פסק דין רקע מונחת בפני תביעה כספית בסך 2,652 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מהיר. לטענת חברת הביטוח הפניקס (להלן: "התובעת"), הונפקה לבקשת דהן יצחק (ולהלן:"הנתבע") פוליסת ביטוח (ולהלן:"הפוליסה") באמצעות סוכן הביטוח (ולהלן:"הסוכן"). הנתבע לא שילם לתובעת עבור הפוליסה ויתרת חובו עמדה בעת הגשת התביעה על סכום התביעה בצירוף ריבית והצמדה. הוסיפה התובעת כי למרות פניותיה החוזרות ונשנות ואף לאחר משלוח מכתב התראה, לא שילם הנתבע חובו לתובעת. לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור עלו בתוהו, לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה. הנתבע הכחיש טענות התובע מכל וכל. לשיטתו, הזמין רק הצעת מחיר לביטוח אצל הסוכן של התובעת, מר מימון הרוש. כתנאי לביטוח דרשה התובעת כי יערך סקר בעסקו של הנתבעת, והסוקר קבע כי נדרשת התקנת מערכת אזעקה. בסיכום בין הנתבע לסוכן סוכם כי התובעת תשתתף בעלות התקנת האזעקה בסך 800 ₪. המו"מ לביטוח נעשה למול אביו של הנתבע בעוד הנתבע עצמו לא נכח במו"מ מאחר ועדיין היה בשרות צבאי סדיר. הנתבע לא חתם על דוח הסוקר והכחיש את החתימה המופיע על דוח הסוקר. לא התקבל כל מכתב מהתובעת ואף לא הוגשה בקשה לתשלומים. לא התקבלה כל השתתפות באזעקה, ולדברי הסוכן הסיבה לאי העברת ההשתתפות נעוצה בעובדה כי התובעת ביטלה את הביטוח. בתאריך 16.7.07 במהלך פגישה בין אביו של הנתבע לסוכן (בעניין אחר) חזר הסוכן שוב על דבריו והוסיף כי לידיעתו אין לנתבע חובות לתובעת, ואף חזר והציע לנתבע לבטח את עסקו. תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שמורה תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. נטל הראיה הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו עליו הוא מוטל. נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות" (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598). לדידי, התובעת לא הרימה את נטל הראיה ולא הוכיחה כנדרש את תביעתה. התובעת לא הצליחה להפריך את עדויות הנתבע ואביו שהיו קוהרנטיות ואמינות בעיני וכל שטענה התובעת הוא לעניין חתימת הנתבע על דוח הסוקר ומדבריה עולה כי היא סבורה שהנתבע חתם על הדוח. תמוה בעיני מדוע התובעת לא טרחה להביא את הסוקר להעיד בפני או למצער את סוכן הביטוח. דברים אלו פועלים לרעת התובעת. יפים לעניין זה דבר כ' השופט גולדברג (עא 88 / 465 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו מה (4) 651, עמוד 658) הנסמך בדבריו בין היתר על דברי כ' הש' פורת: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." וכן יפים לעניין זה דברי כ' השופטת בן-עתו (עא 78 / 548 נועה שרון נ' יוסף לוי לה (1) 736, עמוד 760): "...כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". סוף דבר עדויות הנתבע ואביו היו קוהרנטיות, אמינות ומתאימות למסמכים שהוגשו. התובעת לא הצליחה להפריך את טענת הנתבע על אי חתימתו על דו"ח הסוקר ולא טרחה להביא לעדות את סוכן הביטוח או את הסוקר. ראיותיה מסתמכות על "עדות שמועה" של עובדת במחלקת הגבייה של התובעת ותו לא. אין בכך בכדי להרים את נטל הראייה המוטל עליה. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 1,800 ₪, בהתחשב בהחלטתי לעניין המחדל הדיוני, מיום 10.3.09. פוליסהחברת ביטוח