להלן פסק דין בנושא ביטוח אחריות מקצועית עורכי דין - השתתפות עצמית: פסק - דין רקע מונחת בפני תביעה כספית בסך 11,750 ₪. המגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") ביטחה את עורך דין (להלן: "הנתבע") בביטוח אחריות מקצועית. בהתאם לפוליסת הביטוח התחייב הנתבע לשאת בדמי השתתפות עצמית כפי שנקבע בפוליסה. במהלך תקופת הביטוח אירע מקרה ביטוחי. כנגד הנתבע הוגשה תביעה בבית המשפט השלום ברחובות. בעקבות קרות מקרה הביטוח קמה החובה לנתבע לשאת בדמי ההשתתפות העצמית האמורה. למרות פניותיה של התובעת החוזרות ונשנות, לא שילם הנתבע את דמי ההשתתפות העצמית. משכך, ובלית כל ברירה כל אשר נותר לתובעת הינו להגיש תביעה זו. הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל. לשיטתו אין הוא חייב לשאת בדמי ההשתתפות העצמית וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, לשיטתו של הנתבע אין הוא חייב בדמי ההשתתפות העצמית כאשר עצם הגדרתה קובעת כי המדובר בסכום השיפוי וההוצאות אשר ישולמו לצד ג' עקב נזק. התביעה אשר הוגשה כנגדו נדחתה. משכך, הרי שלא נגרם כל נזק וסעיף דמי ההשתתפות העצמית איננו חל כלל. שנית, מול הנתבע הוצג מצג שווא אשר מזכה אותו, לשיטתו, מתשלום הסכום האמור. לטענתו, עורכת הדין אשר מונתה על ידי התובעת בכדי לייצגו במקרה הביטוח האמור הבהירה כי לא ייאלץ לשאת בכל תשלום שהוא כאשר התביעה תדחה. בהתאם למצג זה הסכים הנתבע לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. משכך, לדידו של הנתבע יש לדחות תביעה זו כנגדו. תביעה זו נוהלה בפסים של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. מקרה הביטוח אירע בעקבות תביעה שהגיש הנתבע. הנתבע הגיש תביעה כספית לתשלום שכר טרחתו כנגד מר ישראל סהר ז"ל ואחרים אותם ייצג בהליכים שונים אולם לשיטתו לא קיבל את שכר הטרחה המוסכם. בתגובה לכך הוגש כנגדו תביעה שכנגד שעיקרה רשלנות מקצועית. לדידו של הנתבע היה מדובר בתביעה קנטרנית ובלתי מבוססת בעליל ואף היית הפעם הראשונה שבה נטען כי הנתבע התרשל בתפקידו. בהתאם להוראות הביטוח הודיע הנתבע לתובעת על הגשת התביעה כנגדו והלה מינתה מטעמה את עוה"ד אלסטר נעמי (להלן: "אלסטר") לצורך ייצוגו בבית המשפט. לא עברו ימים רבים כאשר מר סהר נפטר בעוד ההליך המשפטי רק החל את שלביו המקדמיים. משפחתו, היא זו אשר ביקשה להגיע להסדר בשתי התביעות יחדיו, תביעת הנתבע לשכר טרחה ותביעתם הנגדית בגין רשלנות מקצועית. בין הצדדים הוסכם כי התביעה שהוגשה כנגד הנתבע, מקרה הביטוח, תידחה ללא צו להוצאות בעוד שתביעתו של הנתבע תסולק באם משפחתו של מר סהר ז"ל יעבירו תרומה בסך של 5,000 ₪ למטרה פילנטרופית. הנתבע הדגיש כי אלסטר לא הסבירה או הזכירה לו בכל שלב בנוגע למקרה הביטוח על כי בסופו של יום ייאלץ לשאת בדמי ההשתתפות העצמית.יתירה מזו, עובר לחתימה על הסכמי הפשרה האמורים הבהירה לו אלסטר כי הלה לא יחוייב באף תשלום. רק עקב עובדה זו הסכים למעשה הנתבע לסיים את התביעות באופן הדדי בפשרה מבלי לדרוש הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הנתבע המלומד צירף לסיכומיו מספר פסקי דין בהם נראה כי קיימת האפשרות הפרשנית לפיה דמי השתתפות עצמית אינם חלים כאשר תביעה המבוססת על קרות מקרה הביטוח שנדחתה. זאת, שכן קיימת הדעה לפיה באם ישולמו דמי השתתפות עצמית גם במקרים בהם אין "אשמה" לקרות המקרה תפגע בבעל הפוליסה שלא יתרשל ולמעשה "ייקנס" בכספים אלו. אינני מקבל פרשנות זו. לשיטתי, דמי השתתפות עצמית נגזרים לא רק מהנזק הסופי אשר יכול שיוטל על המתרשל. באם פלוני לא היה מבוטח באמצעות פוליסת ביטוח אלמונית והיה מתרחש מקרה ביטוח, אותו פלוני היה נאלץ לשאת לא רק בנזק סופי אלא היה נאלץ לשאת בהוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין מטעמו וייתכן ואף חוקרים ומומחים למיניהם, תלוי בנסיבות המקרה. דמי השתתפות העצמית אינם יכולים להיות רק כלפי נזק "הפיצויי" פשוטו כמשמעו שכן גם ההוצאות שפורטו לעיל יכולים להיחשב אף הם כ "נזקים" שאילולי חברת הביטוח המבטחת היה המתרשל מחוייב לשאתם. ואולם, די לי בטענת הנתבע לעניין מצג השווא בכדי לשלול מהתובעת את דמי ההשתתפות העצמית עליה נוכחתי לראות כי הוכחה כדבעי בהוכחות שהתקיים בפני. בתאריך ה - 11/11/07 התקיים בפני דיון ההוכחות בתיק זה. מטעם התובעת הובאה לעדות אלסטר אשר סירבה ליתן תצהיר עדות ראשית בטענת חיסיון עו"ד לקוח. דא עקא, כי במהלך חקירתה הראשית והנגדית נראה היה כי לא היה זה החיסיון שהשפיע על תשובותיה אלא על החשש שיטען נגדה שלא עמדה בחובת הנאמנות כלפי לקוחה, הוא הנתבע. תשובותיה של אלסטר בחקירותיה העלו שמא, למרות העובדה כי הנתבע היה לקוחה, עליו הייתה אמונה לזכויותיו, בחרה היא לראות את חובותיה כלפי משלם שכרה - התובעת לנגד עינייה. ראה עדותה במהלך הדיון - "ש. איזה התייחסות, אם בכלל, היתה לנושא השתתפות עצמית בינך לבין עו"ד בולקינד? ת. לעניין ההשתתפות העצמית אין התייחסות של עורך הדין שמקבל את התיק לטיפולו, הנוהל הוא שחברת הביטוח שכאשר מעבירה לעו"ד את הטיפול בתיק, מציינת בפניו האם הפוליסה חלה על המקרה או לא ומציינת בפניו שהיא הודיעה למבוטח על ההשתתפות העצמית שלו ובסוגיה הזו אני לא מעורבת, בעניין של השתתפות העצמית זה לא התחום שאני מתעסקת עם זה. ישנן מצבים שמתעוררת השתתפות עצמית אך זה לא המקרה. ש. יצרת איזה מצג של השתתפות עצמית בדרך זו או אחרת? ת. אצלי לא עלתה שום שאלה בעניין השתתפות עצמית אלא לאחר שהסתיים התיק ..." (הדגשה שלי - מ.ק, עמ' 6 ש' 10-17) בהמשך חקירתה הנגדית, תשובותיה לקו בחסר, לא היו אחידות עם אשר אמרה בחקירתה הנגדית או עם שאלות שנשאלו בתחילת החקירה. אלסטר אף אפילו השיבה פעמיים כי אם אמרה אחרת הרי שהוא נאמר בטעות. עדותה של אלסטר - בניגוד לעדותו של הנתבע - לא הייתה אמינה וקוהרנטית. טענתו המרכזית של הנתבע הייתה כי כל אשר דרש בעת ההגעה לפשרות הייתה כי לא ייאלץ לשלם ולו אגורה שחוקה אחת. אם ידע על כך יכל לדרוש תשלום זה מהצד שכנגד או לסרב לפשרה במתכונת שהתגבשה. הנתבע חזר על טענה זו בפני ולא סטה מכך. כאשר הקשבתי לעדויות שאלתי את עצמי כיצד עו"ד מן השורה, יכולה לשמוע מלקוחה כי איננו מעוניין בהסכמי הפשרה באם ייאלץ לשלם עבורם ולא לחשוב ולו לשניה כי יתכן ותהיה בעיה עם תשלום דמי ההשתתפות העצמית. בספרו של המלומד ד"ר ג. קלינג, אתיקה בעריכת דין (הוצאת לשכת עורכי הדין, תשס"א) נאמר כך: "ככלל, עורך דין יפעל בהתאם להוראות לקוחו תוך דאגה לטובתו, ועליו להתעלם מהוראות הניתנות לו על ידי מי שמשלם תמורת השירות, או מי שהמליץ ללקוח לפנות אליו." (עמ' 148) במקרה דנן, נראה היה כי אלסטר התייחסה לתובעת כאל לקוחתה ולא אל הנתבע עליו למעשה הייתה חייבת חובת המסירות והנאמנות. היה על אלסטר לבדוק את הפוליסה שבאמתחתו בעצמה, היה עליה לבחון את טיב הביטוח ואת דמי ההשתתפות העצמית תוך קביעה מפורטת וציון מפורש בפניו של הנתבע כי אכן חלים במקרה דנן דמי השתתפות עצמית בסך 2,500$ וכי סכום זה לא יהיה קשור להסכמי הפשרה שייחתמו שכן הסכום למעשה מיועד לשיפוי התובעת בגין הוצאותיה השונות לרבות שכר טרחתה שלה. גם אם אקבל את טענת אלסטר שהיא "אינה מצויה בעניין", היה עליה לפחות, להפנות את תשומת לבו של הנתבע לסוגיה ולהפנות אותו למי שמצוי בעניין בחברת הביטוח בכדי שיברר העניין. התרשמותי היא כי שכרה של אלסטר וחוסר רצונה לדון בתביעה מתמשכת לתקופה ארוכה ערפל את שיקול דעתה תוך ידיעה שבאם הנתבע יהיה מודע לעניין שמי ההשתתפות העצמית, ייתכן ולא היה מסכים בקלות, לסיים את התביעה בפשרה בה תדחה התביעה כנגדו. ברצוני לציין, כבדרך אגב, כי באם כל המידע היה מצוי בידיו של הנתבע לעניין ההשתתפות העצמית, והלה היה מסרב בכל זאת לסיים את התביעה בפשרה הרי שלשיטתי יתכן שמן הראוי היה לחייבו בדמי ההשתתפות העצמית. לדידי, אין למבוטח זכות מוקנית להחזיק חברת ביטוח, תרתי משמע, כ "בת ערובה" ויש לברר בכל מקרה לגופו האם סירוב המבוטח לפשרה היה סביר אם לאו. אולם, זהו איננו המקרה שבפני. במקרה זה שיקולים זרים הובילו את התובעת ונציגיה להסתיר מהנתבע, בכוונה, את עניין דמי ההשתתפות העצמית. במצב זה, הם לא יכולים לזכות בדמי ההשתתפות העצמית. סוף דבר אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאותיו של הנתבע בסך 3,600 ₪ + מע"מ. השתתפות עצמיתעורך דין