עבודה במכון רנטגן בזמן הריון: לפני תביעת התובעת עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. התובעת, ילידת 1969, היתה מעורבת בתאונת דרכים ביום 93/3/24, עת נסעה ברכב נהוג בידי הנתבע מס' 1. הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") היא חברת הביטוח בה היה מבוטח רכבו של הנתבע מס' 1. הצדדים אינם חלוקים בשאלת חבותה של הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה כתוצאה מהתאונה והמחלוקת ביניהם היא בשאלת גובה הנזק בלבד. הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, מחוץ לכתלי ביהמ"ש, בדבר מנויו של ד"ר א. פרנקל כמומחה אורטופד בתיק זה. במסגרת זו הוגשה לפני חוות דעתו של ד"ר פרנקל, ומתוך סיכומי הצדדים ברור הדבר כי הם רואים את מינויו כמינויו של מומחה מטעם ביהמ"ש. א. הנכות: בסיכום חוות דעתו קובע ד"ר פרנקל: "הגב' תקוה נפגעה בתאונת דרכים וסבלה מכאב בצואר. טופלה במנוחה, צוארון, מידרסים, תרופות נוגדות דלקת ופיזיותרפיה. סובלת עדיין מידי פעם מכאב בצואר, כשבבדיקה הקלינית קיימת רגישות קלה על פני חוליות צואריות תחתונות וכאב קל בסוף הטווח. מצבה סופי. בגין התאונה הנדונה, נותרה נכות צמיתה, בתחום האורטופדי, בגובה של 5% לפי סעיף 35(ב) א+ב מחולק ל2-, מותאם, של התקנון של המוסד לביטוח לאומי." התובעת היתה בזמן התאונה בת 24 והיום היא בת 28 שנים. היא אחות מוסמכת במקצועה ועבדה ערב התאונה במכון הלב (המחלקה הקרדיולוגית) של בית החולים הדסה עין-כרם בירושלים. במסגרת עבודתה עבדה התובעת בחדר הצינתורים, השתתפה בצינתורים וטיפלה בחולים שעברו את אותן הבדיקות. בתצהירה מתארת התובעת את עבודתה בחדר הצינתורים בזו הלשון: "עבודתי, ובמיוחד העבודה בחדר הצינתורים, הינה עבודה קשה המחייבת שעות עבודה רבות ובשעות לא מקובלות (שעות בוקר מוקדמות ושעות ערב מאוחרות). במהלך העבודה אני נדרשת באופן קבוע לבצע מאמצים גופניים - הכוונה לעבודה המבוצעת כל כולה בעמידה במשך שעות רבות ורצופות, לשימוש הממושך והמתמשך בסינור עופרת כבד מאוד להגנת חלקי הגוף השונים מפני קרינת הרנטגן, העברת חולים משולחן הצנתורים למיטה וכיו"ב פעולות סיעודיות שאחיות נוהגות לעשות במסגרת טיפול בחולים במסגרת בית חולים (רחצה, הרמה והיפוך במיטה, מקלחת, החלפת מצעים, סירים וכיו"ב)." את העבודה במחלקה זו מתארת התובעת בע"מ 5, 6 לפרוטוקול כך: "העבודה במחלקה שבה אני עובדת היום היא קשה ומפרכת במובן זה שאחרי שמוציאים את הצינור מרגלו של המצונתר צריך לשים משקולת על הרגל. זאת אומרת שהחולה שוכב על הגב ולא לזוז. המשקולת צריכה להשאר על הרגל מינימום 8 שעות. במידה ומדובר בחולה נקבה עלי להכניס, במקרה הצורך, סיר שתן מתחת לישבן. כשהחולה מחובר למשקולת אסור לו לזוז לחלוטין. אני כאחות צריכה למלא את כל צרכיו, עלי להסתכל על המוניטור, לבדוק לחצי דם. כאשר שמים משקולת על חולה, לפעמים יש נפילה בלחץ דם ואז צריך להזיז את החולה. צריך להעלות לו את הרגלים ולהוריד לו את הראש כדי שהדם יגיע לראש. לבדוק נוזלים וחמצן. לפעמים חולים מדממים דרך העורק ויש צורך ללחוץ על הפתח בעורק. חולים שסובלים מאי-ספיקה יש להם בצקות ברגלים ובכלל ואז יש להם קושי לרדת מהמיטה או לעלות בחזרה. צריך ללכת איתם לשירותים. יש חולים שנשארים יום נוסף ואז כבר מותר להם לרדת מהמיטה ואז צריך ללוות אותם לשירותים ולעזור להם. כאשר אסור להם לזוז מהמיטה אני עוזרת להם לעשות את צרכיהם בסיר. אני צריכה גם להאכיל אותם ולהשקות את החולים ולרחוץ אותם, להחליף מצעים." מתוך תאורים אלה אין ספק שנכותה של התובעת פוגעת בכושר עבודתה ולכן היא נכות תפקודית. עבודתה של התובעת כאחות, תהא המחלקה שבה עבדה או תעבוד אשר תהא, כרוכה במאמץ פיזי, בעמידה שעות ארוכות על הרגליים, בהליכה, בהרמת חולים או הזזתם על מיטתם, ברחצתם ובסיוע להם בצרכיהם וכיוצ"ב מטלות הכרוכות בפעולות פיזיות. לדבריה, עבודתה נעשית במשמרות ובהן משמרות ערב ועד חצות הליל. נכותה של התובעת נקבעה בשל רגישות על פני חוליות צוואריות תחתונות ובשל כאב קל בסוף טווח התנועה, כאבים מסוג זה באים לידי ביטוי במהלך שעות עבודה מרובות בעבודה מסוג זו של התובעת. יאמר כאן כי המונחים המשפטיים "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו-"אובדן השתכרות או אובדן כושר התשכרות" הם מונחים שונים - ואין לומר שנכות רפואית או תפקודית מביאה בהכרח לאובדן הכנסה - וראה פסק דינו של כב' השופט ת. אור בע"א 93/3049, גירוגיסיאן נגד רמזי (פורסם בתקדין עליון כרך 95(2) עמ' 181). על כך אעמוד בהמשך. ב. הנזק: 1.כאב וסבל - התובעת לא אושפזה בעקבות התאונה והיא שוחררה מחדר המיון עוד באותו היום. כאמור, נקבעו לה חמישה אחוזי נכות צמיתה. לא הובאו לפני ראיות כי בשל נסיבות מיוחדות המצביעות על סבל מיוחד, ממנו סבלה התובעת בעקבות פגיעתה, יש הצדקה לפצוי בגין ראש נזק זה בשעור העולה על שעור הנכות שנקבעה לה. לפיכך, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה כשעור נכותה. אני פוסק לתובעת בגין כאב וסבל סכום של 5,965 ש"ח. על סכום זה יש להוסיף ריבית כחוק החל מיום התאונה ועד מועד התשלום בפועל. 2.אובדן השתכרות בעבר - לאחר התאונה לא שבה התובעת לעבודתה במשך שבועיים עד שלושה שבועות. אף על פי כן, אין חולק כי משכורתה שולמה לה, במלואה, ע"י מעבידתה גם בעבור תקופה זו. לאחר תקופה זו חזרה התובעת לעבודה סדירה ובמשמרות בחדר הצינתורים של המחלקה הקרדיולוגית. עפ"י תצהירה, שהוגש כעדותה הראשית, בסוף שנת 1994 הפסיקה לעבוד בחדר הצינתורים והיא החלה לעבוד בטיפול בחולים לאחר שעברו צינתור. לטענתה, מעבר זה נבע בעיקר בשל הכאבים והמגבלות שבאו לה כתוצאה מן התאונה. עוד טוענת התובעת כי מעבר זה הביא עמו ירידה בשכרה שכן, בחדר הצינתורים קיבלה היא בונוס עבור כל צינתור בו השתתפה מעבר לשלושת הצינתורים הראשונים - תוספת שאין מקבלים בטיפול בחולים שלאחר צינתור. אובדן זה בשכרה שבעבר תובעת היא מידי הנתבעת. בחקירתה על תצהירה הסתבכה התובעת בתשובותיה לשאלות שנשאלה - וזאת בלשון המעטה. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת אמרה התובעת: "עברתי מחדר צינתורים למחלקת אישפוז המיוחד בחודש ינואר 94', כ5- חודשים לפני שנכנסתי להריוני האחרון." (עמ' 6 שורות 26-27). כזכור, בתצהירה מסרה כי עברה למחלקת יא"מ (יחידת אשפוז מיוחדת) בסוף שנת 94'. כשנשאלה לפשר שוני זה, בין תצהירה לעדותה בע"פ, אמרה התובעת: "... אני מבקשת לתקן את עצמי, אני עברתי ליא"מ בסוף שנת 94'. בתחילת שנת 94' אני עברתי לחדר קרדיולוגיה, זה אותו צוות שנמצא בחדר צינתורים, אבל אני לא נכנסתי לחדר צינתורים מינואר 94' אלא הייתי במחלקת קרדיולוגיה." (עמ' 7 שורה 6). גרסתה זו של התובעת איננה מופיעה בתצהירה. כשנשאלה מדוע לא הזכירה בתצהירה את עובדת מעברה מחדר צינתורים לחדר קרדיולוגיה כבר ב94-/1 השיבה התובעת "אינני יודעת" (עמ' 8 שורה 6). עוד אמרה בחקירתה הנגדית (עמ' 7 שורה 8) כי איננה זוכרת מתי עברה ליא"מ אבל זה היה לקראת סוף 94'. התובעת הסכימה כי המחלקות השונות בהן עבדה רשומות בראש כל תלוש משכורת שלה. כשהוצגו לפניה תלושי משכורתה הודתה כי למעשה עברה מחדר צינתורים ליא"מ כבר "מאמצע 94'" (עמ' 7 שורה 22), בניגוד מוחלט למה שמסרה בתצהירה ובתחילת חקירתה עליו. עוד מסרה התובעת כי התוספות האמורות, אותן קיבלה עבור צינתורים, מופיעות בתלושי משכורתה. מתלושי המשכורת עולה כי קיבלה תוספות עבור צינתורים עד חודש אפריל 94'. מתשובתה האחרונה הנ"ל של התובעת ומתלושי משכורתה עולה בעליל כי עבדה במחלקה הקרדיולוגית, ובצינתורים, עד חודש אפריל 94' והיא עברה למחלקה אחרת החל מחודש מאי 94'. בסופו של דבר הואילה גם התובעת להודות בכך באומרה: "זה נכון, כנראה שעברתי ליא"מ מאמצע 94'" (עמ' 7 שורה 22). בתשובה לשאלה אחרת אמרה התובעת: "אחות בהריון אסור לה לעבוד בחדר צינתורים בתקופת ההריון. ידועים מקרים שאחיות בהריון כן עבדו בחדר צינתורים לאחר 3 חודשי הריון ראשונים, אבל בעיקרון זה אסור." (עמ' 6 שורות 21-23). במקום אחר הסבירה איסור זה בקרינת הרנטגן שבחדר הצינתורים. בהמשך מסרה התובעת כי נכנסה להריון בחודש מאי 94'. מתלושי המשכורת שלה עולה כי באותו חודש ממש, מאי 94', עברה מן המחלקה הקרדיולוגית למחלקה האחרת. נוכח נסיונה של התובעת להסתיר את המועד האמיתי שבו עברה למחלקת יא"מ, ולאור האמור לעיל, מאמין אני כי יש קשר ברור בין עובדת היכנסה להריון במאי 94' ובין מעברה למחלקה אחרת באותו החודש ממש. נסיונותיה של התובעת לקשור בין מעברה למחלקת יא"מ ובין נזקיה כתוצאה מהתאונה קרסו בחקירתה הנגדית - וזו העלתה, בבירור, קשר בין הריונה ובין מעברה זה, משום שהריונה חייב את יציאתה מחדר הצינתורים. לפיכך, אני מקבל את עמדת הנתבעת וקובע כי לא הוכח קשר כלשהו בין נזקי התובעת כתוצאה מהתאונה ובין מעברה למחלקת יא"מ. הוכח, מאידך, קשר כאמור בין הריונה ובין מעברה ליא"מ. אין על הנתבעת חובה לפצות את התובעת בגין אבדן שכרה כתוצאה מהריונה. מעבר לאמור לעיל, עיון בתלושי משכורתה של התובעת מגלה כי גם לאחר שעברה ליא"מ לא ירד שכרה, גם לא במונחים ריאליים, ואף עלה. גם לאחר שעברה ליא"מ המשיכה לעבוד במשמרות לרבות משמרות ערב ולילה - עד שעת חצות. ב"כ התובעת מבקש להשוות בין שכרה של התובעת ערב התאונה ובין שכרה בחודשים דצמבר 95' עד אפריל 96'. בחודשים אלה השתתפה התובעת בקורס לטיפול נמרץ, ושכרה בתקופת הקורס אינו כולל תוספות אותן היא קיבלה בתקופת עבודתה במחלקת קרדיולוגיה ובמחלקת יא"מ. בתקופה זו, שבין חודש התאונה - 93/3 ועד 95/11 לא ירד שכרה במונחים ריאליים וכאמור אף עלה. יש להניח שעם סיום הקורס תעבוד במחלקה לטיפול נמרץ שאז תחזור ותקבל את התוספות להן היתה רגילה בתקופת עבודתה במחלקות השונות. נראה לי שהבסיס הנכון להשוואה הוא בין שכרה שלפני התאונה ובין שכרה שלאחריה, עד תחילת הקורס לטיפול נמרץ, והשוואה זו מגלה כי לא היה לה הפסד הכנסה בעבר, גם לא לאחר שעברה ליא"מ. הנה כי כן, על אף קביעתי כי נכותה של התובעת היא נכות תפקודית נחה דעתי כי לא סבלה מאובדן הכנסה בעבר כתוצאה מן התאונה. בסיכומיה מסכימה הנתבעת לשלם לתובעת, בגין העבר, את שכרה בתקופת שלושת השבועות שלאחר התאונה, בהם לא עבדה, על אף שאין חולק כי גם בעבור תקופה זו קיבלה שכר מלא. לפיכך, אני פוסק לתובעת בעבור תקופה זו את שכרה, לפי שכרה החודשי הממוצע שלפני התאונה - 3,150 ש"ח (ואין חולק על גובהו). הסכום המגיע לתובעת עבור שלושת השבועות בהם לא היתה כשירה לעבודה הוא 2,450 ש"ח. על סכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 93/5/1 ועד מועד התשלום בפועל. 3. אובדן כושר השתכרות בעתיד - כפי שקבעתי לעיל, נכותה של התובעת היא נכות תפקודית. עבודתה כאחות כרוכה במאמץ פיזי ניכר, במשך שעות רבות ובמשמרות. הדברים נכונים, ותהא המחלקה שבה תעבוד בעתיד אשר תהא. עבודתה זו כרוכה בהרמת חולים, בהזזתם בסיעוד - לרבות רחצה, נקיון ועזרה בשמירה על הגיינה אישית של כל חולה וחולה - וכיוצ"ב מטלות הכרוכות בעבודתה של אחות. אומנם, מצאתי שלתובעת לא נגרם אובדן הכנסה בעבר כתוצאה מהתאונה, יחד עם זאת, יש לזכור כי התובעת נפגעה בהיותה בת 24 והיא היום, בסה"כ, בת 28 שנים. כשדנים אנו באובדן כושר השתכרות עתידי אין בידינו נתונים מדעיים או מתמטיים מדוייקים, על פיהם ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים חד משמעיים, אם יפחת כושר ההשתכרות בעתיד ואם כן, באיזו מידה. עוסקים אנו כאן בשאלה מה צופן בחובו העתיד ואין לביהמ"ש אלא לנסות ולהעריך, הערכה סבירה, את מידת השפעתה של הנכות בעתיד. נדמה לי כי יהיה זה סביר והוגן להניח, שעם הגיל תלך ותגדל השפעת נכותה של התובעת על כושר עבודתה. כך, אם בשנים הראשונות לא היתה לנכות כל השפעה לענין זה, מפאת חוסנה הפיזי של התובעת בהיותה אישה צעירה, הרי שבשנים שלאחריהם תתחיל הנכות לתת אותותיה בכושר עבודתה במידה מועטה, והשפעתה של הנכות תלך ותגדל עם השנים - ובהחלט יתכן שלקראת יציאתה לגמלאות תהא אף גבוהה משעור הנכות שנקבעה לה. כיוון שכך, נראה לי, כי יהיה זה נכון לקבוע את אובדן כושר השתכרותה העתידי הממוצע של התובעת כשעור נכותה - 5%. אין חולק ששכרה הממוצע של התובעת ערב התאונה היה 3,150 ש"ח לאחר ניכוי מס. בחישוב אובדן כושר השתכרות יש לצאת מנתון זה תוך שערוכו להיום. שערוך זה מביא לתוצאה (בעיגול כלפי מעלה) של 5,000 ש"ח. לפיכך, אובדן שכרה החודשי העתידי של התובעת הוא בסכום של 250 ש"ח. התובעת היום בת 28 ועד יציאתה לגמלאות, בגיל 65, נותרו לה עוד 37 שנות עבודה. על בסיס נתונים אלה, ותוך היוונם (לפי מקדם הוון 267.9936) מגיעים הפסדיה בגין אובדן כושר השכרותה העתידי של התובעת לסכום של 66,998 ש"ח. על סכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. 4. עזרת הזולת - אין לפני ראיות כי התובעת נזקקת היום לעזרת הזולת או כי היא תזדקק לה בעתיד כתוצאה מהתאונה. אין לפני ראיות כי התובעת נזקקה בעבר לעזרת הזולת או כי סעד אותה אדם אחר בפועל. טוענת התובעת כי בתקופת אי כושרה לעבודה, במשך חודש אחד לאחר התאונה, סעדו אותה בני משפחתה, אולם היא נמנעה מהזמנתם לעדות ואין לפני נתונים המתייחסים להפסדים שנגרמו לבני המשפחה בשל כך. בנסיבות אלו מוכן אני להכיר בראש נזק זה בחישוב גלובלי, ואני פוסק לתובעת, בגין עזרת הזולת במשך חודש אחד שלאחר התאונה, סכום של 1,500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 93/5/1 ועד מועד התשלום בפועל. 5. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות - לא הוגשו לפני קבלות, או ראיות אחרות, על פיהן הוציאה התובעת סכומים כלשהם על נסיעות או טיפולים רפואיים. יש להניח שבהיותה עובדת בי"ח הדסה עין-כרם, שם טופלה, קיבלה היא את אותם הטיפולים חינם. בתשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו אליו מטעם ב"כ התובעת, אומר ד"ר פרנקל כי "סביר להניח שיש צורך במעקב רפואי ובטיפול פיזיוטרפי, בתדירות של פעם בשנה - שנתיים". בתשובה אחרת מסכים ד"ר פרנקל שיש לצפות שהתובעת תזדקק מפעם לפעם לתרופות לשיכוך כאבים ולתרופות אנטי דלקתיות. על בסיס נתונים אלה אני פוסק לתובעת, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד, עפ"י חישוב גלובלי, סכום של 2,500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. 6. ניכויי המל"ל - אין חולק כי התאונה שלפני היא תאונת עבודה בקרותה בשעה שהיתה התובעת בדרכה מעבודתה אל ביתה. התובעת הגישה תביעה מתאימה למל"ל באיחור, ולכן טרם נקבעה נכותה ע"י הועדה הרפואית של המל"ל, טרם קיבלה תשלום כלשהו מאותו מוסד ועניינה נמצא עדיין בדיון שם. בנסיבות אלה יש לנכות מהסכומים שנפסקו לה בפסק-דין זה, ניכוי רעיוני, את הגמלאות המגיעות לה מן המל"ל. מונחת לפני חוות דעת אקטוארית שערך רואה החשבון שי ספיר - נ/1א, אשר בניגוד לעמדת ב"כ התובעת, לא מצאתי בה כל פגם. בנ/1א ערך שי ספיר חישוב אקטוארי של גמלאות המל"ל המגיעות לתובעת, ואני מאמץ את חישוביו. מהסכומים שנפסקו לתובעת יש לנכות את גמלאות המל"ל, כפי שנקבעו בנ/1א, אותם יש לשערך להיום. אני פוסק לתובעת שכ"ט עו"ד בגובה 13% מהסכומים שנפסקו לה, לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, בתוספת מע"מ, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. פ ס י ק ת א בפסק-דין זה נפסקו לתובעת הסכומים הבאים: 1. כאב וסבל - 5,965 ש"ח, בצרוף ריבית כחוק החל מיום התאונה ועד מועד התשלום בפועל. 2. אובדן השתכרות בעבר - 2,450 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 93/5/1 ועד מועד התשלום בפועל. 3. אובדן כושר התשכרות בעתיד - 66,998 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. 4. עזרת הזולת - 1,500 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 93/5/1 ועד מועד התשלום בפועל. 5. הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים - 2,500 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. 6. מהסכומים שנפסקו לתובעת יש לנכות את תגמולי המל"ל עפ"י חישובו של שי ספיר בנ/1א, תוך שיערוכם ליום מתן פסק הדין. 7. שכ"ט עו"ד בגובה של 13% מהסכומים שנפסקו לתובעת, לאחר שנוכו מהם תגמולי המל"ל, בתוספת מע"מ, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים. ניתן ביום, 97/11/11, בהעדר הצדדים. ח. לחוביצקי, שופט תאונת דרכיםהריוןחוק עבודת נשים