מהי הטעיית הצרכן ? מהו המקור החוקי באוסר על הטעיית הצרכן ? חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 שכשמו-כן-הוא - מטיל חובות מחובות שונות על "עוסק" - מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק - כלפי "צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי. אחת מאותן חובות היא זו הקבועה בסעיף 2(א) שלחוק, ולפיה: לא יעשה עוסק דבר העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעיסקה - כלומר איסור על הטעיית הצרכן. מוסיף ומורנו סעיף 31(א) שלחוק, כי "דין מעשה או מחדל בניגוד [לסעיף 2] כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין. ישנן 3 הוראות החוק העיקריות שלעניין, ואלו הן: הוראת החוק הראשונה היא זו שבסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, ובה נתכוננה חובת איסור הטעיית הצרכן. וכלשון החוק: 2. (א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה - הטעיית הצרכן. הוראת-חוק זו מגבילה עצמה ליחסי "עוסק" ו"צרכן" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק; "עוסק" הוא "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן", ו"צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". האיסור איסור הוא על התנהגות, ועוסק עובר על לאו של איסור הטעיית הצרכן גם אם דבר שהוא עושה - במעשה או במחדל - אך "עלול להטעות" צרכן, קרא, גם אם איש לא הוטעה כלל מאותו דבר שעשה. כנדרש מכך, וכהוראת סעיף 23(א)(1) לחוק, עוסק עובר עבירה וצפוי לעונש אם "עשה דבר העלול להטעות צרכן בניגוד להוראות סעיף 2". סטנדרד ההתנהגות הנדרש בהוראת סעיף 2(א) סטנדרד גבוה הוא מן המקובל בהוראות חוק אחרות. כך, למשל, לעניינן של עוולות תרמית ושקר מפגיע שבסעיפים 56 ו-58 לפקודת הנזיקין, וכך בהטעיה כהוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בדברי חוק אלה - וברבים אחרים - נדרש קשר סיבתי ישיר בין מעשה לבין תוצאה - נזק שנגרם לנפגע - בעוד שהוראת סעיף 2(א) לחוק הצרכן אוסרת על התנהגות באשר היא, אף בלא שגררה אחריה נזק. חובה זו שבחוק הגנת הצרכן נועדה, כמובן, להגן על הצרכן: להבטיח לצרכן כי יקבל מידע אמין על נכס או על שירות המוצעים לו, כדי שיוכל להחליט באורח שקול אם יבצע עיסקה ואם לאו. הוראת חוק שניה היא ההוראה שבסעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן, וממנה ידענו כי דין מעשה או מחדל על-פי הוראת סעיף 2(א) - ועל-פי הוראות רבות אחרות - הוא כדין עוולה: פיצויים-31. (א) דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג' או ד' כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לכאורה, אפוא, דין הפרת איסור הטעיה - כהוראת סעיף 2(א) לחוק - דין הוא של עוולה בפקודת הנזיקין, וממילא אמורים לחול עליה עיקרי היסוד והדוקטרינות הקבועים בפקודת הנזיקין והחלים על עוולות בה. הוראת החוק השלישית שלענייננו היא זו שבסעיף 35א לחוק, והיא המכוננת את התובענה הייצוגית לפי החוק: 35א. (א) צרכן רשאי לתבוע בכפוף להוראות פרק זה, בשם קבוצת צרכנים בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר הצרכן רשאי לתבוע בשמו. (ב) מקום שעילת התובענה היא נזק, די בכך שהתובע יראה כי נגרם נזק לצרכן. (ג) תובענה ייצוגית פירושה של הוראת חוק זו כפשוטה הוא זה, שנפגע יחיד זכאי להעמיד עצמו תובע ייצוגי - בכפיפות להוראות אלו ואחרות - אם, ורק אם, הוא עצמו קנה עילה אישית לתביעה. לשון אחר: אין תביעה ייצוגית "ציבורית". נשלל קיומה של actio popularis בתחומי התביעה הייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן. צרכנותהטעיית צרכניםהטעיה