עובדות המקרה שבפנינו - שנויות במחלוקת. טוענת התובעת, פסיכולוגית קלינית במקצועה ואם לתינוקת בת 14 חודשים, כי החנתה את רכבה ביום 18.9.98 ונפגעה במהלך הירידה מרכבה, שעה שרגלה נתקלה בחלק מרכבה (ולענין זה אעמוד להלן) נפלה לאחור (ועל כך אעמוד להלן) כאשר פגיעתה היא בשבר עצם הזנב. לטענת הנתבעות- תרחיש העובדות על פיהן נפלה התובעת לאחור תוך כדי יציאה ממכונית פרטית אינו עומד במבחן ההגיון, כאשר בכל אפשרות לא תגרום התקלות בחלק הרכב לנפילה לאחור, כאשר בכל מקרה דלת המכונית תשמש לאחיזה ותמיכה המונעת נפילה במלוא המשקל ולכל הפחות למתן הנפילה. בנסיבות אלה, עתרו הנתבעות כי בית המשפט יורה על הפרדת הדיון בין שאלת החבות שתשמע ותוכרע ראשונה, לבין שאלת עצם ארוע הנזק וגובהו. אציין כבר עתה כי מומחה בתחום האורטופדיה שמונה על ידי בית המשפט ואשר בדק את התובעת חיווה דעתו וקבע לתובעת % 8נכות אורטופדית. בהחלטתי מיום 17.9.97 נעתרתי לבקשת הנתבעות והוריתי על קיום הדיון בתיק זה בשני שלבים. עניינו של פסק דין זה בשאלה הראשונה כאמור, האם הוכיחה התובעת כי אכן הארוע לו טוענת התובעת הינו או שמא אינו בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הצדדים הגישו על פי החלטת יום 17.9.97את תצהירי עדויותיהם הראשיות מטעם התובעת העידה אך היא עצמה ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר בן ארצי, חוקר פרטי. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 23.2.98וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. אחרון הסיכומים הוגש ביום 25.3.98- והיא סיכומי תשובה ב"כ התובעת אשר הגשתם מותרת בזה. אומר מיד - לאחר ששקלתי היטב טענות הצדדים וכל חומר הראיות דין התביעה להדחות. סל הראיות כפי שציינתי לעיל, תצהירי עדויות ראשיות מטעם הצדדים הוגשו על פי החלטת בית המשפט מיום 17.9.97בהחלטתי המנומקת מיום 28.2.98הוריתי על הוצאת תצהיר עדותו הראשית של החוקר מר בן ארצי מתיק בית המשפט. בסיכומיהן יוצאות הנתבעות כנגד החלטת בית המשפט מיום 17.9.97בדבר פסילת תצהיר עדותו הראשית של העד בן ארצי. לטענתן פסילת התצהיר מבלי לשמוע את דברי המצהיר, סיכלה למעשה את האפשרות היחידה לכאורה לגילוי האמת, מה גם שאין ראוית ישירות לקרות האירוע, ולפיכך נגרם עיוות דין לנתבעות. לאחר שבית המשפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו, מה גם שההחלטה נתנה במעמד שני הצדדים, ולא במעמד צד אחד- אינני רואה מקום להזקק לטענות הנתבעות היוצאות כנגד אותה החלמה הפוסלת תצהיר עדותו של החוקר בן ארצי. ראוי היה לנתבעות אילו סברו כי ההחלטה פוגעת באינטרס מוצדק שלהן כי טענותיה אלה תשמענה בפני ערכאת הערעור, בבקשת רשות ערעור שצריכה להיות מוגשת על ידיהן. לא הובא לידעתי כי בקשה כזו אמנם הוגשה וכי נתנה החלטה על ידי הערכאה המוסמכת לשינוי החלטתי. משאלה הם פני הדברים, כאמור, הרי בסל הראיות שבפני בית המשפט אך הראיות והעדויות שהובאו מטעם התובעת. גרסאות התובעת אף בהעדר כל ראייה או עדות מטעם הנתבעות, כאמור- לא ראיתי לקבל את התביעה הן מחמת שהתובעת אימצה לעצמה גירסאות שונות במהות ואשר בכולן ביקשה לתאר ארוע אחד, הן משום שהעדות שהובאה היא עדות יחידה וללא כל תמיכה וסיוע והן משום שאף לא אחת מן הגרסאות שהובאו- איננה מתיישבת עם ההגיון או ניסיון החיים. מכאן אגיע למסקנה כי הארוע לו טוענת התובעת בתביעתה לא ארע באיזה אופן מן האופנים אותם היא מתארת כגירסאותיה ולפיכך לא הוכח כי הנזק שארע לתובעת, באם אירע הוא כתוצאה מארוע של ירידתה מן הרכב לאחר שהחנתה אותו, כנטען על ידה. אדון תחילה בגירסאות התובעת בתיאור הארוע. גרסת התובעת בתצהיר עדותה הראשית התובעת תיארה את אופן התרחשות התאונה בתצהיר עדותה הראשית כדלקמן: "להלן תיאורי את אופן התאונה: ביום התאונה (13.9.98) חניתי את רכבי ליד הבית, פתחתי את דלת הנהג שהיתה קרובה לשפת המדרכה, הוצאתי את רגלי השמאלית והנחתי אותה על הכביש. לאחר מכן הוצאתי את רגלי הימנית כשפני כלפי הרכב. רגלי נתקלה במפתן (במשקוף הדלת התחתחון) כתוצאה מכך נפלתי לאחור". גירסתה זו אינה מתיישבת עם גרסאות אחרות שמסרה מחוץ לכתלי בית המשפט ובהן אדון להלן גרסת חדר המיון תעודת חדר המיון לא הוגשה כראיה, לנוכח התנגדות התובעת להגשתה אך באמצעות עורכה, עם זאת, ובאופן מפתיע, ומבלי שהתובעת תעתור להגשת תעודת חדר המיון כראייה, מסתמכים ב"כ התובעת בסיכומיהם (סעיף 3עמ' 2) על תעודת חדר המיון. לפיכך אף ב"כ הנתבעות מסתמכים עליה בסיכומיהם (סעיף 40- 84עמ' 7-8). משכך הם פני הדברים, אני קובעת כי למעשה חסירה התובעת את התנגדותה להצגת תעודת חדר המיון כחלק מסל ראיותיה. כעולה מתצהירה של התובעת, מיד לאחר הארוע, פנתה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים על שם בילינסון בפתח תקווה, בתעודת חדר המיון, תיארה התובעת את אופן התרחשות התאונה בפני הרופא הבודק כפי שמצאו הדברים את ביטויים בתעודת חדר המיון: "לדבריה במהלך ירידה מרכבה נתקלה רגלה במשקוף דלת רכבה, כתוצאה מכך נפלה וסבלה מחבלה." גרסת התובעת במשטרה וכך נכתב בהודעת התובעת, שבועיים לאחר הארוע ביום 28.9.98במשטרה: "נהגתי והחניתי את רכבי ליד הבית. כאשר יצאתי מהרכב, הוצאתי את רגל שמאל החוצה וכאשר הוצאתי את רגל ימין היא נתקעה במשקוף הדלת, ואני נפלתי לאחור על שפת המדרכה ונחבלתי בעצם הזנב וקיבלתי זעזוע באזור האגן והגב התחתון". גרסת התובעת לחברת הביטוח המגן מיום 27.9.98מתארת התובעת את הארוע: "בעת יציאה מהרכב שלי ליד ביתי נתקלה רגלי במשקוף דלת המכונית ונפלתי לאחור, ונחבלתי בין השאר בעצם הזנב..." נתוח גרסאות חדר המיון המשטרה וחברת המגן בע"מ תרחיש העובדות המתוארות על ידי התובעת הן בחדר המיון הן במשטרה והן בהודעתה לחברת הביטוח, מעלה כי יציאתה של התובעת ביציאה צידית, תוך הצבת רגל שמאל אל מחוץ לרכב, גוררת לאחריה הטיית משקל הגוף לכיוון צידו השמאלי של הגוף ועל הרגל, ולבסוף ישור הגוף במעבר למצב עמידה. דרך אחרת היא ביציאת הרכב על ידי הטיית כל הגוף שמאלה והצבת הרגליים בניצב למכונית ולאחריהם יצוב על הגוף, על הרגליים. אפילו תמצי לומר כי אכן נתקלה רגלה הימנית של התובעת במשקוף הדלת, הכיצד גרמה זו לנפילת התובעת לאחור- בין אם פלג גופה מוטה לכיוון צידו השמאלי ובין אם פלג גופה העליון מוטה כולו שמאלה. בעת יציאתו של נהג מרכבו, כאשר היציאה היא ביציאה צידית, הרי נישא משקל גופו קדימה, על הרגל השמאלית והתקלות של רגל ימין אם הביאה למעידה צריך שתביא למעידה או נפילה קדימה, ולא אחורה. אם חשה התובעת תחושה של איבוד המשקל כפי שטענה- הרי בעת נפילה שולח אדם את ידיו באופן אינסטינקטיבי לאחיזה ותמיכה. אין התובעת מציינת כלל באיזה מהודעותיה הללו כי נתמכה או אחזה על מנת למנוע נפילתה במלוא המשקל בדלת המכונית. לא נטען על ידי התובעת כי אחזה בידיה בדבר כלשהו כגון תיק או סל או שקית כלשהי. כאמור הגירסה בדבר הנפילה לאחר במהלך יציאה צידית מהרכב היא גירסה לא ריאלית שאיננה מתיישבת עם ההגיון וניסיון החיים. גרסת התובעת בקלטת בנוסף על הגרסה בתצהיר עדותה הראשית, שיחזרה התובעת בקלטת וידאו מטעמה את נסיבות הארוע ביום 28.8.97, שנה לאחר הארוע. לטענת הנתבעות - טענה אשר לא הוכחשה בסיכומי תשובת ב"כ התובעת- התובעת סירבה לשתף פעולה עם חוקרים מטעם הנתבעות, ולא הסכימה לשחזר צילומית את הארוע באופן שבפני בית המשפט תהיה מונחת קלטת שחזור הארוע מטעם הנתבעות. הצפייה בקלטת לא התקיימה במהלך הדיון עצמו, ב"כ הנתבעות צפה בקלטת ככל הנראה במשרדו שכן על מה שנצפה בה נחקרה התובעת בדיון בפני. כשלעצמי- צפיתי בקלטת בביתי שלא בנוכחות הצדדים, בהסכמתם, שעה שלמדתי את חומר הראיות בתיק. אציין כי שחזור הארוע בקלטת אינו אורך מספר דקות בודדות, ויש בקלטת לאחר מכן סרטי עלילה שהוקלטו בהקלטה ביתית מערוץ 8של הטלויזיה ואשר אינם רלוונטים לעניין. מצפייה בקלטת עולה כי התובעת החנתה את רכבה במרחק של פתיחת דלת משפת המדרכה, מרחק שאיננו מרחק סביר לחניית רכב תקינה שצריכה להיות חניה בצמוד למדרכה. מצפיה בקלטת עולה כי לאחר החנית הרכב ופתיחת דלת הנהג, הוציאה התובעת את רגלה השמאלית וביציאה צידית, כשהיא נאחזת בדלת הרכב הפתוחה בידה השמאלית ובשלדת הרכב בידה הימנית, לאחר מכן הוציאה את רגלה הימנית, וכתוצאה מהנפילה היא איננה יכולה לנחות ישירות על העכוז, אלא כפי שנצפה בקלטת, בשלושה שחזורים שערכה, על צידו השמאלי בלבד. כנצפה בקלטת, רגלה הימנית של התובעת נתקעה מתחת למושב הנהג. בפתיח לקלטת מסרה הודעה מילולית זה חזרה התובעת לכאורה על גרסתה שבתצהיר עדותה הראשית, ואמרה כי "...רגלי נתפסה במשקוף התחתון של הדלת..." שבתי וצפיתי בשלושת השחזורים שבקלטת והנה ניתן לראות בה כיצד יוצאת תחילה התובעת מן הרכב באופן ספונטאני ורגיל ומוציאה את רגלה השמאלית תוך העברת משקל הגוף לצידו השמאלי, ואז היא נעצרת, מבצעת מין חצי סיבוב ימינה ומשחילה את רגלה הימנית אל מתחת למושב הנהג על מנת לקבעו שם. נראה איפוא כי השחזור בקלטת איננו מתאר במלואו פעולה שגרתית וספונטנית כי אם תחילת פעולת יציאה מרכב ספונטנית ובהמשך פעולה יזומה. רגלה של התובעת לא נתקלה במשקוף בשחזור בקלטת, ואף לא נתקלה במשקוף דלת הנהג, אלא נראה כי רגלה נתקעה מתחת למושב הנהג. בשחזור בקלטת לא תארה התובעת נפילה לאחור כי אם יציאה צידית מן הרכב ונפילה על עכוז שמאל, ולא על עצם הזנב. גרסת התמונות לכל ראיותיה צירפה התובעת סידרה של תמונות שצולמו ביום 18.9.97קרי לאחר הכנתה של הקלטת לשחזור הארוע. המתואר בתמונות (נ/ 3א-ז) שונה מן המתואר בשחזור הקלטת. על-פי התמונות, החנתה התובעת את רכבה בעת הארוע במרחק של חצי דלת מהמדרכה. כך גם על פי עדותה בבית המשפט. בקלטת- נראית המכונית חונה במרחק של לפחות פתיחת דלת משפת המדרכה, והדבר נראה בקלטת בבירור. בעת ולנוכח גירסת התמונות מול גירסת הקלטת, לא ברור כלל מהו המרחק הגורר אחריו נחיתה ישירה על שפת המדרכה: האם כאשר הרכב הוחנה במרחק של פתיחת דלת מן המדרכה- כגירסת הקלטת, או שמא כאשר הרכב הוחנה במרחק חצי פתיחת דלת משפת המדרכה. זאת ועוד, על פי גירסת התמונות, רגלה השמאלית של התובעת (ולא הימנית) נתקלה בקטע שבין מפתן הדלת לבין מושב הנהג, ואילו בגירסת הקלטת נתקעה רגלה הימנית של התובעת באופן ברור אל מתחת מושב הנהג. גם על פי גרסת התמונות, (תמונה נ/3) מתוארת יציאה צידית מן הרכב. בתמונה נ/ 3(ב) נראית התובעת עומדת כשמלוא כובד משקל גופה על רגלה הימנית, רגלה השמאלית תקועה בין מושב הנהג למפתן דלת הנהג. התמונה נ/ 8(נ)(3) נראית התובעת כמי שמסובבת את פלג גופה העליון כשפניה שמאלה אל פנים הרכב, כשהיא תומכת עצמה בדלת הנהג הפתוחה ובשלדת הרכב והנפילה כמתואר בתמונות נ/ 8(8) (ה)(ו) (ז) על העכוז הימני, שלא כבשחזור בקלטת בו מתוארת הנפילה על העכוז השמאלי. גירסת החקירה הנגדית בחקירתה בבית המשפט נתבקשה התובעת להבהיר וליישב את הגרסאות השונות ותשובתה: "מבחינתי המונחים האלה "נתקלה", "נתפסה", הם אותו הדבר. זה ענין של סמנטיקה. היא באמת נתקלה בחלק התחתון במפתן של הדלת, משום כך נתפסה בחלק התחתון. מושב הנהג מצוי בסמוך למפתן הדלת. רגל ימין נתקלה בחלק האחורי של מפתן הדלת. כנראה שהיא נתקעה ברווח שבין מושב הנהג לבין מפתן הדלת". אין בידי לקבל טענתה של התובעת כי מדובר בסמנטיקה. התקלות הרגל במפתן משמעותה כי נכשלה או נפגעה במכשול (במפתן) ביציאה מן הרכב. ואילו רגל ימין שנתקעה ברווח שבין מושב הנהג לבין מפתן הדלת היא רגל שנכנסה בעל כורחה לאותו מקום, נלחצה או נכנסה ללא מוצא. רגל שנתפסה באותו מקום היא רגל שנלכדה באותו מקום (וראה להבדלי המשמעויות של המונחים הללו במילון העברי המרכזי אברהם אבן שושן, הוצאת קרית ספר בע"מ ירושלים, כסלו תשל"ב). התובעת טענה להתקלות רגלה במפתן הדלת, התובעת טענה כי רגלה נתקעה במפתן הדלת, התובעת טענה כי רגלה נתקעה במפתן הדלת, בקלטת הדגימה כי רגלה הימנית נתקעה בכלל מתחת למושב הנהג, בלי קשר למפתן הדלת; ואילו בשיחזור התמונות נתפסה לה רגלה השמאלית דווקא בין מושב הנהג למפתן הדלת. סכום הגרסאות למעשה, בכל אחת מן הגירסאות מתארת התובעת נסיבות שונות של האירוע, סיבות שונות לעצם קרות הנזק הנטען ותוצאות שונות במהות. משמעות תיאור הדברים בתצהיר עדותה הראשית ובחקירתה הנגדית היא של יציאה לאחור מן הרכב, ולא יציאה צידית כבשחזור הקלטת והתמונות, הוצאת רגל שמאלית (בתמונות הוצאת רגל ימנית) במקביל לרכב הוצאתו של פלג גוף עליון אח"כ בסיבוב ימינה (בתמונות שמאלה) משיכת הרגל הימנית (בתמונות השמאלית והתקלות או התקעות או תפיסת הרגל). לא זו בלבד שהתובעת מתארת כאמור נסיבות שונות של האירוע, אלא שבכל אחת מן הגירסאות אין התיאור סביר או מתיישב עם ההגיון של פעולת ירידה מרכב פרטי, ולא עם נסיון החיים. מכאן שאינני מקבלת את גירסת התובעת או איזו מן הגירסאות שביקשה להציג בדבר הארוע בו לטענתה נחבלה בעצם הזנב. על פי הפסיקה הטוען לקיומה של "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975מוטל עליו הנטל להוכיחה. בר.ע.א. 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח פורסם במ. צלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הפסיקה והדין, בעמ' 4016אומר כב' הנשיא ברק בפסקה 22לפסק הדין: "...על השופט לבחון את קיומם של שבעת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע. (2) נגרם. (3) לאדם נזק גוף. (4) עקב. (5) שמוש. (6) רכב מנועי. (7) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים- ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים- משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית". בענייננו וכפי שהראיתי לעיל "המאורע" "שגרם" "לנזק גוף" בנסיבות המתוארות על ידי התובעת לא יכול היה להתרחש בנסיבות, ומכאן שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומם של 2הרכיבים להגדרה. כפי שציינתי לעיל, עדותה של התובעת היא עדות יחידה, והסיוע שביקשה להביא לעדותה מהודעות שמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט ומשחזורים שערכה בעצמה, לא ניתן לקבלם בתמיכה לעדותה לאחר שכאמור כל אלה גירסאות שונות לתיאור שונה של אותו "ארוע". מדובר בתאונה עצמית ועדות התובעת, לרבות השחזורים שערכה רצופים סתירות וכשל הגיוני, עדות שאינה מסתברת ואינה מהימנה על בית המשפט. המקרה זה כדי להגיע למסקנה שהתרחיש הנטען ע"י התובעת איננו אפשרי די באמת מידה של הגיון, נסיון חיים ושכל ישר, היא איננה מחייבת מומחיות. לראייה, שאף התובעת עצמה לא ביקשה להוסיף לגירסתה חוו"ד מומחה מטעמה (כגון: של ביומכניקס). לפיכך, ראיתי לנכון לקבוע כי בית המשפט יבחן את הדברים בנעליו של האדם הסביר כמומחה (וראה י. קדמי על הראיות תשנא- 1991חלק (1) 890). כאמור, תוך שיישמתי את הכלים הללו על העובדות והטענות שהובאו בפני, לא שוכנעתי מגירסת התובעת כי האירוע לו היא טוענת בתביעתה אכן ארע כגירסתה ועל כל פנים לא הוכיחה התובעת כי הארוע הוא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותו בסעיף 1לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- .1875 העולה מכל המקובץ הוא כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים תשל"ה- 1975ולפיכך התביעה נדחית. התובעת תשא ותשלם לנתבעות הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך של -500, 7ש"ח בצירוף מ.ע.מ צמוד ונושא ריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום 28/4/98עדותמחיקת תצהירדיוןמסמכיםחוקר פרטיתצהיר עדות