חוק התקנים מבדיל ומבחין בין שני סוגי תקנים: (1) תקן ישראלי (2) תקן ישראלי רשמי כל תקן שהוא, מכון התקנים קובע אותו (סעיף 6(א) לחוק), ובכל תקן יכולות שתהיינה שתי דרגות. הדרגה האחת היא התקן הישראלי (סעיף 6(א) לחוק). תקן ישראלי אינו גורר אחריו כל חיובים, ואין הוא מטיל כל מטלות שהן לא על יצרני המצרך נושא התקן, לא על משווקי המצרך ולא על יבואני המצרך. תקן ישראלי שמור לבעליו לטובתו: תו התקן מעיד על איכות המצרך. אך תקן כזה אינו מחייב: גם לאחר שנקבע תקן ישראלי למצרך מסויים, עדיין מותר לייצר ולשווק מצרך זה אף אם אינו עומד בתקן. מוצר פלוני שנקבע לו תקן ישראלי, רשאים היצרן, המשווק והיבואן לתבוע מעצמם לעמוד בדרישות התקן ולהתנאות בכך לפני לקוחותיהם. ואולם אין הם חייבים לעשות כן, וברצותם ייצרו, ישווקו וייבאו אותו מוצר אף אם איכותו נופלת מהנדרש בתקן. בצד התקן הישראלי - שמא נאמר: מעל לתקן הישראלי - שוכן התקן הישראלי הרשמי. תקן ישראלי רשמי הינו תקן ישראלי ששר התעשיה והמסחר הכריז עליו - באכרזה שפורסמה ברשומות - כתקן ישראלי רשמי. השר מוסמך להכריז כך לאחר התייעצות עם נציגי היצרנים והצרכנים, ואם נשתכנע שהדבר דרוש לשמירה על בריאות הציבור או על בטחונו, או להבטחת רמה נאותה לתוצרת הארץ או לשיפורה או לייעול המשק או להגנת הצרכן - הכל כהוראת סעיף 8(א) לחוק התקנים כהוראתו לעת הרלוונטית לעתירה. תקן ישראלי רשמי - שלא כתקן ישראלי גרידא - גורר אחריו חובות של-ממש. משהוכרז תקן כתקן ישראלי רשמי לעניינו של מצרך פלוני, מוטל איסור על כל אדם לייצר אותו מצרך, למוכרו, לייבאו, לייצאו או להשתמש בו בכל עבודה שהיא (הוא הדין, בשינויים המחוייבים, לעניינו של תהליך עבודה) אלא אם מתאים המצרך (או תהליך העבודה) לדרישות התקן הרשמי (סעיף 9(א) לחוק התקנים). העובר על איסורים אלה צפוי לעונש ולסנקציות נוספות (סעיף 17 לחוק). תקן (מכון התקנים)