גוש גדול בשד - כריתת שד מלאה - תביעת רשלנות רפואית

להלן פסק דין בנושא גוש גדול בשד - כריתת שד מלאה - תביעת רשלנות רפואית: 1. התובעת עברה בהיותה כבת 42 שנה ביופסיה בשל גוש גדול (כ- 5 סמ' קוטרו) שנמצא בשד ימין שלה. הוברר כי הגוש הוא גידול סרטני (קרצינומה) שחייב כריתה מלאה של השד, וזו בוצעה ב- 27.7.90. התובעת אובחנה כמצויה בשלב מתקדם של המחלה (שלב iii a) ונמצאו בה סמוך לכריתה גרורות סרטניות בבלוטות הלימפה. התובעת טופלה ביסודיות רבה בביה"ח ע"ש שיבא והנתבעת הראשונה הנחתה את הטיפול המגוון: טיפול כימוטרפי מונע משולב שכנויו ,cmfשארך ששה חדשים, הקרנות לאיזור הפגוע, ועיקור מונע. כמו כן ניתן לה טיפול כימוטרפי אנטי הורמוני מתמיד. סרטן שד גרורתי משמעו סבירות להופעת גרורות סרטניות בחלקי גוף שונים. ואכן הופיעו גרורות כאלה, שאותרו הן על פי תלונותיה והן ע"י בדיקות שונות; בדיקות לגלוי עליה ברמת סמני המחלה (cea), צילומים, והדמיות . .c.t הגרורות נתגלו כאמור בלימפה ולאחר מכן בירך ובעמוד השידרה, ולאחרונה (פברואר 94) גם בכבד. בדיקות נעשו לתובעת גם כשהתעורר חשש לגרורות שלא התאמת אח"כ - בכתף, ובדרכי העיכול, כולל c.tבראש בעקבות תלונה על כאבי ראש. יש לציין את העובדה שהתובעת הגיבה בצורה חיובית להקרנות וטיפולים ואלה נעשו ביעילות ובמסירות; גרורות שאותרו הושפעו מן ההקרנות - ונסוגו. כתוצאה מכך התובעת האריכה ימים מעבר לתחזית הראשונית, ומצבה הגופני היה יחסית טוב; תחזית רופאיה היתה לתוחלת חיים של כשנתיים בלבד מהגילוי, מבוססת על חציון סטטיסטי של נפגעים מסוגה, עינינו הרואות שתחזית שו נתרצתה לטובה והתובעת עימנו, גם כתוב ארבע שנים מהגילוי. התובעת גם עבדה ופירנסה את ילדה (בהיותה משפחה חד-הורית) ובזאת המשיכה לדבריה גם בתקופה שאותרה בה מחלתה והיא עברה ניתוח וטיפולים אונקולוגיים מעייפים - כי באופן כללי הרגישה טוב. ביולי 1992אף נועצה ברופאה הנתבעת אם ראוי לה לנסוע לביקור בארה"ב - ומשנענתה בחיוב נסעה לשם וחזרה בראשית אוגוסט 1992. 2. נושאו של משפט זה הוא גרורה אחת שלא אותרה אלא לאחר שגרמה נזק קשה, בחלקו בלתי הפיך, לעמוד השדרה. התובעת טוענת שניתן היה לאתר אותה גרורה אילו שמה הנתבעת ליבה כהלכה להגדלה מסויימת בחלק הקרוי פדיקל pedicle בחוליה מותנית 3- ,l הגדלה שנראתה בצילום רנטגן ב-27.10.91. התובעת טוענת שבהתעלמות הרופאה מן הסיכון של היות ההגדלה תוצאה של גרורה סרטנית - היא חדלה מלנקוט בטיפול המתבקש נורמטיבית - נתלתה בהשערות בלתי מבוססות ובכך החמיצה את השעה לעצור את הגידול בעודו באיבו. אין חולק שמשנתגלה הגידול הוא טופל במהירות וביסודיות, תוך אישפוז - ונסוג. במאי 92' בוצעה בדיקה שגרתית של סמני מחלה (cea) והתוצאה שהתקבלה ביוני 92 הראתה עליה ברמת הסמנים. זו עילה לחפש אחר גרורות העשויות להתפחת ולעצור את התקדמותן, אך הנוהג בביה"ח שהעידו עליו (ואין חולק) הוא שלא לסמוך על בדיקה אחת שעשויה להיות נגועה בטעות, אלא לבצע בדיקה חוזרת, וכך נעשה. מאחר שהתובעת עמדה בפני נסיעה לארה"ב והנתבעת לא ראתה למנוע את הנסיעה - סוכם על דעתה שהבדיקה החוזרת של cea תבוצע מיד, ועד לחזרתה יוזמן תור להדמיית . C.t בעמוד השדרה שתבוצע מיד עם שובה, ובינתיים תגיע התשובה מהבדיקה החוזרת של .cea התשובה בבדיקת הסמנים היתה 'חיובית', ההדמיה ובדיקה נוספת של מיפוי עצמות נערכו תוך ימים מחזרת התובעת ארצה. ההדמיה ב- c.t גילתה 'תהליך תופס מקום' בחוליה המותנית השלישית ו'הרס חוליה' (רישום מעקב 12.8.92). התובעת הוקרנה ואח"כ אושפזה למשך שבועיים וכאמור הטיפול המיידי בהקרנות הועיל לה, התהליך נעצר ואין לה כיום תופעה של שיתוק בגפיים התחתונות שהיתה צפויה אילו נמשך התהליך. 3. טרונייתה של התובעת מתבססת בעיקר על כך שבעקבות תלונות על כאבי גב בספטמבר 91נערכו אמנם באוקטובר (21.10.91) אמנם הבדיקות המתבקשות לאלתר, היינו צילום רנטגן ומיפוי עצמות, ואולם התוצאות לא היו אמורות להניח את דעת הרופאה ('תקינות' - כרשום בגליון המעקב) אלא להעמידה על המשמר באיזור זה דווקא ולחייבה להמשיך במעקב. בדיקת רנטגן איננה סוף פסוק לצורך איתור גרורות והדמיית . C.tיש לה דיוק אבחנתי הרבה יותר גבוה ויש להזקק לה מקום שקיים חשד נקודתי לקיום גרורה. מה היו תוצאות אלה? תוצאות מיפוי עצמות מ- 22.10.91 היו: "קליטת יתר מעט מוגברת באיזור פרק כתף שמאלי, אי סדירות וקליטת יתר דיפוסית בחוליות מתניות ובעיקר 3-2- .l הנ"ל ייתכנו על רקע דגנרטיבי... ". ותוצאות בדיקת הרנטגן מ-27.10.91: - "הגדלה של הפדיקל השמאלי ב-3-L" אבחנתו של הרנטגנולוג היתה שהצילום מראה מצב תקין. אין אבחנה בגרורות (כמו למשל בת/13, שנעשה יותר מאוחר). תמצית טענות התובעת וב"כ הן, כי התוצאות האמורות היו צריכות להדליק אצל הרופאה הנתבעת נורה אדומה, משום שהיא, ששלחה את החולה לצלום מחמת תלונותיה - היתה צריכה להיות דרוכה וערה גם לאותה הגדלה בפדיקל, שהוא הגשר המפרקי האחורי המחבר בין חוליות עמוד השדרה באופן אנכי. ההגדלה כשלעצמה, מודה ד"ר בירן המומחה מטעם התובעת, אינה אומרת בהכרח שקיימת מחלה - אבל העובדה שהחולה סובלת מסרטן שד שכבר נתן גרורות לימפטיות, העובדה שהשלד הוא מועמד מיידי להפגע מגרורות, ושהחולה מתלוננת על כאבים בעמוד השדרה המתני - חייבו שליחתה לבדיקת . C.t מיד כאשר נצפתה הגדלה של חלק כלשהו של השלד, ובמקרה זה של הגשר בין חולייתי. 4. אודה שקשתה עלי ההכרעה בשאלת האחריות יותר מן הרגיל בתביעות על רשלנות רפואית. הרופאה-הנתבעת כל כך הגדילה לעשות בטיפולה בתובעת: קיימה טיפול מונע אפקטיבי שהביא את התובעת עד הלום (בניגוד לתחזיות הסטטיסטיות), קיימה מעקב מתמיד אחר כל תלונה שלה, קיימה בדיקות מקיפות ומעמיקות מידי חודש או חדשיים וערכה בדיקות כאלה בכל תלונה, ובחלק מהתלונות לא העלו הבדיקות ממצא; שלא לדבר על כך שהטיפול המיידי בגרורה משנתגלתה היה יעיל ואפקטיבי. מה שנראה לי שגרם לאי עריכתן של הבדיקות בהזדמנות הראשונה הוא ההערה של הרנטגנולוג, (מי שאין לפניו חולה לבדקו אלא צלום לפענחו) - הערה שהיא נכונה מסתמא לגבי הממצא הרנטגני, שהמצב שנראה בצלום "יתכן שהוא על רקע דגנרטיבי" (ניווני). אין לי ספק שמידע זה הועבר ע"י הרופאה לתובעת, הן לאלתר והן כשהגיעה בבדיקות מאוחרות יותר והזכירה את הכאבים באיזור זה. לחולה מוכת סרטן העוברת הקרנות לא חסרות סיבות לתלונות, והתובעת העלתה שורה ארוכה של כאבים: בצוואר, בכתף, בירך, ברגליים, בסינוסים, בראש, במתניים ואחרים, ושל לחצים (עצירות). הממצא ש"יתכן" שלחלק מהם יש 'רקע ניווני' ואין צורך להתעסק בהם בהקשר לסרטן בוודאי הקל במידת מה על הרופאה ועל החולה כאחת. זו השערתי - אך העובדות שעלי לקבוע לצורך ההכרעה הן שהיה בצלום מאוקטובר 91 ממצא שחייב את הרופאה לחזור ולבדוק ענין זה, אם לא מיד כי אז במעקב צמוד ומתמשך. אני קובע כמו כן שאי הופעת רישום על תלונות בדבר כאבים בגב אינו מעיד שלא היו תלונות כאלה. מקבל אני עדות התובעת שהיא התלוננה (בין היתר, לדעתי) על כאבים גם באיזור זה - אלא שהקונספציה בדבר השינויים הניווניים השתיקה והיסתה תלונות אלה כל זמן שלא הפכו הכאבים לענין מרכזי, והיינו בכל תקופת ההתפתחות של הגידול. העובדות הן איפה שהופיעה הגדלה באחד חלקי השלד, הגדלה שעוד איננה בגדר מחלה, והנתבעת לא קיימה מעקב וערנות לאפשרות שזו תחילתה של גרורה נוספת. השאלה שהיתה טעונה פתרון היא אם התגובה של הרופאה הנתבעת לעובדות היא טעות שהיא בגדר הנורמה של רופא המטפל במקרה קשה ותובעני, טעות שנגרמה עקב שיקול מוטעה שהתופעה היא תוצאה מינוון, טעות שהושרתה בנתבעת ע"י הממצא הכתוב של הרנטגנולוג המומחה לדבר? או שמא תגובה כזו חורגת מן הנורמה ומגדר ה'טעות הסבירה', והפכה להיות שגגה בת פועל נזיקי? בהכריעי בשאלה זו שיוותי לנגדי את הטעון, שאין לדרוש מרופא 'חכמה שלאחר מעשה' וש'שיקול דעת מוטעה' בתום לב הוא בגדר טעות אנושית, ושלא כל טעות מהווה רשלנות (ת.א. חיפה 912/60 פס"מ לג' 309 שצוטט ע"י ב"כ הנתבעים וכן את דברי כב' השופט בכור בענין רמון נ.מאוטנר ע.א. 705/78 ש"אין להרחיק לכת יתר על המידה בהטלת אחריות בתביעות נזיקין נגד רופאים... (כיון ש) אחרת אנו עלולים לפגוע בהתפתחות ובשימוש הנאות במדע הרפואה - שהוא ערך סוצאילי ממדרגה הראשונה". למרות שיקולים אלה ולמרות התחושה הקשה שהנתבעת שבפני הגדילה לעשות עם התובעת לפני ואחרי אבחנה זו, ולאחר שקראתי בעיון את רישומי המעקב הרפואי ולאור טיעוניו של ב"כ התובעת - שוכנעתי ששגגתה של הנתבעת חרגה מגדר הנורמה הרפואית המתבקשת בנסיבות ומקימה לתובעת עילת נזיקין כנגד הנתבעת ומעבידיה, בית החולים והמדינה. 5. נראה לי שבמישור המושגי לא הרי מעקב אחרי חולה רגילה שהתלוננה על כאבי גב ונשלחה לצלום, כי הרי מעקב אחרי חולה בעלת היסטוריה כשל הנתבעת. במקרה של חולה רגילה ניתן להסתפק בממצא הסטנדרטי של הרנטגנולוג שאינו מכיר את החולה, והרופא יוצא כדי חובתו בהסתמכו על הממצא הרנטגני המנוסח לפי הצילום ובקחתו בחשבון את ההסברים האפשריים שהציע המומחה לממצא שנצפה. אך לגבי מי שעברה כריתת שד, והוכח שהסרטן שפגע בה כבר פשה והשליח גרורות אין זו טעות גרידא לסמוך על ממצא סטנדרטי ועל אפשרות מרגיעה; הנורמה המתחייבת לדעתי היא ערנות ודריכות לכל אפשרות של הופעת גרורה נוספת. צרוף של תלונה על כאב עם הסטוריה כזו ועם הגדלה של חלק כלשהו בשלד מחייב איפא, כנורמה, עריכת כל בדיקה מדוקדקת שבהישג ידו של הרופא. מחדל מלבצע בדיקה מצויה כמו . C.tמקים איפא אחריות מושגית לפגיעתה של התובעת. גם חולה שטופל במסירות לכל אורך דרך היסורים שעבר זכאי להגנה בפני עוולת רשלנות שארעה למטפל המסור, וזכאי לפיצוי על תוצאה שפגעה בו וגרמה לו נזק. ולמקרה הקונקרטי - מעבר לחובה לעקוב אחרי ההגדלה החשודה ושלא להסתפק בהנחה המרגיעה שקיימת אפשרות שהכאבים מקורם ניווני - אני רואה מחדל גם בהתעלמות מסימן נוסף לסכנה והשהייתי אימותו או שלילתו. היתה לרופאה אינדיקציה נוספת במאי או ביוני 91, כשהבדיקה של cea (סמני מחלת סרטן) הראתה עליה של הסמנים, הנתבעת לא מיהרה לבצע את ההדמיה ב-. C.t אלא איפשרה דחיה של חודש ומעלה בהתירה נסיעה לחו"ל ובהזקקה לבדיקת cea נוספת בטרם יערך בירור . .c.tהנוהג של זהירות יתר ועריכת בדיקה נוספת אינו ישיב כשמדובר בדריכות וערנות הנדרשים כאן. ברישום מיום 19.4.94(במ/1) סיכם הרופא המטפל את התיק וציין את התאריכים העיקריים החשובים להתשתלשלות כך: 7/90: כריתת השד; 5/92: + cea(+), מיפוי 3L(+), 8/92: קרינה 5-1L). 6. נראה לי שעדותו של המומחה ד"ר ענבר שזכתה להתייחסות מפורטת מפי ב"כ הנתבעת טוב לה שלא היתה נשמעת, שכן היא לוקה בבסיסה המוסרי והחברתי, ומי שנוהג על פי עצתו של מומחה זה רבה הסכנה שיזנח את חובתו כרופא, ויתרשל בנקיטת אמצעים להרחיק את מותו של החולה ולשמור על איכות חייו ככל האפשר. תמצית גישתו של ד"ר ענבר שהוגשה בנ/1, ועוגנה בעדותו בפני, היא שעל פי הידע הרפואי הקיים מחלה גרורתית היא בלתי ניתנת לריפוי, ואחת דינה של חולה שמפתחת גרורות - למות ממחלתה תוך פרק זמן קצר ביותר. זו הגישה גם אם קיימות תגובות חיוביות לטיפול כימותרפי או הורמונלי, כי אלה הן תגובות קצרות מועד, שאינן משנות את העיקר ואורך החיים החציוני הצפוי הוא שנתיים מגלוי המחלה. הטיפול הניתן והאמור להינתן הוא פליאטיבי בלבד ונועד רק להקל על הסיפטומים. בהעדר תלונות אין לטפל בחולה כזה כלל כי הטיפול לא ירפא אותו ולא יאריך את חייו. רק בהופיע סימפוטמים וכאבים צריך לטפל בהם נקודתית. לשמחתי הרבה עלי לציין שהטיפול בחולה זו חרג לחלוטין מחוות דעתו המלומדת של המומחה ד"ר ענבר ומגלה טיפול מיידי ומסור לאיתור כל מקור של עליית סמני הסרטן - וטיפול באותו מקור ביעילות. עובדה היא שעברו למעלה מארבע שנים (כפליים מהחציון) והתובעת עודנה עימנו ועובדה נוספת היא שגרורות אלו דווקא, שגרמו לכאבים, טופלו ונסוגו. כיצד טוען איפה המומחה שטיפול בחולה גרורתי הוא פליאטיבי בלבד? והרי הוא עצמו מעיד (בעמ' 21 לפרטיכל) שהקרנה נקודתית בחוליה היתה עשויה למנוע התפתחות המצב ולעזור(!) שוכנעתי שהרופאה הנתבעת גם לא הלכה בדרך זו ולא שקלה שיקול מוטעה כזה, ולא הניחה שאין לה צורך לעקוב אחרי סימן חשוד ושאין עליה חובה לעקוב אחרי כל סימן של התפתחות אפשרית של גרורה ולהלחם בה. שגגתה, כפי שקבעתי לעיל היתה בכך שלא היתה דרוכה לקשר בין התלונה על כאב לסימן שנמצא בצלום הרנטגן (הגדלת הפדיקל) ולא פעלה להמשך המעקב אחרי סימן זה, וכך הניחה לו לגדול עד כי גרם לנזק. היה מקום לטיעונו של המומחה אילו הוצג כנוהג נורמטיבי שונה שהרופאה שקלה ובחרה לנקוט בו; אך כזאת לא נשקל כלל. אינני יודע אילו שיקולים הביאו את הדוגלים בשיטתו של ד"ר ענבר לצמצם כדבריו את המעקבים הצפופים, ולהסתפק במעקב קליני פעמיים-שלש בשנה (כאמור בחוות דעתו וב- 5refשהוא מביא). לא מעטים השיקולים הספרטניים המוכיחים בעליל שההשקעה בטיפול בחולים מסויימים או בנכים חשוכי מרפא אינה יעילה ואינה מועילה, ובודאי אינה כלכלית, ואולי היא באה על חשבון חולים אחרים. בית המשפט אינו הפורום שהחברה והמדינה נתנו בידיו את ההכרעה בשאלות מוסריות ופילוסופיות הרות-עולם אשר כאלה. על בית המשפט מוטלת חובה אחת, לפסוק על פי הדין אם ניתן היה למנוע את הפגיעה בתובע ואת הנתבע הוא האחראי לכך שמניעה כזו לא נעשתה; בהתקיים אלה - על בית המשפט לשום את נזקו של התובע ולהורות על פיצויו. במקרה של חולה זו הוכח בעליל שגלוי מוקדם של התפתחות הגרורה היה מקדים את נסיגתה (שהושגה משנתגלתה באוגוסט 92) - ועל כן הפגיעה בעמוד שדרתה היתה נמנעת. משקבעתי שבמעקב הנדרש לפי הנורמות ניתן היה לנתבעת למנוע את הפגיעה קמה האחריות לנזקיה של התבועת ואני מחייב איפא את הרופאה, את בית החולים, ואת המדינה, באחריות לקרות הנזק המיוחד לעמוד השדרה של התובעת. .7בשאלת שעור הנזק קשה ההכרעה לא פחות מבשאלת האחריות. (א) בדקתי בתיק הרפואי (במ/1) ומצאתי שאכן הוחמר מצבה של התובעת מאז האשפוז באוגוסט 92ועד היום. אך כיצד להבחין בין ההחמרה הנובעת מהתפתחות מחלת הסרטן שתקפה אותה לבין התוצאות של הפגיעה של אותו סרטן שלא אותר במועד בעמוד השדרה? עיינתי ארוכות בתיק הרפואי ומצאתי שאכן היו הבדיקות של התובעת מפוזרות תחילה, במשך השנתיים הראשונות לאחר הכריתה, במרווחים של חודש אופילו חדשיים. מכאן ואילך באים אישפוזים, ולאחר מכן בדיקות ובקורים למעלה מפעמיים כל חודש, עד דצמבר 92, כארבעה חדשים מרוכז הטיפול בעמוד השדרה המותני, מינואר 93 מוזכרים בתרשומות קשיי נשימה ובעיקר כאבים ולחץ בצוואר, פגיעה בריריות וחולשה כללית ("אינה מסוגלת לעמוד בטיפולים השבועיים"). רק כשנה לאחר הטיפול בעמוד השידרה המתני מגלה מיפוי העצמות החוזר שיפור (ב- 20.4.93 ואח"כ ב- 19.7 ולבסוף ב-7.9.93). תלונות על כאבים בצוואר בכתף ובגב העליון מופיעים ברישומי שנת 93- 10פעמים, ותלונות על כאבים במתניים - רק פעמיים. לעומת זאת נרשמו צרבת, בחילות, פגיעה בריריות וחולשה כללית, עד כי ב- 15.2.94 מופיעים 2מוקדים בכבד. לעומת זאת ב- 6.3נרשם "עדיין כאבים בשלד וגם במותן מימין". החמרה בקליטה ב- 3l עם תמט והרס". ובאותו חודש מוקרנות מחדש חוליות המתניים (1S-1L). אין לי ספק שהתובעת החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות לאחר הכריתה ואף עבדה והשתכרה בין כעובדת עירית ראשל"צ בין כמורה בקונסבטוריון הן כמורה פרטית לפסנתר. אמנם פרט לעדותה שהשתכרה כך כ-500, 4 ש"ח לחודש אין תימוכין לעיקר ההכנסה הנטענת - אך הדברים לא נסתרו. הבעיה היא שכאשר סרטן פיתח גרורות (וגרורות היו כבר בלימפה בעת הכריתה, יולי 90) אין כל דרך לעצור את הופעת הגרורות ואפשר רק להלחם בהן בהופיען ולהסיגן בטיפול נקודתי, כאשר החולה מגיב חיובית להקרנות. הופעת הגרורות בכבד בפברואר 94 והופעת גרורות קודמות בירך ובחוליה - מעידות שהתהליך נמשך אף כי הוא מושפע מטיפול ונתון לעיכוב. ההזקקות הגוברת לטיפולים, הקרנות ובדיקות אחרי שנתיים מגילוי המחלה - הם בוודאי תוצאת המחלה והמחדל האמור יכול להתיחס רק לגרורה המיוחדת הזו בחוליות הגב המתניות. הפגיעה בכבד שאין לה קשר לחוליות, וגלויי החולשה וההרגשה הרעה שנרשמו החל בספטמבר 1993 ובמיוחד בדצמבר 93 ובפברואר 94אין לזקפם על הגורם נשוא משפט זה. ובכן, לפנינו מחלה ממארת שטיבה שהיא מפחיתה את כח העמידה של החולה - עד הכרעתו, והתפתחות מחמיה כזו הופיעה בודאות כ- 3 שנים אחרי כריתת השד. אני מניח איפא שאילו אובחנה תחילתה של הגרורה בחוליה במועד. היינו שנתיים אחרי הכריתה, היתה התובעת מסוגלת להמשיך בעבודותיה שנה נוספת (בהתחשב גם באישפוז ובטיפול להסגתה של אותה גרורה). (ב) אשר לשיעור הכנסותיה, נראה לי שסגירת הקונסבטוריון ופיטורי המורים באוגוסט 1992 היו בוודאי משפיעים לרעה על הכנסותיה - אך יתכן גם שהיתה ממשיכה בעבודה למעלה משנה. מאידך, צודק ב"כ הנתבעים שההקרנות והטיפולים הכימותראפיים השפעתם מצטברת ומחמירה, והתובעת ציינה אותם בעצמה כגורם לכך שהפסיקה ללמד תלמידים - 'כי לא עמד בה כוחה להתמיד בשיעורים'. גם כאן התמונה מעורבת, פגיעה בחוליות הגב אינה מאפשרת ישיבה ממושכת ליד הפסנתר והחולשה הכללית בוודאי מושפעת הדדית ממצב הגב. (ג) לאור כל אלה החלטתי לנקוב בסכום פיצוי גלובלי על הפסד ההשתכרות בעבר בסך 000, 60 ש"ח כשאני לוקח בחשבון גם את החלטתי שלא לפסוק סכום כלשהו בגין הפסדי השתכרות סכויים לעתיד. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.9.93 ועד תשלומו בפועל. (ד) אשר לצורך בעזרת הזולת לא הוכח שימוש כלשהו בעזרת הזולת וב"כ התובעת מעתיר על ביהמ"ש להשתמש בשודא דדיינא (הערכה של השופט) אך אני נזהר מלהגזים בנדיבות על חשבון הנתבעים (שמא יהפוך השודא בשורוק לשוד בחולם) ואני קובע סכום גלובלי של 000, 20 ש"ח בלבד לעזרה כזו בעתיד. הפיצוי על כאב וסבל חייב להתחשב אם כך בכאב הקשה של פרוץ הפגיעה בחוליות (ואני מאמין לתובעת שתארה כאב זה ככאב איום), ובעיקר בעובדה שפגיעה מיותרת זו נוספה למצב הכללי הרעוע של התובעת החולה והפכה אותה לנכה במובן זה שבקומה מן האישפוז והמשכב משך שלשה חדשים מצאה עצמה בעלת גב רגיש, מוגבלת בתנועותיה, חוששת להרים כל משא, ולהתכופף וכדומה. נראה לי שאין להתעלם גם מן העובדה המתועדת בתיק במ/ 1 שב- 6.3.94 נרשם שהיא "עדיין סובלת מכאבים בשלד וגם במותן מימין", ולאחר מכן נרשם שיש החמרה במצב החוליה נשוא משפט זה 3l "עם תמט והרס", והיא נצטוותה על מנוחה מוחלטת ולאחר מכן אושפזה והוקרנה במשך 5 ימים. ככל שניתן היה לאתר ולמנוע סבל זה ונכות זו - מתחייב פיצוי על כאב וסבל בשעור - 000, 70 ש"ח. בסך הכל עומד הפיצוי על סך 000, 150 ש"ח ולכך יווספו שכ"ט עו"ד בסך 000, 30 ש"ח בצרוף מע"מ וכן ריבית והפרשי הצמדה על הסכומים שלא נפסקה לגביהם ריבית לעיל - מהיום ועד התשלום בפועל.סרטן השדרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)