גזר דין הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת מלוא הראיות, בעבירות של איסור לכלכוך והשלכת פסולת, לפי סעיף 2+ 13 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984; מטרד לציבור לפי סעיף 215 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 + 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 + פריטים 5.1+8.3 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995. זאת, בכך שביום 14.08.08, הנאשמים, שעוסקים בהובלת פסולת ופינוייה, השליכו פסולת בנין מתוך משאית שבבעלות הנאשם מס' 1 והטמינו אותה בבורות שנחפרו באדמה באמצעות שופל, בשטח המהווה רשות הרבים - הכל כמפורט בהכרעת הדין. לנאשם מס' 1 יוחסה בכתב האישום העבירה של שימוש ברכב ללא רשות, הימנה הוא זוכה מחמת הספק. במסגרת הטיעונים לעונש, הצביעה ב"כ המאשימה על חומרת מעשי הנאשמים, שכללו 3 אירועים של השלכת פסולת והטמנתה אשר התבצעו בשעות הלילה בשטח פתוח. כן ציינה כי מעשי העבירות נעברו במהלך עיסוקם הרגיל של הנאשמים שפעלו ללא היתרים להפעלת עסקם. ב"כ המאשימה ציינה את הנזקים הנגרמים לטבע ולסביבה כתוצאה מהשלכת פסולת שלא כדין ואת תפקידו של בית המשפט בהרתעת הציבור, באמצעות הטלת עונשים מחמירים, בייחוד בשל הקושי באכיפת העבירות של איכות הסביבה. ב"כ המאשימה עתרה להשית על כל אחד מן הנאשמים מאסר על תנאי, התחייבות כספית, קנס משמעותי שלא יפחת מ- 100,000 ₪ ופסילת רישיון נהיגה ורישיון רכב. כן הפנתה לפסיקה לתימוכין בעמדתה לעניין העונש. מאידך, בטיעוניו לעונש, הדגיש ב"כ הנאשמים כי מדובר במעידה חד פעמית, כאשר לנאשמים אין כל מעורבות אחרת בפלילים בכלל ובעבירות של איכות הסביבה בפרט. ב"כ הנאשמים טען כי הנזק שנגרם הינו מזערי, בשל מהות החומר, כמותו והשלכתו באיזור פתוח וכי יש להבחין בין המקרה הנדון לבין מקרים אחרים, חמורים יותר, של השלכת פסולת שיטתית הנעשית ע"י רשויות מקומיות או גופים גדולים אחרים. ב"כ הנאשם טען כי הנאשם מס' 2 מועסק ע"י הנאשם מס' 1 והוא אך סייע לו בביצוע העבודה, לכן חלקו באירועים קטן משל חלקו של הנאשם מס' 1. ב"כ הנאשמים הביא בפני בית המשפט את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, המשתכרים שכר חודשי שאינו גבוה במיוחד וטען כי הינם פועלים על מנת להשיג רישיונות והיתרים להפעלת עסקם. על כן, עתר שלא למצות את הדין עם הנאשמים ולהסתפק בקנסות מידתיים. מעשיהם של הנאשמים - חמורים הם. בשעות לילה, בשטח ציבורי, הסמוך לנחל סעדיה בחיפה, הנאשמים, שעוסקים בפינוי והובלה של פסולת, השליכו 2 מכולות המלאות פסולת בנין באמצעות משאית ואף הטמינו את הפסולת, באמצעות שופל, בבורות שנחפרו במקום, במטרה לכסות על מעשיהם. הנאשמים עמדו לשפוך מכולה שלישית המלאה בפסולת בנין, אך פעולתם נעצרה ע"י כוחות המשטרה. אין ספק כי כל חברה מתוקנת נמדדת, בין היתר, במידת מחוייבותה לשמירה על איכות הסביבה ואיכות החיים בה, מתוך תפיסה לפיה בעיות זיהום הסביבה הינן כלל חברתיות, הפוגעות בזכותם של התושבים לחיים של איכות, ללא סיכון בריאותם, ותוצאותיהן עלולות להיות הרות אסון ברבות השנים. חמורים הדברים עוד יותר, כאשר מעשי עבירה שכאלה מבוצעים על ידי מי שעיסוקם הקבוע הינו איסוף אשפה, הובלתה ופינויה. הנאשמים לא נטלו כל אחריות על מעשיהם והתנהגותם, כעולה מן הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, התאפיינה בזלזול מפורש ומקומם בכל המתייחס לביצוע מעשיהם העבריינים. בתי המשפט הדגישו בפסיקתם במשך השנים את הצורך בהחמרת הענישה בגין עבירות של איכות הסביבה ואף בענייננו על הענישה לבטא, כאמור, את הצורך החברתי בשמירה על ערכי הטבע ואיכות החיים ולשלוח מסר חברתי כי מעשים שכגון אלה יביאו לתגובה עונשית משמעותית. ואכן, לעניין מדיניות הענישה הראויה בעבירות בהן עסקינן, נקבע ברע"פ 1223/07, סח עלי מורשד נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, שניתן ביום 12.2.07 כי: "בית-משפט זה עמד בעבר על הנזק הרב העלול להיגרם לכלל החברה בשל ביצוע עבירות הנוגעות לפגיעה באיכות הסביבה, בציינו: "שמירת הפסולת או פיזורה וניקוזה בדרך בלתי מבוקרת תביא לפגיעה - לעיתים פגיעה אנושה - באיכות החיים, בצחות האוויר, בזיהום מי-תהום, בהשמדת החי" (רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון (טרם פורסם)). הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפיי אותם עבריינים (ראו, רע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 529)". לעניין ביצוע עבירות השלכת פסולת באמצעות שימוש במשאיות, בדומה לענייננו, נקבע בע"פ (ת"א) 4084/98, שמעון כהן חברה לעבודות עפר נ' מדינת ישראל, לא פורסם, כי: "העבירות של לכלוך רשות הרבים מבוצעות על-ידי משאיות, הן עבירות שסיבתן כלכלית, כאשר האינטרס של בעלי המשאיות ונהגיהן הוא לחסוך בזמן ובכסף. בנוסף לכך, קיים קושי רב מאד לתפוס את העבריינים ותפיסתם היא לעיתים קרובות תוצאה של השקעת משאבים רבים שהמדינה משקיעה במבצעים מיוחדים לשם כך, העולים למשלם המיסים כסף רב. לכלוך רשות הרבים הוא פגיעה באינטרס מובהק של הציבור. בשל כל הנימוקים הללו יש להחמיר עם העבריינים, על מנת להרתיע הן אותם עצמם והן אחרים שכמותם. אנו סבורים כי בית המשפט קמא לא חרג מתחום מדיניות הענישה הראויה. התערבות שלנו בעונשים שהטיל תהווה מסר שלילי הן לבעלי המשאיות ונהגיהן והן לרשויות הממונות על אכיפת חוקי הניקיון ואיכות הסביבה". הנני מתחשבת לעניין העונש בעברם הנקי לחלוטין של הנאשמים ובדברי בא כוחם כי הנאשמים הפנימו את חומרת מעשיהם ויעשו למניעתם בעתיד. ב"כ הנאשמים טען כי יש מקום לגזור עונש שונה על כל אחד מן הנאשמים, כאשר חלקם בביצוע מעשי העבירה ומעמדם אינם זהים. לא הובאו בפני ביהמ"ש כל נתונים שיש בהם כדי להצדיק את ביצועה של ההבחנה אותה מבקש ב"כ הנאשם לעשות בין הנאשמים. באירועים נשוא כתב האישום נטלו השניים חלקים שווים, כאשר כל אחד מהם מבצע את המעשים שיוחדו לו במטרה משותפת, כוללת, של שני הנאשמים לסילוק הפסולת. אשר על כן, הנני דנה כל אחד מן הנאשמים לתשלום קנס כספי בסך של 30,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו. הקנסות ישולמו ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 1,500 ₪ כל אחד, החל מיום 15.8.10 ואילך. אם לא ישולם אחד מן התשלומים במועדו - יחול פרעון מיידי של כל היתרה. הנני דנה כל אחד מן הנאשמים למאסר לתקופה של 8 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא כי הנאשמים לא יעברו אחת העבירות על חוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984, להוציא עבירה על חוק זה שהינה בבחינת ברירת משפט. כן הנני מחייבת כל אחד מן הנאשמים לחתום על התחייבות כספית על סך של 20,000 ₪ להימנע תוך שנתיים מהיום מביצועה של עבירה על חוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984, להוציא עבירה על חוק זה שהינה בבחינת ברירת משפט. והודעה זכות הערעור תוך 45 יום מהיום. שמירת הנקיוןזבל