פסק דין 1. התובע נקשר בהסכם ביטוח עם הנתבעת, חברת ביטוח, באשר לרכבו מס' 08-731-23 (להלן - "הרכב"). לטענת התובע נפגע הרכב בתאונת דרכים ביום 2/12/02 ונגרם לו נזק כבד. התובע דרש מן הנתבעת תגמולי ביטוח. דרישתו סורבה לנוכח טענת הנתבעת כי הביטוח בוטל. מכאן תביעתו על סך 46,330 ש"ח. 2. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. היא פרסה, בין היתר, את מכלול טענותיה על שום מה פוליסת הביטוח שנקשרה בין השניים בוטלה, עוד לפני התאונה האמורה, עקב אי תשלום דמי ביטוח לה. 3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תצהירו-שלו. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של גב' רבקה ספיבק, עובדת הנתבעת (להלן - "ספיבק"). בהמשך הגיש ב"כ הנתבעת חוות דעת שמאי של מר אורי גורביץ (להלן - "גורביץ"). אקדים ואציין כי אין חולקין כי ביום 4/12/02, דהיינו יומיים לאחר התאונה לרכב, שילם התובע את פיגורי דמי הביטוח לנתבעת. לאחר שכל אלו הונחו בפניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה, על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. 4. אתחיל, ושמא "במהופך", בשאלת גובה הנזק דווקא. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרם לרכב "נזק מוחלט". שוויו של הרכב נאמד בסכום של 38,000 ש"ח. הוא נאלץ היה למכור את הרכב ללא תיקון בסכום של 12,000 ש"ח. התובע דורש, איפוא, את ההפרש בסך 26,000 ש"ח וכן סכום של 25,000 ש"ח בגין הוצאות רכב חילופי, הפסדי שכר והוצאות שונות. 5. אקדים ואקבע כי אף ככל שהייתי מייחס חבות מלאה לנתבעת, התובע לא השכיל להוכיח את נזקו. שומת נזקים בכלל, וקביעה ששומת נזקים זו עולה כדי "נזק מוחלט" בפרט, היא עניין לשמאים לענות בו, ואין בדעתי לקבוע קביעות כאמור על יסוד תצהיר בעלמא של התובע, ורק על יסוד תמונות של הרכב הניזוק. נתון זה הולך ומתעצם למקרא זיכרון הדברים של התובע עם רוכש הרכב, בגדרו נרשם, בין השאר, שהרכב נמכר "לאחר תאונה בחלקו האחורי" וכן כי הרכב "לא מורד מהכביש עקב התאונה". הרי הודיה מושלמת כי מכל מקום לרכב לא היה "נזק מוחלט". ברי לי כי אין בדעתי לשקול לפסוק לתובע סכום מפולפל של 25,000 ש"ח, ואף לא סכום כלשהו אחר, בגין טיעון סתמי אודות "הוצאות רכב חילופי, הפסדי שכר והוצאות שונות", מבלי שהוא מספק כל ראיה לעניינים אלו. 6. ואולם, משעה שהתובע עומד על סף הפסד מוחלט של תביעתו, ולו לנוכח אי הוכחת גובה הנזק, מתייצבת לעזרו הנתבעת, שמא בהגינותה כי רבה, בהגשת חוות דעתו של גורביץ. אלמלא הנתבעת הגישה כל ראיה בשאלת גובה הנזק הייתה התביעה נדחית מכל וכל. משעה שהנתבעת, בחסדה, מספקת תשתית ראייתית לעניין גובה נזקו של התובע בדעתי לקבוע את גובה הנזק על יסוד חוות הדעת האמורה. מחוות דעתו של גורביץ עולה כי הנזקים לרכב נישומו בסכום פלוני, שאינו בבחינת "נזק מוחלט". על סכום זה זכאי התובע לירידת ערך. מאלו יש לנכות השתתפות עצמית. לנוכח הנתונים האמורים נזקו של התובע עולה, למיטב חישוביי, לסכום של 14,817 ש"ח. אדרש, עתה, לשאלת החבות. עסקינן בהליך על דרך הפשרה. בגדר שיקוליי המסכמים אקח בחשבון את האפשרות כי רק בחסדה של הנתבעת זוכה התובע בסכום זה או אחר, כל עיקר. 7. אין חולקין כי התובע לא שילם לנתבעת דמי ביטוח. אף אין חולקין כי נשלחה לו התראה ראשונה, שהוא לא פעל על פיה. במוקד המחלוקת ניצב מכתב הנתבעת השני מיום 3/11/02, שנוסח בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן - "החוק הנ"ל"). בגדרו של מכתב זה רשמה הנתבעת כי "באם לא ייפרע החוב במלואו בתוך 21 יום ממועד קבלת מכתב זה, תהא פוליסת הביטוח בטלה ומבוטלת". לשיטת הנתבעת, יש למנות את 21 הימים ממועד משלוח המכתב האמור. ממילא, פוליסת הביטוח בוטלה עוד לפני אירוע התאונה. לשיטת התובע, וכעולה ממעטפת המכתב האמור, בגינו "הודעה שנייה נשלחה ביום 15/11/02". יום 15/11/02 היה יום שישי בשבוע. משום כך המכתב התקבל, מן הסתם, ביום 17/11/02. משעה שהתובע שילם את פיגוריו ביום 4/12/02, הדבר קרה בתחום 21 ימי ההתראה באופן שהביטוח שריר וקיים. 8. אין ספק כי ככל שעסקינן בהתנהלותו של התובע, היא נפסדת-גם-נפסדת. המכתב מיום 3/11/02 הוא מכתב שני לנוכח מחדלו של התובע לשלם דמי ביטוח. הנתבעת נדרשת, איפוא, למכתב דרישה שני. מכתב זה נשלח לכתובתו הנכונה של התובע אך הוא לא טורח לדרוש אותו, שמא משום הימנעותו הנפסדת מלדרוש דברי דואר רשומים. רק לנוכח זאת נשלחת לו "הודעה שנייה". גם משעה שמקבל התובע דרישה שנייה זו, הרי כל עיתותיו בידו לשלם פיגורי דמי הביטוח, ברגע האחרון, לטעמו. כך, הגם שבמכתב נרשם, בין היתר, כי הביטוח יפקע תוך 21 יום "מתאריך דרישה זו", דהיינו תוך 21 יום מ-3/11/02. 9. ואולם עיקר מעייניי לא בהתנהלותו של התובע, אלא בבחינת המצב המשפטי. ככל שעסקינן בו מכתבה של הנתבעת כולל בתוכו סתירה, מיניה וביה. לאחר הרישום האמור, ובניגוד לו, ממשיך המכתב ומציין כי את החוב יש לשלם בתוך 21 יום "ממועד קבלת מכתב זה", וממילא לא "מתאריך דרישה זו". 10. ומה אומר החוק הנ"ל? סעיף 15 (א) מורה אותנו כי אם "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן". טקסטואלית, איפוא, סעיף 15 (א) תומך בעמדת הנתבעת. שהרי ככל שעסקינן במכתב הדרישה הראשון נהיר כי מדובר במירוץ שמתחיל "לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם", דהיינו ממועד הדרישה. ממילא כאשר המשך הסעיף מדבר על המכתב באשר ל-21 הימים הנוספים, הוא נסב לעניינה של אותה דרישה. ושמא תימוכין נוספים לכך ניתן למצוא בסעיף 15 (ב) הדן בפיגור שנעשה מקום שקיים מוטב בפוליסה. או-אז מורה אותנו המחוקק כי חוזה הביטוח יבוטל אם המוטב "לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה". משמע, המחוקק יודע לאבחן, ובפסקאות- משנה שבאותו סעיף, בין מועד הדרישה למועד קבלת הדרישה. 11. מנגד, וכעולה מסיכומי טענות ב"כ התובע, השקפתם החד-משמעית של מלומדים ושל פוסקים, היא שביטול הביטוח משתכלל רק בחלוף 21 יום מן המועד שבו קיבל המבוטח את מכתב הדרישה. לא נמצאה לי כל אסמכתא נוגדת המתיישבת עם ההנחה הפרשנית האפשרית הנוגדת שהעליתי בסעיף 10 לעיל. 12. ב"כ הנתבעת טוען כי שעה שהתובע שילם את פיגורי דמי הביטוח הוא לא טרח להודיע לנתבעת על כך שיומיים לפני כן אירעה לו תאונה. טיעון זה הוא בבחינת הרחבת חזית. ספיבק, בתצהירה, לא אומרת דבר על כך הגם שהיא יודעת להשמיע את הסברה, לטעמה, "כי לולא התאונה גם לא היה משלם". מעבר לכך, אם אכן הביטוח בר-תוקף, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. גם אם התובע היה מודיע לנתבעת על התאונה בד בבד עם התשלום, הרי ככל שהביטוח בר-תוקף, לא יכולה הייתה הנתבעת להשמיע כל טענה, חרף חוסר הנוחות בהתנהגותו הנפסדת של התובע. ועוד נתון צריך לפנים לחובת הנתבעת. משעה שהנתבעת מבחינה בהתנהגותו המתחמקת של התובע, היא אינה צריכה, בהכרח, להמר על פעילותה של רשות הדואר. היא יכולה להזדרז ולמסור במסירה אישית לתובע את מכתבה השני, וממילא להחיש את מרוץ המועדים לעניינם של 21 הימים שבעקבותיהם יבוטל הביטוח. 13. עסקינן, כאמור, בהליך על דרך הפשרה. בשאלת החבות כפות המאזניים נוטות לטובת התובע, הגם שלא באורח נחרץ. בשאלת גובה הנזק מגיע התובע אל המוכן, בחסדה של הנתבעת. ככל שעסקינן בשאלת התנהלותו של התובע, ובהליך על דרך הפשרה ברי שבדעתי לשקול זאת, איני יכול למצוא, ולו קו-זכות אחד, בהתנהגותו. משאלו הם פני הדברים החלטתי לזכות את התובע ב-40% מסכום נזקו, דהיינו בסך של 5,927 ש"ח. בנסיבות אלו אין בדעתי ליתן צו להוצאות. 14. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,927 ש"ח. הנתבעת תשלם את הסכום האמור לב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מרוץ המועדים האמור, אחרת יישא הסך הנ"ל ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. רכבביטוח רכב