להלן פסק דין בנושא טינטון באוזן לאחר פגיעה בלסת: 1. המערער יליד 6.7.66, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959 (להלן: "החוק"), בקשר עם פגימה בשמיעה. לטענת המערער, הפגימה נגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. 2. בהחלטתו מיום 10.7.97, קבע המשיב כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות דעת הועדה הרפואית בישיבתה בתאריך 29.6.97 לפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין ההפרעות בשמיעה עליהן הנך מתלונן ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. 3. כאן המקום לציין כי למערער נקבעו % 10 נכות צמיתה בקשר עם הפגימה, שברים פתוחים בעצמות, קוניפורמיות ii ,i מטטרזלגיה (חבלה בכף רגל שמאל). 4. המערער גויס לצה"ל ביום 18.5.86 בפרופיל 97 ושוחרר ביום .20.5.89 לאחר טירונות שארכה כשלושה חודשים עבר קורס תותחן ושובץ כלוחם בגדוד 411 אג"ד ארטילרי 282. במשך שירותו שימש כנהג רק"מ וכתותחן לוחם ולטענתו: "הייתי חשוף לרעשים הכוללים רעש של תותחנים פגזים, הדף פגזים והשתתפתי במבצע באיזור רצועת הבטחון שבו הייתי חשוף לרעשים חזקים ובמשך יממה שלמה וגם במשך שירותי הייתי חשוף לרעש חזק ומתמיד" (סעיף 5 לתצהירו מיום 24.11.96). באוקטובר 1986 החל לדבריו להרגיש ירידה בשמיעה, הופנה לבית החולים רבקה זיו בצפת וכיום אינו שומע באוזן ימין וסובל מירידה בשמיעה וטנטונים באוזן שמאל. כ- 6 חודשים לאחר שחרורו, גוייס לשירות מילואים בתנאי קבע ובנובמבר 1995 נפצע ברגלו ושוחרר. טענות המערער: 5. המערער טוען כי ליקוי השמיעה נתגלו לאחר גיוסו לצבא ולאחר שהיה חשוף לרעשי ההפגזות והתותחים. המערער טוען כי בפגיעה ביום 23.2.89 בלסת והעצם הטמפורלית, חלה ירידה נוספת בשמיעתו בצד ימין. לפיכך, טוען המערער כי ליקויי השמיעה נגרמו עקב ותוך כדי השירות הצבאי. טענות המשיב: 6. לטענת המשיב, המערער הגיש את התביעה רק לאחר 7 שנים מיום השחרור. המשיב טוען כי "החבלה" אינה גורם לירידה בשמיעה באוזן ימין, אלא זיהום ויראלי. עוד טוען המשיב כי המערער החל את שירותו הצבאי עם חרשות באוזן ימין. המשיב טוען כי יש לקבל את הטענה ש"פגיעת רעש" מחשיפה לירי היא תמיד שווה בשתי האוזניים ולא כך הוא המקרה שבפנינו ועל כן יש לדחות את הערעור. ההיבט הרפואי: 7א. המערער הגיש חוות דעת של ד"ר גבריאל רוזן מיום 5.5.97. ד"ר רוזן מציין בחוות דעתו כי המערער סובל מירידה קשה בשמיעתו באוזן ימין. לדבריו: "סיבת ירידת השמיעה לא ברורה. לדבריו, היתה ירידה ניכרת במהלך השירות, שהחמירה כתוצאה מהמכה שקיבל בצד ימין של ראשו. אבל בדיקות שמיעה קודמות מראות אף הן על הרעה בשמיעתו". וממשיך ד"ר רוזן: "יתכן וקיימים מספר גורמים, אשר בנוסף לחשיפת הרעש הביאו לירידה בשמיעה באוזן ימין כמו זיהום וירלי". ומוסיף: "תלונות הטנטון הן נכונות. הטנטון קיים כל הזמן לדבריו, ומפריע בעיקר בשעות השקט. הטנטון מפריע יותר באוזן שמאל, וזה מתאים לחשיפת הרעש הרגילה". ומסכם ד"ר רוזן: "הנפגע היה חשוף תקופה ממושכת לרעש בצבא. עם שחרורו מהצבא קיימת פגיעה באוזן הפנימית המתבטאת בטנטון מתמיד.... ". ב. בחוות דעת משלימה של ד"ר רוזן מיום 18.2.98, המהווה תוספת לחוות דעתו מיום 5.5.97, מציין ד"ר רוזן כי ליקוי השמיעה יכול שיגרמו גם מהרמת משא כבד: "תסמונת זו יכולה להסביר את ליקוי השמיעה באוזן ימין. חשיפת רעש של ירי רצוף בתותחים, יכולה להסביר את ליקוי השמיעה באוזן שמאל". ג. מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של פרופ' פודושין מיום 26.4.98. פרופ' פודושין שולל מכל וכל כי המכה שקיבל המערער בלסת ימין גרמה לנזק באוזן ימין והחרשות לדעתו היתה קודם לכן. פרופ' פודושין מסיק כי: "מכאן אני מסיק שהנבדק החל את השירות הצבאי עם חרשות באוזן הימנית. הסיבה לחרשות יכולה להיות מולדת או נרכשת אך ודאי לא קשורה לשירות הצבאי". כל זאת לעניין אוזן ימין, אולם לעניין אוזן שמאל: "היות והנבדק היה חשוף לרעש בזמן השירות יש לראות קשר בין ליקוי השמיעה באוזן שמאל והשירות הצבאי". פרופ' פודושין מסכם כי: "הטינטון עליו מתלונן הנבדק באוזן שמאל נגרם עקב פגיעת רעש באוזן הפנימית. עפ"י תאורו את הטינטון ועפ"י בדיקת מאפיניו מדובר בטינטון תמידי. הנכות המגיעה היא 10% לפי ii3.4.72". ד. בחוות דעתו הנוספת של פרופ' פודושין מיום 25.10.98לאחר שאלות שהופנו אליו ע"י בא כח המערער, עדיין מחזיק המומחה בדעתו כי הפגיעה באוזן שמאל קשורה לשירות ואילו החרשות באוזן ימין אינה קשורה לכך. כמו כן, מציין פרופ' פודושין שאינו רואה כל קשר בין חרשות זו והחשיפה לרעש או למכה שקיבל בלסת התחתונה. לדעתו החרשות היתה מולדת, אך המערער לא היה ער לכך קודם הגיוס. פרופ' פודושין שולל חרשות פתאומית ומסיק שמדובר בחרשות מולדת. ההיבט המשפטי: 8. נושא נטלי ההוכחה נקבע בפסק הדין בעניין ע.א. 472/89, קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מ"ה(5), עמ' 203, בעמ' 213, מסכם כב' הנשיא כי: " "הקו המנחה" שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו הענפה של בית המשפט בסוגיה שלפנינו, הוא, כי אם לוקה החולה במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי - בין אם היא היתה ידועה ובין אם היתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם היתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מהבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה היתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו. מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונלי לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע הוא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו דאז) בע"פ 28/49 בעמ' 523 רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו... , הרי שנטל הבאת הראיות הוא "החובה מס' 2" יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות, אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה" (עמ' 214 לפסק הדין). דיון ומסקנות: 9. לעניין טענת המשיב כי המערער הגיש את התביעה רק לאחר 7 שנים, אכן התביעה הוגשה זמן רב לאחר השחרור, מה עוד שהיתה למערער הזדמנות להגישה יחדיו עם תביעתו לנכות מיום .17.1.96אולם, טענה זו לא תוכל לפסול את התביעה הנוכחית. 10. לעניין "החבלה", לאחר שעיינו בחומר הרפואי נראה לנו נכון לקבל את חוות דעתו של פרופ' פודושין השולל את החבלה כגורם לנזק באוזן ימין. מה גם שד"ר רוזן מציין כי בדיקות שמיעה קודמות מראות אף הן על הרעה בשמיעתו. 11. לעניין "החשיפה לירי", גם לעניין זה קובע פרופ' פודושין נחרצות כי פגיעת רעש מחשיפה לירי היא תמיד שווה בשתי האוזניים בעוד ד"ר רוזן כלל לא מתייחס לנושא זה. כמו כן, ישנה התייחסות למחלוקת זו בע.נ. 212/92, יוסף בן עזרי נ' קצין התגמולים, על ידי כב' השופט י. דר (לא פורסם), בעמ' 7 לפסק הדין: "הפער המשמעותי בין חרשות מוחלטת באוזן ימין לבין פגיעה קלה ביותר באוזן שמאל, אינו מתיישב עם החומר הרפואי. אפילו לא היתה לנו בעיית מהימנות, שעיקרה חוסר אמון במערער, גם אז היינו מתקשים לקבל מקרה כה חריג, שלא מצאנו לו יסוד בספרות הרפואית שבפנינו, אשר לפיו גרמה חשיפה לרעש לחרשות מוחלטת באוזן אחת, בעוד שפגעה במידה מזערית באוזן השניה". במקרה שלפנינו, אמנם חוסר מהימנות לא עומד על הפרק, אך כאן המקום לתת את המשקל הראוי לטענת השיהוי שטען המשיב. 12. לעניין "החרשות המולדת" מציין פרופ' פודושין שככל הנראה החרשות באוזן ימין היא חרשות מולדת וגם לענין זה לא נדרש ד"ר רוזן. זאת ועוד המערער התלונן על ליקוי שמיעה כבר בתאריך 21.10.86, כ- 5 חודשים לאחר גיוסו וכמעט 3 שנים לפני החבלה. 13. סיכומו של דבר, אנו מקבלים את מסקנותיו של פרופ' פודושין הכלולים בחוות דעתו, כי ליקויי השמיעה באוזן ימין הם מולדים. לפיכך, אין לקבל את הטענה שהחבלה היא הגורם לחרשות. כמו כן, אין אנו מקבלים את הטענה שהשמיעה באוזן ימין נפגעה כתוצאה מחשיפה לרעש. תמיכה לעמדה זו ניתן למצוא גם בחוות דעתו של ד"ר רוזן, לפיה: "ליקוי השמיעה אינו טיפוסי לחשיפת רעש". לעניין הסיבות הנוספות שצויינו ע"י ד"ר רוזן בחוות דעתו הנוספת כי יתכן כי ליקויי השמיעה באוזן ימין יכולות לנבוע עקב הרמת משא כבד; לטענות אלה לא הונחה כל תשתית עובדתית והמערער לא טען זאת בתצהירו ובחקירתו. 14. אשר על כן, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב מיום 31.7.96 לפיה הוכרה הפגימה באוזן שמאל שנגרמה עקב השירות ונדחתה הפגימה באוזן ימין. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. מזכירות ביהמ"ש תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים ותחזיר את התיק הרפואי למשיב. אוזנייםלסתטינטוןשמיעה