. הואיל והוגש כאמור כתב תשובה מפורט ביותר, הסכימו הצדדים כי לאחר שהנאשם יצהיר על נכונות האמור בו, הוא ישמש כעיקר חקירתו הראשית ואילו הוא אך ישלים את עדותו בנקודות מעטות במענה לשאלות הסניגור. בכתב התשובה מסר הנאשם כי הנאשמת הינה חברה שפיתחה לעצמה מוניטין רחב בתחום הבניה. היא הקימה עשרות פרוייקטים ברחבי הארץ, מתוכם כמה פרוייקטים יוקרתיים, מורכבים ובעלי ייחודיות וחשיבות ציבורית. ביניהם, ראה ב"כ המאשימה חשיבות להזכיר את מבנה בית המשפט העליון החדש בגבעת רם, הקמת הקומפלקס של 'המרכז הבאהי העולמי' בחיפה ועוד כהנה וכהנה פרוייקטים רבים אחרים. הנאשמת עמדה בסטנדרטים גבוהים בביצוע הפרוייקטים וכל שנות פעילותה התעקשה לשמור על איכות עבודה גבוהה. מאז הקמתה ועד לתום חודש מרץ 2002 הנאשם ואביו, מר גבריאל פרץ, היו מנהלי החברה והחזיקו במניותיה בחלקים שווים (ראה ת/5, מידע על פרטי הנאשמת מרשם החברות).

8.     ברם, החל משנת 2000 ובמיוחד בשלהי שנת 2001, נקלעה החברה לקשיים של חוסר מזומנים וזאת לטענתו מכמה סיבות: א) סטנדרט הבניה הגבוה שחייב השקעות במשאבים. דבר זה גרם לייקור משמעותי ובלתי צפוי לעיתים של עלויות הבנייה (ראה גם בחקירתו הנגדית של הנאשם עמ' 18 בפרוטוקול). ב) בתקופה זו פרצה האינתיפאדה. רבים מעובדי הנאשמת היו בני מיעוטים משטחי יהודה ושומרון, ועסקו בבניית הפרוייקטים. בעקבות הסגרים שהוטלו על אזורים אלו נקלעה הנאשמת למחסור בכוח אדם, ובנוסף לכך היה קושי רב בגיוס עובדים זרים. ג) האטת הפעילות במשק הישראלי גרמה להפחתה בפרוייקטים המוצעים אשר היו בתחום מומחיותה של הנאשמת ושאותם יכלה לבצע. כמו כן, בחודש מרץ שנת 2002 הנאשמת הייתה אמורה לזכות בביצוע פרוייקט בהיקף גדול מאוד (בניית מתחם "הולילנד פארק" בירושלים), שיכול היה לחלץ אותה בסופו של יום מהמשבר אליו נקלעה. דא עקא, שלפתע הופסקו המגעים עמה ובפרוייקט זכתה חברה אחרת. דבר זה היה בבחינת "מכת מוות" לחברה (עמ' 18 לפרוטוקול). זאת ועוד, בשל השמועות שעברו מפה לאוזן בדבר המשבר אליו נקלעה הנאשמת, גם משאים ומתנים מתקדמים אותם ניהלה עם גורמים אחרים להעסקתה, נסתיימו בלא כלום (ראה גם בחקירתו הנגדית עמ' 23 לפרוטוקול). קבלת פרוייקטים חדשים, כך טען הנאשם, הייתה למעשה "קרש ההצלה" של החברה, אך כשלבסוף לא נתקבלו כאלו, נדונה החברה לקריסה כלכלית ולגסיסה (עמ' 18 לפרוטוקול). ד) כל שהלכה וגברה מצוקת הנאשמת למזומנים ומצבה הפיננסי הלך והחמיר, כן גברה מעורבות הבנקים, בהם ניהלה הנאשמת את ענייניה הכספיים, עד שלבסוף ליווה את הנאשמת צוות כלכלי מייעץ מטעם "בנק לאומי", כאמור לעיל.

9.     חרף כל האמור, הנאשם טען כי הוא עשה מאמצים רבים וכבירים להבראת החברה, אך אלו לא נשאו פרי. הוא העיד כי הנאשמת נטלה הלוואות מבנקים שונים וכנגדן שיעבדה את כל נכסיה הקבועים והשוטפים. גם הוא וגם אביו נחלצו לעזרת החברה. במהלך שנת 2001 הם הזרימו כ- 7.5 מיליון ₪ מכספם הפרטי. ובשנת 2002, עד למועד גסיסתה הסופית של החברה סך של 2.315 מליון ₪. כספים אלו הגיעו, בין השאר, על ידי מכירת מרבית נכסיהם הפרטיים כך שהם נותרו חסרי כל רכוש, והכל על מנת להזרים דם חדש לחברה. הם גם הפחיתו מגובה שכרם, ששולם על ידי הנאשמת, בצורה משמעותית, עד כדי כך שלבסוף והחל משנת 2002 חדל הנאשם ליטול שכר כלשהו על עבודתו (ראה גם בעמ' 20 לפרוטוקול, ועדותו של מר ארוך).

10.     כאמור וכפי שעלה גם מראיות התביעה, ניסתה החברה להסדיר את חובותיה למס הכנסה. לצורך כך נשלח סמנכ"ל החברה, מר הרשטיק, ומנהל החשבונות שלה, מר יצחק כהן, לאגף הגבייה. הנאשם אף צייד את מר הרשטיק עם פנקס שיקים של החברה (עמ' 19 לפרוטוקול). הנאשם חזר למעשה על האמור בהודעתו של מר ארוך לגבי ההסדרים שהגיע עם פקיד השומה והוסיף כי גם לאחר עריכת ההסדר השני, הוא המשיך להזרים מזומנים לחברה ולנקוט בפעולות להבראתה, כפי שכבר פורט לעיל בהרחבה. למשל, בסוף חודש פברואר 2002 הוא שיעבד דירה שהייתה בבעלותו לחברת "שיש אלוני", על מנת שזו תספק סחורה שנדרשה לשם סיום העבודות שהתבצעו באחד הפרוייקטים שבנתה החברה, ושעוכבה בשל בעיית המזומנים (עמ' 19 לפרוטוקול). ובפרט הדגיש כי לא היה משעבד את הדירה לו ידע ש"הסוף קרוב" כלשונו (שם). בלית ברירה, ומשלא צלחו נסיונות ההבראה של הנאשמת, הגיעו הנאשמים לכלל מסקנה כי החברה קורסת כלכלית. על כן, הם פנו בסוף חודש מרץ 2002 לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשו את הקפאת ההליכים שעמדו כנגד החברה (ה.פ 1081/02). בית המשפט נעתר לבקשתם וביום 25.3.02 הוציא צו המורה כאמור (להלן: "הצו"). מאז, הועברו סמכויות הניהול של הנאשמת וביניהן גם תשלום חובותיה, לנאמן, רוה"ח אביחי ורדי. מאוחר יותר מינה הנאמן את מר רענן קופ כרואה חשבון ממונה בחברה מטעמו (ראה ת/2, עדות מר קופ באגף מס הכנסה מיום 24.3.04). זה היה סופה המר של הנאשמת.

11.     בחקירתו הנגדית של הנאשם לא עלו ממצאים חדשים, והוא חזר, בעיקרם של דברים, על הגרסה שמסר בחקירתו הראשית. הנאשם עשה עלי רושם מהימן. הוא מסר גרסה שלימה וקוהרנטית ולא נמצא בחומר הראיות דבר הסותר מהותית את גרסתו. כפי שניתן להיווכח, גרסתו נתמכה בחומר הראיות, אף מטעם התביעה. יחד עם זאת, קיימת מחלוקת עובדתית עיקרית אחת בין הצדדים שנסבה על השאלה האם ידע הנאשם בזמן הסדר השני עם פקיד השומה ועד ליום מתן הצו כי הבנק לא יכבד את השקים שנמסרו לפירעון החובות. לטענת ב"כ המאשימה עלה מחומר הראיות כי הנאשם ידע שהשקים לא יכובדו על ידי הבנק, וכי החברה הייתה על סף התמוטטות כלכלית ושלא ניתן היה להצילה מקריסתה ממילא. מנגד, טען ב"כ הנאשמים שתי טענות. ראשית כי הנאשם, בניגוד לסברת ב"כ המאשימה, סבר כל אותה תקופה כי החברה תתאושש והוא לא העלה על דעתו כלל שהשיקים לא יכובדו וכל אשר עשה, עשה בתום לב. שנית, כי התקופה עליה נסבה טענת ב"כ המאשימה הייתה למעשה 10 ימים בלבד, החל מיום 14.3.05, הוא היום בו לא כובד לראשונה שיק כלשהו של החברה ובכלל זה השיק השני שנמסר עבור חוב הניכויים של חודש דצמבר 2001, ועד ליום 25.3.05, בו ניתן הצו. דעתי בעניין זה כדעת ב"כ הנאשם.

12.     הנאשם הסביר בחקירתו הראשית כי בעת מסירת השקים האמורים בשני ההסדרים, הוא לא ידע כלל על כוונתו העתידית של הבנק שלא לכבד את השיקים. עובדה היא שהשיק הראשון שנמסר בהסדר הראשון כובד על ידי הבנק ונפרע במועדו ביום 14.2.05. רק כעבור כחודש, עת הופקד השיק השני מאותו הסדר לפירעון ומשלא כובד, ידע על אי כיבודו על ידי הבנק. יוצא אפוא, כי השקים שנמסרו ביום 18.2.05 במסגרת ההסדר השני ניתנו לאגף הגבייה באמונה שהם יכובדו על ידי הבנק. גם בחקירתו הנגדית נשאל על כך הנאשם. במהלכה הקשתה עליו ב"כ המאשימה כיצד לטענתו לא ידע כי השקים לא יכובדו אם כבר באותה תקופה היה ברור שמצבה הכלכלי של החברה קשה מאוד (עמ' 23 בפרוטוקול). על כך השיב כי עד לרגע האחרון, היינו מועד מתן הצו, הוא האמין באמונה שלמה כי ניתן להתגבר על הקשיים שהתעוררו אצל הנאשמת. הוא טען כי אמונתו זו לא הייתה ללא כל בסיס. היא הסתמכה על כך שכשם שבמשך 20 שנות קיומה של החברה, היא נקלעה לא פעם למשברים כלכליים קשים והצליחה להיחלץ מהם, כך סבר, יעלה בידה אף אז להתגבר על מהמורות הדרך (עמ' 23 לפרוטוקול). הוא נקט בפעולות שתוארו כבר לעיל ועליהן הוסיף כי בפרט, סמוך מאוד למתן הצו, גייס כספים לטובת הנאשמת (כ-900,000 ₪. מתוכם, אישר הבנק להעביר לנאשמת סכום של כ-300,000 ₪). כן ניסה למכור שתי דירות נוספות שהיו משועבדות לבנק לאומי, ניסיון שלא עלה יפה בסופו של יום (עמ' 24 לפרוטוקול). הוא גם נשאל אימתי נודע לו על כך שרוב השקים שנמסרו במסגרת ההסדרים לא כובדו על ידי הבנק. על כך השיב כי אינו זוכר את התאריך המדויק, מכיוון שבאותה תקופה לא כובדו המחאות רבות אחרות שנמשכו בעבר לטובת נושים אחרים. אך מכל מקום, אמר, היה זה סמוך ליום 14.3.05 (עמ' 23-24 לפרוטוקול).

13.     עוד הקשתה ב"כ המאשימה על הנאשם כי הוא יכל לשלוט במועד הקפאת ההליכים ובחירת המועד שהיה בפועל לא היה מקרי. טענתה הייתה בעצם כי לוּ בחר הנאשם במועד מאוחר יותר בהגשת הבקשה להקפאת ההליכים, ייתכן והשקים היו נפרעים. הנאשם השיב כי הוא לא תיזמן את המועד במחשבה תחילה, אלא שרק באמצע מרץ החלו לדבר עימו על עניין הקפאת ההליכים. מיד כשהבין כי הנאשמת על סף קריסה, הוא פנה בבקשה למתן הצו. אף לא אחד מהיועצים הכלכליים מטעם הבנק שהיו לנאשמת אמר כי סופה קרב. נהפוך הוא. הם הציעו תוכניות הבראה, והוא עשה ניסיונות גדולים לקיימן. אך אלו, כאמור, לא הצליחו (עמ' 24 בפרוטוקול). על כך הוסיף ב"כ הנאשם בטיעוניו כי למעשה החל מיום 14.3.02, המועד בו לא כובד השיק הראשון במסגרת ההסדר השני, נגזר גזר דין מוות על החברה, כך שבפועל, למרות שצו ההקפאה ניתן כעשרה ימים לאחר מכן, מצבה של החברה היה זהה ביום 14.3.02 למצבה ביום מתן הצו. מכאן, שהנאשם לא בחר במועד הגשת הבקשה להקפאת ההליכים על פי נוחיותו, אלא המועד למעשה נכפה עליו מהבנק אשר סרב באותו מועד לכבד התחייבות כלשהי של הנאשמת.

14.     נראה אפוא, כי ניתן לומר ממכלול כל הראיות כי הנאשם לא ידע מראש שהשקים שנמסרו לפירעון חובות המס לא יכובדו על ידי הבנק. כאשר מסר את השקים היה משוכנע לאור הזרמת הכספים לנאשמת וכיבוד השיק הראשון על ידי הבנק, שהשקים ייפרעו במועד. לכן, השאלה הנותרת היא האם לאור כל האמור, ניתן לומר שלנאשמים עומדת ההגנה שהם לא שילמו את החובות מתוך "הצדק סביר".

15.     לסעיף 219 לפקודה שני יסודות עיקריים. לצדם טענת הגנה אחת. היסוד הראשון הוא שהמס החייב בניכוי, נוכה. השני, שלא הועבר המס לפקיד השומה. טענת ההגנה היא כי קיים הצדק סביר לאי ההעברה (רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל פ"ד נב(2), 673). אין חולק כי בענייננו שני היסודות התקיימו. הנאשמים ניכו את המס מהתשלומים ומהמשכורות ששולמו על ידה, והם לא העבירו אותו לפקיד השומה. המחלוקת נסבה, כאמור, לגבי התקיימותה של ההגנה, אם היה הצדק סביר לאי העברת המס אם לאו. על צד הטוען להתקיימותו של הצדק סביר נטל ההוכחה.

16.     ב"כ הנאשמים טען כי לאי העברת המס שנוכה קיים הצדק סביר היות ובניגוד לטענת המאשימה, הם התכוונו להעביר את המס לפקיד השומה במסגרת ההסדרים שנערכו עימו. הראיה, שמסרו את השקים בהתאם להסדרים שעשו עמו גם עבור חודשים שטרם הגיע מועד תשלומם החוקי. בהסדר הראשון מיום 12.12.01 שולם המס בשיקים מעותדים עבור חודש דצמבר למרות שהמועד החוקי לתשלומו עבור אותו חודש היה רק ביום 15.1.02, ובהסדר השני מיום 18.2.02 שולם המס בשיקים מעותדים עבור חודש פברואר למרות שהמועד החוקי לתשלום המס עבור אותו חודש היה ביום 15.3.02. אלא מאי, מצבה הכלכלי של הנאשמת גרר את אי כיבוד השקים על ידי הבנק, בניגוד לסברתם כי לאור הכספים שהזרימו לנאשמת השקים כן יכובדו. לטענת המאשימה, הנאשמים היו צריכים להעביר את המס במועד, וכבר בחלוף המועד החוקי לתשלום הניכויים (ביום ה-15 לכל חודש) נעברו העבירות על ידם, חרף ההסדרים שנחתמו עם פקיד השומה לאחר מכן. כמו כן, בתחילת שנת 2002 העביר הנאשם מיליוני שקלים לנאשמת ומתוכם היה צריך לשלם את המס. תחת תשלום המס המתינו הנאשמים להתאוששותה הכלכלית של הנאשמת שלא באה עד שלבסוף לא יכלו לעמוד בהסדרים. ניחא, כך נטען, לו הנאשמים היו עומדים בהסדרים. ואולם, מקום בו לא שולם המס במועד, וגם לא עמדו במוסכם, מה לנאשמים כיום להלין.

17.     המבחן להתקיימות ההגנה של הצדק סביר הקבוע בסעיף 219 לפקודה הוא מבחן אובייקטיבי של הנישום הסביר הבא בנעליו של הנאשם. במילים אחרות, יש להשתכנע כי לא הייתה התרשלות מצדו של הנישום (ראה עניין לקס, עמ' 682-683). בהתאם לכך ב"כ המאשימה תמכה את יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"פ 4844/00 אריה ברקאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 37 בו נקבע כי:

"על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. יש לקבוע על-כן כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטה באמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה, שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית." (שם, עמ' 45-46).

לאמור אפוא, לטענת ב"כ המאשימה, בשום מקרה אין להכיר בקשיים כלכליים כסיבה המהווה הצדק סביר לאי תשלום מסים. היא טענה עוד כי אם יכיר בית המשפט בדוקטרינה זו, אזי ייפרץ הסכר, ולא יהיה נישום אשר לא שילם את חובותיו על פי דין מפאת קשייו הכלכליים, אשר יימצא אשם בדינו. ככלות הכל, ברוב ככל המקרים בהם נישומים אינם משלמים את חוב הניכויים המדווחים, הדבר נעוץ בקשיים כלכליים. מנגד, ב"כ הנאשמים טען כי מקרה זה אינו מקרה רגיל. כאן הנאשמים הגיעו להסדרים עם פקיד השומה, ומפאת סיבות שאינן קשורות להם, לא קיימו את ההסדרים. נסיבה כזו, מהווה לטעמו, הצדק סביר ו/או הגנה מהצדק. בטיעוניו, הוא נסמך בין היתר על פסק דינו של עמיתי כב' השופט א' רומנוב (ת.פ. [י-ם] 4743/01 מדינת ישראל נ' עץ בן-אבו, תקדין-שלום 2005(4), 3628), אשר ראה בנסיבות דומות, הצדק סביר הפוטר את הנישום מהאשמה הפלילית.

18.     אליבא דכב' השופט רומנוב ניתן יהיה להכיר בטענת נישום כי לא העביר את כספי הניכויים במועד, כהצדק סביר אם יוכיח שלושה אלו:

"ראשית, כי במועד בו הייתה מוטלת עליו החובה להעביר את כספי הניכויים, עסקו עמד בפני הברירה של "להיות או לחדול", ועל כן, אילו היה מעביר לשלטונות המס במועד את כספי הניכויים, היה הדבר מביא להתמוטטות עסקו. שנית, כי חרף העובדה שבמועד בו הייתה מוטלת עליו החובה להעביר את כספי הניכויים היה מצב עסקו קשה, היה יסוד רב להאמין, הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, כי העסק יתאושש. ושלישית, כי לנישום הייתה כוונה ברורה ומוחלטת להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים שהוא חייב בהם, מיד לאחר התאוששות עסקו."

19.     אין צריך לומר שהנאשמים במקרה זה עומדים בכל שלושת המבחנים. ברם, כשלעצמי, נראה כי חרף העובדה שניתן היה לאמץ באופן עקרוני את שני המבחנים האחרונים (בשינויים המחויבים), נדמה כי בקובעו את המבחן הראשון, בית המשפט צעד פסיעה אחת רחוקה מדי, שכן מבחן זה עומד בסתירה לפסק הדין בעניין ברקאי אשר קבע כאמור, כי גם במחיר של קריסת העסק, על הנישום להעביר את חובותיו לרשויות המס. תחת מבחנים בעייתיים אלו, הייתי מציע מבחנים אחרים תחתיהם, ובמידת מה הפוכים מהם. לאמור, כי יוכח שהנישום לא העדיף את הצלת עסקו על פני העברת כספי הניכויים. היינו שעל פי הראיות יוכיח הנישום שלא נתן עדיפות כלשהי לעסקו ובחר להזרים לו כספים במקום לשלם את חובותיו למס הכנסה. עליו להוכיח כי בד בבד עם ניסיונותיו לשקם את עסקו הוא השתדל באותה עוצמה לשלם את חובותיו למס הכנסה. במקרה מעין זה, יש כמובן ל"שדרג" את המבחנים האחרים ולומר כי יש להשתכנע כי אם חל עיכוב בתשלום הניכויים, הנישום הגיע להסדר בדבר התשלום והאמין שהיה ביכולתו לשלם את חובו. כמפורט לעיל בהרחבה, הנאשמים עומדים במקרה זה במבחנים אלו. וודאי מקום בו בהסדרים שהגיעו עם פקיד השומה, נתנו את דעתם על תשלום הניכויים עבור חודשי עבודה שהמועד החוקי להעברתם אליו טרם הגיע.

20.     ועוד זאת. במקרה זה, הקשיתי על ב"כ המאשימה ושאלתי אותה, כיצד היא ציפתה "כנישום סביר" שהנאשם ינהג, במצב אליו נקלע. תשובתה הייתה שהיה עליו להפחית משכרם של עובדיו. תשובה זו לא הניחה את הדעת ואין צריך לומר כי התנהגות מעין זו לא פרקטית ובלתי ישימה בעליל. לנוכח העמדה שבחלוף המועד החוקי של התשלום, נעברה עבירה ולא ניתן למחול עליה ויהי מה, עוד הקשיתי ושאלתי, לו הנאשמים היו עומדים בהסדר שנכרת כאמור, לאחר המועד החוקי לתשלום, האם היה מוגש כנגדם כתב אישום. תשובתה לשאלה זו הייתה בשלילה. וטוב שכך.

21.     הנה כי כן, צודק ב"כ הנאשמים בגישתו, שהגבול במקרה זה בין קיומו של ה"הצדק הסביר" ובין קיומה של ה"הגנה מהצדק" דק שבדקים. אכן נפסק כי המבחן הקובע לקיומה של הגנה מהצדק הוא מבחן של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", לאמור התנהגות שערורייתית שיש בה רדיפה בנאשם ובמקרה שבו המצפון מזדעזע ותחושת הצדק נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221; ע"פ 6471/00 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 756; בג"צ 3444/05 בן ציון אברמוביץ ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה תקדין-עליון 2005(2), 3575). במקרה זה, אין מחלוקת שלוּ הנאשמים היו עומדים בהסדרים, לא היה מקום להלין עליהם והגשת כתב אישום במקרה שכזה, הייתה התנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת. ברם, הנאשמים לא עמדו בהסדרים ולכן לא ניתן לומר שכנגד הגשת כתב אישום, עומדת להם "הגנה מן הצדק". עם זאת, שונה הדבר לגבי ההגנה בדבר קיומו של הצדק סביר, כמפורט לעיל.

22.     יתר על כן. תמים דעים אני עם ב"כ הנאשמים שהאבחנה שמצאה ב"כ המאשימה בין ההליכים האזרחיים ובין ההליכים הפליליים המקוימים כנגד נישומים המתקשים לשלם את חובותיהם, היא די מלאכותית. כאמור, אליבא דדעת ב"כ המאשימה, כל אימת שהנישום לא שילם את כספי הניכויים במועד, הוא עבר עבירה פלילית ואין דבר היכול לרפא פגם זה, אף אם יגיע הנישום להסדר מאוחר עם פקיד השומה. משמעותו של ההסדר נמדדת רק במישור האזרחי. אכן כאמור, היא הודתה שגם במישור הפלילי, מקום בו הנישום יעמוד בהסדר, אין זה יאה להגיש כתב אישום כנגדו. אך עצם ביצוע העבירה לחוד והמחילה על ביצועה לחוד. לטעמי, באופן טכני הצדק עם ב"כ המאשימה ולא הייתי מרחיק לכת וקובע כדעת ב"כ הנאשמים, כי הגעה להסדר מאוחר מבטל ומרפא מדעיקרא את ביצוע העבירה כאילו לא ניתן לזקוף לעושה העבירה אחריות פלילית. ברם, כשם שבמישור האזרחי, משמעות ההסדר היא כדין מתן תרופה להבא, כך במישור הפלילי. לכן, צודק ב"כ הנאשמים בטענתו האחרת והיא שלא היה מקום לצפות מהנאשם לשלם לפקיד השומה כספים לפני המועד שנקבע לתשלומם בהתאם להסדר התשלומים, אף אם הזרים כספים אחרים לקופת החברה.

23.     מחד גיסא אינני מאמץ אפוא, את גישתו של ב"כ הנאשמים כי כל הסדר של הנישום עם פקיד השומה מוביל למסקנה שאי עמידה בהסדר מהווה הצדק סביר (כי זו המשמעות של אימוץ דבריו), אך מאידך גיסא איני חושש מפריצת הסכר, כאילו כל קריסה כלכלית של עסק תהווה תירוץ לאי תשלום הניכויים. מקרה זה הוא מיוחד במינו. הנאשמים הגיעו להסדרים עם פקיד השומה גם בדבר תשלום ניכויים מראש. נכפה עליהם הר כגיגית ולא יכלו לעמוד בהסדר לאחר שעשו לכל לאל ידם לעשות. בין היתר הזרימו מאות אלפי שקלים לחשבון הבנק שלהם. באותו יום ממש, הבנק לא כיבד שום המחאה שלהם ובכך לא הייתה העדפת עניינם הפרטי מעל פני תשלום חובות המיסוי. מה יכלו הנאשמים לעשות באותו יום?. יותר משהעגל רצה לינוק, הפרה בקשה להיניק. המרחק בין הגשת אישום לאחר עמידה בהסדרים לבין הגשת האישום בנסיבות שנוצרו, אינו כזה המצדיק להעניק לנאשמים הגנה מהצדק, אך יש בו כדי להצביע על הצדק סביר לאי תשלום החובות.

24.     ובשולי הדברים. בחרתי שלא להתייחס למחלוקת שנתגלעה סביב טענת ההפליה שנטענה בשל אי הגשת כתב אישום כנגד עמותת התזמורת הסימפונית על פי החלטת הפרקליטות מיום 7.2.05 לעומת מקרה זה. אומר רק, שאימוץ סברת ב"כ המאשימה שההתנהגות המצופה מהנאשמים במצב אליו נקלעו הייתה לצמצם במשכורות העובדים, קרוב לוודאי היה מוביל להחלטה אחרת של הפרקליטות בעניין הסימפוניה. ודי לחכימא ברמיזא.

25.     בנסיבות כאלו הגעתי לכלל מסקנה כאמור, כי יש לזכות את הנאשמים מהאשמה המיוחסת להם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק מס הכנסה

  2. ערעור מס הכנסה

  3. מס הכנסה שלילי

  4. הסכם מס הכנסה

  5. מס הכנסות מבנין

  6. סיווג מחדש

  7. סיווג עסקה

  8. מאפיה - מס הכנסה

  9. מיסים עקיפים

  10. סעיף 2 פקודת מס הכנסה

  11. דוגמא לערעור מס הכנסה

  12. מס הכנסה - חופש המידע

  13. סודיות מס הכנסה

  14. קרקע תפוסה - צו מיסים

  15. קוד ISHR - מס הכנסה

  16. מס הכנסה - קיוסק

  17. תקנות מס הכנסה רכב

  18. תקנות מס הכנסה פחת

  19. ביקורת מס הכנסה – דוגמא

  20. אישור לגבות מיסים

  21. תקנות רכב מס הכנסה

  22. ערעור הפחתת הוצאות מחיה

  23. סיווג מוצרים - מס הכנסה

  24. ניכוי תשלום חוב מס הכנסה

  25. סעיף 152 לפקודת מס הכנסה

  26. מחילת חוב מס הכנסה

  27. דיני מס הכנסה - בג''צ

  28. סעיף 220 לפקודת מס הכנסה

  29. סעיף 147 א לפקודת מס הכנסה

  30. מס הכנסה - מאגר מידע

  31. סעיף 130(ג) פקודת מס הכנסה

  32. ערעורי מס הכנסה מאוחדים

  33. קילומטראז - מס הכנסה

  34. תיקון ערעור מס הכנסה

  35. ביקורת מס הכנסה עוסק מורשה

  36. אי הגשת דוחות מס הכנסה בזמן

  37. דרישת הכתב דיני מיסים

  38. עבירות על פקודת מס הכנסה

  39. הכנסה עסקת אקראי - מס הכנסה

  40. החזרת מס יתר ששולם למס הכנסה

  41. תשלום מעביד הפרשים למס הכנסה

  42. מס הכנסה - חברת השקעות

  43. תקנות מס הכנסה פחת מואץ

  44. נקודות זיכוי תושב - מס הכנסה

  45. סעיף 66(ד)(2) פקודת מס הכנסה

  46. סעיף 92(א)(1) פקודת מס הכנסה

  47. סוכן שחקנים - מס הכנסה

  48. תקנות מס הכנסה שכר דירה

  49. ביקורת מס הכנסה - מספרה

  50. סעיף 86 לפקודת מס הכנסה

  51. בניין משובח - צו מיסים עירייה

  52. אי הגשת דוחות למס הכנסה

  53. צו שעת חירום גביית מסים

  54. סעיף 147 לפקודת מס הכנסה

  55. סעיף 135 לפקודת מס הכנסה

  56. סעיף 194 לפקודת מס הכנסה

  57. סעיף 160 לפקודת מס הכנסה

  58. סעיף 153 לפקודת מס הכנסה

  59. תקנות מס הכנסה שיעורי פחת

  60. סעיף 159 לפקודת מס הכנסה

  61. חוק מס הכנסה עידוד להשכרת דירות

  62. תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים

  63. אי תשלום מס הכנסה - זיכוי

  64. תקנות מס הכנסה מחירי העברה

  65. ביקורת מס הכנסה - בית קפה

  66. תיקון 132 לפקודת מס הכנסה

  67. סיווג עסקה - הונית או פירותית ?

  68. אופציות לעובדים - מס הכנסה

  69. ביקורות פתע - מפקחים של מס הכנסה

  70. סעיף 119א לפקודת מס הכנסה

  71. איחור בהגשת ערעור מס הכנסה

  72. מירוץ ההתיישנות - מס הכנסה

  73. תקנות מס הכנסה נסיעות לחו''ל

  74. ערעור מס הכנסה - עוסק מורשה

  75. סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה

  76. בקשה למסור מידע על הכנסות מס הכנסה

  77. הנחה במס הכנסה בישובי גבול הצפון

  78. דיווח על בן משפחה כעובד – מס הכנסה

  79. תקנות מס הכנסה קביעת תנאי שוק

  80. חזקת תלות מקורות ההכנסה בין בני זוג

  81. דיון בדלתיים סגורות - מס הכנסה

  82. הודעת השגה - סעיף 150 פקודת מס הכנסה

  83. מס הכנסה על פיצויים בית דין לעבודה

  84. מס הכנסה - דיווח נפרד על ידי בני זוג

  85. הארכת תקופת ההתיישנות מס הכנסה

  86. הכנסות מלקוחות חו''ל - מס הכנסה

  87. אי הגשת דוח מס הכנסה במועד – כתב אישום

  88. תקנות מס הכנסה ניכוי הוצאות מסוימות

  89. האם צריך לשלם מס הכנסה על הכנסות בחו"ל ?

  90. תקנות מס הכנסה תכנון מס החייב בדיווח

  91. חוק מס הכנסה ניכויים מיוחדים בשל אינפלציה

  92. תקנות מס הכנסה פטור מהגשת דין וחשבון

  93. מכירת שווארמה, פלאפל, שתייה קלה – מס הכנסה

  94. חישוב מאוחד - הכנסות שני בני זוג מס הכנסה

  95. התחמקות שיטתית מהגשת דוחות למס הכנסה

  96. פחת בשל ציוד - סעיף 2(ג)(1) לתקנות מס הכנסה

  97. הסברים על הכנסות מעסק במסגרת ערעור מס הכנסה

  98. ניכוי הוצאות פרויקט כנגד הכנסות פרויקט אחר ?

  99. תקנות בית המשפט ערעורים בענייני מס הכנסה

  100. אי רישום תקבולים - סעיף 216(7) פקודת מס הכנסה

  101. זיכוי מס - מוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים

  102. סעיף 145ב (א)(1) פקודת מס הכנסה - אי רישום תקבול

  103. תקנות מס הכנסה שיעור פחת לדירה מושכרת למגורים

  104. תקנות מס הכנסה תיאומים בשל אינפלציה שיעורי פחת

  105. בני זוג עובדים באותו מקום - דיווח מס הכנסה מאוחד ?

  106. תקנות מס הכנסה ניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים

  107. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח - עבירה על סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה

  108. מטרת סעיף 145 לפקודת מס הכנסה - מסגרת אירגונית לביצוע רישומי התקבולים

  109. מתי יש לדווח למס הכנסה על הפסד מכירת מגרש ? - סעיף 8א'(ג) לפקודת מס הכנסה

  110. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון