להלן פסק דין בנושא שבר קילה בעבודה (בקע מפשעתי) כתאונת עבודה: 1. רקע עובדתי א. הנתבעים היו בעת הרלוונטית בעליו ומנהליו של מפעל/חנות בשם המסחרי"הסרט הכחול", למכירת, פירוק, סחר ושיווק סוגי בשר שונים. ב. התובע קצב/מפרק בשר במקצועו עבד בחנותם/מפעלם של הנתבעים. ג. צד ג' הינה חברה לביטוח אשר הוציאה לנתבעים פוליסה לביטוח חבות מעבידים במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה. ד. התובע טוען כי ביום 16/5/88 במהלך הרמת רבע קדמי של בקר לצורך הוצאתו מהמקרר כדי לפרקו ובהעדר עזרה סבל לפתע מבקע מפשעתי (קילה). ה. תביעתו של התובע בביה"ד האזורי לעבודה כנגד הביטוח הלאומי להכרה באירוע כתאונת עבודה נדחתה הן בביה"ד האזורי לעבודה והן בערעור לביה"ד הארצי לעבודה. 2. גדר המחלוקת המחלוקת בין הצדדים נסובה על שאלת האחריות של הנתבעים לשבר (קילה) ממנו סבל התובע קרי, האם ארע השבר במועד ובמקום כנטען ע"י התובע ואם כן האם אחראים הנתבעים לאירוע ובאיזו מידה. 3. דרך ביצוע העבודה אופן ביצוע העבודה מוסכם על כל הצדדים: א. צורת הפירוק של רבע קדמי ואחורי של הבקר שונה בשל השוני במשקלם וצורתם כשרבע קדמי כבד וגדול יותר מרבע אחורי. ב. רבע אחורי היו מוציאים שני פועלים מחוץ למקרר ומפרקים בחוץ. ג. רבע קדמי היו מפרקים פירוק ראשוני בתוך המקרר, מפרידים הזרוע וחוצים הרבע לשני חלקים ומוצאים החוצה לצורך פירוק של שני החלקים בנפרד. ד. הוצאת הבשר אל מחוץ למקרר נעשית מתלייתו על מוט המותקן במקרר אל מוט המותקן מחוץ למקרר. ה. הוצאת הבשר אל מחוץ המקרר נעשית בשניים כשהאחד חובק את גוש הבשר, והשני מושך כלפי מעלה לצורך העברתו מוו התליה בתוך המקרר לוו התליה מחוץ למקרר. 4. אירוע התאונה א. למרות שאין מחלוקת כי העבודה של הוצאת הבשר מהמקרר היתה צריכה להעשות בשניים טוען התובע כי עקב העדרות העובד , העוזר, הקבוע נאלץ בהנחיית מעבידו הנתבע 1 לעבוד לבד וכבר תוך כדי עבודתו ברבע הקדמי הראשון באותו בוקר של יום העבודה הרים את הרבע, ניסה בידו השניה להעביר חלק מהרבע לתליה על וו אחר אך עקב המאמץ אירע הבקע והרבע הקדמי נפל בשלמותו לריצפת המקרר. ב. לאירוע התאונה לא היה כל עד ראיה. ב"כ התובע מבקש לתמוך גירסת מרשו בעדויותיהם של הנתבעים במל"ל ובביה"ד לעבודה שם חזרו על תיאור האירוע כמפורט לעיל. מקובלים עליי הסברי הנתבע 1(הנתבע 2לא היה בחנות בעת אירוע המקרה הנטען) כי: "כאשר כתבתי את המילים "הרים גוש בשר ונתקף כאב עז..." לשאלתך מאין לקחתי את זה - לקחתי את זה מהתובע". (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 8-7) "... כתבתי למל"ל מכתב ביום 89/3/89 (ת/4) - לא זכור לי אם היית בתמונה אבל המכתב נכתב על רקע סיפור שקיבלתי מהתובע עצמו. ... אני מעולם לא כתבתי שום מכתב ולא ציינתי בפני שום גורם שאני ראיתי את האירוע ובאמת לא ראיתי. ראיתי רק גוש בשר". (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 28-23) ג. לכאורה לא נסתרה טענת התובע ומשנמסרה מיידית ביום הנטען למועד קרות האירוע, לכאורה לא עורערה, אלא שבפי הנתבעים טענות אחרות לקעקוע הגירסה. 1) לטענת הנתבעים לא ארע השבר במפשעת התובע בחנות. טענתם זו מסתמכת על עדותו של ע.ה. מס' 1מר בדוסה בסע' 5 ו-6, לתצהירו נ/ 5. תמיכה נוספת לטענתם זו מוצאים הנתבעים בתצהיר הנתבע 1נ/6 בסעיף 5 ובעדותו בעמ' 35 שורה 6 לפרוטקול לפיה הנתבע שקיבל את התובע לעבודה "הודיע לי במפורש כי קיבל אותו לעבודה עם מגבלות קשות ולכן הגביל אותו בשעות עבודה". כך גם בתצהירו של הנתבע 2 ב- נ/ 7 סע' 7 ו- 8 ובעדותו בעמ' 41 לפרוטוקול שורה 30 ובעמ' 42 שורה 12. 2) לטענת ב"כ הנתבעים בהסתמכם על תיק קופ"ח נ/ 4 התלונן התובע, 3 ימים קודם לכן בקופ"ח על כאבים במפשעה הימנית. 3) ב"כ הנתבעים מתיחס לטענת ב"כ התובע בעמ' 7לסיכומיו לפיו יש לתובע עבר רפואי של ניתוח כלשהו באזור הבטן התחתונה מצד ימין וטוען כי אין מדובר "בעבר רפואי של ניתוח כלשהו" אלא בניתוח ספציפי של שבר במפשעה אשר התובע עבר שנים עובר למקרה. לאור האמור לעיל, מבקש ב"כ הנתבעים להסיק כי התובע אינו דובר אמת הן לענין השבר ממנו סבל עוד שנים קודם לכן והן לענין המקום והזמן בו התפרץ השבר מחדש. לכן נטען כי התובע לא עמד בנטל ולא הוכיח כי השבר ארע אכן ביום הנטען ובחנות הנתבעים. 4) במגמה לתמוך בטענותיהם בדבר פריצת השבר עובר ליום הנטען, טוענים הנתבעים כי התובע עבד חצי משרה 5 ימים בשבוע חצי יום (נ/ 7 סעיף 8ג', עמ' 29 לפרוטוקול שורה 7 ועמ' 42 שורה 22). בעמדת הנתבעים תומכת גם עדות ע.ה. מס' 1 מר בדוסה שטען כי "התובע לא היה בא אחרי הצהרים" (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 23) "אני יודע שהתובע עבד חצי יום כי סבל מאיזה משהוא". (עמ' 25 לפרוטוקול שורה 16) בעדות התובע עצמו מוצא ב"כ הנתבעים סתירה בין טענתו לפיה עבד כל היום (עמ' 15לפרוטוקול שורה 10) לבין עדותו באותו עמוד בשורה 13לפיה עבד רק עד השעה 00: 14 5) הנתבעים מצביעים על סתירה נוספת בין עדות התובע כי: "כאשר עבדתי 8שעות קיבלתי 600, 1 עד 700, 1 ש"ח". לבין הסכומים עליהם דווח לביטוח הלאומי, נ/3, 000, 1 ש"ח - 050, 1 ש"ח כמשכורת התובע ב- 3החודשים עובר לתאונה. (נ/ 3 עמ' 3) 6) לטענת הנתבעים דאגו תמיד שהתובע לא יתאמץ, ולא יסחב משאות כבדים בשל המגבלות בהן לקה התובע עובר לתאונה (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 11). תמיכה לטענתם זו מצאו התובעים בעדות התובע לפיה עד המקרה הנדון, כל פעם שהיה צריך להרים משהוא כבד היה קורא לציון או לנחום כדי שיעזרו לו (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 25-21). ובעדות ע.ת. 1 מר בדוסה: "אני הייתי זה שמחבק את הבשר והתובע היה מזיז את הוו". (עמ' 26 לפרוטוקול שורה 15) ד. על עדותו של ע.ה. 1ציון בדוסה אינני מוכנה לקבוע מסמרות. עדותו עדות כבושה כמשמעותה בד"כ במישור הפלילי אך: "בנסיבות מתאימות - ותוך התאמה נאותה - ניתן לעשות בהם שימוש גם במישור האזרחי; ולמעשה מדובר כאן בשיקול שבהיגיון ובשכל ישר בדבר מהימנותה של "עדות כבושה" - שהפך במרוצת הזמן לכלל. "עדות כבושה" היא עדות שהעד המוסר אותה בביהמ"ש "כבש" אותה בליבו על אף שהיא רלוונטית וברת משקל לענין ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר... וכיוצ"ב עדים אשר בנסיבות רגילות, הדעת נותנת שהיו ממהרים ומגלים עדותם מוקדם ככל האפשר ו"כבישת העדות" על ידם, בהעדר הסבר נאות מעוררת חששות והיסוסים באשר לאמיתותה". [קדמי, על הראיות, (תשנ"א), חלק ראשון, עמ' 261] המקרה הנטען ארע כאמור ביום 16/5/88 בעוד שהעד נתן תצהירו לראשונה ביום 29/6/94. הנתבע 1 העיד מפורשות כי: "ציון בדוסה לא העיד בפורום קודם או בביה"ד לעבודה". (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 31) אך הסברו כי: "אני חושב שבאותה תקופה ציון היה בצבא והיה קשה לאתר אותו". (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 7) אינו משכנע. ה. גם אם תאמר כי עדותו של מר בדוסה אינה עדות כבושה גם אז אינה ראויה למשקל רב. העד העיד כי: "לא זכורים לי כל הפרטים סביב המקרה הנדון. לא זכורה לי שהיתה לתובע תאונה. אני לא זוכר שלקחו את התובע לחדר מיון... אני לא נכנסתי לפרטים...". (עמ' 24לפרוטוקול שורות 25-21) "אני לא זוכר באיזו שנה זה קרה אני לא זוכר עוד משהו שהתובע סיפר לי למעט המקרה שציינתי". (עמ' 25לפרוטוקול שורות 14-13) ועל כן אינני מוכנה לקבל שזוכר דווקא: "שיום ראשון אחד הגיע בן חמו לחנות וסיפר שהוא לא מרגיש טוב מאחר והוא סידר את הבית וסחב דברים כבדים והוא חושב שקיבל שבר (קילה)". (סעיף 5לנ/5) ו. תיק קופ"ח נ/ 4לפיו התלונן התובע 3ימים לפני האירוע הנטען על כאבים חזקים במפשעה ימנית התקבל בכפוף להעדת הרופא המטפל. משלא העיד הרופא אין המסמך מוצג והנתבעים מנועים מלהתייחס אליו. ז. הסתירות שמצאו הנתבעים בדברי התובע אינן משמעותיות ומוסברות ע"י האנלפאבתיות של התובע ומרחק הזמן. גם אם הייתי נכונה לקבל גירסת הנתבעים כי ניסה להתאים התשובות לצרכיו לא עשה כן מעבר למידה בה נקטו הנתבעים, כל אחד עדיין במסגרת הגירסה הראשונית בה דבקו. לסתירות שבין הסכומים הנטענים ע"י התובע כמשכורתו עובר לתאונה לבין הסכומים המפורטים ב- נ/3, לנתבעים הפתרונים. הם שדווחו למל"ל, הם שחתמו על נ/ 3והם שלא טרחו להמציא תלושי שכר והנהלת חשבון. ח. 1) עדותו של התובע הינה עדות יחידה והנתבעים מבקשים לסמוך על סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נ"ח) תשל"א - 1971לפיו: "פסק בימ"ש במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן עפ"י עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (2) העדות היא של בעל דין..." כדי לדחות התביעה. 2) בע"א (ת"א) 147/84 חנה ברגר ואח' נ' זכאי פס"מ תשמ"ה 1985 חלק א'. 207, 210קבע כבוד ס.נ. בן דרור: "אם אין בידי השופט להצביע על נימוק נוסף, אחר, לקבל העדות, כי אז עליו לדחות את התביעה אפילו מאמין הוא למשיב. ועוד מורה סעיף זה שנימוק כזה יהיה אמיתי, נימוק קיים, ואין די בכך שיאמר השופט כי הזהיר את עצמו שסומך הוא על עדות יחידה ונותן בה את אמונו". ובלשונו של כב' השופט לנדוי: "... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו" כלומר, שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא... כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק...". (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח' כ"ז (1) 768, 771) 3) "יש הגורסים כי משמעות הדיבור "סיוע" - הפוטר מחובת ההנמקה - זהה למשמעותו במישור הפלילי, וכי המדובר אך ב"תוספת ראיה" שיש בה כדי לתמוך ולחזק את העדות היחידה... יהיו הדברים כאשר יהיו, מקום שיש להחיל על עדות יחידה את הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות - אין עדות זו טעונה "תוספת" ראיה - לאמור "סיוע" "דבר מה" או "דבר לחיזוק - אלא הנמקה בלבד". (קדמי, על הראיות, חלק שני, דיונון, עמ' 692- 691) 4) להלן נימוקי להסתמכות על עדותו של התובע בלבד: א) עדותו נתמכה למעשה בעדות הנתבע 1: "המסקנות שלי הובילו לאותה גירסה, התובע מסר לי מה שמסר ואתה המשכת להוביל אותי באותו כיוון... אני לא יודע לגבי נסיבות המקרה עצמם אלא מהתובע וממך. לשאלתך אם שמעתי צעקה של התובע - היתה קריאה... ומצאתי את התובע עומד ליד המקרר, הדלת היתה פתוחה וראיתי גוש בשר על ריצפת החדר קירור... התובע אמר שיש לו כאבים חזקים במפשעה. ... ברור לי כי ראיתי את גוש הבשר על ריצפת המקרר וברור לי כי גוש הבשר היה תלוי קודם. המובילים הם שתולים את גושי הבשר ואין לנו גושי בשר על הריצפה". (עמ' 34 לפרוטוקול) ב) השאלה אם התובע היה מוגבל עובר לאירוע אם לאו אינה רלוונטית כיון שמלא תפקידו כנדרש ממנו וממילא העבודה היתה אמורה להתבצע בשניים עפ"י עדותם של כל העדים כאחד בין התובע ובין הנתבעים וע.ה. .1 ג) לא התרשמתי כי התובע מתוחכם דיו כדי לביים המקרה ע"י צעקה והפלת גוש הבשר על מנת לקשר מצב בריאותי קודם לצורך תביעה. התובע אף לא ידע את מי הוא תובע ומדוע. גירסת הנתבעים כאילו הפיל התובע בכוונה גוש בשר, צעק צעקה מדומה וקשר בקע משפעתי ממנו סבל לכאורה בעבר, בלא שהוכח, על אירוע שלא היה ולא נברא בתזמון מדוייק של תחילת יום עבודה שבו היו צריכים להוציא לצורך פירוק דווקא גושי בשר גדולים ובאותו יום בו נעדר העוזר הקבוע מרחיקת לכת. ד) עול ההוכחה על התובע אך משביקשו הנתבעים להתגונן בטענה כי לתובע עבר רפואי עשיר שהגבילו בעבודה עוד עובר לתאונה וסבל גם משבר ללא קשר לאירוע הנטען עליהם ההוכחה ולא היתה כל מניעה כי יפעלו להשגת תיקיו הרפואיים של התובע מה עוד שהתובע הסביר כי עבר ניתוח אפנדיציט במקום שבו עבר שנים אח"כ את ניתוח השבר. ט. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התובע הרים ביום 16/5/88 תוך כדי עבודתו אצל הנתבעים גוש בשר כבד אשר עקב משקלו הרב והרמתו ללא סיוע גרם לתובע לבקע מפשעתי. 5. אחריות הנתבעים א. התובע מבקש לייחס לנתבעים אחריות בשל הטלתם על התובע מטלה הגדולה מכוחו שלא נעשתה אף פעם אלא בעזרת אחר, בהעדר עזרה זמינה ובהעדר התראה מפני הסיכון שבביצו העבודה לבדו. ב. לטענת התובע: "את החלק שנפל עלי תמיד היו מוציאים אותו שני אנשים, לא יכולים להוציא אותו לבד". (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 25) אבל ביום המקרה: "באתי בבוקר ליעקב (הנתבע 1- מ.ש.)... הוא אמר שהיום נחום לא יבוא, ואמר שאני צריך להסתדר לבד כי הם עסוקים בחוץ כי יש להם עבודה". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 9-7) את עדותו תומך התובע בתצהיר הנתבע 1 שהוגש במסגרת תביעת התובע את המל"ל בביה"ד לעבודה. בסעיף 7 לתצהירו הנ"ל מתאר הנתבע 1את הפגיעה כפי שתיאר לו אותה התובע ובאופן עליו חוזר התובע גם בדיון זה. בנוסף לכך מתבסס התובע על מכתבו של הנתבע 1למל"ל (ת/4) בו כתב הנתבע כי: "ברור לנו מעל לכל ספק - הפעולה היתה חריגה, בד"כ יש סיוע הדדי עם הוצאת גושי הבשר מהמקררים. דויד לא העריך נכון את משקל הגוש שהסיר מוו התליה ועל כן לא ביקש עזרה מחבריו. עם הטלת המשקל המלא על כתפיו בעקבות הסרת וו התליה אירע המקרה. אין לנו כל ספק שהבקע הינו תוצאה ישירה של העומס הפתאומי שהוטל עליו". אין לי ספק כי הנתבעים "צבעו" עדותם במל"ל ובביה"ד לעבודה מתוך כוונה לעזור לתובע בהסתמכם על גירסתו שלו בלבד, אך תיאור המקרה לכשעצמו אינו מחייב המסקנה שמבקש ב"כ התובע להסיק. ג. התובע עצמו העיד: "עד המקרה הנדון כל פעם שהייתי צריך להרים משהו כבד, לשאלתך אם הייתי קורא לציון או לנחום שיעשו את העבודה - אני קורא להם לעזור לי. הם עזרו לי להרים. עד המקרה הנדון, אף פעם לא עשיתי את זה לבד". (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 24-21) "בד"כ כאשר נחום לא היה, הייתי קורא לציון שיעזור לי. אם היו מקרים שלא נחום ולא ציון היו באותו יום, הייתי קורא ליעקב... כאשר קראו ליעקב לבוא לעזור, הוא עזר. לשאלתך אם נכון שלא קרה אף פעם בעבר שקראתי ליעקב ואמרו לי שאין עזרה אף אחד לא אמר לי שאין עזרה אם קראתי למישהו". (הדגשה שלי - מ.ש) (עמ' 13 לפרוטוקול) במהלך שנות עבודתו של התובע בחנות הנתבעים התגבשה אליבא דכל העדים פרקטיקה לפיה לא הרים התובע משאות כבדים כמו גושי בשר לבדו. ד. ספק בעיני, אם ניתן לראות באמירה כגון "תסתדר לבד", בהנחה שאכן נאמרה ע"י הנתבע 1, משום הוראה לשנות את הנוהג הקבוע במקום העבודה. מה עוד שגם התובע העיד באופן ברור: "אני לא זוכר אם יעקב אמר לי לסחוב פרה לבד. הוא אמר לי לפרק. יעקב אמר לי "תסתדר לבד" אבל לא אמר לי לסחוב לבד. כדי לסחוב אני תמיד יכול לקרוא לציון". (הדגשה שלי - מ.ש) (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 7-5) ב"כ התובע מבקש ללמוד גזרה שווה מת.א. (ת"א) 689/88 (לא פורסם, צורף לסיכומי התובע) אולם, אין המשל דומה לנמשל. בענייננו מדובר בעובד בעל ניסיון רב שאף העיד: "יש לי הרבה זמן ניסיון כקצב... יש לי ניסיון בערך 25 שנה כקצב". (עמ' 9 שורה 24- 23 לפרוטוקול) במקום העבודה התגבש כאמור נוהל עבודה ברור וחד משמעי, התובע לא הרים אף פעם גושי בשר לבד. בת.א. 689/88 לא קיבל התובע כל הדרכה כיצד לבצע עבודה שאמור היה לבצע לבדו בעוד שבענייננו שיטת העבודה של עבודה בזוגות ואופן הוצאת הגושים על שני סוגיהם מהמקרר הובהרה לעובדים וכך אף נהגו עפי"ה. בעוד שבת.א. 689/88 ביקש התובע עזרה ולא נענה העיד התובע: "במקרה הנדון לא קראתי לציון כי חשבתי שזה חלק קטן... לשאלתך למה לא קראתי לציון שיעזור לי - לא קראתי לו... אני לא קראתי לאף אחד". (עמ' 13לפרוטוקול שורות 9-8, 30) לא מצאתי כל הצדקה לאי הזעקת עזרה מצד התובע למרות כל המפורט לעיל במיוחד לאור עדותו: "המרחק בין מקום העבודה שלי לבין יעקב שעובד בחנות בערך 1.5מטר". (עמ' 10לפרוטוקול שורה 27) "באותו יום יעקב, איציק וציון היו מקדימה בחנות... גם אח של איציק היה בחנות...". (עמ' 13לפרוטוקול שורות 29-28) ה. כאמור בע.א. 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח' פד"י מב' (1) 415, 420: "לחובת המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד ולפקח על עבודתו באופן שלא תרבץ סכנה לפתחו של העובד ... הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל... חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע...". בע.א. 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח' (1) 72, 76, נקבע תוך הסתמכות על הלכת ע.א. 235/80: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה...". בענייננו, הונהגה שיטת עבודה נאותה ובטוחה שקויימה באופן עקבי אף לפי עדות התובע עצמו ובמשך כל תקופת העסקתו עד לאירוע הנטען. בחיוב התובע לעבוד עם אחר ובהעמידם לרשותו עזרה בכל עת עמדו הנתבעים בחובתם למנוע מן התובע סכנות מיותרות הצפויות מאופי העבודה. מאידך גיסא, וכאמור לעיל יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן כמו כשבוחר התובע לא להזקק לעזרה העומדת לרשותו באופן זמין ומיידי או מעריך לא נכונה משקל גוש הבשר אותו הוא עומד להוציא מן המקרר. כאמור בע.א. 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מז' (3) 345, 349 מפי כב' השופט חשין: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו איננה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שארעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכחת בדין המזכה אותו בתביעתו, כך עילת רשלנות... אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית". ו. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבעים מלאו חובותיהם כמעבידים לספק לתובע מקום עבודה בטוח ושיטת עבודה בטוחה. ז. גם לו סברתי כי הפרו הנתבעים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כמעבידים נבצר ממני שלא לקבוע כי התובע תרם ברשלנותו לאירוע התאונה, רשלנות מכרעת אשר ניתקה כל קשר סיבתי בין מעשי ו/או מחדלי הנתבעים להתפרצות הבקע המפשעתי של התובע. התובע הפר באופן גס ובוטה הוראות שלא להוציא גושי הבשר ובוודאי רבע קדמי מהמקרר אלא בשניים ובחר שלא לקרוא לעזרה קרובה, זמינה ומחוייבת בלא כל הצדקה. במקרה כזה: "אך כשהרשלנות של העובד ברורה, לא יהסס ביהמ"ש לייחס לעובד רשלנות תורמת...". (ע.א. 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ' סמרי ואח' פד"י מו' (4) 421, 427) "אכן, נטייתו של ביהמ"ש היא שלא להחמיר עם עובד אשר תוך כדי עבודתו ובלהט העבודה עלול להיכשל באי שימת לב לסכנות...". בענייננו, התרשל התובע בכך שבחר לעבוד בשיטה מסוכנת מזו שבה יכול היה, צריך היה והודרך לעבוד ובנסיבות המקרה נראית לי רשלנותו התורמת עד כדי %100. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. משנדחתה התביעה נדחית גם הודעת צד ג'. בנסיבות המצערות של המקרה וכשהנתבעים לא הססו לצבוע עדותם בהתאם ליעד התביעה אינני מחייבת התובע בהוצאותיהם. ניתן והודע היום 11/7/96 בנוכחות עו"ד איגל ב"כ הנתבעים.בקע מפשעתישברבקע