פסק דין בנושא ייצוג שחקני כדורגל - זכויות שחקן כדורגל: פסק דין 1. התובע, שחקן כדורגל במקצועו, תובע את הנתבע, שהיה עורך-הדין שלו, בתביעה בשל רשלנות מקצועית. העובדות 2. בשנת 1991, שכר התובע את שירותיו של הנתבע לשם עריכת הסכם בינו לבין אגודת הספורט "הפועל ירושלים" (שתקרא להלן : "הקבוצה"). התובע בחר בנתבע כעורך-דינו מאחר והנתבע היה חבר בהנהלת ההתאחדות לכדורגל והיה בעל נסיון בעריכת חוזים בין קבוצות כדורגל לבין שחקנים. לאחר משא ומתן במשרדו של הנתבע, נערך ונחתם ביום 18/11/91 הסכם בין התובע לבין הקבוצה בדבר העסקתו של התובע כשחקן עבור הקבוצה לעונת המשחקים 91/92 (ההסכם יקרא להלן: "ההסכם הלבן"). ההסכם הלבן כלל בתוכו כתב ערבות החתום ע"י מנהל סניף בנק, מר אמנון שרון (שיקרא להלן: "שרון"), שערב אישית למילוי התחייבויות הקבוצה כלפי התובע "עפ"י הסכם זה", דהיינו, עפ"י ההסכם הלבן. 3. החל מעונת הכדורגל 91/92, הנהיגה ההתאחדות לכדורגל (שתקרא להלן: "ההתאחדות"), כתנאי להעסקת שחקן ע"י קבוצת כדורגל ורישום השחקן למשחקי העונה, הוראה בדבר החתמת שחקני קבוצות על טופס הקרוי (ושיקרא להלן) "הסכם שחקנים". ההוראה נקבעה בתקנון הבקורת התקציבית של ההתאחדות (שיקרא להלן: "התקנון") שנכנס לתוקפו ביום 27.6.91. הסכם השחקנים הוא נוסח סטנדרטי של הסכם בין הקבוצה לבין השחקן, שקובע תנאים אחידים להתקשרות, ומשאיר לצדדים לקבוע ביניהם (ולמלא במקומות המסומנים על הטופס) תנאים לגבי תקופת ההסכם, התמורה שתשלום לשחקן, ומועדי התשלום. ההסכם גם מאפשר לצדדים (בסעיף 8 של ההסכם) להוסיף בניסוח שלהם הוראות משלימות להסכם. עפ"י הוראות התקנון, הכלולות גם בין התנאים האחידים של ההסכם, תוקפו של הסכם השחקנים מותנה בהגשתו לרשות לביקורת תקציבים של ההתאחדות (שתקרא להלן: "הרשות") ובאישורו ע"י הרשות. להשלמת התמונה, יצוין כי סעיף 10(ג) לחוק הספורט, התשמ"ח - 1988 קובע כי הוראות התקנון מחייבות הן את אגודות הספורט והן את הספורטאים. עוד נקבע בהסכם השחקנים (בסעיף 9.ד. להסכם) הוראה בנוגע לכל הסכם אחר בין קבוצה לבין שחקן, ובשל חשיבותה, אביא את נוסח הסעיף במלואו: "9. ד. מוסכם על הצדדים במפורש כי הסכם זה כפי שיוגש לרשות ויאושר על ידה יהיה ההסכם היחידי המחייב בין הצדדים וכל הסכם אחר אשר לא יוגש לרשות ולא אושר כנ"ל יהיה בטל ומבוטל, חסר תוקף ונפקות ולא ינהגו על פיו." 4. במעמד החתימה על ההסכם הלבן אצל הנתבע, לא נחתם הסכם שחקנים מאחר ולא היה ברשות הנוכחים הטופס המתאים. הצדדים היו מעונינים לחתום בכל זאת על ההסכם הלבן מאחר ואותו יום (יום ב' בשבוע) היה היום האחרון באותו שבוע שבו יכלה הקבוצה לבצע העברת שחקן. התובע סירב לחתום על טופס ההעברה לקבוצה מבלי שנחתם תחילה הסכם המבטיח את זכויותיו. סוכם בפגישה כי הסכם השחקנים יחתם מאוחר יותר, לפני השבת הקרובה שבה היה אמור התובע לשחק לראשונה במדי הקבוצה. 5. ביום 20.11.91, יומיים לאחר חתימת התובע והקבוצה על ההסכם הלבן, חתמו התובע והקבוצה גם על הסכם שחקנים. ההסכם נחתם שלא בנוכחות הנתבע. הסכם השחקנים הוגש לרשות ואושר על ידה באותו היום. להסכם השחקנים שנחתם, לא צורף ההסכם הלבן ביחד עם כתב הערבות של שרון. ההסכם הלבן כולל כתב הערבות גם לא הוגש לרשות בנפרד מהסכם השחקנים, ולא אושר על ידה. על סמך אישור הרשות להסכם השחקנים שעליו חתם התובע, התירה ההתאחדות לתובע לשחק בקבוצה, והוא אכן שיחק בה בעונת המשחקים 91/92, החל מיום השבת הראשון לאחר חתימת הסכם השחקנים. 6. בחודש מרץ 1992, בעקבות קשיים כספיים, נכנסה הקבוצה (שהיתה רשומה כעמותה) להליכי פירוק, והיא לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות כלפי התובע. התובע פנה, באמצעות הנתבע כעורך-דינו, למפרק הזמני של הקבוצה, בהוכחת חוב, וביום 13.4.93, אישר המפרק כי הוא מכיר בחוב של הקבוצה לתובע בסכום של 23,650 דולר נכון ליום 19.3.92 (נ/ 3). 7. ביום 14.6.92, הגיש התובע, באמצעות הנתבע כעורך-דינו, תביעה כספית בבית המשפט השלום בירושלים כנגד שרון (ת.א. 8252/92 בפני כב' השופטת א. פרוקצ'יה), על בסיס כתב הערבות שעליו חתם שרון, לתשלום הסכומים שלא שולמו לתובע ע"י הקבוצה. בפסק-דין שניתן ביום 20.2.95 (שיקרא להלן: "פסק-הדין"), דחה בית המשפט את התביעה. עיקרי פסק-הדין היו שניים: א. עקב הוראת סעיף 9.ד. להסכם השחקנים, הביא הסכם השחקנים לביטולו של ההסכם הלבן, ועמו גם כתב הערבות של שרון. ב. ההסכם הלבן (ועמו כתב הערבות) לא הוגש לרשות ולא אושר על-ידה, ומכאן שעפ"י התקנון, אין להסכם הלבן כל תוקף. עוד קבע בית המשפט בפסק-הדין כי מקובלת עליו עדותו של שרון, לפיה הוסכם בין הצדדים כי כתב הערבות יהיה בתוקף רק לתקופת הביניים הקצרה בין מועד חתימת ההסכם הלבן לבין חתימת הסכם השחקנים, שצפוי היה להחתם. בית המשפט הוסיף כי "...ישנה אי סבירות מסויימת בייחוס כוונה לנתבע (שרון - ההערה שלי ש.פ.) לערוב לטובת התובע למשך כל עונת המשחקים כולה, הרי אין לו ולא היתה לו מעורבות אישית ועניין פרסונאלי בהעסקתו של התובע בקבוצה הירושלמית עד כדי מתן ערבות אישית מלאה לטובתו." (עמ' 6 לפסק-הדין). על פסק-הדין, בחר התובע שלא להגיש ערעור. 8. בעקבות דחית התביעה כנגד שרון, הגיש התובע את התביעה הנדונה כנגד הנתבע שבה הוא דורש שהנתבע יפצה אותו עבור הנזקים שנגרמו לו עקב רשלנות מקצועית שהביאה לכך כי כתב הערבות של שרון הוכרז כבטל. 9. במהלך ניהול ההוכחות תיק זה, הודיע ב"כ התובע כי בחודש אוגוסט 1997, קבל התובע מהמוסד לביטוח הלאומי סך של 27,147 ש"ח (לאחר ניכוי מס כדין), וזאת במסגרת תביעתו לתשלום חוב שכר העבודה שלא שולם לו ע"י הקבוצה, בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב],תשנ"ה - 1995 (ת/ 3). טענת מעשה בית דין 10. ב"כ הנתבע מעלה בסיכומיו טענה מקדמית לפיה קיים מעשה בית דין במספר קביעות שניתנו במסגרת פסק-הדין המחייבות את התובע בהליך הנדון בתור פלוגתות פסוקות. הוא מפנה לע"א 258/88 פיכטנבוים נ. רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (שיקרא להלן: "הלכת פיכטנבוים"),שם נקבע כי השתק פלוגתא יכול להיווצר בהליך שני גם אם אין זהות בין בעלי הדין בשני ההליכים, בתנאי שמדובר באותו תובע בשני ההליכים, שהממצא שנפסק בהליך הראשון הוא ממצא כנגד התובע וכי הנתבע בהליך השני מעונין להסתמך על הממצא. 11. ברוב הממצאים שלגביהם טוען ב"כ הנתבע להשתק פלוגתא, הלכת פיכטנבוים אינה יכולה לחול, וזאת משום שהנתבע אינו מסתמך על הממצאים של פסק-הדין אלא מסתייג מהם. אין לאפשר לנתבע "לאחוז בחבל בשתי קצותיו", לכפור בממצאים שקבע בית המשפט בפסק-הדין, ובאותו זמן לבקש למנוע מהתובע מלכפור בהם. אעבור לבדוק את הממצאים עצמם שלגביהם טוען הנתבע למעשה בית דין. (1). באשר לממצא בפסק-הדין לפיו עם חתימת הסכם השחקנים, פקע ההסכם הלבן ועמו כתב הערבות, טוען הנתבע בסעיף 21 ו. לכתב ההגנה שלו כי הוא חולק על מסקנת בית המשפט בפסק-הדין, וכי תוקפו של ההסכם הלבן עד תום עונת הכדורגל. לכן, אין השתק פלוגתא. (2) בפסק-הדין נקבע כי שרון התכוון לערוב להתחייבויות הקבוצה לתקופה שבין שני ההסכמים בלבד. הנתבע חולק על ממצא זה (ראה סעיף 21 ו. לכתב ההגנה וסעיף 8(ג) בעמ' 7 לסיכומיו) לכן, גם כאן אין השתק פלוגתא. גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבע כי קיים השתק פלוגתא בנוגע לממצאים של בית המשפט שההסכם הלבן פקע וכי שרון התכוון לערוב רק עד החתימה על הסכם השחקנים, נראה כי תוצאה זו היתה פועלת דווקא לרעתו של הנתבע. אם ההסכם הלבן פקע ברגע שנחתם הסכם השחקנים, למרות שהוא נעשה על-מנת שלא יפקע, הדבר מעיד על חוסר מיומנות של הנתבע כמי שערך את ההסכם הלבן שלא השיג את מטרותיו. כמו-כן, אם הוסכם כי ערבותו של שרון פקעה עם החתימה על הסכם השחקנים מכיוון שלא התכוון לערוב מעבר לכך, הדבר מעיד על חוסר מיומנות של הנתבע כעורך-דין, שתפקידו היה לדאוג לכך כי בהסכם שערך תהיה בטוחה להבטחת התחייבויות הקבוצה כלפי התובע למשך עונת הכדורגל. (ראה סעיף 6 לכתב ההגנה, שבו מודה הנתבע באמור בסעיף 6 לכתב התביעה לפיו התובע הודיע לנתבע כי הוא אינו מעונין להתקשר עם הקבוצה בהסכם ללא בטוחה מספקת, אשר תבטיח את שכרו.) נראה כי בנוגע לשני הממצאים הללו, פקיעת ההסכם הלבן ברגע שנחתם הסכם השחקנים וכוונתו של שרון לערוב עד לחתימת הסכם השחקנים בלבד, קיימת דווקא הסכמה בין הצדדים, בניגוד למה שנקבע בפסק-הדין, ששרון התכוון לערוב להתחייבויות הקבוצה כלפי התובע לאורך כל תקופת עונת הכדורגל. הצדדים לא מצאו לנכון להזמין את שרון לעדות בתיק הנדון על מנת שבית משפט זה יכול היה לבחון בעצמו אם לקבל או לדחות את המסקנה שבפסק-הדין לגבי מהות כוונתו בערבות שנתן. בהעדר מעמד של מעשה בית דין, ממצאים שקבע בית המשפט במשפט אחר במסגרת פסק-דין אינם אלא עדות שמיעה, והמסקנות שבו הן בבחינת חוות דעת שאינה בגדר ראיה (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ. מ"י, פ"ד נא(2) 377, 475 - קביעתו של כב' השופט גולדברג, שהיה בדעת הרוב). (3) פסק-הדין קבע כי ישנם הבדלים מסוימים בין שני החוזים, ההסכם הלבן והסכם השחקנים: הראשון קבע את התמורה בדולרים והשני, בשקלים. הראשון מדבר ב"תשלום נטו" וב"מענק הצטרפות", שאינם נזכרים בשני. (סעיף ג' בעמ' 5 לפסק-הדין). כאן, מבקש הנתבע דווקא להסתמך על הממצא הזה, כדי לחזק את טענתו כי נוהל מו"מ נפרד בין התובע לבין הקבוצה, ללא ידיעת הנתבע, בין שני ההסכמים. ניתן לראות באותו ממצא בדבר השוני בין ההסכמים השתק פלוגתא כנגד התובע, אולם, כפי שנראה בהמשך פסק-דין זה, אותו ממצא לא שכנע אותי כי אכן היה מו"מ נפרד כפי שנתבע טוען. 12. ב"כ הנתבע גם קובע כי נוצר מעשה בית דין מכח קביעת המפרק בהוכחת החוב של התובע כנגד הקבוצה לגבי גובה החוב של הקבוצה לתובע. אינני מקבל את הטענה. לא הובאה כל אסמכתא לפיה הורחבו כללי מעשה בית דין כדי לכלול קביעות של מפרקים, גם אם הם ממלאים תפקידים מעין שיפוטיים, ואינני סבור כי הדבר ראוי לאור מכלול השיקולים שהביאו את הפסיקה לאמץ את הכללים הללו. טענת הרשלנות המחלוקות העובדתיות 13. עיקר טענות התובע הן לגבי השרות המקצועי שנתן הנתבע בכל הקשור להסכם השחקנים. לטענת התובע, הנתבע אמר לו כי הסכם השחקנים הוא הסכם פורמלי, ואין מניעה שהתובע יחתום עליו ללא בדיקה מוקדמת וללא נוכחות הנתבע. לטענתו, סמך הנתבע על נציגי הקבוצה שהם יצרפו את ההסכם הלבן להסכם השחקנים שלאחר שיחתם. עוד טוען התובע כי לאחר שנציג הקבוצה, מר מרדכי חזות (שיקרא להלן: "חזות") מילא את הסכם השחקנים ופנה לתובע שיחתום עליו, התקשר התובע בטלפון לנתבע, והנתבע נתן את אישורו לתובע לחתום על ההסכם, לאחר שמר חזות הקריא באוזניו של הנתבע בטלפון את הפרטים שרשם בהסכם. התובע קובל על כך שהנתבע לא התריע בפניו על הבעיות שיכולות להתעורר בקשר לערבות כתוצאה מהחתימה על הסכם השחקנים כפי שנערך, ולא פעל לוודא כי ההסכם הלבן ביחד עם כתב הערבות צורף כדין להסכם השחקנים כדי שיקבל את אישור הרשות. 14. לטענת הנתבע, במהלך הישיבה שבה נחתם במשרדו ההסכם הלבן, הוא הסביר לנציגי הקבוצה ולתובע כיצד למלא את הסכם השחקנים באופן שיכלול בתוכו את ההסכם הלבן. הוא גם הנחה את התובע לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים שלאחר שיחתם. הנתבע מכחיש כי היתה עליו החובה לבדוק בדיעבד אם התובע פעל על פי הנחיותיו. הוא מכחיש כי הוא שוחח בטלפון עם התובע ועם חזות ביום החתימה על הסכם השחקנים. הנתבע מוסיף וטוען כי התובע ניהל מו"מ עצמאי עם נציגי הקבוצה ביומיים שעברו בין מועד החתימה על ההסכם הלבן לבין מועד החתימה על הסכם השחקנים, ובאותו מו"מ, סיכמו התובע ונציגי הקבוצה, ללא ידיעתו, על שינויים בהסכם הלבן שמצאו את ביטויים בהסכם השחקנים. 15. לאחר שמיעת הראיות וקריאת הסיכומים, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גירסתו את התובע. עדותו של התובע היתה ברובה עקבית והגיונית, וגירסתו משתלבת היטב עם מכלול הנסיבות שהתבררו במהלך ההוכחות. עדותו של הנתבע, לעומת זאת, היתה מתחמקת ומעורפלת. נמצאו בה סתירות בנקודות חשובות השנויות במחלוקת (ראה ניתוח מדויק של הסתירות בעמ' 12 ו- 13 לסיכומי ב"כ התובע). 16. מהכלל אל הפרט: גירסאות שני הצדדים נבחנות בראש וראשונה עפ"י עדויותיהם במהלך המשפט של התובע כנגד שרון, שם היו הצדדים בפנינו באותו צד של המתרס, ומטבע הדברים פחות מרוכזים בחזית שנוצרה ביניהם לאחר שהתובע הפסיד במשפט. עדותו של הנתבע התאפשרה באותו הליך לאחר שעורך דין אחר ממשרדו קבל על עצמו את יצוג התובע. גם התובע וגם הנתבע העידו באותו משפט כי נציגי הקבוצה היו אמורים לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים (סעיף 13(א) סיפא לתצהיר הנתבע באותו משפט - ת/ 2, עדות התובע בעמ' 6 - 7 לפרוטוקול של אותו משפט וסעיף 9(ח) לתצהירו של התובע באותו הליך). ב"כ הנתבע ניסה להבנות מכך שהתובע העיד בהליך הקודם כי הובטח לו כי ההסכם יצורף (ומכאן, שהתובע היה שותף לסיכום בדבר צירוף שני ההסכמים), אולם אני מקבל את ההסבר של התובע בענין זה כי הוא התכוון בעדותו הקודמת לכך שהובטח לו באמצעות עורך-דינו (הנתבע) שהקבוצה תדאג לצירוף ההסכמים, אך הוא אישית לא היה מודע לכך עד שהנתבע גילה לו את דבר ההבטחה כאשר הכינו את המשפט כנגד שרון. במשפט הקודם, לא נשאל התובע לגבי מקור ידיעתו בדבר ההבטחה של הקבוצה לצרף את ההסכם, ולגבי נסיבות מתן ההבטחה, ולכן אין בכרח סתירה בדברים. 17. מה שחשוב הוא שלא היתה כל עדות במשפט הקודם על כך שהוטל על התובע לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים או לוודא את הצירוף. יתרה מכך, הטענה שהנתבע הנחה את התובע לצרף את ההסכם כלל לא הופיעה בתצהירים מטעם הנתבע בהליך הנדון. בסעיף 9 לתצהיר הנתבע, טוען הנתבע כי: "לכל הנוכחים במעמד חתימת ההסכם 'הלבן' במשרדי ביום ב', ה - 18.11.91 היה ברור כי עד ליום ה', של אותו שבוע, יומצא 'טופס הסכם השחקנים', דוגמת נספח ב', עליו יחתמו הצדדים בלא כל תוספות ותוך 'שאיבה' מושלמת ומוחלטת של כל הנתונים מההסכם 'הלבן' שנחתם במשרדי והחלתם של כל תנאי הסכם זה על נספח ב' על דרך הפניה במסגרת סעיף 8 'הוראות משלימות' שבנספח ב', היינו כי בסעיף 8 להוראות המשלימות יכתב: 'ההסכם המצורף לטופס זה הינו חלק בלתי נפרד ממנו.' והוא ממשיך בסעיף 11 לתצהירו, "במעמד חתימת ההסכם ביום 18.11.91 הסברתי כאמור למר רפי כהן, והוא ידע והבין היטב כי לא צריך להיות כתוב בנספח ב' שום פרט או מספר כלשהו, שונה או נוסף על אלה שבהסכם 'הלבן'." מכלל הן אתה שומע לאו: אין מילה בתצהיר על כך שהנתבע הסביר לתובע או הנחה אותו לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים ולוודא את צירוף. גם אילו הייתי מקבל את גירסת הנתבע סעיף 9 לתצהירו (שהיא גירסה כבושה שלא הועלתה במסגרת הליך הראשון, ולכן לא מהימנה) שהוא הסביר לנוכחים לפרטי פרטים כיצד לבצע את הטכניקה של ",שאיבה' מושלמת ומוחלטת" של ההסכם הלבן לתוך הסכם השחקנים, הסברים אלה נפלו על אוזניים לא מקצועיות של התובע ונציגי הקבוצה, שהם אינם משפטנים או בעלי מיומנות בעריכת חוזים. חזות, שהוא הנציג היחידי בקבוצה שקבל הדרכה מהרשות כיצד למלא את הסכם השחקנים, ושניסח בפועל את הסכם השחקנים עם התובע, לא השתתף כלל בפגישה אצל הנתבע. אין ראיה טובה יותר לכך שהסבריו המפורטים של הנתבע (אם בכלל) לא נקלטו ע"י הנוכחים מאשר עדותו של עד מטעם הנתבע, מר שמעון לחמני (שיקרא להלן: "לחמני"), מנהל הקבוצה שהשתתף בפגישה. בסעיפים 5 - 7 לתצהירו, הוא מסביר את הפרוצדורה שהוסברה לו, כך: “5. ...השחקן יחתום על טופס ההעברה שיוגש בו ביום להתאחדות ועד סוף השבוע יחתם 'טופס' הסכם השחקנים שיבוא במקום 'ההסכם הלבן' ויאמץ אותו במלואו. “6. עו"ד בר-און הסביר את התהליך לכל הנוכחים בפגישה וכולם הבינו זאת והסכימו לכך. "7. שיטה זו של הכנסת 'הסכם לבן' ל'טופס הסכם השחקנים' במסגרת סעיף 8 ב'טופס' (הוראות משלימות), היא שיטה מוכרת ומקובלת ונעשתה כבר בעבר במקרים דומים כשלא היה 'טופס' רשמי." (הההדגשות שלי - ש.פ.) יש לשים לב להבדל הקטן, אבל המשמעותי, בין ההסבר שהנתבע טוען שנתן לבין ההסבר שקלט לחמני. לפי הנתבע, שני ההסכמים צריכים להיות מצורפים ויש להכניס לסעיף 8 להסכם השחקנים הוראת קישור בין שני ההסכמים ולהפנות להסכם מצורף (שאמור להיות ההסכם הלבן). לפי לחמני, הסכם השחקנים בא במקום ההסכם הלבן, והוראות ההסכם הלבן מוכנסות להוראות המשלימות של הסכם השחקנים. אין מילה אחת על צירוף או טכניקת צירוף של שני ההסכמים. בפועל, פעל חזות בהכנת הסכם השחקנים לפי השיטה שעליה העיד לחמני, והעתיק לסעיף 8 של הסכם השחקנים את ההוראות המיוחדות מההסכם הלבן שנראו לו מהותיות. בכך, נוצר הביטול של ההסכם הלבן (מכוח סעיף 9.ד. להסכם השחקנים), ועמו כתב הערבות שלא הועתק ולא אוזכר ע"י חזות בהוראות המשלימות. בנוסף לאמור לעיל, אינני סבור שהנתבע יכול להסתייע (כפי שניסה לעשות) בעדותו של משתתף אחר בפגישה, אבי התובע מר משה כהן, לפיה הוא אינו זוכר אם הנתבע דיבר על כך בפני הנוכחים שצריך לצרף את שני ההסכמים. אין לצפות בנסיבות הענין שהעד בהכרח יזכור פרט שכזה על דבר שקרה לפני שנים, ושמשמעותה התבררה רק בעקבות המשפט של התובע כנגד שרון. 18. טענתו של הנתבע שהתובע ניהל מו"מ עצמאי עם נציגי הקבוצה לפני שחתם על הסכם השחקנים מבוססת על עדות ישירה אחת - זו של חזות בסעיף 4 לתצהירו. אמנם חזות הכחיש את האמור בתצהיר במהלך עדותו בבית המשפט (עמ' 104-105) לכן, נשארה טענה זו של הנתבע תלויה על בלימה. הנתבע אמנם הביא חוות דעת של רו"ח רענן קופ על-פיה קיים הבדל בין שני החוזים באופן שהסכם השחקנים מעניק לתובע תקבולים הנמוכים ב- 34% מאלו הקבועים בהסכם הלבן. חוות דעת זו לא היתה נחוצה לאור הפלוגתא הפסוקה בדבר השוני בין ההסכמים. בכל מקרה, חוות הדעת אינה מסבירה כיצד נוצר הפער. יתרה מכך, לא סביר בעיני שהתובע יערוך על דעת עצמו שינויים מהותיים בהסכם לאחר שפנה לעורך דין העוסק בתחום בבקשה שייצגו בעריכת הסכם, וחתם על הסכם יומיים לפני כן. הנתבע משער כי התובע נכנע ללחץ כלשהו שהופעל עליו בקבוצה להסכים לחוזה בתנאים גרועים יותר מאשר אלה שבהסכם הלבן, או שהובטחו לו הבטחות מסוימות שהניעו אותו לחתום על הסכם השחקנים כפי שנוסח, אך אלה הן השערות בלבד. השינויים בין שני הסכמים מוסברים בעדות של חזות, שפעל למען שני הצדדים במילוי טופס הסכם השחקנים, תוך כדי תרגום של נתוני הנטו דולרים של שכר התובע, כפי שהופיעו בהסכם הלבן, לסכומי הברוטו בשקלים, כפי שהרשות דורשת שיופיעו בהסכם השחקנים. 19. באשר למחלוקת בין הצדדים לגבי טענת התובע שהוא התייעץ עם הנתבע טלפונית לפני שחתם על הסכם השחקנים, נסיבות החתימה של התובע על הסכם השחקנים, המתוארות ע"י התובע אינן עולות בקנה אחד עם הנסיבות המתוארות בעדותו של חזות. בין היתר, לא זכר חזות כל שיחת טלפון לנתבע, כפי שהעיד עליה התובע. למרות האמון שאני רוחש לגירסת התובע באופן כללי, אני מוכן להניח לטובת הנתבע כי לא היתה שיחת טלפון עמו לפני שהתובע חתם. לא מצאתי צורך להכריע בין גירסת התובע לבין גירסתו של חזות לגבי נסיבות החתימה על הסכם השחקנים, או לגבי הגירסאות אם היתה או לא היתה שיחת טלפון כפי שנטען, כי לא ראיתי בכך ענין מהותי למשפט העלול לשנות את התוצאה. 20. מעובדות המקרה עולה כי הנתבע ערך את ההסכם הלבן ופעל לאחר חתימת ההסכם, מבלי שלקח בחשבון את ההוראות החדשות של הרשות בדבר אופן עריכתו של הסכם השחקנים, ובמיוחד את הוראת סעיף 9.ד. להסכם השחקנים. לראיה, למרות שברור היה שהסכם השחקנים יחתם במועד מאוחר יותר ללא נוכחות הנתבע, ולמרות שצירופו של ההסכם הלבן להסכם השחקנים וניסוח הוראה בהסכם השחקנים הכורכת את שני ההסכמים היו חיוניים כדי שינתן תוקף להסכם הלבן, לא מצא לנכון הנתבע לכלול בהסכם הלבן הוראה המחייבת את הקבוצה לכלול בהסכם השחקנים שיחתם הוראה המחייבת הכללה של ההסכם הלבן כחלק בלתי נפרד מהסכם השחקנים והמחייבת צירוף בפועל של הסכם הלבן להסכם השחקנים. בעדותו, לא נתן הנתבע הסבר משכנע מדוע נמנע מלעשות זאת (ראה בעמ' 73 ש' 5-10). 21. כמו-כן, למרות שהסכם השחקנים מחייב רישום סכומי שכר השחקן בשקלים ברוטו, ערך הנתבע את ההסכם הלבן כאשר שכר השחקן מוגדר בדולרים לפי הסכומים נטו, מבלי שקבע מנגנון, בתוך ההסכם הלבן או מחוצה לו, להבטיח שמילוי סכומי הברוטו בשקלים בהסכם השחקנים יעשה כשורה. הנתבע טוען בסעיף 11 לתצהירו כי הוא אף הזהיר את התובע שלא יאפשר רישום בהסכם השחקנים של כל פרט או מספר השונה ממה שרשום בהסכם הלבן, וזאת למרות שהסכם השחקנים מחייב במקרה זה רישום מספרים שונה (מדולרים נטו לשקלים ברוטו). ההסכם הלבן גם כולל בסעיף 6(א) שבו התחייבות של הקבוצה לשלם סכומי נטו, וזה בניגוד מפורש לסעיף 5(ב) לתקנון (ראה עדותו של יו"ר הרשות, רו"ח רבינוביץ בעמ' 35 ש' 21-22). גם לגבי סוגיה זו, לא היה לנתבע הסבר מניח את הדעת (עמ' 65 ש' 28 עד עמ' 66 ש' 8, עמ' 68 ש' 9 - 12). 22. מכאן, שנכון אחד משניים: או שהנתבע ידע על השינויים בתקנון ובהסכם השחקנים והתעלם מהם במודע או מתוך פזיזות, או (מה שיותר סביר בעיני) שהנתבע לא היה מודע לאותם שינויים והכין את ההסכם הלבן ופעל ונתן עצות לתובע ולנציגי הקבוצה עפ"י המצב המשפטי המוכר לו מהסכמים שערך לפני אותם השינויים. הפן המשפטי 23. על מנת לקבוע כי נתבע חב ברשלנות, יש להוכיח שלושה: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לגרימת הנזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית של עורך דין כלפי לקוחו. נפסק לגבי חובה זו כי, (1) על עורך דין להשתמש במיומנות, בחריצות ובתשומת לב סבירות באופן שהלקוח רשאי להניח שמה שעשה עבורו עורך הדין משיג, מבחינה משפטית, את התכלית המבוקשת. אם לא עשה כן עורך הדין, התרשל. (ע"א 2590/90 ניסים נ. דניאלי, פ"ד מח(3) 486). (2) עורך-דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח, רואים אותו כמי שמציג לפני הלקוח מצג מכללא, לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה, שבה נוהג עורך-דין רגיל בנסיבות דומות. (3) מעורך-דין נדרשת רמה מסוימת בכל הקשור לידיעת החוק. אין לצפות ממנו שיידע את תוכנם של כל חוקי המדינה, אבל יש חוקים שימושיים שהוא חייב לדעת, בייחוד אותם חוקים הנוגעים לעניין שהוא מסכים לטפל בו עבור לקוח. (4) עורך דין נדרש להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. (ע"א 58,37/86 לוי נ. שרמן, פ"ד מד(4) 446.) (5) על עורך דין החובה לבדוק מסמכים שהיו קשורים בפעולה שעורך הדין קבל על עצמו לבצע למען הלקוח. (ע"א 420/75 כהן נ. אייזן, פ"ד ל(2) 29.) (6) עורך דין חייב להכין עבור הלקוח חוזה אשר יבטיח את זכויותיו על הצד המועיל ביותר. (על"ע 2/80 פלוני נ. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד לד(4) 707). 24. באשר לחובה הקונקרטית, נפסק כי יש לקבוע את החובה בהתאם למבחן הציפיות (פס"ד ועקנין, הנ"ל). במקרה הנדון, היה על הנתבע, בתור עורך דין סביר, לצפות כי כתב הערבות יהיה בטל אם לא יכלל ביחד עם ההסכם הלבן כחלק מהסכם השחקנים אשר יאושר ע"י הרשות. לפי סעיף 9.ד. להסכם השחקנים, אי הכללת ההסכם הלבן בהסכם השחקנים יביא לבטלותו של ההסכם הלבן. בכתב הערבות, היה שרון ערב להתחייבויות הקבוצה עפ"י ההסכם הלבן. לפי סעיף 2 לחוק הערבות תשכ"ז - 1967, "אין ערבות אלא לחיוב בר-תוקף." לכן, שברגע שבטל ההסכם, בטלה גם הערבות להבטחת ההתחייבויות שבו. לפי סעיף 7(א) לחוק הערבות, "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב." לכן, ניתן היה לצפות בנסיבות אלה ששרון יעמוד על זכותו להתנער מכתב הערבות. מכאן ניתן לגזור את החובות הקונקרטיות שהיו מוטלות על הנתבע כלפי התובע: היתה לנתבע חובה קונקרטית להכיר את השינויים בתקנון ובטופס הסכם השחקנים, ולערוך את ההסכם בין התובע לבין הקבוצה ולתת שרות מקצועי בהתאם לדרישות הנובעות מאותם שינויים. מדובר בהוראות חיקוק (חוק הספורט, והתקנון, ובעקבותיו הסכם השחקנים, שנערכו על פיו) שמחובתו היה להתעדכן לגביהן ברגע שנטל על עצמו יצוג של שחקן כדורגל מול קבוצה ועריכת חוזה העסקה לשחקן. מחובתו היה לבדוק את נוסח הסכם השחקנים שלקוחו נדרש לחתום עליו מאוחר יותר. מחובתו היה לוודא במסגרת ההסכמים שערך ו/או בדק כי ינתן תוקף לכל התניות המבטיחות את התכלית המבוקשת עבור התובע, לרבות כתב הערבות של שרון. מחובתו היה לוודא כי כל הוראות ההסכם הלבן לרבות כתב הערבות יכללו בהסכם השחקנים, יצורפו אליו ויאושרו ע"י הרשות. מחובתו היה להסביר ללקוחו את המשמעות של הכללה של ההסכם הלבן בתוך הסכם השחקנים וצירופו של ההסכם הלבן ביחד עם כתב הערבות להסכם השחקנים, מבחינת תוקפו של כתב הערבות. 25. לטענת ב"כ הנתבע, די בהוראות שנתן הנתבע לתובע לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים כדי לצאת לידי חובתו המקצועית. מבחינה עובדתית, כבר קבעתי לעיל כי לא הוכח שניתנו הוראות כאלה. אולם גם אם הוראות כאלה ניתנו, לא היה בהן די כדי לקיים את החובה. כאשר לקוח פונה לעורך-דין שיערוך עבורו חוזה, מחובתו של עורך הדין לערוך עבורו חוזה בעל תוקף משפטי. לקוח אינו פונה לעורך דין על מנת שיערוך עבורו חוזה חסר תוקף. מכאן, שכאשר עורך דין עורך חוזה עבור לקוחו, שתוקפו תלוי בביצוע פעולה נוספת, מחובתו של עורך הדין במסגרת אחריותו המקצועית כלפי הלקוח לבצע או לוודא ביצוע הפעולה הנוספת המעניקה תוקף לחוזה שערך. עורך הדין אינו ממלא את חובתו המקצועית לוודא ביצוע הפעולה בכך שהוא נותן ללקוחו הנחיה כללית לבצע את הפעולה. עליו לוודא במקרה כזה שהלקוח ביצע את הפעולה וביצע אותה כשורה, באופן שמעניק לחוזה תוקף. לכן, במקרה הנדון, בנסיבות של התניה הגורפת שבסעיף 9.ד. להסכם השחקנים, מחובתו של הנתבע כעורך דין היה לבדוק את הסעיף המגשר בין שני ההסכמים שבהסכם השחקנים ולוודא כי שני המסכמים מצורפים פיזית, כדי שההסכם הלבן יהפוך לחלק מהסכם השחקנים לכל דבר וענין. כמו-כן, היה זה מחובתו לוודא כי ההסכם שערך, לרבות כתב הערבות, קבלו את האישור של הרשות. 26. הנתבע, כאמור, לא בצע את מה שמוטל עליו, לא התעדכן לגבי השינויים בתקנון ובהסכם השחקנים שנערך על פיו, לא בדק את נוסח הסכם השחקנים שהתובע חתם עליו, לא ווידא כי ההסכם הלבן וכתב הערבות נכללו בהסכם השחקנים וקבלו את אישור הרשות. הוא לא הנחה את התובע כנדרש ולא הסביר לו את המשמעות של הצירוף של שני ההסכמים מבחינת תוקפה של הערבות של שרון. לפיכך, חב הנתבע בגין עוולת רשלנות כלפי התובע. הקשר הסיבתי 27. ב"כ הנתבע טוען כי אין קשר סיבתי בין רשלנותו של הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובע. טענתו הראשונה בענין זה היא שאם היה התובע ממלא את הנחיתו הכללית לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים, גם אם היו מחדלים בצורת הצירוף של ההסכמים, היה יו"ר הרשות מחזיר את המסמכים בחזרה לתובע ולקבוצה לתיקון (ראה עדות רו"ח רבינוביץ בעמ' 41), וצפוי כי התיקון היה מתבצע תוך זמן קצר. במקרה זה, התובע היה מפסיד בסה"כ משחק ליגה אחד בלבד. למרות שאני מסכים לתוצאה הצפויה בסיטואציה המתוארת לעיל, מאחר והגעתי למסקנה כי לא הוכח כי ניתנה לתובע הנחיה כזו ע"י התובע, הטענה נופלת. 28 . עוד טוען ב"כ הנתבע כי ממילא שרון לא התכוון לערוב לכל עונת הכדורגל, אלא לתקופה עד לחתימה על הסכם השחקנים בלבד. כפי שציינתי לעיל, אין פלוגתא פסוקה לגבי מסקנה זו שבפסק-הדין, קיימת מוסכמה בין הצדדים כי הדבר איננו נכון ובכל מקרה לא הוזמן שרון כעד למשפט הנוכחי כדי שבית משפט זה יוכל לשמוע עדות בענין. לכן, גם טענה זו נופלת. 29. ב"כ הנתבע מוסיף וטוען כי לא היתה דרושה ערבות בגלל הבטוחות להבטחת ביצוע תקציב הרשות, ובכלל זה התקציב לתשלום משכורות שחקנים: "לו הייתה הרשות לבקרת תקציבים עושה מלאכתה כנדרש בתקנון (וזו כל מטרתה של הרשות הנ"ל),לא יכול להיווצר מצב של קבוצה לא סולבנטית, שאינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה. על כן, נזקי התובע (ככל שיש כאלה), נובעים ממעשי הרשות ולא ממעשי הנתבע, וממילא אין קשר סיבתי לפעולות או מחדלי הנתבע (ככל שהיו כאלה)." (עמ' 18 לסיכומיו). הטענה אינה נוגעת לקשר הסיבתי, אלא מציעה להכיר ברשות (או את התאחדות) כמעוולת נוספת. הנתבע נמנע מלשלוח הודעה לצד שלישי ולכן שאלה זו חורגת מגדר הדיון בתביעה. אשם תורם 30. ב"כ הנתבע טוען כי התובע התרשל בכך שלא צירף בעצמו את ההסכם הלבן ביחד עם כתב הערבות להסכם השחקנים, במעמד חתימת הסכם השחקנים, ולכן יש מקום לקבוע לגביו אשם תורם. אינני מקבל טענה זו. כאמור, לא היתה הנחיה של הנתבע לתובע לצרף את ההסכם הלבן להסכם השחקנים. הנתבע כלל לא הסביר לתובע שאי צירוף ההסכם עם כתב הערבות עלול לסכן את תוקפו של כתב הערבות. הנתבע בעצמו התיחס להסכם השחקנים כטופס פורמלי, שלא היה חשוב מספיק כדי שהנתבע יהיה נוכח כדי לבדוק אותו לפני שהתובע יחתום עליו. מותר היה לתובע לסמוך על מיומנותו של עורך דינו שיבצע את כל הפעולות הדרושות כדי שלערבות יהיה תוקף. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי היתה חובת זהירות של התובע לדאוג בעצמו לצרף את ההסכם הלבן או לוודא שיצורף. אין גם מקום שהנתבע, המיוצג ע"י עורך דין שאישר לו, מראש, לחתום על הסכם השחקנים, לקרוא בעיון את כל הסעיפים הסטנדרטים שבו, לרבות אותו סעיף 9.ד. שגרם לפקיעת ההסכם הלבן ביחד עם כתב הערבות. 31. אני גם דוחה את הטענה לפיה יש ליחס לתובע נסיון בעריכת חוזים מהסוג הזה מכיוון שיצג את עצמו מול קבוצות שבהן שיחק בעבר, נוכח העובדה שהוא איננו משפטן שבקיא (ושאינו צריך להיות בקיא) בתקנון ובשינויו. אי הקטנת הנזק 32. לטענת ב"כ הנתבע, יכול היה התובע להקטין את נזקו בהגשת ערעור על פסק-הדין. יש לדחות את הטענה בכמה מישורים. (1) ספק אם יש מקום לחייב בהגשת ערעור במסגרת החובה להקטין נזק. ב"כ הנתבע לא הראה מקרה שבו בית המשפט (בארץ או בחו"ל, למרות שצטט מפסיקה זרה) הכיר בעקרון כזה. בדרך של היקש, ניתן לפנות אל ההלכה בבית המשפט העליון לפיה אין דורשים מנפגע, שתביעתו מהמוסד לביטוח לאומי נדחתה, שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה (ע"א 727/87 שור נ. בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 148). ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי אותה הלכה נובעת מכך שהמחוקק התיר למעביד להגיש ערעור בשם עובדו, אולם בדיקת הלכות היסוד בסוגיה זו אינן תומכות בטענה זו. בע"א 344/67 מקורות חברת מים בע"מ נ' גרינברג (פ"ד כא(2) 706, 709) מסביר כב' השופט ויתקון כי העדר החובה להתדיין עם המל"ל בערכאות נעוץ בחוסר הוודאות בתוצאותיה של התדיינות כזו. מבחינה עיונית, נראה כי אין לתמוך בגישה המחייבת הגשת ערעור על פסק-דין במסגרת חובת הקטנת הנזק, אלא אם כן סיכוי הערעור הם כמעט ודאיים (כגון טעות קולמוס ברורה שעולה מתוך הפסק). מבחינת מדיניות משפטית, נראה לי כי אין מקום לעודד הגשת ערעורים במטרה להבטיח בעלי דין בהתדיינויות עתידיות. נימוק נוסף לעמדתי נעוץ בסיכויי הערעורים. מבחינת סטטיסטית, לא הוכח כי פסק-הדין נהפכים ב51% מהמקרים או יותר. תמיד קיים, מחד, חוסר ודאות בתוצאה, ומאידך, סיכון בהטלת הוצאות משפט. הכרה בחובה זו גם תהפוך את הערכאה המאוחרת, שתאלץ לבחון את סיכוי הערעור בדיעבד, למעין ערכאת ערעור על הערכאה הקודמת, למרות ששתי הערכאות הן שוות מעמד. יתכן גם מצב שהערכאה שבפניה תועלה הטענה תאלץ לבחון סיכוי ערעור על פסק-דין מערכאה גבוהה יותר. ברור כי אין זה המצב הרצוי. (2) גם אם טעיתי במסקנתי האמורה, אינני מעריך במקרה הנדון כי סיכויי הערעור היו גבוהים. בטלות הערבות מכוח סעיפים 2 ו - 7(א) לחוק הערבות (ראה ניתוח משפטי בסעיף 24 דלעיל) נראית לי תוצאה מחייבת בנסיבות הענין. לאור מסקנה זו, אין צורך שאבחן את מסקנות בית המשפט בפסק-הדין לגבי כוונותיו של שרון. כפי שכבר הסברתי, אין לי גם את הכלים לעשות זאת מאחר ושרון לא הוזמן להעיד בפני. הנתבע העלה בתצהירו אפשרות של העלאת טענה בדבר חוסר הסמכות של בית המשפט שנתן את פסק-הדין (סעיף 18 לתצהיר, פיסקה אחרונה) אולם טענה זו כלל לא מופיעה בטיוטת הערעור שהכין בזמנו הנתבע עבור התובע (המצורפת לתצהיר הנתבע), כך שלא ברור כיצד מעריך הנתבע שטענה כזו יכלה אז להתקבל. (3) התובע העיד כי התיעץ עם עורך דין אחר, עו"ד פז צפריר מפתח תקוה, לגבי האפשרות של הגשת ערעור, ועו"ד פז אמר לו כי אין לערעור סיכויים רבים. (סעיף 33 לתצהירו). פעולה זו של התובע היתה סבירה בנסיבות הענין, ולא סביר שיגיש ערעור לאחר קבלת עיצה מקצועית נגד צעד שכזה. הנתבע אמנם יעץ לתובע להגיש ערעור, אולם בנסיבות האשמותיו של התובע כלפי הנתבע שכבר התגבשו, אין לבוא בטרוניה עם התובע שלא היה מוכן לסמוך עוד על דעתו (השווה לע"א 420/75, הנ"ל, בעמ' 37 מול האותיות ו-ז). הנזק הפחתה לאור סיכוי גביה 33. ב"כ הנתבע מעלה טענה מקדמית לענין הנזק לפיה גם אם ערבות שרון היתה תקפה, אין זה אומר שניתן היה בהכרח לגבות ממנו את כל החוב של הקבוצה לתובע. הוא מפנה בענין זה לת.א. (מחוזי י-ם) 370/93, שם הופעל עקרון דומה. באופן עקרוני, הטענה נראית לי הגיונית ונכונה, אך בנסיבות המקרה דנן אין הצדקה לישמה. מלבד היותו של שרון מנהל סניף בנק, ומלבד העובדה כי שני הצדדים הסכימו לקבלו כערב למילוי התחייבויות הקבוצה כלפי התובע עפ"י ההסכם הלבן, אין ראיות אחרות לענין מצבו הכלכלי, לטוב או לרע. מנהל סניף בנק הוא מקצוע שבו רמת ההשתכרות אינה נמוכה. אילו היה זוכה במשפט נגד שרון, והיו ננקטים הליכי הוצאה לפועל נגד שרון שבמסגרתם ניתן היה לעקל את משכורתו החודשית עד לתשלום מלוא החוב הפסוק. לפיכך, לא הרים הנתבע את הנטל להוכחת טענתו לפיה יש מקום לספק בדבר יכולתו הכלכלית של שרון לשלם את החוב אילו היה ניתן נגדו פסק-דין. גובה השכר 34. המפרק של הקבוצה (כעמותה), עו"ד עמי פולמן, קבע בהחלטתו מיום 13.4.93 שהוא מאשר את הוכחת החוב של התובע כנגד הקבוצה נכון ליום 19.3.92 בסכום של 23,650$. למרות קביעתי כי החלטת המפרק איננה בגדר פלוגתא פסוקה, אין למעשה כל עדות אחרת לענין גובה הסכומים שמגיעים לתובע מהקבוצה. התובע בכתב התביעה, בתצהיריו וסיכומיו חוזר ומפנה כבסיס לסכום תביעתו לחישובים שערך הנתבע עבורו לצורך תביעתו נגד שרון. גם אם הנתבע אכן ערך את החישובים הללו, מדובר בחישובים לצורך תביעה כנגד צד שלישי, שאינם בהכרח משקפים את המצב לאשורו. אין לראות בהכרח בהצגת נתונים ע"י עורך דין עבור לקוחו, הודאת בעל דין של אותו עורך דין בהתדיינות מאוחרת לגבי נכונות של אותם הנתונים. מתגובת ב"כ התובע לסיכומי הנתבע שהוגשה ביום 4.1.99 עולה כי התובע אינו חולק על כך כי החלטת המפרק (נ/ 3, שהוגשה ללא התנגדות) קובעת את הסכומים שהתובע היה זכאי להם עד ליום מתן צו הפירוק כנגד הקבוצה ביום 19.3.92, אך הוא טוען שהתביעה מתיחסת למלוא תקופת חלותו של ההסכם, קרי, עד לתום עונת הכדורגל 91/92, בסוף חודש מאי 1992, תקופה שבה התובע היה זכאי ל 7 משכורות (ולא 4 או 5 משכורות שאושרו ע"י המפרק). אינני מקבל טענה זו. סכום התביעה במרכיב של אובדן השכר (100,656 ש"ח) מבוסס על התשלומים שלא שולמו ע"י הקבוצה עד מרץ 1992 בלבד (ראה פירוט בסעיף 13 לתצהיר התובע שניתן במסגרת התביעה נגד שרון, שהוא נספח ז' לתצהיר העדות הראשית שלו בהליך הנוכחי). אני גם מקבל את טענת ב"כ הנתבע כי לאור סעיף 19 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, לא היה זכאי התובע לפיצוי הלנה כנגד הקבוצה לאחר פירוקה, ולכן גם אין מקום לחייב את הנתבע בסכום זה במסגרת פסיקת הפיצויים. סכום הנזק עקב אובדן השכר, אם כן, הוא 64,648 ש"ח (חישוב שקלי שנקוב בעמ' 38 לסיכומי ב"כ הנתבע, ושלא הוכחש בתגובת ב"כ התובע לסיכומים) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.4.93. סכום זה עומד על סך 143,786 ש"ח נכון ליום מתן פסק-דין זה. שכ"ט ששילם לתובע עבור עריכת ההסכם 35. אני מסכים עם ב"כ הנתבע כי הפיצוי בגין נזקיו של התובע אמור להעמיד אותו במצבו שבו הוא היה אילו כתב הערבות של שרון היה בתוקף. בנסיבות אלה, ניתנה תמורה בעד שרותיו של הנתבע בדמות שכר הטרחה. לפיכך, אין לכלול את שכר הטרחה הזה במסגרת הנזק. אגרות תביעה ושכ"ט ששילם התובע עבור הגשת התביעה כנגד שרון 36. לאור טענת שרון בהליך הראשון שהערבות שלו היתה צריכה לפוג כעבור 3 ימים, ברור כי היה צריך לתבוע אותו כדי להביא לתשלום הערבות. אילו לא היתה רשלנות של הנתבע, ולאור המוסכמה בין הצדדים כי טענת שרון לענין כוונותיו לערוב אינה נכונה, יוצא כי התובע היה זוכה בתביעתו כנגד שרון. ב"כ הנתבע טוען כי לא ניתן להעריך במקרה כזה מה היתה פסיקת ההוצאות של בית המשפט, אך אינני מקבל טענה זו. ניתן להעריך כי בית המשפט היה פוסק לתובע סכום דומה לסכום שנפסק לנתבע בפסק-הדין, ביחד עם אגרת התביעה כנהוג. לכן, יש לחייב את הנתבע בראש נזק זה בסכום של 4,500 ש"ח + מע"מ (5,265 ש"ח) בתוספת אגרה בסך 2,556 ש"ח, שהם בסה"כ 7,821 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 20.2.95. סך הפיצוי בראש נזק זה נכון ליום מתן פסק הדין עומד על 12,932 ש"ח. ההוצאות שבהן חויב התובע כתוצאה מדחיית תביעתו כנגד שרון 37. גם אלו הן הוצאות שנגרמו עקב רשלנותו של הנתבע, ושהיו נמנעות עקב הזכיה של התובע בתביעתו כנגד שרון. סכום ההוצאות הוא בסך 5,265 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהמועד של אותו פסק-דין (20.2.95), שהם 8,705 ש"ח נכון להיום. ניכויים 38. אין מחלוקת שיש לנכות מסכום הפיצויים את התשלום שהתובע קיבל במהלך המשפט מהמל"ל כגימלה עבור אובדן שכר מהקבוצה לאחר פירוק העמותה שניהל אותה, בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. אני מקבל את טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו כי למרות שהתובע קבל סך של - 27,147 ש"ח נטו, צריך להיות קיזוז ברוטו (50,440 ש"ח - נתון שמופיע בעמ' 40 לסיכומי ב"כ הנתבע כנתון מוסכם, שלא הוכחש בתגובת ב"כ התובע לסיכומים). כל התביעה צריכה להיות מוגשת בערכי ברוטו. העובדה שהתובע בחר לציין בתביעתו שהוא תובע סכומי נטו של שכרו האבוד אינה מסייעת לו. יש לראות בכך צימצום תביעתו בכך שלא תבע את ההפרש בין סכום הברוטו לבין סכום הנטו. גם כל תשלום שמקבל התובע במקום שכר עבודה צריך להתיחס לסכום הברוטו שלו, ובכלל זה התשלום שהתקבל מהמל"ל. הניכוי הוא מיום התשלום ע"י המל"ל בפועל, 16.8.97. אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע כי יש לשערך את הסכום משנת 1992 מאחר והתובע לא הקטין את נזקו, ולא הגיש את התביעה למל"ל אלא במהלך המשפט. לא הוכח ע"י הנתבע כי הסכום ששולם ע"י המל"ל אינו מתעדכן עם הזמן, ועליו היה הנטל להוכיח זאת במסגרת טענתו בדבר אי הקטנת נזק וטענתו בדבר חובת ניכוי תשלום המל"ל. סך הניכוי נכון ליום מתן פסק הדין עומד על 64,365 ש"ח. סוף דבר לאור כל האמור, מסתכם הפיצוי שהנתבע חב לתובע בסך 165,423 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך 64,365 ש"ח. על הנתבע לשלם לתובע את סך של 101,058 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום. הוצאות משפט 39. בפסיקת ההוצאות, הבאתי בחשבון, לטובתו של התובע, כי הוא זכה בתביעתו, ולחובתו כי הסכום שנפסק נמוך בהרבה מסכום התביעה. לאור זאת, החלטתי לפסוק הוצאות שהן ביחס לסכומים שנפסקו בפועל. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בנוסף לסכום שנפסק לעיל, שכרם של עדי התביעה, אגרת תביעה בשיעור 2.5% מהסכום שנפסק (2,526 ש"ח) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכום שנפסק (15,159 ש"ח) + מע"מ. כדורגלדיני ספורטייצוג