הדרת יורש

כתב האישום וההרשעה .1 X הוא אביהם של הקטינים X . אימם היא המנוחה X ז"ל. הקטינים, באמצעות אפוטרופסם, עו"ד יורם שגב, טוענים, כי הם בלבד זכאים ליטול חלק בירושת אימם, בעוד שאביהם אינו זכאי לכך מכיוון שהוא גרם למותה ואף הורשע בבית המשפט המחוזי בהריגתה ונידון ל- 14שנות מאסר. מלכתחילה הוגש נגדו כתב אישום בעבירת רצח, אולם בעקבות הסדר טיעון, שנכרת בין נציגת התביעה לבין פרקליטו, הומר האישום לעבירת הריגה והוגש כתב אישום מתוקן. אפרים הודה בעצמו, בבית המשפט שדן בעניינו, בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והורשע כאמור בעבירת הריגה לפי סעיף 298לחוק העונשין (עמ' 17- 18לפרוטוקול הדיון המצורף לסיכומי בא-כוחו של אפרים, עו"ד יעיש). לשם השלמת התמונה אעיר כי נמניתי עם חברי המותב אשר הרשיע את אפרים בעבירה האמורה, וכעת אני דן בהיבט האזרחי של ההרשעה. פסולי ירושה - סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה .2ילדיו של אפרים טוענים, כי לנוכח הרשעה זו אין אביהם זכאי להיות יורש של אימם המנוחה, והם סומכים טיעוניהם על הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה : "(א) אלה פסולים לרשת את המוריש: (1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו." מהו פירושו הנכון של הביטוי "במתכוון", והאם ניתן לקבוע כי אפרים גרם במתכוון למות אשתו למרות שהורשע בהריגה לפי סעיף 298לחוק העונשין, ולא בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)? על כך ייסוב הדיון בפסק-דין זה. .3ההוראה שבסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה תפורש לפי תכלית החקיקה שהועיד לה המחוקק, ומבין כל המשמעויות הלשוניות שיש להוראה זו, עלינו לחלץ את המשמעות המשפטית אשר מקדמת את תכלית החקיקה שלה (בג"צ 869/92[1], בעמ' 704, מול ה, עמ' 705מול א; ע"א 93/88[2] ד"נ 40/80 [3], בעמ' 701). ההוראה האמורה דנה במי שפסולים לרשת את המוריש, בין כיורשים לפי דין ובין כיורשים לפי צוואה . ביסודו של סעיף 5(א)(1) הנ"ל מונח העיקרון, כי מי שהורשע בגרימת מותו של המוריש הפוטנציאלי במתכוון (והדגש הוא על יסוד הכוונה לגרום למותו), אינו זכאי ליהנות מהירושה שהשאיר אחריו המנוח. המחוקק אמר את דבריו באורח כללי, ולא פירט אילו עבירות באות בגידרו של סעיף זה. ניסוח זה אינו מקרי כל עיקר. המסקנה הנובעת ממנו היא, שהמחוקק מונע מאדם לזכות בירושה , אם הורשע בגרימת מותו, במתכוון, של מוריש פוטנציאלי, ויהא הלבוש המשפטי של העבירה אשר יהא. עיקר הדברים הוא שניתן יהיה להסיק מהמערכת העובדתית שהעבירה מושתתת עליה, כי גרימת המוות נעשתה במתכוון. הייתי מוסיף ואומר כי לא בכדי נרשם בסעיף 5(א)(1) הביטוי "במתכוון" ולא ביטוי אחר כמו "בכוונה תחילה", שנמנה עם יסודותיה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. אילו היה נרשם ביטוי מיוחד זה ("בכוונה תחילה"), היה המעיין עלול לטעות ולחשוב, כי המחוקק סייג את תחולת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה לעבירת רצח בלבד. אולם, המחוקק לא סייג את תחולת הסעיף לעבירה האמורה, והלבוש המשפטי שניתן לעבירה - בה הורשע היורש הפוטנציאלי - אינו חשוב; עיקר הדברים הוא, שהיסוד הנפשי של "במתכוון" יתקיים במערכת עובדתית מיוחדת המהווה בסיס להרשעה בגרימת מותו של המוריש. גרימת מוות שאינה פוסלת יורש .4ראוי להדגיש, כי לא כל מי שגורם למותו של אדם יהא פסול מלרשת אותו, אלא רק זה אשר, בנוסף לביצוע המעשה הפלילי של הקטילה, גם התכוון לקטול את המוריש. ברור מכאן, כי מי שקטל את המוריש או גרם לקטילתו שלא במתכוון - הוראת הסעיף לא תחול עליו, והוא לא יהיה פסול מלרשת את המנוח. ניטול לשם הדגמה מקרה שבו נוהג אדם במכונית, כאשר אשתו יושבת לידו. הוא גורם באשמתו, ובהתנהגותו הרשלנית, לתאונה בה מוצאת האישה את מותה. הוא מורשע בעבירה של גרימת מוות בהתרשלות (לפי סעיף 304לחוק העונשין); במצב דברים כזה אין לומר כי הנהג התכוון להביא למות אשתו מכיוון שהתנהגותו היתה נגועה ברשלנות ובהפרה של חובת זהירות, בעוד שיסוד הכוונה להביא למותה יוצא באורח מפורש מיסודות העבירה ("הגורם שלא בכוונה למותו של אדם") ואינו עולה מתוך הנסיבות העובדתיות. ודוגמא נוספת: אדם מנקה את נשקו האישי כאשר אביו יושב לידו. האדם מבצע פעולה רשלנית כלשהי שבעטיה נפלט כדור, והאב מוצא את מותו. גם כאן אין לומר, כי היורה התכוון להמית את אביו, ונראה שמות האב, כמו מותה של האישה בתאונה הקטלנית, נגרם כתוצאה מהתנהגות בלתי-זהירה, המהווה אמנם עבירה פלילית של גרימת מוות בהתרשלות, אך היא נעדרת יסוד של כוונה להביא למות הקורבן. ועוד דוגמא: אדם הורג את אימו ומובא לדין על עבירת רצח. הוא אינו מורשע, מכיוון שהיה חולה נפש בעת ביצוע העבירה וביצע את המעשה במצב פסיכוטי ובלא שהיה אחראי למעשיו. בשני המקרים ההיפותטיים הראשונים (גרימת מוות בהתרשלות) לא הורשעו אותם יורשים בעבירה שיש בה יסוד של כוונה לגרום את מותו של המוריש, וכוונה זו גם אינה נלמדת מתוך העובדות הצריכות לעניין. במקרה השלישי, לא הורשע הבן כל עיקר ברצח אימו, אף שביצע את מעשה הקטילה, מכיוון שלא היה אחראי למעשיו. על כורחך אתה אומר כי בכל הנסיבות האמורות, לא ניתן יהיה להדיר אף אחד מהיורשים הללו מן הירושה המגיעה להם - לפי דין או לפי צוואה - מכיוון שלא הורשעו בגרימת מותם של המורישים הפוטנציאליים במתכוון; וכיוון שכך אין הם באים בגידרם של היורשים שסעיף 5(א)(1) דן בהם ומטביע על מצחם "אות קין" של פסלות חוקית ומוסרית מלרשת את המוריש. תחולת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה - על מי? .5על מי, אם כן, תחול הוראת סעיף 5(א)(1)? נראה שההוראה תחול, ללא ספק, על מי שהורשע בעבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(1)(2)(3), לחוק העונשין, שכן בכל אחד מהם דרוש רכיב נפשי של "במזיד" או "בכוונה תחילה" לגרימת המוות; ואם יסוד זה מתקיים בעבירת רצח של מוריש על ידי יורש - פירוש הדבר הוא שמתקיים גם היסוד של "במתכוון", אשר קיומו נדרש בסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה , לשם הדרת יורש מהירושה המגיעה לו לפי דין או מכוח צוואה . הוראת הסעיף תחול לא רק על הרשעה בעבירת רצח, אלא גם על הרשעה בעבירות אחרות שבמרכזן גרימת מותו במתכוון של המוריש הפוטנציאלי, על ידי היורש הפוטנציאלי. הרשעה בעבירת הריגה כעילה לפסול יורש .6מה יהיה הדין הראוי במקרה, כמו בענייננו, שבו קוטל היורש את המוריש ומורשע בעבירה של הריגה ולא בעבירת רצח? ההוראה שבסעיף 298לחוק העונשין קובעת כי: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו עשרים שנה". השופט יעקב קדמי מסביר בספרו "על הדין בפלילים" (חלק ב) עמ' 442, כי עבירת ההריגה היא "עבירה של כוונה" כדבריו: "א. לנוכח ההגדרות החקוקות של שלוש עבירות ההמתה, עבירת הריגה הינה עבירה-של-כוונה, אשר תחומיה מן ההיבט של היסוד הנפשי שבעבירה הם למן סף הכניסה של הלך נפש של 'פזיזות', ועד לקו היציאה של הלך נפש המבטא את היסוד הנפשי 'המיוחד' ('כוונה תחילה' ו'זדון') הדרוש להרשעה ברצח. (הדגשתי - ד' ב' א'). ב. במצב דברים זה יבואו בגדר הריגה: (1) גרם מוות - במעשה או במחדל ב'פזיזות' (ובכך נבדלת ההריגה מגרימת מוות בהתרשלות לפי סעיף 304לחוק העונשין). (2) גרם מוות - במעשה או במחדל - ב'כוונה', שלא נתמלאו לגביו הדרישות המיוחדות לביסוס הרשעה ברצח (ובכך נבדלת ההריגה מרצח לפי סעיף 300לחוק העונשין)". (ההדגשות במקור - ד' ב' א'). בהמשך הדברים מוסיף המחבר הנכבד על מה שאמר, והוא מסביר: "עבירת ההריגה כוללת לא רק מעשים המלווים ב'פזיזות', אלא - גם מעשים המלווים ב'כוונה ממשית' שאינם באים בגדר רצח, לאמור: (1) מעשים המלווים בכוונה לגרום חבלה גופנית בלבד - להבדיל מ"כוונת קטילה" - והמסתיימים במותו של הקורבן. (2) מעשים המלווים בכוונה לגרום מוות, שאינם באים בגדר רצח בשל כך שלא נתמלאו לגביהם כל הדרישות המיוחדות להרשעה בעבירה לפי סעיף 300לחוק העונשין" (שם, עמ' 448). (הדגשתי - ד' ב' א') ההיבטים העובדתיים של ההרשעה .7פרופ' שילה אומר בספרו פירוש לחוק הירושה , תשכ"ה- 1965, עמ' 70: "לא כל הרשעה בהריגה תגרור ממילא פסלות בנוגע לירושה ; על בית המשפט הדן בהיבט המשפטי האזרחי, לבדוק ולבחון את פסק הדין הפלילי ולהחליט מה היתה הסיבה להרשעת היורש הפוטנציאלי בהריגה. לעיתים ייפסל גם לירושה ולעיתים יירש, הכל לפי נסיבות העניין." כלומר: הבדיקה הפרטנית של כל מקרה, על עובדותיו המיוחדות, היא העיקר, ועל פיה ייקבע אם היורש המסוים בא או אינו בא בגידרו של סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה . בבדיקה זו נתחקה לא רק על המסכת העובדתית המיוחדת למקרה, אלא גם על המשמעות המשפטית הנודעת לה, על רקע היסודות המרכיבים את העבירה בה הורשע היורש לפי הדין וההלכה הפסוקה. .8אלה העובדות המרכזיות שבכתב האישום המתוקן, בהן הודה X בעצמו, לפני שופטיו, בהליך הפלילי: "5(א) כשאליז עמדה רכונה ליד המראה כאמור בסעיף 4(ב) ניגש אליה הנאשם מאחוריה והלם בראשה בעזרת משקולת עטופה במגבת. (ב) כתוצאה מהמהלומה נפלה אליז על המיטה שבחדר, כשהיא ממלמלת, מבקשת וקוראת לעזרה. .6הנאשם כיסה את ראשה של אליז בכרית, מגבת ושמיכה, ולחץ את פניה בידיו. .7בין הנאשם ואליז התפתח מאבק, שכתוצאה ממנו נפלה אליז מהמיטה. הנאשם גחן עליה, לחץ על גרונה וגרם למותה על ידי חנק." כתב האישום כולל עובדות נוספות, אולם הבאתי רק את העובדות המיוחדות שיש בהן כדי להצביע על רצף פעולותיו, ברגעים שבהם ביצע את ההריגה, ועל הלך נפשו ברגעים אלה ממש. ברור מתוך המסכת העובדתית כי פעולת הקטילה בוצעה בשלושה שלבים: (1) X בא אל המנוחה מאחוריה והלם בראשה בעזרת משקולת עטופה במגבת; כלומר: הוא ביצע פעולת הכנה ויצר כלי משחית כאשר נטל משקולת ועטף אותה במגבת. לאחר פעולת ההכנה עשה מעשה והלם בראשה של המנוחה. (2) המנוחה נופלת על הארץ וX איננו מרפה: הוא מכסה את ראשה בכרית, בשמיכה ובמגבת ולוחץ על פניה בידיו; כך נוצר תהליך של קטילה בחניקה שהמשכו וסיומו בשלב השלישי: (3) מתפתח מאבק בינו לבין אשתו, הוא ממשיך במעשיו, גוחן מעליה, לוחץ על גרונה וחונק אותה למוות. .9מערכת עובדות זו ניצבת, לאמיתו של דבר, בתוך המרחב העובדתי והמשפטי של עבירת רצח מכיוון שיש בה הכנה, החלטה להרוג ומימוש ההחלטה בדם קר, קרי, בהיעדר קינטור (ע"פ 29/79 [4]). וגם אם לא נתקיימו כל רכיביה של עבירה זו, נראה לי, שהמערכת העובדתית האמורה עומדת קרוב מאוד ל"קו היציאה" (כהגדרת השופט קדמי) מעבירת הריגה לעבירת רצח, והיא משיקה, לפי רכיביה העובדתיים, לעבירת רצח. תשתית זו מצביעה לפחות על אותה כוונת קטילה הדרושה בעבירת הריגה, על פי האמור במובאה הנ"ל מדברי השופט קדמי ("מעשים המלווים בכוונה לגרום מוות, שאינם באים בגדר רצח בשל כך שלא נתמלאו לגביהם כל הדרישות המיוחדות להרשעה בעבירה לפי סעיף 300לחוק העונשין" (שם, עמ' 448). כלומר: העובדות הללו מצביעות הן על הכוונה שגמלה בליבו של אפרים להביא לקטילת אשתו, והן על המעשים שבוצעו כדי להביא את הכוונה הזו לכלל מימוש. רצף המעשים הללו מוליך אל המסקנה הבלתי נמנעת, לפיה היתה לאפרים כוונה לקטול את אשתו והוא נתן לכוונה זו ביטוי מוחשי. מכאן ואילך תחול עליו, באורח בלתי-נמנע, הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה , על כל מרכיביה, והוא ייפסל מלרשת את המנוחה. הבאת ראיות נוספות בהליך האזרחי .10במהלך הדיון לפניי ביקש בא-כוחו הנכבד של אפרים (עו"ד יעיש) להביא עדויות רפואיות על מצבו הנפשי של מרשו עובר לביצוע העבירה. דחיתי בקשה זו ואמרתי (בהחלטה מיום 24.12.92) כי חומר הראיות בתיק הפלילי, כמו גם הכרעת הדין וכתב האישום (במקרה של הודאה בעובדות), מהווים בסיס יחיד להסקת מסקנה לגבי הרשעתו של יורש בגרימת מותו במתכוון של המוריש. עו"ד יעיש צירף לסיכומיו את הכרעת הדין וגזר הדין, כתב-אישום וכן חוות-דעת רפואיות על מצבו הנפשי של אפרים. עיינתי רק בהכרעת הדין ובגזר הדין וכן בכתב האישום כדי לעמוד על הבסיס העובדתי שהאישום נסמך עליו, שהרי מדובר כאן בהודאה של נאשם ולא בממצאים שנקבעו לאחר דיון משפטי. גזר הדין עומד על מצבו הנפשי של אפרים, ובין השאר, מתייחס המותב שישב בדין גם לתרופות-נגד-דיכאון שנהג ליטול ונטל לפני ביצוע העבירה. אכן, בשלבים הראשונים של הדיון (ועוד בשלב המעצר לצורכי חקירה) כפר בא-כוחו של הנאשם בביצוע העבירה וטען, כי מרשו אינו בר-עונשין וכי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. בידי בא-כוח הנאשם היו חוות-דעת של מומחים, גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה, ועל פי חוות הדעת הללו הסכימה התביעה להמיר את סעיף האישום מרצח להריגה בתחומיו של הסדר הטיעון, כפי שנאמר בגזר הדין. בא-כוחו של אפרים לא הוסיף לטעון דבר לעניין היעדר אחריותו הפלילית של מרשו, ופירוש הדבר הוא שהנאשם עמד, בהליך הפלילי, בחזקת שפוי לפי הוראת סעיף 18לחוק העונשין. חזקה זו לא נסתרה, והוא הורשע לפי הודאתו האישית בכל העובדות שנכללו בכתב האישום. .11הפסלות לרשת מבוססת על הרשעתו של אפרים, בהליך פלילי, בעבירה של הריגה על פי הנסיבות העובדתיות שנכללו בכתב האישום; והבחינה העניינית של נסיבות אלה מצביעה על גרימת מותה של המנוחה במתכוון. העדויות הנוספות שרצה עורך הדין הנכבד להגישן - אינן יכולות לשנות דבר לעניין ההרשעה, שכן היא עומדת בעינה מכוח פסק הדין בהליך הפלילי; והרי ברור ומובן הוא כי לא אוכל, בתחומיו של פסק-דין זה, לשנות את ההרשעה באופן כלשהו. פסק הדין המרשיע הוא סוף פסוק, לעניין היותו של אפרים פסול-ירושה , אלא אם כן יבוטל בערעור. ראוי להדגיש, כי פסק הדין המרשיע הוגש בענייננו לא על פי הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], אלא מכוח ההוראה הישירה והמיוחדת שבסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה . סעיף 42א לפקודת הראיות מכיל הוראה המהווה דין כללי, אשר מכשיר כראיה תקפה את הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי, המוגש כראיה בהליך אזרחי. לעומת זה ההוראה שבסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה מהווה חוק מיוחד החל בענייני ירושה בלבד, והוראתו אינה דורשת הסתמכות דווקא על פסק-דין פלילי חלוט. משמעות הדברים היא, שאם תלוי עדיין ערעור על פסק הדין הפלילי נושא ענייננו - אין הדבר מונע את הגשתו של פסק הדין כראיה, בהליך זה שלפניי, לפי סעיף 5(א)(1) הנ"ל. סיכום .12על כורחך אתה אומר, כי אפרים גרם למות אשתו במתכוון, גם אם לא הורשע בעבירת רצח אלא בהריגה, שכן המסכת העובדתית שהודה בה מצביעה על גיבוש כוונה להרוג; ובכך בא בגידרו של סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה , והוא פסול מלרשת את המנוחה. כל רכיביו של סעיף זה נתקיימו כאן. התוצאה הבלתי נמנעת מכך היא שאפרים אינו זכאי להימנות עם יורשי אשתו. .13סיכומו של דבר: אני קובע כי ילדי המנוחה והם בלבד, זכאים לרשת את אימם המנוחה. האב פסול מלרשת את המנוחה. כל צד ישא בהוצאותיו בהליך זה. ניתן היום, 14.10.93, בהיעדר הצדדים ובאי-כוחם.ירושה