תאונת דרכים של נהג חדש ללא נהג מלווה

להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים ללא נהג מלווה: פסק-דין ביום 9.1.07 נקבע שהנתבע אחראי לנזקי התובעות. אין חולק על-כך שבמועד התאונה ביטחה צד ג' (להלן: "המבטחת") את רכב הנתבע, אך הנתבע והיא חלוקים בשאלה האם חייבת היא לשאת בנזקים שגרם. המחלוקת נובעת מכך שבעת התאונה לא היה מלווה לצידו של הנתבע, אף שהיה עדיין נהג חדש הטעון ליווי. הצדדים טענו בכתב על בסיס עובדות מוסכמות. פוליסת הביטוח מעניקה כיסוי ביטוחי רק לנהגים "שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל". הנתבע לא קיים את הוראת סעיף 12א1 לפקודת התעבורה שלפיה בשלושת החודשים הראשונים מיום שניתן לו רישיון נהיגה אסור לו לנהוג בלי ליווי. חובת הליווי היא גם "תנאי" לרישיון הנהיגה שניתן לנתבע. המבטחת מפרשת את לשון הפוליסה באופן מחמיר, שנהיגה שלא לפי תנאי הרישיון שקולה לנהיגה ללא רישיון כלל. זאת היא עושה בהיקש ולא על סמך סייג מפורש בפוליסה. הנתבע מבקש לפרש את הפוליסה באופן מילולי וטוען שבמועד התאונה אכן היה "בעל רישיון תקף". הוא סבור שאת הפוליסה שניסחה המבטחת יש לפרש נגדה ואין להרחיב את הסייגים לחבות מעבר למפורט במפורש בפוליסה. לשתי הגישות נמצאו תומכים בפסיקה. בע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה, פ"ד נח (6) 106, נדונה שאלה זהה, משמעות נהיגתו של נהג חדש ללא מלווה, בהקשר של תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ו - 1975 (להלן: חוק הפלת"ד). נקבע, שנהג יחשב כ"בעל רישיון תקף" אם היה לו רישיון לנהוג ברכב מהסוג הפיסי שבו נהג - ולא תישלל עילת תביעתו רק מפני שלא קיים תנאי מתנאי הרישיון. המבטחת סבורה שהלכה זו מיוחדת לתביעות לפי חוק הפלת"ד ואין ליישמה על תביעה לפי פוליסה שעניינה נזקי רכוש. עמדה זו נדחתה ברוב דעות בע"א 1958/05 (מחוזי חיפה) מרי אבו נ' אריה חברה לביטוח. בדיני התעבורה נורמות שונות: לנהג "אסור לנהוג" ללא רישיון, ו"אסור לנהוג" שלא ע"פ תנאי הרישיון שלו וגם "אסור לנהוג" באופנים רבים נוספים. לא מצאתי שהאיסורים שנקראים "תנאי רישיון" עדיפים נורמטיבית לעומת איסורים אחרים שבדיני התעבורה. לא "חומרת המעשה" עומדת מאחרי המיון שלפיו נקבע אילו איסורים יוגדרו כ"תנאי לרישיון". נהיגה ללא מלווה אינה "חמורה יותר" מנהיגה בשכרות, או מאי ציות לתמרורים. אכן, המיון, אילו נורמות יכללו ב"תנאי הרישיון" ואילו נורמות יפורטו בדרך אחרת, אינו נוגע כלל למדרג נורמטיבי. בדיני התעבורה נורמות כלליות המופנות לכל נהג והן אמורות להסדיר במעין "שפה משותפת" את ההתנהגות בדרכים. כל נהג אמור ליישם נורמות כלליות אלה על נסיבות נהיגה פרטניות. בדיני התעבורה יש גם נורמות שתחולתן אישית ונגזרת מתכונות כלי הרכב, או הנהג. נורמות אלה אינן תמיד גלויות לעין כל. הנהג לא מודע בהכרח לכך שהן חלות עליו. לכן הן מצויינות ברישיונות ה"אישיים" של הנהג ושל הרכב במפורש כ"תנאי הרישיון" (החובה לשאת רישיונות אלה נועדה לאפשר אכיפה של נורמות אישיות אלה). מבחינת התוכן, "תנאי הרישיון" אינם אלא פירוט אישי של נורמה כללית המפורטת בנפרד ובדרך אחרת בפקודה או בתקנות. למשל: "אסור" לאדם לנהוג ברכב כשאינו כשיר לכך מבחינה גופנית. לכן, מי שראייתו אינה תקינה לא רשאי לנהוג ולמי שזקוק למשקפיים אסור לנהוג בלעדיהן. זוהי הנורמה הכללית. הנורמה ה"אישית" אינה אלא "תרגום" של הנורמה הכללית. ברישיונו של נהג הזקוק למשקפיים תרשם חובת השימוש במשקפיים כ"תנאי" לרישיון. נסיבות תביעה זו מדגימות ענין זה היטב: סעיף 12א1 לפקודת התעבורה אוסר על נהג לנהוג ללא מלווה בשלושה החודשים הראשונים שבהם הוא מחזיק ברישיון נהיגה. זוהי נורמה כללית. גם אלמלא צוינה נורמה זו במפורש ברישיון הנהיגה של הנתבע, עדיין היה אסור לו לנהוג ללא מלווה, אלא שאז היתה נהיגה זו "סתם עבירה" (כמו אי ציות לתמרור, או נהיגה מסוכנת) והמבטחת לא היתה יכולה להתלות בהפרתה כדי לשלול ממנו כיסוי ביטוחי. אלא, שאיתרע מזלו של הנתבע והמחוקק בחר להביא לידיעתו את תחולת נורמה כללית זו עליו, דווקא ע"י רישומה ברישיונו. לדעת המבטחת עובדה זו משנה את המצב שינוי מוחלט. נראה שהטעם היחיד לכך הוא שהמחוקק נקט במינוח "תנאי לרישיון". אילו נקט המחוקק לשון איסור ולא לשון תנאי, לא היה איש מעלה בדעתו לטעון שאי קיום הנורמה האישית "מפקיעה" את תוקף הרישיון. המבטחת פורטת על נימי האינטואיציה והרגש כשהיא חוזרת ומדגישה את חומרת מעשה הנתבע ואת הסיכון שיצר כשהיא טוענת ל"אשם תורם חוזי" שלו. למעט ההבדל הלשוני, היא למעשה מבקשת שיוחלו על המבוטח שלה שיקולי אשם תורם רגילים של דיני הנזיקין. לשיקולים אלה אין מקום ביחסי מבטח ומבוטח. החלתם על יחסים אלה, ואפילו בדרכי עקיפין, חותרת תחת עילת הקיום של חוזי ביטוח. הצורך של נהג בכיסוי ביטוחי בא לעולם לעתים קרובות דווקא מפני שהיה רשלן. אם נהיגה "ללא מלווה" היא בסיס ל"אשם תורם חוזי" - מה נאמר לגבי מי שמתעלם מאור אדום ברמזור, או מתמרור "עצור", או שנוהג במהירות כפולה מהמותר? זה המקום לשוב למושג ה"אשם": חוק הפלת"ד בא לפצות נפגעי תאונות דרכים בלי לברר מי אשם בפגיעתם. בדיוק למטרה זו מבטח אדם את רכבו בביטוח רכוש. הזכות לתגמולי ביטוח לא תלויה ב"העדר אשם" של המבוטח בתאונה. מבטח המנסה להשתחרר מחבותו (לפי חוק הפלת"ד או בביטוח רכוש של רכב) בנימוק "שהמבוטח היה רשלן" כלל לא ישמע. והנה, המבטחת כאן (כמו בהלכת ספיאשוילי) נאחזת בטענה קלושה אף יותר מטענת "רשלנות", שכן הקשר הסיבתי בין "הפרת החוק" של המבוטח לבין התאונה, הוא ספקולטיבי לחלוטין. ואם באשם שברשלנות מוכחת לא די כדי לשלול עילת תביעה, הכיצד יהיה די ב"הפרת חוק" שזיקתה הסיבתית לתאונה מעורפלת? דומה ששיקולי ה"אשם", הרלוונטיים להלכת ספיאשוילי ולחוק הפלת"ד תקפים באותו מידה גם לביטוח נזקי רכוש ברכב. מן הראוי לפרש כל פוליסת ביטוח (לנזקי גוף או לנזקי רכוש) כדרך שהיה מבין אותה "מבוטח סביר". המבוטח עשוי היה, למשל, לעיין בסע' 10 לפקודת התעבורה ולגלות שהמחוקק הבחין בין נהיגה "ללא רישיון תקף" (כנוסח הפוליסה) לבין "נהיגה בניגוד לתנאי הרישיון" (נוסח שזכרו לא בא בפוליסה) - ולהסיק שמנסח הפוליסה שחרר עצמו מחבות בהתקיים החלופה הראשונה לבדה. "מבוטח סביר" עשוי לדעת, למשל, מקריאה במדורי הרכב והצרכנות בעתונות, שבתי-המשפט הסתייגו מהרחבת תניות פטור בפוליסות בדרך ההיקש והאנלוגיה. יתכן שגונבה לאוזנו השמועה שחברות הביטוח נכשלו שוב ושוב בניסיונות להתנער מחבות לנהיגת שיכורים, על סמך תניות פטור המשחררות אותם מחבות לנהיגה תחת השפעת סמים. אכן, המבוטח הסביר היה מופתע מאוד מעמדת המבטחת. בהלכת ספיאשוילי דחה בית-המשפט העליון את המיון ה"מיכני" (תיאורו של "איסור, כ"תנאי לרישיון") ככלי פרשני לא רלוונטי. במקומו נזקק לאבחנה המהותית: שחוק הפלת"ד התכוון להעניק עילת תביעה לאדם שנמצא כשיר לנהוג באותו סוג רכב. אכן, נראה שכך היה מבין גם המבוטח הסביר את הדרישה לרישיון תקף. הבנתו זו לא היתה משתנה מסוג פוליסה אחד למשנהו. זר נטול אשם ראוי להגנת הדין יותר מצד מעורב הנגוע בעבירה. בחוק הפלת"ד נשלל פיצוי מניזוק, רק אם הוא נגוע במום מוסרי ניכר (ומרשימה סגורה ומצומצמת של מומים). הלכת ספיאשוילי מקלה בבירור עם "בעל מום מוסרי" שכזה. החלת הלכה זו גם בענייננו עומדת על בסיס מוסרי מוצק יותר שכן היא נועדה להגן דווקא על זר תם שניזוק מפגיעת נהג חדש, שלרוב הוא אדם צעיר שאינו בעל הכנסה או נכסים. המבטחת סבורה שהלכת ספיאשוילי נובעת ממאפייניו ה"סוציאליים" של חוק הפלת"ד. לא מצאתי לכך בסיס בנוסח פסק-הדין, אך מן הראוי להזכיר שרוב התביעות לפי חוק הפלת"ד הן בשל נזקים קטנים למדי ואין להן בהכרח "משמעות סוציאלית" מובהקת. מצד שני, גם נזק לרכוש עלול לגרור תוצאות "סוציאליות" קשות, למשל כשצד ג' מאבד בתאונה רכב המשמש כמקור פרנסתו ונותר ללא פיצוי וללא פרנסה מפני שהמזיק, שאינו מבוטח, הוא חדל פרעון. דומה ששיקולי הרמוניה משפטית ומדיניות ציבורית עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת שדן בשאלה שבפני. אכן, קשה שלא לראותם כשיקולים מכריעים: האם ראוי לקיים נורמה משפטית שלפיה יחשב אדם בו בזמן ל"בעל רישיון תקף" כדי לזכות בפיצוי (בשל נזק גוף) עבור עצמו, וגם ל"חסר רישיון תקף" כשהדבר מותיר קורבן זר שלו ללא מקור פיצוי בשל אובדן רכושו? נראה שזו תוצאה מקוממת ולא סבירה. לאור האמור אני קובע שבעת התאונה היה הנתבע בעל רישיון תקף בישראל והמבטחת חייבת לשלם עבורו את נזקי צד ג' לפי הפוליסה. לפיכך אני מקבל את התביעה ואת הודעת צד ג' ומחייב את צד ג' (הראל חברה לביטוח בע"מ) לשלם לתובעות 23,626 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה כדין מיום 19.7.05 ועד התשלום המלא בפועל, שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ, את האגרה ששולמה ואת הוצאות התובעת 2 בסך 300 ₪. כמו כן תשלם צד ג' לנתבע שכ"ט עורך דין תאונת דרכים זהה ואת האגרה ששולמה בעבור הודעת צד ג'. משפט תעבורהתאונת דרכיםנהג חדשנהג מלווהנהיגה ללא מלווה