הכרעת דין 1. בכתב האישום אשר הוגש בתיק זה נגד הנאשמים, מייחסת להם המאשימה עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. העבירה העיקרית המיוחסת לנאשמים היא, עבירה של "אי העברת מס שנוכה", לפי סעיף 219 לפקודה. לנאשמת מס' 3 מיוחסת גם עבירה של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 216(4) לפקודה. כפי שיסתבר להלן, עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה משפטית, ולא בשאלות של עובדה. האישום: 2. הנאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם") והנאשמת מס' 3 (להלן: "הנאשמת"), הינם בעל ואשה לשעבר. הנאשם הינו כיום כבן 61. הנאשמת כבת 56. 3. ביום 17.12.91, בעת שהיו עדיין בעל ואשה, הקימו השניים את נאשמת מס' 1, שהינה חברה בע"מ (להלן: "החברה"). בשנים הרלוונטיות לכתב האישום, עסקה החברה בשיווק ובהרכבה של דלתות, ובביצוע עבודות נגרות בניין בישראל. בחודש מאי 1999, או בסמוך לכך, התגרשו בני הזוג זה מזו. במסגרת הליכי הגירושין שהתקיימו ביניהם, העביר הנאשם את מניותיו בחברה לידי הנאשמת. 4. אין חולק על כך, שבתקופות הרלוונטיות לכתב האישום הייתה החברה בגדר "מעביד", כמשמעותו של מושג זה בתקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורות ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), תשנ"ב-1993. בהתאם לכך מוסכם, כי החברה הייתה חייבת לנכות מס במקור מעובדיה ומקבלני-המשנה שלה, על פי הוראות סעיפים 164 ו-166 לפקודת מס הכנסה ולתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות בניה והובלה), תשל"ד-1973. 5. באישומים מס' 12-1 טוענת המאשימה - והנאשמים אינם חולקים על טענה עובדתית זו - שבמהלך התקופה שראשיתה בחודש יוני 1998 וסופה בחודש מאי 1999, ניכתה החברה מס הכנסה ממשכורות ששילמה לעובדיה ולקבלני-המשנה שלה, בסכום כולל של 143,842 ₪, ואולם לא העבירה את המס שנוכה לפקיד השומה. המאשימה טוענת, כי לא היה "הצדק סביר" למחדלה האמור של החברה, ועל כן - כך טוענת המאשימה - עברה החברה 12 עבירות של אי העברת מס שנוכה, לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי בתקופה הרלוונטית היו הנאשם והנאשמת "מנהליה הפעילים" של החברה, כמשמעותו של מושג זה בסעיף 224א' לפקודת מס הכנסה. לטענת המאשימה, השניים לא נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות שעברה החברה, בידיעתם. לפיכך - כך טוענת המאשימה - נושאים השניים באחריות פלילית, מכוח הוראת הסעיף האמור. 6. גם עניינו של אישום מס' 15 בעבירה של אי העברת מס שנוכה. ההבדל בין אישום זה לבין 12 האישומים הראשונים הוא בכך, שאישום זה מתייחס לתקופה שלאחר גירושי בני הזוג. לפיכך, מייחסת המאשימה אישום זה רק לחברה ולנאשמת, ולא לנאשם. באישום זה טוענת המאשימה, כי ב-6 הזדמנויות שונות במהלך החודשים יוני-אוגוסט 1999 וכן פברואר-אפריל 2000, ניכתה החברה ממשכורות ששילמה לעובדיה ולקבלני-המשנה שלה, מס הכנסה בסכום כולל של 64,339 ₪, ואולם לא העבירה את המס שנוכה לפקיד השומה. גם כאן טוענת המאשימה, כי לא היה "הצדק סביר" למחדל האמור, וגם גם טוענת המאשימה, כי הנאשמים לא נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות. 7. אישומים מס' 14-13 מיוחסים, גם הם, רק לחברה ולנאשמת. באישומים אלה נטען, כי החברה והנאשמת לא הגישו במועד את הדו"חות השנתיים שהיו חייבים להגיש על הכנסותיה של החברה לשנים 1999 ו-2000. העבירה המיוחסת לחברה ולנאשמת בשני אישומים אלה היא, עבירה של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. האם עברה החברה עבירה של אי תשלום מס שנוכה? 8. סעיף 219 לפקודת מס הכנסה קובע לאמור: "נוכה מס על פי סעיפים 161, 164 או 170, ובלי הצדק סביר לא שולם לפקיד השומה כאמור בסעיפים 161, 166 או 171, דינו של החייב לנכות - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין ופי שניים מסך כל הניכויים האמורים או שני העונשים כאחד; הטוען כי היה לו הצדק סביר - עליו הראיה." כפי שציינתי לעיל, הנאשמים אינם חולקים על טענת המאשימה ולפיה, החברה ניכתה מס הכנסה ממשכורות ששילמה לעובדיה ולקבלני-המשנה שלה, אך לא העבירה את המס שנוכה לפקיד השומה. חרף הודאתם כאמור טוענים הנאשמים, כי החברה לא עברה את העבירה המיוחסת לה. הטעם לכך הוא, שלטענת הנאשמים, היה לחברה "הצדק סביר" לנהוג כפי שנהגה, ועל כן אין להטיל עליה אחריות פלילית. יוצא, אפוא, כי שאלת קיומו של "הצדק סביר" או אי קיומו, היא השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים. 9. בטרם אפרט את טענת הנאשמים ראוי לציין, שקיים הבדל מסויים, ואף ניגוד כלשהו, בין קו ההגנה בו נקטה הנאשמת לבין קו ההגנה בו נקט הנאשם; בעוד שהנאשמת לא חלקה על כך שהייתה "מנהלת פעילה" בחברה, ועל כן היא נכנסת לגדרו של סעיף 224א' לפקודה, טען הנאשם, שגם בתקופה בו היה נשוי לנאשמת, הוא לא נטל חלק בניהולה של החברה. תמצית טענת הנאשם בעניין זה היא, כי בהתאם ל"חלוקת התפקידים" שהייתה קיימת בינו לבין הנאשמת, הוא עסק בצדדים המקצועיים של פעילות החברה (עבודות נגרות וכו'), ואילו הנאשמת עסקה בצדדים הניהוליים והכספיים. אף כי הנאשם הקדיש את עיקר טיעוניו לדחיית טענת המאשימה כי היה "מנהל פעיל" בחברה, הרי שבפתח הסיכומים שהגיש הודיע בא כוחו, כי הוא מצטרף לכל הטענות שהעלה ב"כ הנאשמת בשאלת קיומו של "הצדק סביר" לאי העברת כספי הניכויים. מכאן, שלמרות ההבדל והמחלוקת הקיימת בין הנאשם לבין הנאשמת בשאלת היותם "מנהלים פעילים" בחברה, הרי שבכל הנוגע לשאלת קיומו של "הצדק סביר", נוקטים השניים בחזית אחידה. 10. מהו, אם כן, ההסבר, אותו נותנים הנאשמים לעובדה, שבמשך תקופה של שנה לפחות, לא העבירה החברה לפקיד השומה את המס אותו ניכתה מעובדיה ומקבלני-המשנה שלה? הסברם של הנאשמים, הוא, בתמצית, זה: במשך כל השנים, אף לפני הקמת החברה, ניהלו הנאשמים עסק משגשג ומצליח, אשר העסיק 15-10 עובדים, ופרנס את משפחותיהם. הנאשמים היו מוכרים כאנשי מקצוע טובים ואמינים. שמם הלך לפניהם. הם קיימו את כל חובותיהם לשלטונות המס ולרשויות השונות. הם שילמו במועד את התשלומים שהיו חייבים בהם. הם לא היו חייבים כסף לאיש. הם ראו שכר לפעולתם ופרי לעמלם. מצבם הכלכלי היה טוב. הם זכו לכבוד ולהערכה. דא עקא, שלקראת סוף שנת 1997, בעקבות מיתון חריף שהחל לפקוד את המשק, התהפך מזלם. מצבה הכלכלי של החברה הלך והדרדר. העניינים החלו לקרוס ולהתמוטט. סכנת סגירה ריחפה מעל ראשה של החברה. סכנת פיטורים ריחפה מעל ראשיהם של עובדיה. לדברי הנאשמים, חרף הקשיים הגדולים בפניהם ניצבו, הם האמינו כי ביכולתה של החברה לעבור את התקופה הרעה ולחדש ימיה כקדם. לדבריהם, הם חשו תחושת אחריות כבדה כלפי העובדים שהיו נאמנים להם במשך כל השנים, ולא רצו להשליכם לרחובות. לפיכך, הנאשמים עשו כל מאמץ כדי "להחזיק את ראשה של החברה מעל המים" עד אשר יבואו זמנים טובים יותר. לדברי הנאשמת, על מנת להציל את העסק, היא לקחה הלוואה בסכום של 100,000 ₪ ב"שוק האפור", והפקידה את הכסף בבנק. כשהמצב הלך והחמיר, היא לקחה הלוואה בסכום של 300,000 ₪ מבעלה הטרי של בתה, והכניסה את הכסף לחשבון החברה. הנאשמת אמרה בעדותה: "הלויתי מה שאין לי כי רציתי להציל את העסק". דא עקא, שהמאמצים אותם עשו הנאשמים לא הועילו. העסק הלך וקרס, הלך והתמוטט, עד אשר בחודש אפריל 2000, לא היתה ברירה אלא לסוגרו. אמרה הנאשמת בעדותה: "את התאריך הזה אזכור כמו יום ההולדת שלי" (עמ' 35 לפרט'). לטענת הנאשמים, כתוצאה מהתמוטטות העסק שניהלו, הם נותרו בחוסר כל, פשוטו כמשמעו. ביתם, אשר היה משועבד, נימכר על ידי כונס נכסים. המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו הביא למתחים קשים בין בני הזוג, והם החליטו להתגרש. בשלב מסויים, כל אחד מהם - ומדובר באנשים אשר להם 4 ילדים ו-6 נכדים - חזר להתגורר בביתו אימו. כבודם של הנאשמים בעיני הבריות אבד, וכך גם כוחם להתמודד עם הקשיים שהחיים הציבו בפניהם. לאחרונה, לקה הנאשם בסרטן. לדברי הנאשמים - ועל כך אין חולק - גם בתקופות הקשות ביותר הם המשיכו לדווח לפקיד השומה, מדי חודש בחודשו, דיווחי אמת מלאים ומדוייקים על סכומי המס אותם ניכו מעובדיהם ומקבלני-המשנה שלהם. ככל שניתן להבין, הנאשמים אף צירפו שיקים לדיווחים שהגישו לפקיד השומה, ואולם השיקים לא כובדו על ידי הבנק, בשל העדר כיסוי. לטענת הנאשמים, הייתה להם כוונה ברורה וכנה להעביר לפקיד השומה את המס שניכו, ואולם, כיוון שמצבה של החברה היה "על פי תהום", ובשל הצורך לשלם תחילה את משכורות העובדים "כדי שתהיה להם סיבה לבוא" (פרט' עמ' 30), לא היתה לחברה יכולת להעביר לפקיד השומה במועד, את שהגיע לו. מדברי הנאשמים משתמע, כי הם ביקשו לעכב, לזמן מה, את העברת הכספים לפקיד השומה, עד שמצבה הכלכלי של החברה ישתפר. ואכן - וגם על כך אין חולק - במהלך 5 חודשים, מספטמבר 1999 עד ינואר 2000, בהם היה באפשרותה של החברה להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים, כנראה משום שהיה מדובר בסכומים נמוכים, היא מילאה את חובתה והעבירה את כספי הניכויים. ואולם, למרבה הצער, התקווה להבריא את החברה התבדתה. ידם של הנאשמים קצרה מלהושיע, וסופו של דבר, שעקב קריסתה של החברה, לא היה בידה להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים שעוכבו אצלה, כפי שהיה בכוונת הנאשמים לעשות בתחילה. 11. להלן אביא קטעים אחדים מדברים שאמרה הנאשמת במהלך עדותה: "אנחנו נפלנו והמקרה שלנו אפשר לכתוב עליו ספר כי אין עוד מקרה כזה. לא עשינו שום דבר רע. גידלנו ילדים למופת. אני היום נלחמת בקושי להמשיך ולתת אוכל למשפחה. אנחנו לא ניסינו לרמות. לא אני אותו ולא את המדינה ולא את שלטונות המס. כל פעם שהיתה ביקורת שלטונות הכל היה כדת וכדין. אנחנו כך גדלנו מתוך אמון ויושר וכך נתנו בעסק. כשעסק נקלע לקשיים אז הבעיות באו גם לבית. יש לי בן בוגר טכניון, יש לי בת לומדת כלכלה שנה שלישית, כל הילדים היו קרביים. כשהעסק נקלע לקשיים אני הלוויתי מהשוק השחור והכנסתי 100,000 ש"ח לבנק. כשראיתי שהמצב קשה הלכתי לחתן שלי שבקושי היה נשוי שנה עם הבת שלי וביקשתי ממנו 300,000 ש"ח והכנסתי לחשבון של החברה וכל זה מתוך אמונה להציל ולא לגנוב. הלוויתי מה שאין לי כי רציתי להציל את העסק. אני לא כמו אלה מהצווארון הלבן שיש להם בית בשוויץ ונכסים בכל העולם. לא חשבתי שהמצב יגיע לאן שיגיע. אני בגיל כזה צריכה לעבוד כדי להביא לחם לבית. לא להתלבש..(העדה מתפרצת בבכי). כולי מעוקלת. אני בהליכים של פשיטת רגל. באים הוצאה לפועל לבית. אני מתביישת. כל הכבוד שהיה לי הלך. אני מתביישת מהילדים שלי ומהנכדים. הייתי נשארת בבית חולים עם 2,000 ש"ח ובלי נושים שמחפשים אותי. אני בשנים האחרונות כבר לא מתפקדת. אין לי לא יום ולא לילה. הילדים שלי איבדו קשר עם האבא בגלל כל מה שקרה. אני מתביישת. אני בשבת או בחג מחכה שהאחים שלי יעשו לי קניות. אין לי כוח נפשי. אני לא מאמינה שאני עוד עומדת על הרגליים. מאיפה אלוהים נותן לי את הכוח. שילכו אחרי. כל מה שיש לי שיקחו. אין לי כלום מלבד מה שיש עלי. אני לא מרשה לעצמי, סליחה, לקנות תחתון. צודקים, דיווחתי, אין לי. לא לקחתי את הכסף בשבילי כדי שיהיה לי היום רכוש. אם יש לי משהו קחו אותי. אין לי מה לתת. אני מנסה קצת להחזיק בשביל שתי בחורות שיש לי בבית. אם היו נשואות אז לא אכפת לי מעצמי. אין לי משפחה ואין לי מי שיעזור להם. אין לי מה להגיד יותר. ...... ש. אומרים לך שאם החברה לא יכולה לשלם את הניכויים ואת המעמ אז לסגור החברה. מה יש לך להגיד על כך ת. אם הייתי צריכה לדאוג רק לעצמי ולא לעוד 12 או 15 עובדים שזה 12 משפחות שעבדו איתנו משנת 67, עבדנו בכל פינה ברחבי ירושלים יהודה ושומרון. איפה שרק היתה עבודה עבדנו. זאת הסיבה שלקחתי כסף מהשוק השחור, מהחתן שלי ושיעבדתי את הבית האחד והפרטי לטובת החברה וזה הבית היחיד שהיה לי ש. מה קרה לבית ת. לקחת אותו כונס נכסים והבנק עשה מה שרצה ש. איך היתה הדינמיקה של העסק - הגעתם להסדרים עם יועץ המס ו ת. הוא נתן. היה הולך כשהיינו מתעכבים כי קודם הייתי צריכה לתת לעובדים כדי שתהיה להם סיבה לבוא. כשהגיעו שיקים של שלוטונות המס הוא עצר את הכל. כשהבנק התחיל להחזיר שיקים כבר לא היה לי מה לתת. כל שיק דחוי של העסק שום שיק לא נפרע בשוק שחור. כל שקל דרך הבנק. ש.אני רואה שבכתב האישום יש תקופה של 5 חודשים בין ספטמבר 00 פתאום כן שולמו תשלומים. ת. בוא נאמר שקודם היתה כוונה לשלם. לא היתה כוונה לצבור חובות. כשהיה כסף והיו סכומים קטנים וכשהבנק ראה שהמצב משתפר ויש קצת כסף הוא שילם. אני לא נתתי לבנק הוראה להחזיר. אם הייתי רוצה להחזיר לא הייתי מביאה כסף מהבית לשים בחשבון של החברה ..... ש. אם אני מסכם את מה שאת אומרת אז החברה נקלעה לאיזשהו מיתון. חל קושי בתזרים המזומנים של החברה ת. נכון. אנחנו קודם נתנו שירות, סיפקנו סחורה, ורק אחר כך הגשנו תשלום. היינו קשורים לענף הבניה ובעקבות המצב בענף הבניה זה מה שקרה. גם היו לנו עובדים מהשטחים. ש. תנסי לסכם את הסיטואציה - את השתלשלות העניינים ת. אחרי שהזרמנו את כל הכספים הפרטיים - השעבוד של הבית, והשוק השחור - 100,000 ש"ח שהכנסנו לחברה, וכסף של החתן שלי 300,000 ש"ח שהכנסנו לחברה - וכל זה עשינו מתוך כוונה להציל את העסק. אבל המצב הלך והדרדר שלא היה לי שליטה כבר. ואז המתחים גרמו לסכסוך ביני לבין ישראל, המתחים בעבודה והמצב הכלכלי גם ליווה אותנו בבית. ואז חשבנו שאם לא נהיה ביחד אז ילך יותר טוב...." ...... ש. את ידעת שיש חובות של ניכויים של החברה ת. כן ש. למה לא שילמתם ת. לא היה פיזית כסף לתת. כל מה שיכולתי להביא מהבית הבאתי. ניסיתי. זה לא שלא רציתי. לא היה כסף. לקח קודם העובד כי אם לא אתן לעובד הוא לא יבוא מחר ולא נוכל להמשיך לעבוד. היה לנו רצון לעבור את התקופה קשרה. אמרנו שיש גלים גבוהים וגלים נמוכים ונעבור את הסערה הזאת. אם הייתי יודעת לפני כן - הייתי משעבדת את הבית הפרטי למס הכנסה. מי היה עושה את זה אם לא האמון שהיה במס הכנסה ....... ש. למה המשכתם לשלם המשכורות אם לא היה כסף לניכויים ת. אני לא נתתי העברה בנקאית. כל פעם שנתתי שיקים אז ניסינו לגייס מכל מיני מקומות. אם הבנק החליט למשל לתת לפועל זה בגלל שהוא מכיר אותו. אני לא אמרתי לבנק למי לתת ולמי לא. מה שיכולנו לעשות עשינו. הורדנו מחירים. כל מה שהיה אפשר לעשות עשינו כי החשבון לא היה מוגבל מאז שהחברה הוקמה. אנחנו נכנסנו למערבולת. שלטונות המס כל החיים קיבלו מאיתנו כל אחד מה שמגיע לו עד השקל האחרון. כשנפלנו אני נפלתי הכי עמוק מכולם." ובמקום אחר אמרה הנאשמת דברים אלה: "... כשהחברה היתה במצב תקין הכל שולם והועבר כדת וכדין. כשהחברה התחילה לקרוס ובעקבות המצב הכלכלי גם המשפחה התפרקה, בעקבות זאת הבית היה משועבד לבנק ועשינו הכל כדי להציל הכל. מכרו הבית ונשארנו ללא קורת גג ושנינו, בעלי ואני, זרוקים כל אחד ואין לנו משפחה, ולא בית ולא אוכל. אני התביישתי לקבל השלמת הכנסה בגלל כבוד. בכל שנות קיומי מעולם לא היה לי תיק לא במס הכנסה ולא בביטוח לאומי ולא בשום מקום. ניסיתי להעמיד את החברה על הרגליים אבל לא היה לי ממה לשלם. היום אני גרה אצל ההורים, גם הבעל שלי שהוא כבר לא בעלי גר אצל אמא שלו. אני היום בקושי מקבלת 2,500 ₪. אין לי ייצוג ואין לי כסף לייצג, זאת האמת הכואבת והמרה ואין לי מה להסתיר. הכל כשל, הכל קרס ונהרס. אני מציגה בפני ביהמ"ש אישור שהבית שלנו נמכר על ידי כונס נכסים ואנחנו עדיין מלאים בחובות" (עמ' 1 לפרט'). 12. המאשימה אינה חולקת על הטענות העובדתיות אותן מעלים הנאשמים בעניין זה. המאשימה אינה מייחסת לנאשמים כוונה להעלים מס. היא אינה מייחסת לנאשמים כוונה להונות. היא אינה טוענת כי הם דיווחו לרשויות המס דיווחים כוזבים. היא אינה טוענת, כי הנאשמים "הבריחו" את הכספים שהגיעו לפקיד השומה למטרותיהם הפרטיות. המאשימה מוכנה לקבל את טענת הנאשמים בדבר המצב הכלכלי האנוש אליו נקלעה החברה. היא לא חלקה על טענת הנאשמים, כי הם האמינו שיש בידם להושיע. היא מוכנה לקבל את טענתם, כי עשו מה שעשו במטרה להציל את החברה. היא לא חלקה על טענתם, כי התכוונו להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים, לאחר שמצבה של החברה ישתפר. המאשימה גם אינה חולקת על טענת הנאשמים, כי בסופו של דבר הם נותרו בחוסר כל. ואולם, חרף כל אלה סבורה המאשימה, כי אין בעובדות ובנסיבות שהתקיימו בפרשה שלפנינו, כדי לפטור את הנאשמים מאחריות פלילית. 13. כפי שעמדתי על כך בפתח הדברים, המחלוקת בין הצדדים אינה בשאלות של עובדה. המחלוקת היא בשאלה משפטית. השאלה המשפטית לגביה נחלקים הצדדים היא, האם העובדות והנסיבות שהתקיימו בפרשה שבפנינו מהווים "הצדק סביר" כמשמעותו של מושג זה בסעיף 219 לפקודת מס הכנסה. המאשימה משיבה על כך בשלילה. הנאשמים משיבים על כך בחיוב. 14. בטרם אפנה לדון בשאלה זו, אבקש להעיר, כי במסגרתו של תיק זה, אנו בוחנים רק את ההיבטים הפליליים של הפרשה, ולא את ההיבטים האזרחיים שלה. ככל שמדובר בהיבטים האזרחיים, הרי שאין חולק על כך, שהחיוב האזרחי שריר וקיים. יש להניח, כי חיוב זה צובר ריביות וקנסות. השאלה היחידה אליה אנו נדרשים בתיק זה היא, האם המעשים והמחדלים שעשו הנאשמים מגבשים עבירה פלילית. 15. הערה נוספת שאבקש להעיר היא, שבעובדות הפרשה שבפנינו נעדר סממן עיקרי ומרכזי המאפיין את מרבית ההתנהגויות הפליליות, ומניע אותן; כוונתי להנחה אותה מניחים רוב אלה שעוברים עבירות פליליות והיא, שמעשיהם העבריניים לא יתגלו, או שזהותם לא תתגלה, וכך יוכלו לבצע עבירות וליהנות מפירותיהן, מבלי שייתפסו, יועמדו לדין, וייענשו. ואולם, כפי שציינתי, במקרה הנדון המשיכו הנאשמים, גם בימים הקשים, לדווח לפקיד השומה דיווחי אמת, והם אף העבירו לו שיקים בסכום של כספי הניכויים. הם לא הסתירו ולא העלימו דבר. הכל היה גלוי ופתוח. היה ברור להם שפקיד השומה מודע למחדליהם והוא לא יאחר לדרוש את המגיע לו. כתב האישום אינו תוצאה של תלונה או חקירה שביצעו רשויות המס מיוזמתן. כתב האישום מתבסס בראש ובראשונה על דיווחים שדיווחו הנאשמים עצמם. 16. הסיטואציה העובדתית העקרונית המחייבת הכרעה שיפוטית, בפרשה שבפנינו, היא זו: עסקו של אדם פלוני נקלע לקשיים חמורים. בשלב מסויים ניצב העסק בפני הברירה הקשה - "להיות או לחדול"; אם פלוני יעביר לפקיד השומה לאלתר את כספי הניכויים המגיעים ממנו - עסקו יתמוטט. ואם פלוני יעכב ברשותו את כספי הניכויים ויעשה בהם שימוש לצורך קיום עסקו, ישנו סיכוי של ממש כי עסקו יצליח להשתקם ולהתגבר על המשבר בו הוא נתון, כך שבסופו של דבר הוא יוכל להעביר לפקיד השומה, גם אם באיחור, את כספי הניכויים המגיעים ממנו. השאלה העומדת במוקד הדיון בתיק זה היא, מה נאמר לאותו אדם? האם נאמר לו, כי עליו להעביר את כספי הניכויים ולחדול, שאם לא כן, יהיה אחראי בפלילים, או שנאמר לו, כי בנסיבות המיוחדות הללו, אין החוק רואה במחדלו משום עבירה פלילית? 17. תשובת המאשימה חדה וברורה. היא מצויה, בין היתר, בדברי ב"כ המאשימה, כפי שמופיעים בעמ' 4 לפרוטוקול. וכך אומרת ב"כ המאשימה: "הפסיקה אומרת מפורשות שחוסר במזומנים אינו מהווה הצדק סביר. ביהמ"ש אומר מפורשות, שאם עומדת בפני נאשם הברירה בין לשלם ניכויים של חודש אחד ואם הוא ישלם את הניכויים האלה הוא יצטרך לסגור את העסק, עליו לסגור את העסק ולשלם את הניכויים האלה." 18. ב"כ הנאשמים אינם מקבלים את טענת המאשימה. הם טוענים, כי לנאשמים היה "הצדק סביר" לכך שלא העבירו את כספי הניכויים. בתמיכה לטענתם, הפנו ב"כ הנאשמים להכרעת דינו של חברי, כב' השופט יואל צור, בת.פ. 5524/03 מדינת ישראל נ. עמותת הורים ליד בי"ס ממלכתי דתי ואח'. בהכרעת דין זו זיכה השופט צור עמותה ומנהלה אשר הואשמו בעבירות דומות לעבירות בהן מואשמים הנאשמים בתיק זה. כן הפנו ב"כ הנאשמים, להחלטתו של כב' השופט איתן מגן בת.פ. (קריות) 3283/02 מדינת ישראל נ. מכבי קריית מוצקין ואח'. ב"כ הנאשמים גם התייחסו להחלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין התזמורת הסימפונית ירושלים, אליה גם התייחסו השופטים צור ומגן. דא עקא, שב"כ הנאשמים לא הגישו לי עותק מהחלטה זו, ועל כן אין בידי להתייחס אליה. 19. הפסיקה עליה נסמכת ב"כ המאשימה היא, בעיקרה, דברים שאמר בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת ד. דורנר, בפסק הדין שנתן ברע"א 4844/00 ברקאי ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 37. וכך אמר בית המשפט, בין היתר, בפסק דינו: ”9. העבירות על סעיף 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף ועל סעיף 219 לפקודה הן עבירות שנקבעו על-מנת להגן על רכוש הציבור מפני עיכוב שלא כדין של כספים המגיעים לציבור. ראו והשוו: רע"פ בנגב [1]; רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל (להלן - רע"פ לקס [2]), בעמ' 690. שכן, במהלך פעילותו הכלכלית של הפרט עוברים תחת ידיו - כתוצאה מן הדרך שבה נגבים מס ערך מוסף ומס הכנסה - כספים המגיעים לרשויות המס. כך מופקדים בידי העוסק סכומי מס הערך המוסף הנקובים בחשבוניות מס שהוציא למי ששילם לו עבור שירותיו, ובידי המעביד מופקדים סכומי מס הכנסה שאותם ניכה במקור משכר עובדיו, ובענף הבנייה גם מסי הכנסה שנוכו מתשלומים לקבלני משנה. למי שבידיו הופקדו כספים אלו אין זכות להשתמש בהם למטרותיו. ראו רע"פ לקס [2], שם. זאת ועוד, גם כאשר עיכוב הכספים מוסבר בקיומם של קשיים כלכליים, ואף אם העיכוב נעשה רק מתוך שאיפה לדחות במעט את מועד העברת הכספים, עדיין מתעורר חשש שבנסיבות מסוימות לא יוכלו רשויות המס לקבל כספים אלו כלל אם הפרט ייקלע למצב של חדלות-פירעון, כפי שגם אירע במקרה שבפנינו. יוצא אפוא כי על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. על-כן יש לקבוע כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטת האמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית.” 20. אין לכחד, כי דבריו של בית המשפט העליון ברורים ונחרצים. הם לא משאירים מקום לפרשנויות "יצירתיות". לכאורה, האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון צריך להוביל לתוצאה האחת והיחידה והיא, שיש להרשיע את הנאשמים, שכן סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה קובע, כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון". אמרתי "לכאורה", כיוון שעיון מדוקדק בפסק הדין של בית המשפט העליון מלמד, כי דבריו אלה של בית המשפט העליון הינם בגדר "אמרת אגב", וככאלה, אינם מהווים הלכה שהיא בגדר "תקדים" המחייב את הערכאות הנמוכות. אבאר את דברי; 21. בפרשת ברקאי נדון עניינה של חברה משפחתית אשר עסקה בעבודות בנייה. החברה היתה חייבת לנכות מס במקור מתשלומים ששילמה לקבלני-המשנה שלה, לספקיה ולעובדיה. בשלב כלשהו נקלעה החברה לקשיים כלכליים. בשל עובדה זו נקבע הסדר חדש ולפיו, מעתה ואילך, הגורמים שהזמינו את עבודות הבנייה מהחברה, ישלמו ישירות לקבלני-המשנה ולספקים של החברה את התשלומים שיגיעו להם מהחברה. מזמיני העבודה אכן שילמו לקבלני-המשנה ולספקים את הסכומים "נטו" המגיעים להם, ואולם כספי הניכויים לא הועברו לפקיד השומה. בפרשה אשר נדונה על ידי בית המשפט העליון, הורשעו החברה ומנהליה, בין היתר, בכך, שלא העבירו לפקיד השומה את סכומי המס שנוכו מתוך הכספים ששולמו לקבלני-המשנה ולספקים. 22. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, הטענה המרכזית אותה העלו הנאשמים בערעורם היתה, כי ההסדר על פיו ישלמו מזמיני העבודה ישירות לקבלני-המשנה נכפה על הנאשמים, וכי עובדה זו מעמידה להם את ההגנה הקבועה בחוק (ר' סעיף 7 לפסק דינו של בית המשפט העליון). בית המשפט העליון דחה טענה עובדתית זו, תוך שציין, כי "די בכך כדי לדחות את טענת המבקשים". ואולם, הגם, שכאמור, בית המשפט היה יכול להסתפק בכך, הוא בחר להוסיף "מעבר לדרוש", את הדברים עליהם מסתמכת המאשימה בטיעוניה. וכך נאמר בסעיף 8 לפסק הדין: " מפסק-דינו של בית-משפט השלום עולה כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענה שההסדר בין החברה לבין מזמיני העבודות אמנם נכפה על החברה. די בכך כדי לדחות את טענת המבקשים, ואולם, מעבר לדרוש אוסיף, כי אף אם אניח כי למבקשים לא הייתה ברירה אלא לקבל על עצמם הסדר זה - כתנאי להמשך פעילותה של החברה - עדיין אין בכך כדי לפוטרם מאחריות לעבירות שבהן הורשעו" הנה כי כן, לדידו של בית המשפט העליון, די היה בדחיית טענת הנאשמים כי ההסדר נכפה עליהם, כדי להביא לדחיית ערעורם. הדברים שאמר בית המשפט העליון בחלק השני של סעיף 8 ובסעיף 9 לפסק הדין, נאמרו, כפי שעולה מדברי בית המשפט עצמו - "מעבר לדרוש". יוצא, אפוא, כי הדברים עליהם מסתמכת המאשימה הינם בגדר "אמרת אגב" ולא בגדר "תקדים מחייב". אין להוציא מכלל אפשרות, שאילו בית המשפט העליון היה נדרש להכריע בשאלה העומדת להכרעה בתיק זה, במלוא חריפותה, היה אומר דברים שונים. מכל האמור עולה, כי בהעדר הלכה מחייבת, מוטל עלי לקבוע את עמדתי בסוגיה העומדת במוקד הדיון. 23. נקודת המוצא להכרעה בשאלה שבפנינו היא, דבר המחוקק. והנה, מקריאת סעיף 219 לפקודת מס הכנסה עולה, כי המחוקק לא קבע כלל נוקשה, נחרץ ובלתי מתפשר לפיו, כל מי שלא העביר לפקיד השומה את כספי הניכויים עבר עבירה, תהיינה הנסיבות לאי העברת הכספים, אשר תהיינה. המחוקק גם לא הסתפק בהגנות הכלליות המצויות בדין הפלילי. המחוקק הכיר בכך, שיתכנו מצבים בהם נישומים לא העבירו את כספי הניכויים בשל אילוצים שעל מערכת המשפט להכיר בהם. הוא קבע, כי מי שלא העביר את כספי הניכויים הואיל והיה לו "הצדק סביר", לא עבר כל עבירה. אכן, אילו המחוקק היה קובע כלל נוקשה, נחרץ וחד משמעי, היינו פטורים מהדילמה שתיק זה, ותיקים דומים אחרים, מעוררים. במובן מסויים, היה לנו "קל" ו"נוח" יותר. ואולם, המחוקק לא פטר אותנו מדילמות. הוא מחייב אותנו לצקת תוכן למושג "הצדק סביר", והוא מחייב אותנו לדרוש היטב ולקבוע בכל מקרה ומקרה בו השאלה מתעוררת, האם התקיים הסייג לאחריות הפלילית אותו קבע בסעיף 219 לפקודה. 24. בבואנו לצקת תוכן לדברו של המחוקק אני סבור, כי יהיה זה נכון לומר, שהביטוי בו נקט המחוקק - "הצדק סביר" - הינו ביטוי "רך" יחסית, אשר חוסה תחת כנפיו לא רק מצבים שהינם חריגים שבחריגים שבחריגים. כפי שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון בפרשה אחרת, "ההצדק הסביר, המתייחס לסטנדרד התנהגות הנדרש מהנאשם, הינו נסיבה הנמנית עם יסודות העבירה והיא נמדדת לפי מבחן אובייקטיבי, ויכולה לנבוע ממגוון טעמים" (רע"פ 26/97 לקס ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 673, 704). השאלה בה עלינו להכריע הינה, אפוא, האם הנסיבות העומדות ביסוד הפרשה שבפנינו, מהוות אחד מאותם "מגוון טעמים" אשר כלולים במושג "הצדק סביר"? 25. בבואנו להשיב על שאלה זו, עלינו לזכור, כי המשפט הפלילי נועד לכוון את התנהגויותיהם של הבריות. בעת שהמשפט הפלילי קובע נורמות, עליו לשוות לנגד עיניו אדם העומד בצומת דרכים, ובידו הבחירה לאן ללכת. תפקידו של המשפט הפלילי הוא לומר לאותו אדם, להיכן הוא רשאי ללכת, ולהיכן אסור. עניין זה מחזיר אותנו לשאלה אותה הצגתי לעיל: מה עלינו לומר לאותו נישום אשר עסקו מצוי בפני הברירה של "להיות או לחדול"? מה נאמר לו שעליו לעשות? כפי שציינתי, תשובתה של המאשימה פשוטה וברורה. לדברי ב"כ המאשימה, "... כשאדם נקלע לצומת דרכים לשלם כספי ניכויים או לסגור החברה אז לשלם כספי ניכויים" (פרט' עמ' 46). 26. אין בידי לקבל את עמדתה של המאשימה. הטעם לכך הוא, שעמדה זו עלולה, במקרים מסויימים, לגרום עוול לעוסק, היא עלולה לפגוע באלו שתלויים בו, ובסופו של דבר, היא עלולה לפגוע גם בשלטונות המס. עוול לעוסק - משום שאימוץ גישתה של המאשימה בצורה דווקנית, עלול להביא להתמוטטותם של עסקים, רק משום שנקלעו למשבר זמני, עליו היו יכולים להתגבר, אילו רק היה ניתן להם מרחב תמרון. עוול לתלויים - משום שקריסתו של עסק אחד עלולה לפגוע לא רק בעובדיו הנאמנים, אלא ליצור "תגובת שרשרת" אשר תביא לקריסתם של עסקים נוספים. ופגיעה בשלטונות המס - משום שגישה האומרת בצורה דווקנית: "שלם עכשיו", עלולה לגרום להתמוטטות העסק ולסגירתו, ובכך למנוע משלטונות המס את כל המיסים שהיו יכולים להתקבל אילו העסק היה מצליח להתגבר על המשבר בו היה נתון, ולחדש את פעילותו. 27. טוענת המאשימה, כי העובדה שעסק נתון במשבר, אינה מעניקה לבעליו את הזכות לגזול את כספם של אחרים, גם אם הגזלה נעשית כדי להציל את העסק. אכן, צודקת המאשימה בטענתה. ואולם אני סבור, כי בהקשר זה, שלטונות המס אינם "אחרים". שלטונות המס נמנים על אחת מרשויות המדינה, וממנה דורשים יותר. דברים אלה אמורים במיוחד, על רקע יחסי הגומלין המתמשכים הקיימים בין שלטונות המס לבין הנישומים. הנאשמים טענו, וטענתם לא נסתרה, כי במשך כל השנים קיימו את חובותיהם לשלטונות המס, כדת וכדין. האם יהיה זה מוגזם לצפות כי שלטונות המס יגלו כלפיהם מידה מסויימת של אורך רוח בעת שנקלעו למשבר? לא למותר לציין, כי מעמדה המיוחד של המדינה מעניק לה גם יתרונות, בדמות סנקציות פליליות אשר אינן קיימות כאשר מדובר ב"נושים" רגילים. 28. וזאת יש לומר, ובהדגשה רבה: בשום אופן אין אני בא לומר, כי נישום אשר עסקו נקלע לקשיים, רשאי לנהל את עסקיו "על חשבון" אוצר המדינה. גם נישום שמצוי בקשיים חייב למלא את חובותיו לשלטונות המס, עד תום. מצוקה כלכלית, כשלעצמה, אינה פוטרת ואינה מהווה "הצדק סביר". משבר כלכלי אינו תירוץ לאי תשלום מס. הכלל המשפטי אותו אני מציע לקבוע הוא, שניתן יהיה להכיר בטענת נישום כי לא העביר את כספי הניכויים במועד, רק אם יוכיח - וסעיף 219 קובע שנטל הראיה עליו - את שלושת אלה: ראשית, כי במועד בו הייתה מוטלת עליו החובה להעביר את כספי הניכויים, עסקו עמד בפני הברירה של "להיות או לחדול", ועל כן, אילו היה מעביר לשלטונות המס במועד את כספי הניכויים, היה הדבר מביא להתמוטטות עסקו. שנית, כי חרף העובדה שבמועד בו הייתה מוטלת עליו החובה להעביר את כספי הניכויים היה מצב עסקו קשה, היה יסוד רב להאמין, הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, כי העסק יתאושש. ושלישית, כי לנישום הייתה כוונה ברורה ומוחלטת להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים שהוא חייב בהם, מיד לאחר התאוששות עסקו. 29. בקביעת התנאים עליהם עמדתי לעיל, הדגש בעיני הוא על כך שיוכח, כי היה יסוד רב להאמין, שהעסק בו מדובר יתאושש, וכי יעלה בידו של הנישום להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים, גם אם באיחור. כפי שציינתי, הנטל להוכיח עניין זה מוטל על הנישום. כך, למשל, יתכן מאד שיהיה מקום לקבל טענת נישום אשר יוכיח, כי בעת שעסקו היה נתון במשבר, הוא ניהל משא ומתן בדבר הצטרפותו של משקיע, אשר היה יכול לחלץ את העסק מהמצוקה בה היה נתון, ואולם בסופו של דבר, בשל סיבות שאינן תלויות בנישום, המשא ומתן לא צלח. יתכן גם שיהיה מקום לקבל טענת נישום שיוכיח, כי במועד בו היה עליו להעביר את כספי הניכויים, הוא היה צפוי לקבל עבודה אשר הייתה אמורה לחלץ אותו מן המיצר. כאמור, נטל הראיה מוטל על הנישום, ועליו לשאת בו. אין הוא יכול להסתפק באמירות כלליות ובהעלאת טענות בעלמא. על הנישום להוכיח כהלכה את שמוטל עליו להוכיח. 30. ככל שניתן להבין, המאשימה סבורה כי אי העברת כספי ניכויים דומה, במהותה, לעבירת הגניבה הקבועה בסעיף 383 לחוק העונשין, תשל"ז-1997. דומני, כי הגישה אותה הבעתי לעיל, אשר שמה דגש על כוונת הנישום ויכולתו להעביר את כספי הניכויים, גם אם באיחור, תואמת את הפסיקה הקיימת לגבי השאלה, מה משמעות הביטוי "מתכוון... לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע", המופיע בסעיף האמור. וכך אומר כב' השופט קדמי, בעניין זה, בספרו "על הדין בפלילים", חלק ראשון, תשנ"ד-1984: "ע"פ משמעותו הלשונית הפשוטה של המושג "קבע, המדובר כאן בדרישה לקיומה של כוונה פוזיטיבית שלא להחזיר "אף פעם": - כוונה לשלילה לצמיתות. ברם, כפי שיתברר להלן, בשל הקושי הטמון, מטבע הדברים, בהוכחת קיומה של כוונה כאמור מחד גיסא, ובהתחשב במגמה להעניק הגנה יעילה ככל האפשר למחזיק בנכס כנגד הפקעת הנכס מחזקתו מאידך גיסא, התגבשו במשך הזמן כללי פרשנות מיוחדים אשר הפכו את היסוד הזה ליסוד בעל משמעות משפטית-טכנית, שעיקרה: העדר כוונה ממשית להחזיר" (עמ' 291). ובהמשך אומר כב' השופט קדמי הדברים הבאים: ”כוונה "סתמית" להחזיר "אי פעם בעתיד" - אינה משמיטה את הבסיס מתחת לקיומה של כוונה לשלילת קבע, באשר אין היא מבטאת כוונה ממשית ומעשית להחזיר: והוא הדין ב"תוחלת" - ואפילו יש לה אחיזה - שביום מן הימים יהיה לאל ידו של הגנב להחזיר את הגניבה". (שם בעמ' 294).” ובהמשך: " לסיכום: א) צריך שתהיה זו כוונה ממשית להחזרה, תוך פרק זמן סביר ובנסיבות שבהן הלוקח "מסוגל להחזיר: "אין די בסיכוי מצד הנאשם, כי יהא בידו להשיב את הגניבה, ומן הראוי כי תידרש ממנו מידת ודאות לכך. בתקוותיו של הנאשם ובציפיותיו הבלתי ודאיות להשבת הגניבה יש מקום להתחשב בשלב גזירת העונש ולא לעניין ההרשעה". (ע"פ 752/90 מו (2) 561 (ברזל)). ב) יחד עם זאת, נראה כי אין "... על הנאשם להראות שהיה לו בפועל ממש כל הזמן סכום כסף הדרוש להחזיר סכום שנטל ללא רשות, אלא די בכך, אם הנאשם מראה, שהוא התכוון להחזיר את הכסף, ויהיה לו יסוד סביר להאמין שיוכל לעשות כן מבלי לגרום נזק או אי נוחות לבעלים" (ע"פ 595/81, לו(2)68 אלוני). (שם בעמ' 295). 31. האם עלה בידם של הנאשמים להוכיח את התקיימותם של התנאים אותם קבעתי? אני סבור שכן. ראשית, משום שהלכה למעשה, המאשימה לא חלקה על הטענות העובדתיות להן טענו הנאשמים, כפי שמצאו ביטויים בעדותה של הנאשמת. ממילא המאשימה לא הביאה ראיות סותרות. נראה, כי המאשימה לא ראתה צורך לעשות כן, הואיל והיא הסתמכה על הדברים שאמר בית המשפט העליון מהם נובע, שגם אם נקבל את הגירסה העובדתית שהעלו הנאשמים במלואה, דינם להיות מורשעים. שנית, משום שאני מקבל את טענת הנאשמים, כי השקיעו ממון רב מכיסם כדי להציל את החברה. לקיחת הלוואות פרטיות והשקעת הממון היא, לדידי, אינדיקציה ממשית לכך, שהיה יסוד סובייקטיבי ואובייקטיבי של ממש לסברה, כי יעלה בידם של הנאשמים לעבור את "הגלים הגבוהים" כלשון הנאשמת, לשקם את עסקם, ולסלק את חובם. שהרי אם עסקם של הנאשמים היה חסר תקנה, קשה להעלות על הדעת, שהיו לוקחים הלוואות בסכום של 400,000 ₪ מכיסם הפרטי, על מנת להציל את החברה. ושלישית, משום שאין חולק על כך, שלאחר תקופה של שנה בה החברה לא העבירה כספי ניכויים, הייתה תקופה של 5 חודשים בה העבירה החברה את כספי הניכויים, הלא גבוהים, שהיו באותם חודשים. 32. סיכומו דבר. הגעתי לכלל מסקנה שהיה "הצדק סביר" לכך שהחברה לא העבירה לפקיד השומה את כספי הניכויים אותם היתה חייבת להעביר. בנסיבות אלה, אני מחליט לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בעניין זה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך לדון בטענת הנאשם, כי לא היה "מנהל פעיל", כמשמעותו של מושג זה בסעיף 224א' לפקודת הכנסה. למעלה מן הדרוש אומר, כי בעניין זה אני מקבל את טענות המאשימה, שגם אם היתה בין הנאשם לבין הנאשמת "חלוקת תפקידים" כזו או אחרת, עדיין היה הנאשם "מנהל פעיל" כמשמעותו בחוק. 3133 3עניין אחרון. כפי שציינתי בפתח הדברים, החברה והנאשמת מואשמות גם בעבירה של אי הגשת דו"חות במועד, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. זאת בשל כך, שלא הגישו במועד את הדו"חות השנתיים שהיו חייבים להגיש בשנות המשבר - 1999 ו-2000. ואולם, אין חולק על כך, שבסופו של דבר הדו"חות הוגשו, גם אם באיחור. במובן זה, "המחדל הוסר". אני סבור, כי יש טעם רב בטענת ב"כ הנאשמת לפיה, מדובר בעבירות מנהליות, וכי אלמלא הן "הצטרפו" לעבירות של אי העברת כספי הניכויים שיוחסו לנאשמים - ואשר מהן זיכיתי אותם - המאשימה לא היתה מגישה כתב אישום רק בגינן, אלא היתה בוחרת להטיל קנס מנהלי. אני סבור, כי העובדה שעבירות אלו "הצטרפו" לעבירות אחרות, מהן זוכו החברה והנאשמת, לא צריכה להיות בעוכריהן. בנסיבות המקרה הנדון יש לראות בעבירות אלה משום זוטי דברים, ועל כן, מכוח הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אני מחליט לזכות את החברה והנאשמת גם מעבירות אלה. 34. סוף דבר. החלטתי לזכות את הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם. מיסים