פסק דין מבוא וטענות הצדדים לפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין 'אבדן גמור' של רכבו של התובע. התגמולים סורבו בטענה שהנהג ברכב בעת האירוע, חברו של התובע מר וונה, היה במועד התאונה בגיל שלמטה מ-30 שנה, בעוד הביטוח היה תקף לנהגים מעל גיל 30 בלבד. התובע טוען כי הזמין ביטוח שיועד לו ולחברו, מר וונה, שניהם מתחת לגיל 30 במועד הרלבנטי. בהתאם לביטוחים קודמים שהזמין, ביקש ביטוח לנהגים מעל גיל 24. לפיכך הוא זכאי לתגמולי הביטוח. הנתבעים, המבטחת והסוכן, טוענים כי התובע ביקש במפורש ביטוח לנהגים מעל גיל 30. כך נעשה. לפיכך, משאירע מקרה הביטוח לנהג שטרם מלאו לו 30, אין לתובע להלין אלא על עצמו. דיון והכרעה 4. ראשית אבקש להסיר מעל הפרק את התכחשותם המקוממת של הנתבעים, בסיכומיהם, לעצם התרחשותה של התאונה. התאונה מעולם הוכחשה בכתב הגנתם. בתצהירי העדות הראשית מטעמם, ובעדויות מטעמם, חזרו הנתבעים והתייחסו לתאונה, לשרידי הרכב המצויים בחצריהם, ולפיצוי חלקי שהוצע מטעמם לפנים משורת הדין בנסיבות שנוצרו. שליפתה של טענה מעין זו לאחר שהוברר כי נבצר מן התובע להעיד את הנהג בעת התאונה, מר וונה, עקב הימצאותו לצמיתות בחו"ל - הנה מקוממת ונעדרת תום-לב. 5. בשאלה העובדתית, מה ביקש התובע מפקידותיו של הנתבע 2, אני מעדיף את עדותן של ה"ה יחיא ויעיש. עדות התובע הייתה עדות יחידה של בעל דין. לא ראיתי לסמוך עליה, מן הטעמים שיפורטו להלן. 6. התובע לא עשה עליי רושם מהימן במיוחד. עדותו נשמעה מגמתית, ולא גילתה כבוד לדיוק בפרטים. אזכיר רק את הסתירות שלהן נתפס במסגרת רצף אחד של עדות בנוגע לרצון לכלול בביטוח את בת-זוגו, שהייתה בגיל למטה מ-30 [פרוטוקול, עמ' 4-5]. התובע לא הוכיח משלוח צילום של רישיון או תעודת זהות של מר וונה, שעל פיו היו הנתבע 2 ופקידותיו יכולים וצריכים לוודא את גילו של הנהג המיועד. 7. עדותן של פקידות הנתבע 2 עשתה עליי רושם מהימן. היא הייתה קוהרנטית. היא גובתה בתרשומות שעושות רושם אותנטי, שצורפו לתצהיריהן. אזכיר רק את התרשומת שערכה גב' יחיא, שנכתבה על נייר מכתבים מהופך. לא כך רושמים תרשומת "מפוברקת" לאחר מעשה. ניכר בתרשומת, בתיקונים, בקודים וכן בתוספות שבשוליה, שהיא נערכה תוך כדי שיחה טלפונית עם המבוטח. ברור כי לנתבעים לא היה אינטרס, בזמן אמיתי, להניע את התובע לעשות ביטוח מעל גיל 30 דווקא. ההסבר היחידי לאמור בתרשומת של גב' יחיא, וכן לאופן מילוי הטפסים על ידי גב' יעיש, הוא כי זה מה שביקש התובע. מדובר ב-2 תרשומות שנעשו על ידי 2 פקידות, לפיכך לא סבירה האפשרות של אי-הבנה, או טעות בהבנת הנשמע הטלפוני. כל פירוש אחר משמעותו כי מדובר במעשה הונאה של "פיברוק" תרשומות וטפסים בדיעבד, לאחר התאונה. תזה כאמור מחייבת הוכחה במידה מוגברת, שלא הובאה בענייננו. היא אף בלתי-סבירה במידה קיצונית; משום שהיא מחייבת הן "פברוק" של הפוליסה אצל הנתבעת 1, הן "פברוק" של התרשומות אצל הנתבע 2, והן "פברוק" של ההצעה לביטוח, שהעתקים שלה מצויים גם בידי הנתבעת 1 וגם בידי הנתבע 2. 8. נראה סביר, בנסיבות שבהן הן לתובע והן לבת-זוגו יש רכב משל עצמם, והמדובר ברכב ישן שהתקבל בירושה ואשר היה מושבת תקופה מסוימת [ראו סיכומי הנתבעים, פסקה 4(א)] - כי אכן השימוש ברכב יועד למר וונה, כאמור בתרשומת של גב' יחיא. מר וונה היה בגיל סמוך מאוד לגיל 30 (כ-3 חודשים לפני יום הולדתו ה-30). נראה, אפוא, כי התובע טעה בעניין זה, וסבר שכבר מלאו למר וונה 30 שנה. לפיכך הזמין את הביטוח כפי שהזמין. בדיעבד, בעקבות התאונה, ניסה להתכחש להזמנה, אשר עקבותיה ניכרים בתרשומות האמורות. 9. סעיף 2(ב) בחוק חוזה הביטוח קובע כי בטרם קוימה החובה להמציא למבוטח את העתק הפוליסה, כבענייננו - מניחים שנכרת חוזה סטנדרטי, אלא אם כן הוכחו הסכמות מיוחדות. בענייננו מדובר על הסכמה מיוחדת, כנטען, להחריג מתחולת הביטוח נהגים שגילם למטה מ-30. לפיכך נטל השכנוע מוטל על הטוען להסכמה האמורה, קרי: על הנתבעים. אולם, הנתבעים הביאו ראיות אמינות-לכאורה להסכמה האמורה, כמפורט לעיל. לפיכך נטל הבאת הראיות-לסתור עבר לתובע. לבד מעדותו, עדות-בעל-דין שמהימנותו נפגמה, התובע לא הביא ראיות כאמור. לפיכך אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל. 10. בניגוד לפרשה שנדונה בפסק דיני מיום 9.8.05 בת.א. (שלום ת"א) 750294/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכאלי, שם היה הנטל מוטל על המבטחת, והיא לא הביאה אישוש כלשהו לגרסתה - כאן הנטל הועבר אל התובע, והוא אשר לא הביא אישוש לגרסתו. זאת ועוד: שם קבעתי כי אירעה אי-הבנה בדבר הרצון של המבוטח להתקשר בחוזה הביטוח. לו קיימה שם המבטחת את חובתה, הנעוצה בשיקולי-המדיניות אותם פירטתי שם, לשקף במסמך את הסכמת הצדדים - אי-ההבנה הייתה נמנעת. בענייננו, לעומת זאת, קבעתי כי לא אירעה כל אי-הבנה. מה שאירע הוא טעות של המבוטח בהזמנת העסקה. הוא קיבל את מה שביקש, אם כי לא את מה שהיה מבקש לולא הטעות-בעובדה שנתפס לה. בנסיבות אלה, אף לו קיבל לידיו לאלתר את המסמך המתעד את הזמנתו - התקלה לא הייתה נמנעת, משום שהמבוטח היה מאשר את הפרטים שצוינו לבקשתו, לרבות גיל המינימום, מאותם טעמים שבגללם ציין פרטים אלה מלכתחילה. 11. יחד עם זאת, התופעה שעליה התרעתי בפסק דיני בעניין מיכאלי מהווה, עדיין, תופעה מגונה שיש לחזור ולהתריע מפניה. הנוהג שלפיו חוזה ביטוח נכרת ללא מסירת עותק ממנו למבוטח, כמצוות המחוקק [חוק חוזה הביטוח, סעיף 2(א)], דבר המאפשר וודאות חוזית וביטוחית בסיסית וחיונית - הוא בלתי-נסבל, ובנסיבות הטכנולוגיות דהאידנא גם בלתי-נסלח. נוהג זה מוכתב על ידי חברות הביטוח, ועליהן האחריות המלאה לקיומו המסוכן ולתקלות הנובעות ממנו. בענייננו לא רק שחוזה הביטוח לא הומצא לאלתר למבוטח - אלא גם טופס ההצעה לביטוח, שמולא טלפונית, לא הומצא למבוטח כדי לקבל את אישורו לפרטי ההצעה. 12. אמנם, בענייננו קבעתי כי גם המצאתו לאלתר של חוזה הביטוח לא הייתה מונעת את התקלה של היעדר הכיסוי הביטוחי. אולם, במקרה כזה ההתדיינות הייתה נמנעת, מן הסתם, משום שהיה ברור מה הוסכם בין הצדדים. לפיכך, כל עוד חדלות חברות הביטוח מלתקן את הליקוי האמור, הן חשופות לאי-פסיקת הוצאות בגין התדיינויות כאמור, על רקע עמימות שהיה ניתן למנעה לולא מחדלן. סיכום 13. משהתובע לא הוכיח כי, בניגוד לאמור בתרשומות שערכו פקידות הנתבע 2, הזמין ביטוח המכסה גם נהגים שגילם למטה מ-30; ומשהתאונה אירעה בעת שנהג ברכב נהג כזה - דין התביעה להידחות. 14. לאור האמור בפסקאות ‏4 ו-‏11-‏12 - לא אפסוק הוצאות משפט לזכות הנתבעים. 15. ביטוח רכב