פסק דין התובע תובע את הנתבעות לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכבו מסוג טויוטה קורולה שנת יצור 1996 (להלן : "הרכב") וכן לתשלום נזקיו בגין אי תשלום התגמולים במועד, בסך כולל של 68,242 ₪. הנתבעת 1 הינה סוכנות הביטוח אשר הנפיקה את פוליסת הביטוח לרכב (להלן: "סוכנות הביטוח"). הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח, מבטחת הרכב בתקופה הרלוונטית (להלן: "הנתבעת"). הנתבעות טענו מספר טענות הגנה כדלקמן: א. העדר יריבות בין התובע לסוכנות הביטוח. ב. העדר כיסוי ביטוחי מאחר והרכב לא נגנב כלל. ג. התובע סירב למסור לנתבעת פרטים על מצב הרכב עובר לאירוע הגניבה. ד. התובע סירב לעבור בדיקת פוליגרף. ה. ברכב היו נזקים קודמים לאירוע אשר לא תוקנו. ו. העדר אסמכתא בדבר זכויות התובע ברכב וכי הרכב היה משועבד לחברת אלבר. ז. העדר חוות דעת מומחה לעניין ערך הרכב וגובה הנזק. דיון: התובע הגיש אסמכתאות המבססות את זכויותיו ברכב (נספחים א' ו - ב' לתצהיר התובע). התובע גם עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי רכבו נגנב, ובהתאם כי התקיים האירוע הביטוחי המזכה אותו לכאורה בתגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה: כלל בסיסי הוא בדיני ראיות שנטל ההוכחה רובץ על התובע, להוכיח את העובדות המהוות בסיס לתביעתו. במקרה בו טוען המבוטח שנגנב רכושו, עליו להוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי (מאזן ההסתברויות) שרכוש שהיה בבעלותו נגנב (ראה ע"א 191/89 פ"ד מז' (1) 837, 843). במקרה בו טוענת חברת הביטוח כי המבוטח, או מי מטעמו, הוא שגנב את רכושו שלו וביים למעשה את הגניבה, כי אז יעבור הנטל אל חברת הביטוח, להוכיח טענתה, שידו של המבוטח במעל. "די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת, קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של חריג" (ע"א 1845/96 פ"ד מז' (5) 660, 661). בענייננו עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את התרחשות האירוע הביטוחי, קרי גניבת הרכב. ראשית, מיד בסמוך כשנודע לתובע אירוע הגניבה, דיווח למשטרה ולנתבעות. גירסתו של התובע בנוגע להתרחשות אירוע הגניבה וגילויו, נמצאה על ידי אמינה, סדורה ורצופה לכל אורך הדרך מרגע הגשת התלונה במשטרה, ההודעות שמסר, התצהירים שהגיש, הודעתו לחוקר הנתבעת, וכלה בחקירתו בפניי. האמנתי לתובע ובעדותו מצאתי סימני אמירת האמת. הנתבעת , מאידך גיסא, לא עמדה בנטל המוטל עליה כלל ועיקר. הנתבעת מבססת טענתה על דוח חוקר, מר שלום לביא. אציין מיד כי לא מצאתי ליתן אמון בדוח אשר נערך על ידי החוקר מר לביא ובתצהירו, שכן מר לביא העיד כי במסגרת חקירתו את האירוע הנטען, שוחח עם אנשים נוספים על התובע ורעייתו ואולם לא ערך מזכרים בקשר עם שיחות אלה ואם ערך מזכרים הרי שלא הגיש אותם לביהמ"ש (ראה עמ' 28 למעלה, עמ' 29 שורות 20 - 21). כן הצהיר החוקר מר לביא בתצהירו דברים ומידע שטען כי קיבל מפי התובע (לדוגמא פסקה ב' לסעיף 13) כאשר בחקירתו הודה כי המידע לא התקבל כלל מהתובע (ראה עמ' 28 מהאמצע לסוף העמוד). עוד עולה מחקירתו של מר לביא כי תצהירו מכיל עדויות שמועה, כאשר אף המקור ממנו התקבלה אותה עדות השמועה לא פורט. זאת ועוד, מעדותו של החוקר מר לביא עולה כי מימצאי החקירה, כפי שמוצאים ביטוי בתצהירו, עניינם למעשה פרשנות סובייקטיבית, כפי שמר לביא מצא לנכון לפרש את ממצאי החקירה, כאשר מימצאים עובדתיים אלו אינם מוצאים ביטוי לא בדוחות החקירה / הודעות ולא בתצהירו. (ראה לדוגמא עמ' 29 שורה 5 לפרוטוקול, עמ' 29 שורה 12 - 13 לפרוטוקול). יצויין כי העד מר לביא מודה בעדותו, כי כפי שבתצהירו שם דברים בפי התובע, אשר בפועל לא נאמרו על ידי האחרון, כך ישנם דברים ששמע מפי התובע, שאינם מוצאים ביטוי בהודעות שרשם מפיו ואף הדגיש כי בחר - במתכוון - שלא לרשמם בהודעה. מר לביא לא נתן כל טעם מבורר לנקיטה בדרך זו של גביית הודעות (ראה עמ' 30 שורות 1 - 4). לאחר שקראתי בעיון את תצהירו של העד מר שלום לביא, את החומר שצרף (הודעות) לתצהיר זה ולאחר ששמעתי את עדותו מיום 19.9.05, מצאתי לקבוע כי אין ליתן כל משקל לחומר הראיות שהוגש באמצעות עד זה, שכן מצאתי את עדותו סתורה אל מול תצהירו, את עבודת החקירה שביצע מצאתי לא מקצועית ולא אמינה - בין השאר משהשיחות לא הוקלטו ואילו ברישום השיחות השמיט החוקר דברים שנאמרו לו על ידי הנחקרים, ואילו בתצהירו ציין דברים שהינם בבחינת עדות שמועה (אף מבלי לציין את מקורם) או ששם מילים בפי הנחקר, שנאמרו, אם בכלל, על ידי אחרים. מצאתי את גירסתו של העד, החוקר מר שלום לביא, מגמתית שהינה ברובה עדות שמועה או סברה, ללא כל ביסוס ענייני. משטענת הנתבעת להעדר שיתוף פעולה מצד התובע התבססה אך ורק על דוח החוקר - הרי שטענה זו נסתרה מניה וביה. בקליפת האגוז בלבד אציין כי ככל שטענות הנתבעת - כי התובע סרב למסור פרטים אודות מצב הרכב עובר לאירוע וכי התובע סרב לעבור בדיקת פוליגרף - נטענו על מנת לבסס טענה להעדר כיסוי ביטוחי, הרי שעובדתית התובע לא סרב לעבור בדיקת פוליגרף והדבר עולה גם מעדותו של החוקר מר לביא (ראה עמ' 29 לפרוטוקול), ובכל מקרה, אין חיוב בפוליסה לעבור בדיקת פוליגרף כתנאי לתשלום תגמולי הביטוח, ואילו עמידת הנתבעת על טענה זו נגועה גם בחוסר תום לב. מעבר לנחוץ אציין כי כל אמצעי המיגון שחוייב בהם התובע על פי הפוליסה הורכבו ופעלו לכאורה בעת גניבת הרכב (ראה נספח ה' לתצהיר התובע) ובכל מקרה, טענת הנתבעת בעניין זה הינה בבחינת טענת סרק. בסופו של עניין, לסיכום הטענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי - מצאתי לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את עצם קרות האירוע הביטוחי (הגניבה של הרכב) ואולם הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של חריג לפוליסה. לפיכך חייבת הנתבעת לשאת בתגמולי הביטוח בגין האירוע הביטוחי ובהתאם לתנאי הפוליסה. באשר לשווי הרכב: בהתאם להלכה וגם בהתאם לפוליסת הביטוח התקיפה בענייננו, התחייבה הנתבעת לשלם למבוטח את מחיר המחירון כפי שמופיע מול קוד הדגם של הרכב במחירון לוי יצחק, אשר גם שימש בסיס לקביעת הפרמיה. טענת הנתבעת לפיה מצבו של הרכב גרוע יותר בשל תאונות שעבר - לא הוכחה אף בראשית ראיה. ההפך הוא הנכון. בהתאם לחומר הראיות שהונח בפניי, לרבות נספח יא' לתצהיר התובע (חוות דעת שמאי), עדותם של התובע, של מר יורם בן זקן ושל מר עדי זוהר, עולה כי אין כלל מקום להפחית משווי הרכב על פי המחירון. נכון כי יש להתחשב בכל המשתנים המופיעים במחירון לוי יצחק התקף למועד האירוע (לרבות הפחתות בגין מספר בעלים קודמים ו / או קילומטרז' - ככל שישנן הפחתות)- באופן מצטבר. בהתאם לחוות דעת השמאי (נספח ז' לתצהיר התובע) נלקחו כל המשתנים בחשבון (לרבות קילומטרז' ומספר בעלים קודמים) ובהתאם מחיר הרכב לקוד הרכב הספציפי ביום האירוע, עמד על 51,000 ₪ (ולמועד הגשת התביעה עמד על 53,242 ₪). הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית, למרות שקיבלה לידיה מסמכים רלוונטיים לעניין מצב הרכב עובר לאירוע, לרבות נזקים ותיקונים שבוצעו בו. אין מחלוקת כי ביום האירוע היה הרכב משועבד לחברת אלבר, במסגרת חוזה הלוואה שבין התובע לבין חברת אלבר. טוען התובע כי כתוצאה מסירוב הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח, נוצרו עיכובים בתשלום לחברת אלבר, ובכך נגרם לו נזק כספי. ואולם התובע לא הצליח להוכיח את הנזק אשר נגרם לו אצל אלבר ואת שיעורו, ואילו מהמסמכים שצרף התובע לתצהירו ואף ממסמך אלבר מיום 9.10.05, לא ניתן לגזור את שיעור הנזק הנטען. האמנתי לתובע כי במגעיו עם הנתבעת, בקשר עם דרישתו לתשלום תגמולי הביטוח שסורבה, נגרמו לו הוצאות כלליות ועוגמת נפש. כאומדנא דדיינא אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ₪. בסופו של יום, לאחר שבחנתי טענות שני הצדדים, מצאתי כי סכום תגמולי הביטוח ותשלום הנזקים שעל הנתבעת לשלם לתובע עומד על סך של 58,242 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (6.8.03). בהתאם אני מחייבת הנתבעת, מגדל חברה לביטוח בע"מ, לשאת בנזקיו של התובע, בסך 58,242 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.8.03 ועד לתשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט אשר נגרמו לתובע (שכר המומחים, העדים ואגרת המשפט), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע כל תשלום ע"י התובע ועד לפרעונו המלא בפועל. וכן תישא הנתבעת בשכר טירחת ב"כ התובע בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. ביטוח פריצה / גניבה