להלן פסק דין בנושא נתונים שגויים - חברת ביטוח: פסקֿֿדין בפני תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה כתוצאה מדיווח שגוי שמסרה לה הנתבעת בעניין פוליסת ביטוח חיים שהוצאה אצל הנתבעת. הצדדים ועובדות הצריכות לעניין . התובעת היתה מבוטחת אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח חיים שמספרה 5911862 (להלן: "הפוליסה"). הנתבעת הינה חברת הביטוח בה הוצאה הפוליסה. התובעת קיבלה במשך שנים דיווחים שנתיים שכללו פירוט סכומים, לרבות הסכומים להם תהיה זכאית עם פרישתה מעבודה. לטענתה, בהתאם לדיווחים אלו, נכון לשנת 2004, סכום הפוליסה בתום התקופה היה 630,686 ₪ וערך פדיון מנהלים היה 451,624 ₪. לטענת התובעת, היא פרשה מעבודה תוך הסתמכות על ערכי הפדיון הגבוהים שהובטחו לה עפ"י הדיווחים השנתיים של הנתבעת. לאחר פרישתה שולם לה ע"י הנתבעת סכום נמוך ולא סביר, לטענתה, של 56,845.92 ₪, שהוא, לטענת הנתבעת, הפדיון הסופי של הפוליסה למרות שהנתבעת לא התכחשה לטעות שחזרה ונשנתה בדיווחיה לתובעת. לטענת התובעת, לא היה עליה להבין את החישובים הכספיים עפ"י הפוליסה. היא הסתמכה על הדיווחים של חב' הביטוח ועל הנתבעת לשלם אותם סכומים שהיא דיווחה עליהם לתובעת. בעקבות התכחשותה של הנתבעת לסכומים שצויינו בדיווחיה, נאלצה התובעת לחזור לעבודה. כתוצאה מפרישתה מהעבודה, ועד שחזרה אליה, הפסידה התובעת שכר עבודה של כשמונה חודשים המוערך בכ- 50,000 ₪ ונגרמה לה עוגמת נפש רבה. לטענת התובעת, מטעמי אגרה, היא הגישה תביעתה לסך של 100,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבעת מדובר בתביעה טורדנית שמטרתה לנצל טעות רישומית - טכנית. הפוליסה היא פוליסת ביטוח מנהלים שהצדדים לה הם המעביד, בעל הפוליסה, והנתבעת בלבד. התובעת היא מוטבת מכוח תנאי העבודה הקיימים בינה לבין המעביד, ורק המעביד הוא שיכול לבוא בטרוניה למבטחת. הנתבעת מודה כי מחמת טעות נמסרו לתובעת דיווחים שגויים, לטענתה, בתקופה מוגבלת בלבד, כאשר השגיאה בדיווח בולטת לעין ובלתי סבירה. הדיווחים השגויים נעשו בטעות בתום לב ונבעו מרישום ידני מוטעה שנעשה בעקבות בקשת התובעת ו/או בעל הפוליסה להקטין את סכום הביטוח. התובעת ידעה או צריכה היתה לדעת כי הפוליסה אינה יכולה לצבור ערכים כנטען על ידה. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובעת לא שינתה מצבה לרעה, וכי יש לה אשם תורם בכך שלא בדקה את הסכומים בטרם נקטה בהחלטות גורליות. דיון . בסיכומיה זנחה הנתבעת טענתה לפיה אין לה יריבות עם התובעת מאחר ואינה בעלת הפוליסה אלא רק מוטבת על-פיה, וטוב שכך. בתמצית, תביעתה של התובעת היא בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל קבלת דיווחים שגויים שקיבלה מהנתבעת בדבר כספים להם היא זכאית מהפוליסה הנ"ל. לטענתה, בהחלטתה לפרוש מעבודתה היא הסתמכה על קבלת סכומים אלו . אין חולק כי הנתבעת טעתה בדיווחיה לתובעת. עם זאת עדין אין בטעות זו כשלעצמה, כדי להקים לתובעת עילת תביעה. על התובעת מוטל הנטל להוכיח תביעתה ובין כך להוכיח התקיימות רכיבי עוולת הרשלנות. עפ"י ההלכה הפסוקה על מנת להוכיח את עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח רכיביה כדלקמן: חובת זהירות (חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית); הפרת חובת הזהירות ע"י המזיק (התרשלות); קשר סיבתי בין ההפרה לנזק; נזק. ראה בעניין זה: עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757; ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113. לאחרונה הועלתה בדעת יחיד גישה שונה לניתוח עוולת הרשלנות לפיה ראשית יש לדון בקיומו של רכיב ההתרשלות ורק לאחר מכן בחובת הזהירות, כאשר הדיון בחובת הזהירות המושגית מיותר. אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, "נבו" המאגר המשפטי (19/3/07), סקר כב' השופט א' לוי, בדעת יחיד, את הטעמים לגישה זו. ראה עוד לעניין זה - מאמרו של אריאל פורת "עוולת הרשלנות על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון מנקודת-מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל 373 (עורך אריאל רוזן צבי, תשנ"ו). להלן אדון בשאלת הרשלנות לאור ההלכה הפסוקה הקיימת. בין הנתבעת, חברת ביטוח, לתובעת, מוטבת הפוליסה, מתקיימת חובת זהירות מושגית, בכל הנוגע לדיווחי כספים בנוגע לפוליסה. מחומר הראיות שבפני, אני סבורה כי מתקיימת אף חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת. כאמור לעיל, הנתבעת הודתה בטעותה, ומשכך גם רכיב ההתרשלות מתקיים. השאלה היא אפוא האם הוכח נזק והאם הוכח קשר סיבתי בין ההפרה לנזק הנטען. קשר סיבתי . לטענת התובעת היא פרשה מעבודתה, תוך הסתמכות על ערכי פדיון גבוהים שדווחו לה. לטענת הנתבעת, לא הוכיחה התובעת קשר סיבתי בין הדיווח השגוי לפרישה, ואין מדובר בהסתמכות. יותר מכך, טוענת הנתבעת, כי מחומר העדויות, לרבות מעדותה של התובעת בחקירתה הנגדית עולה כי הפסקת עבודתה לא היתה יוזמה שלה בהסתמך על המצג של הנתבעת אלא עקב פיטוריה ע"י מעבידה. מבחינתו של כל חומר הראיות והעדויות שבפני עולה כי התובעת לא הוכיחה כי פרשה מעבודתה עקב הסתמכותה על הדיווחים השגויים. הן מעדותה של התובעת והן מעדותו של מעסיקה, מר ישראל שקלים, עולה כי התובעת פוטרה עקב קשיים כלכליים במשק ובעסקו של המעסיק באותה עת. גם הראיות שהוגשו מצביעות על כך, ובין היתר, מכתב פיטורין שנתן המעביד לתובעת (מוצג "נ/4") וההצהרה עליה חתמה בקבלת פיצויים מהמעסיק (מוצג "נ/1"). משכך נשמט הבסיס לטענת התובעת בדבר מהלכים שהיא נקטה (קרי: התפטרות) בשל כך שהיא הסתמכה על הסכומים השגויים שדווחו לה ע"י הנתבעת. די בכך כדי להורות על דחיית התביעה. עם זאת ולמעלה מן הצורך אציין כי הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובעת היתה מודעת היטב לכך שהפוליסה אינה יכולה לצבור ערכים כנטען על ידה. בתצהירה מטעם הנתבעת פורטו פניותיה של התובעת אל הנתבעת בשנת 1998 לברור המצב הכספי של הפוליסה. כפי שאישרה התובעת בעדותה בחקירתה הנגדית, היא החתומה על מכתב פניה משנת 1998 אל הנתבעת, המייפה את כוחו של סוכן הביטוח, מר פורשיאן, לקבל מידע אודות הפוליסה (נספח "ב" לתצהיר הנתבעת). במענה למכתב זה השיבה הנתבעת כי כספי הפוליסה עומדים על כ- 36,708.61 ₪ (נספח "ג" לתצהיר הנתבעת). מכאן שהתובעת היתה מודעת בשנת 1998 לסכום האמור של הפוליסה, ואין זה סביר כי הפוליסה, שצברה סכום של 36,000 ₪ ב- 15 שנים, תצבור מאז, במשך שש שנים, מאות אלפי שקלים. התובעת לא הוכיחה ואף לא טענה, כי היה שינוי חריג בהפקדות לפוליסה שבוצעו במהלך אותן שש שנים, שיש בו כדי להביא לציפייה של קפיצה אסטרונומית בסכומי הפוליסה. גם לו היו מופרשים לפוליסה מדי חודש במהלך אותם שש השנים, סכומים בשווי כל משכורתה של התובעת כעולה מנספח "ז" לתצהירה, עדיין לא היו סכומי הפוליסה מגיעים לסכומים השגויים שדווחו, והדבר בוודאי היה אמור לעורר את חשדה של התובעת. בנוסף, לתובעת היתה פוליסה מקבילה בחב' ביטוח אחרת, בה בוצעו הפרשות בסכום חודשי דומה, ובעת הפרישה קיבלה ממנה התובעת, עפ"י עדותה, סכום של כ- 60,000 ₪. לא יתכן שהתובעת לא תהיה ערה להפרשים עצומים אלה שאין להם שום הסבר הגיוני. נוכח כל האמור לעיל, לא הוכח קשר סיבתי בין הדיווחים המוטעים שביצעה הנתבעת לתובעת ובין הנזקים הנטענים ע"י התובעת. בכך די כדי לדחות את התביעה. משלא הוכח הקשר הסיבתי, התייתר הצורך לדון ברכיב הנזק. עם זאת אציין בהערת אגב כי רוב הנזקים הנטענים מתייחסים לצפיותיה של התובעת על הצפוי לה לאחר סיום עבודתה: מנוחה, יציאה לטיולים וכו', ולא לנזקים בפועל כגון התחייבויות שנטלה על עצמה בשל ציפייתה לקבל סכום כסף גדול, ופיצויים שנדרשה לשלם בגין אי עמידתה בהתחייבויות אלה או התפטרות מעבודה ואי יכולת לחזור למקום עבודתה כו'. הנזק היחיד שהתובעת מצביעה עליו הוא כשמונה חודשים בהם לא עבדה (בהם כחודש לאחר שנודע לה על סכום הפיצוי עפ"י הפוליסה שהתובעת טוענת לו), אשר בהתחשב בשכרה, נטו, עומד על סך של 40,000 ₪ (ואשר ממנו, לטענת הנתבעת יש להפחית סכום של 19,895 ₪, הטבה שהתובעת קיבלה בכך שלא בוצע ניכוי מס בשיעור 35% לאור הצהרתה כי לא עבדה שישה חודשים ממועד עזיבתה את מקום העבודה). לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה. בנסיבות העניין, לנוכח השגיאה שנפלה בדיווחים של הנתבעת לתובעת, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות. פוליסהחברת ביטוח