השופט י. אברהם רקע ביום 23.04.06 הוגשו כנגד המערער 4 כתבי אישום בבית משפט השלום בקצרין, שנדונו במאוחד. בת.פ 674/05 יוחס למערער כי ביום 29.07.04 רעה 39 פרות בתחום שמורת הטבע המאושרת יהודיה, תוך גרימת נזק לשמורה, אף שהוזהר בעבר פעמים רבות על ידי פקח של רשות הטבע והגנים (להלן:- "הרשות"), פגע בפני הקרקע ובצומח באופן שיש בו כדי לסכל את יעודו כשמורת טבע. בת.פ 532/06 יוחס למערער באישום אחד כי ביום 12.12.04 רעה עדר בקר המונה 25 ראשי בקר בתחום שמורת טבע יהודיה-גמלא, תוך גרימת נזק כבד לשמורה, ולמרות שהוזהר פעמים רבות על ידי פקחי הרשות להימנע ממעשיו. באישום נוסף באותו כתב אישום, יוחס לו כי רעה את עדר הבקר שלו, כ-50-30 ראשי בקר בתחום שמורה טבע יהודיה שאושרה, ב-7 מקרים שונים במהלך החודשים 12/04 ועד 01/05. גם הפעם, נטען שעשה כן למרות שהוזהר פעמים רבות על ידי פקחי הרשות בתוך שבמעשיו פגע בפני הקרקע ובצומח בשמורה באופן שיש בו כדי לסכל את יעודו של השטח כשמורת טבע. בת.פ 510/07 יוחס למערער שרעה כ-30 פרות בתחום שמורת הטבע המאושרת יהודיה, תוך גרימת נזק לשמורה, אף שהוזהר בעבר על ידי פקח הרשות שלא לעשות כן, תוך פגיעה בפני הקרקע והצומח בשמורה, באופן שיש בו כדי לסכל את יעודה כשמורת טבע. בת.פ 08-01-2728 יוחסו למערער 4 אישומים, שלפיהם רעה את עדרו בשמורה יהודיה המאושרת ב-4 מועדים שונים, ביום 14.01.07 כ-70 פרות, ביום 19.01.07 כ-100 פרות, ביום 22.01.07 עדר פרות, וביום 23.01.07 כ-60 פרות, תוך גרימת נזק לשמורה, ואף שהוזהר עובר לביצוע העבירות על ידי פקח הרשות להימנע ממעשיו. בגין המעשים הנ"ל, יוחסו לו העבירות הבאות: א. פגיעה בשמורת טבע בניגוד לסעיף 30(ד) ו-57 (א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח-1998 (להלן:- "החוק"). ב. הכנסת בעלי חיים לתחום השמורה, בניגוד לתקנה 4(ג) לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט-1979 וסעיף 57(ב) לחוק הנ"ל. ג. פגיעה בשמורת טבע מאושרת בניגוד לסעיפים 25(א) ו-57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998. הנאשם כפר בכל עובדות כתבי האישום, ובפני בית משפט קמא נשמעו ראיות. לאחר שמיעת ראיות המשיבה, העלה המערער טענה כי אין להשיב לאשמה, ובהחלטתו מיום 13.02.07, דחה בית משפט קמא את הטענה. ביום 09.12.08 לאחר תום שמיעת הראיות, ולמעט בגין עבירה אחת של הכנסת בעל חיים לתחום השמורה (בת.פ 352/06 - אישום מס' 1, תוך שבית משפט קמא קובע שהאישום לא הוכח), הרשיע בית משפט קמא את המערער בכל יתר פרטי האישומים שיוחסו לו. ביום 09.12.08 נשמעו הטיעונים לעונש. ביום 06.01.09, ולאחר שהמערער הודיע לבית המשפט שהוא מסכים שגזר דינו יינתן בהעדרו, גזר בית משפט קמא על המערער בגין 13 מקרים של רעיה, משך תקופה של 4 שנים את העונשים הבאים: א. קנס כספי בסך 25,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו (בתשלומים). ב. התחייבות כספית על סך 5,000 ₪, להימנע מלעבור על העבירות בהן הורשע במשך שנתיים, ובמידה שלא יחתום, מאסר ל-50 יום. מכאן הערעור שבפנינו כנגד הכרעת הדין, כנגד ההחלטה הדוחה את טענת המערער בפני בית משפט קמא כי אין להשיב לאשמה, וכן לחלופין כנגד גזר הדין. טענות המערער בערעור בערעורו העלה ב"כ המערער את הטענות הבאות: א. היה על בית משפט קמא להיעתר לבקשתו שלא להשיב לאשמה, בשל העדר הוכחה לכאורה שכן החלטת הרשות לסגור את שטח השמורה, הינה תקנה בת פועל תחיקתי, ומשלא פורסמה ברשומות אין לה תוקף. ב. סעיף 25 (א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 (להלן:- "החוק"), אינו חוקי, בטל ו/או מבוטל ו/או יש לבטלו ככל שהוא נוגע לפעולות שיש בהן לדעת הרשות, כדי לסכל את יעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, שכן, הוא מנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וזכותו ולעיקרון החוקיות. עוד טען בעניין זה, כי העברת שיקול הדעת מן המחוקק אל הרשות הינה שגגה של המחוקק ודבר חקיקתו בטל ומבוטל. ג. החלטת הרשות לסגור את השטח אינה חוקית, משום שלא הוכח כי נתקבלה לאחר התייעצות עם השר לאיכות הסביבה, שר הפנים ושר התחבורה, כמצוות סעיף 18 לחוק. בעניין זה נטען, כי קביעת בית משפט קמא שמדובר בהחלטה חוקית, תוך התבססות על סעיף 6 (4) לחוק, בטעות יסודה. ד. למערער עמדה הגנה מן הצדק, שכן מדובר לכל היותר בכניסת פרות בודדות, במקרים בודדים לשטח-שהוא שטח אש-שלא באשמתו או בידיעתו, תוך שלא נגרם נזק בלתי הפיך, והואיל שזהו המקרה היחידי בו הוגשו כתבי אישום בנסיבות שכאלה. ה. במישור הראייתי לא הוכחה ההחלטה על סגירת השטח, ולא הוכח שהיא ניתנה בסמכות, מתוקף חוק ועל ידי מי שהוסמך לתיתה. בעניין זה נטען, כי הוראת סעיף 25 (א) לחוק, נחקקה בשנת 1998, ואילו ההחלטה הנטענת הינה בשנת 1973 ובאותה עת לא קיים היה חוק שהסמיך את הרשות לסגור שטחים כלשהם. ו. בית משפט קמא טעה משלא קבע שהשטח אינו נמצא באחריות ובסמכות הרשות. שכן, תנאי מוקדם ומתלה למסירת שטח כלשהו לרשות, הינו שהשטח הוכרז כגן לאומי, או כשמורת טבע לפי החוק, ולא הוצגה בפני בית משפט קמא שום החלטה על מסירת השטח או הכרזתו כשמורת טבע או גן לאומי. ז. טעה בית משפט קמא משקבע כי המערער אחראי לרעייה האסורה, בין אם הכניס את הפרות ובין אם לא מנע את כניסתן, שכן, לא נטען וגם לא הוכחה רשלנות או מחדל של הנאשם שהביאו לכניסת פרות לשטח. ח. טעה בית משפט קמא, שלא קיבל את טענת המערער, לפיה, על המשיבה להוכיח אובייקטיבית כי הרעיה האסורה גרמה לנזק חמור או בלתי הפיך, ואת טענתו כי, אין להסתפק בדעתה הסובייקטיבית של הרשות שיש באותה רעיה משום סיכול ייעוד השטח כשמורת טבע. ט. טעה בית משפט קמא משלא קבע כי הרעיות נשוא האישומים נתקיימו כל אחת כרעיה בודדת, שאינה גורמת לנזק בלתי הפיך, ואינה מסכנת את ייעוד השטח כשמורת טבע. י. היה על בית משפט קמא לזכות את המערער שכן חוות הדעת של מומחי הרשות שהוצגו בפניו התייחסו לרעיה ממושכת במשך עשרות שנים שיש בה כדי לסכל את ייעוד השטח בעוד המערער לא הואשם ברעיה ממושכת שכזו, אלא, ברעיה ב-13 תאריכים בודדים. עוד טען בעניין חוות הדעת כי אין הן יכולות לשמש לכל המועדים הנטענים בכתב האישום, וזאת נוכח מועדי הביקור של המומחים כפי שצוינו בהם. באשר לגזר הדין, טען כי הקנס שהוטל עליו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, ואינו מאזן נכונה בין השיקולים הצריכים לעניין, הזמן הרב שחלף, היות המערער אדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי, אב ל-3 ילדים, נשוי, ומשלא נאשם בחיתוך גדרות ופתיחת שערים. לאחר שהוגשה בכתב תגובת המשיבה בסיכומיה לערעור, השיב המערער לתגובה זו, וציין כי שגגה נפלה תחת ידיו, שכן סבר כי בית משפט השלום, בנוגע לת.פ 532/06 זיכה את מרשו מכל פרטי האישום הראשון, אולם, שם לב כי הזיכוי הוא רק לגבי העבירה בניגוד לתקנה 4 (ג) לתקנות שמורות טבע (סדרים והתנהגות), ועל כן ביקש לטעון לגבי העבירה הנוספת של פגיעה בשמורת טבע בניגוד לסעיף 30 (ד) ו - 57 (א) לחוק גנים לאומיים. לעניין זה טען כי המשיבה לא הוכיחה שהמערער הכניס את הפרות לתחום השמורה, וממילא לא רעה אותם בתחומה, ועל כן היה על בית המשפט לזכותו מן העבירה הנ"ל, מה גם, שהוכח לטענתו כי מטיילים שהיו באיזור, הם שהבריחו את הפרות לתחום השמורה. הוא טען גם, כי לא הוכח שהמערער רעה במחדל את הפרות בשמורה. עוד טען, כי הימצאות פרות בשמורה אינו ראיה לרשלנות או למחדל. כן טען, כי פרשנות בית המשפט קמא למונח "לא יבצע...אדם פעולה...רעיה", איננה כדין. כמו כן טען, שאם בכוונת המאשימה היה לייחס לו רעיה במחדל, היה עליה לפרט את העובדות של המחדל בכתב האישום. תשובת המשיבה לטענות הערעור באשר לטענה הנוגעת להיות החלטת סגירת השטח תקנה בעת פועל תחיקתי, נאמר כי מדובר בעובדה בעלת פועל משפטי ולא בתקנה בעלת פועל תחיקתי. המשיבה הפנתה לסעיף 17 לפקודת הפרשנות, שאינו מחייב פרסום של עובדות כנ"ל, אלא, רק של תקנות בנות פועל תחיקתי, וכן לפסיקה שפירשה מהי תקנה בעלת פועל תחיקתי. באשר לטענה שהחלטת הרשות לא פורסמה, נטען כי הגם שלא היה פרסום ברשומות, היה פרסום מסוג אחר, ועל כן אין מדובר באיסור שהוא בטל, שכן, השטחים סומנו באמצעות שילוט ועמודי סימון. כן נטען, כי המערער ידע על איסור הרעיה, הוזהר פעמים רבות על ידי פקחים וקיבל התרעות, ואף הודה בכך. באשר לטענה הנוגעת לעיקרון חוקיות, נטען כי העמדה לדין בשל רעיה בשמורה בטענה כי זו גורמת ל"סיכול ייעוד", עומדת בעיקרון החוקיות. נטען כי הרשות הוסמכה בחוק לגלות דעתה, ואף גילתה את דעתה באופן פרטני למערער באמצעות התרעות ואזהרות חוזרות ונישנות. נטען כי פרשנותו של בית משפט קמא את הוראות החוק הייתה נכונה. באשר לטענה כי לרשות אין סמכות לסגור את השטח, נטען כי שמורת יהודיה הינה שמורה מאושרת שאושרה בתוכנית מתאר מחוזית למחוז הצפון, תמ"מ שתיים, שינוי מספר שלוש. כן נטען, כי הרשות מחזיקה במקרקעין מכוח הסכם הרשאה ממנהל מקרקעי ישראל, וכי סעיף 25 (א) מסמיך את הרשות להגביל הפעולות המותרות בתחום השמורה. נטען כי נכון עשה בית משפט קמא כאשר קבע כי סמכות הרשות לסגור את השטח נובעת מסעיף 6 לחוק המגדיר את תפקידיה, ואף מסעיף 7 (א) לחוק. באשר לטענת ההגנה מן הצדק, נטען כי אין זה המקרה להחלת ההגנה הנ"ל, שכן, המערער הוזהר פעמים רבות בטרם הגשת האישום נגדו, ורק משכלו כל הקיצין הוגש כתב האישום. התנהלות זו של הרשות כלפיו הייתה הגונה, זהירה, ומתחשבת. באשר לטענות כנגד חוות דעתו של המומחה ד"ר קפלן, נטען כי יש לדחותן. נטען כי מדובר במומחה מקצועי שהגיש חוות דעת מפורטת ומבוססת. באשר לגזר דין, נטען גם כן כי יש לדחות את טענות המערער, שכן, מעשיו היו חמורים ביותר ונעשו על אף אזהרות רבות שקיבל, ותוך שהוא מסרב להקשיב לאזהרותיהם. כן הופנה בית המשפט לנזק שנגרם לשמורות הטבע כתוצאה ממעשי המערער. ב"כ המשיבה הפנתה את בית המשפט לפסק דין של בית משפט השלום בבית שאן, שניתן בת.פ 773/99, ואשר ניתן לטענתה בגין 5 תיקים מאוחדים של עבירות רעיה שלא כדין. דיון ס' 25 וחוקיותו ס' 25 לחוק קובע: " 25. הגבלת פעולות (א) משאושרה תכנית בדבר ייעודו של שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, לא תיעשה באותו שטח פעולת בניה או כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, אלא באישור הרשות, כל עוד לא בוטל ייעודו כאמור. (ב) פעולה על פי חוק העתיקות, בשטח כאמור בסעיף קטן (א), תיעשה בהתייעצות בין הרשות לבין רשות העתיקות." (ההדגשה לא במקור - י.א.). תכליתו של סעיף 25, כפי שהובאה בדברי ההסבר להצעת החוק, הינה שמירה על ערכי טבע, בשטחים שיועדו להיות בעתיד מוכרזים כשמורות טבע או גנים לאומיים. כך נאמר בדברי ההסבר: "שטחים המיועדים להיות גנים לאומיים, שמורות טבע או אתרי לאום על פי תכנית מיתאר, אך טרם הוכרזו כאלה נותרו חשופים וחסרי הגנה למול פעילות בניה או פעולות אחרות הגורמות לפגיעה והשחתה של ערכי הטבע והנוף המצויים בהם וסיכול מטרת הרשויות בשימורם. מוצע להגביל פעולות המסכלות ייעודתם של שטחים אלה כבר מן השלב שבו יועדו לכך, הואיל ופעולת ההכרזה אורכת זמן רב". תכלית זו ניתן ללמוד גם מסעיפי החוק השונים מהם עולה הצורך בהגנה על ערכים אלה, וביניהם, סעיפים המסמיכים את הרשות לנקוט פעולות לצורך הגנת ערכי טבע, וכן סעיפים הקובעים איסורים על פגיעה בערכי הטבע וסנקציות בגין איסורים אלו. המערער קובל כנגד הקניית שיקול הדעת לרשות בכל הקשור ל "כל פעולה אחרת שיש בה ... כדי לסכל..". לטענתו, ניסוח זה של ס' 25 הוא "סתום" ומסתיר את היסוד העובדתי של העבירה "בדעתה העלומה ובסתרי ליבה של הרשות". משכך, נוגד ס' 25 את עיקרון החוקיות לטענתו. לעניין מהותו ותכליתו של עיקרון החוקיות נאמרו ע"י בג"צ הדברים הבאים:- "דרישת הבהירות בנורמה הפלילית נגזרת מעקרון החוקיות. איסור פלילי שאינו מוגדר די צורכו, באופן שאדם ידע כיצד לכלכל את דרכו ולהימנע מהפרתו, אינו מתיישב עם עקרון היסוד לפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה. מציאות כזו עשויה לגרום לאובדן הביטחון המשפטי של הפרט (ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, (כרך א'), עמ' 15-16; דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פד,י נח(5) 547, 562-3; רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן. תק-על 2005(1) 4187, פסקה 4). בצד תכליתן של הנורמות הפליליות לקבוע כללי התנהגות מהותיים, מבקש המשפט להבטיח כי משמעותן תהיה מובנת לפרט, וכי לא ייעשה שימוש שרירותי בדרך אכיפתן (לוי, לדרמן, עיקרים באחריות פלילית, 62)... דרישת בהירותה של הנורמה הפלילית, כחלק מדרישת החוקיות, הינה בעלת גוון חוקתי, במובן זה שאי קיומה עלול לגרור את ביטולו של האיסור הפלילי (ברק, הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד, והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני), מחקרי משפט י"ג (תשנ"ט) 5, 18)... בארצות הברית, עשויה חקיקה פלילית בלתי ברורה להיחשב כמפרה את דרישות "ההליך הנאות" (Due Process)בחוקה האמריקאית, וכמאפשרת את ביטול החקיקה עקב ערפולה. לצורך קביעה אם הנורמה סתומה אם לאו, נדרשת רמת וודאות גבוהה בתחום האחריות הפלילית (ברק, פרשנות במשפט, כרך ג', עמ' 506). נדרשת ודאות ברמה כזו שאדם מן הישוב יוכל להבין את משמעות האיסור, ויוכל לכלכל את צעדיו על פיו. כמו כן, ניסוח הנורמה צריך להיות כזה שלא יעודד אכיפה שרירותית ומפלהKolender)שם, עמ' 357 וכן הנשיא ברק בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שב"ס, תק על 2004(4) 1752 פסקה 30)". (בג"צ 6358/05 - מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף יאיר נווה ואח' . תק-על 2006(1), 320). תקיפת חוקיות הסעיף נעשתה בדיעבד, כתקיפה עקיפה, ולאחר שהמערער הועמד לדין. בנסיבות אלה יכול היה בית המשפט לבחון אם החשש העומד בבסיסו של עיקרון החוקיות (היינו, כי הנאשם לא ידע כיצד לכלכל מעשיו עקב אי בהירות הנורמה ההתנהגותית האסורה) אכן נתקיים, זאת על יסוד חומר הראיות שהוצג בפניו. בית משפט קמא ניתח את תכליתו של ס' 25 לחוק, בין היתר, לאור העולה מסעיפים שונים בחוק הנ"ל המסמיכים את הרשות לפקח על שמורות טבע ועל שטחים שיועדו להיות כאלה, אך טרם הוכרזו, ולאור דברי ההסבר להצעת החוק מיום 9.10.91, וקבע כי אין בהקניית שיקול הדעת בידי הרשות , משום אי חוקיות, שכן, מדובר ברשות המהווה גוף מקצועי, אשר החלטותיה נתונות לביקורת שיפוטית (ס' 31 להכרעת הדין). במקרה דנן, ונוכח הרקע העובדתי שפורט היטב בפסק דינו של בית משפט קמא, אין לקבל את טענת המערער. אני סבור כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא נכונה, גם מנימוקי בית משפט קמא, אך גם בשל כך שהוכח בפני בית משפט קמא, כי המערער ידע, ידוע היטב, טרם הועמד לדין, וטרם שב והתנהג באופן האסור, כי הרשות אוסרת רעיה בשטח (שיועד עפ"י תכנית מתאר לשמש כשמורת נחל יהודיה, אך טרם הוכרז ע"י שר הפנים כשמורת טבע). מחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא, ופורט בהכרעת דינו, עולה כי, המערער הוזהר פעמים רבות על ידי פקחי הרשות (בטרם הועמד לדין) על כך כי, עדר הפרות שלו רועה במקום שנאסר לרעיה ע"י הרשות.(ראה למשל עמ' 19 להכרעת הדין ש' 10 וכן ש' 26 ואילך, עמ' 20 ש' 14 ו- 26, וכן עמ' 21 ש' 14 ו- 24, ועמ' 22 ש' 15 ואילך). אין מדובר על כן במי שהועמד לדין בטרם הוזהר ובטרם ידע בוודאות מהי ההתנהגות האסורה שממנה עליו להימנע. לא התקיים, אם כן, במקרה דנן, החשש העומד בבסיסו של עיקרון החוקיות . על כן , בנסיבותיו של המקרה דנן, נדחית הטענה כי הוראת ס' 25 נוגדת את עיקרון החוקיות. גם את הטענה כי מדובר בסעיף הנוגד את פיסקת ההגבלה שבס' 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו התשנ"ה - 1995 (להלן:- "חוק היסוד") יש לדחות. ס' 8 לחוק היסוד קובע: "פגיעה בזכויות אין פוגעים בזכויות שלפי חוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הדרש, או לפי חוק כאמור, מכח הסמכה מפורשת בו." לטענת המערער לא נתקיימו דרישותיה של פיסקת ההגבלה. לטעמי, דרישות פיסקת ההגבלה נתקיימו במלואן. ראשית, אמנם, איסור על רעיה בשטח שיועד (לפי תכנית מתאר) לשמש כשמורת טבע, יש בו מטבעו כדי לפגוע בזכות יסוד אחרת שהינה חופש העיסוק (ברעיה) של המערער , אולם פגיעה זו נעשתה על ידי הרשות מכח הסמכה מפורשת בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שביניהם, שמירת ערכי הטבע, ולמען מטרה ראויה , של שמירה על נופי הארץ , אוכלוסיית הבר, וכן סוגי צמחייה נדירה, לרווחת והנאת האוכלוסיה כולה. אין גם לומר כי מדובר בפגיעה שאינה מידתית. הרשות לא הוסמכה בחוק לאסור כל כניסה לשטח המיועד כשמורה, אלא רק ביצוע פעולות שיש בהן "כדי לסכל את ייעודו של השטח כ...שמורת טבע". כפי שקבע בית משפט קמא , מדובר ברשות הפועלת עפ"י חוק ונתונה לביקורת שיפוטית. לעניין מידתיות הפגיעה ייאמר, כי הקניית סמכות הפיקוח לרשות, שהינה גוף מקצועי, המפוקח שיפוטית, הינו האמצעי המתאים להשגת המטרה של שמירה על ערכי הטבע. לא יעלה על הדעת שהמחוקק עצמו, שאין בידיו הידע והכלים הדרושים, יבצע פיקוח זה. כמו כן, בחירת הרשות כגורם מקצועי מפקח, מצמיחה תועלת ציבורית שאינה פחותה מן הפגיעה המגולמת בהגבלת חופש העיסוק של בעלי עדרים, היכולים לרעות עדריהם בשטחים אחרים שאין צורך בשימורם לטובת הכלל. על כן משקף החוק לטעמי איזון נכון ומידתי בין הערכים המתנגשים במקרה דנן, חופש העיסוק מחד, והצורך בשימור ערכי טבע להנאת הציבור כולו, מאידך. אשר על כן נדחית הטענה כי הוראת ס' 25, המקנה לרשות את שיקול הדעת בדבר הפעולות שתאסרנה , נוגדת את פיסקת ההגבלה. הטענות כנגד החלטת הרשות לסגור את השטח ההחלטה, תקנה בת פועל תחיקתי על אף שלטעמי הדיון בשאלה זו אינו רלוונטית כלל,, שכן המערער לא הואשם בכתב האישום בהפרת ההחלטה על סגירת השטח או בכניסה לשטח בניגוד לאותה החלטה, ועל כן הנורמה האוסרת שלפיה הועמד לדין איננה אותה החלטה. גם בפירוט העובדתי, בכל אחד ואחד מכתבי האישום שהוגשו נגדו, לא נכלל כי נכנס לשטח בניגוד לצו סגירה או להחלטה על סגירת השטח. המערער הועמד לדין בגין הפרת האיסורים הקבועים בסעיף 25 ובסעיף 30 (ד) לחוק גנים לאומיים, ומשום כך הטענה כי החלטת הסגירה היא בת פועל תחיקתי, איננה רלוונטית כלל לעניין כתב האישום. על אף האמור, אייחד מס' מילים. לטענת המערער החלטה לסגירת השטח שבין נחל יהודיה לנחל דליות , היא בת פועל תחיקתי שלא פורסמה ברשומות לפי הוראת ס' 17 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) התשמ"א - 1981. על כן, אין לה כל תוקף משפטי. המשיבה טוענת שאין ההחלטה מהווה תקנה כנ"ל, אלא "עובדה בעלת פועל משפטי" שאין לגביה חובת פרסום. בית משפט קמא דחה את טענתו זו של המערער ולטעמי בצדק. ההבחנה בין תקנה בת פועל תחיקתי לבין מעשה או הוראה מינהלית אחרת, שאינה בת פועל תחיקתי נעשית עפ"י שני סימני היכר: א. התקנה קובעת נורמה המביאה לשינוי במשפט הנוהג במדינה. ב. הנורמה היא כללית או מופשטת ומופנית לציבור בכללותו. ראה דברי כב' הש' זוסמן בע"פ 213/56 (היעמ"ש נ. אלכסנדרוביץ, פ"ס י"א 695). הנורמה שהביאה לשינוי המצב המשפטי בכך שאסרה כניסה לשטח, לא נקבעה במקרה דנן ע"י הרשות, אלא בחוק גנים לאומיים. ס' 25 לחוק גנים לאומיים, הוא האוסר ביצוע כל פעולה שיש בה כדי לסכל ייעודו של שטח כשמורת טבע, כמו - כן הוראת ס' 30 (ד) אוסרת פעולות שיש בהן משום פגיעה בשמורות טבע. הוראת ס' 30, הנוגעת לשמורת טבע מוכרזת, הכוללת איסור ישיר לפגוע בשמורות טבע, מחד, והוראת ס' 25 לחוק, לענין שטח המיועד להיות שמורת טבע (לעניינו נחל יהודיה) האוסרת על ביצוע "פעולה אחרת שיש בה...כדי לסכל...", מאידך, הן היוצרות את השינוי במשפט הנוהג, ולא החלטת הסגירה או ביצוע הסגירה בפועל, שאינם, אלא עובדה הבאה להגשים את הנורמה החדשה, שנקבעה בחוק גנים לאומיים. על כן, נדחית הטענה כי החלטת הסגירה הינה תקנה בת פועל תחיקתי החייבת בפירסום. טענות דומות נטענו לעניין הצבת רמזור, (ראה ע"פ 402/63, רונן נ. היועמ"ש, פ"ד י"ח (3) 172), וכן קביעת נתיב טיסה (ראה בג"צ 508/03 מעוף נ. מ. התחבורה, פ"ד ל"ח (3) 544). בשני המקרים נקבע ע"י בית המשפט העליון כי אין מדובר בתקנה בת פעל תחיקתי, וכי מערכת עובדות אשר בהתקיימן יחול החוק, אינה נחשבת כנורמה, ועל כן לא תחשבנה כתקנה בת פועל תחיקתי. על כן נדחית טענת המבקש בדבר החובה לפירסום החלטת הסגירה של השטח ברשומות. הצורך בהתייעצות עם שרי הביטחון, איכוה"ס והתחבורה בטענתו זו נשען ב"כ המערער על הוראות ס' 18 לחוק הקובעת: "18. כללים לשמורות טבע ולגנים לאומיים (א) (1) מליאת הרשות רשאית, בהתאם לכל דין ובאישור השר, לקבוע כללים לשמורות טבע ולגנים לאומיים, לשם ביצוע תפקידיה כאמור בחוק זה, לרבות כללים בדבר התנהגות מבקרים בשמורות טבע ובגנים לאומיים. (2) כללים לפי פסקה (1), יכול שיהיו כלליים או מיוחדים לגן לאומי או לשמורות טבע מסוימים;כללים כלליים ייקבעו בהתייעצות עם שר הפנים, כללים מיוחדים ייקבעו בהתייעצות עם הרשות המקומית שבתחומה נמצא הגן הלאומי או שמורת הטבע, לפי הענין. (ב) כללים כאמור בסעיף קטן (א), בדבר איסור או הגבלה על כניסה או על מעבר של כלי רכב, כלי שיט או כלי טיס, ייקבעו בהסכמת שר התחבורה, ולענין כלי טיס - גם בהתייעצות עם שר הבטחון". (חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 [תיקון אחרון: 31/07/2008]). ראשית, ס. 18 (ב) המחייב התייעצות עם שלשת השרים הנ"ל, טרם קביעת כללים, נוגע ל - "איסור או הגבלה על כניסה או מעבר של כלי רכב, כלי שיט או כלי טיס". בענייננו, הועמד הנאשם לדין על הפרת הגבלה לרעיה (ולא הגבלת כניסת אמצעי התחבורה הנ"ל). שנית, ס' 18 (א) אינו מטיל על הרשות חובה להתקין כללים, אלא מקנה לה סמכות שבשיקול דעת לעשות כן. שכן, נאמר בו:- "מליאת הרשות רשאית... לקבוע כללים..." אין להפוך רשות זו לחובה. שלישית, כפי שעולה מלשון סעיף 18 (א), הרי שעניינו של סעיף 18 ב"כללים לשמורות טבע וגנים לאומיים". משכך, לא מתייחס סעיף זה כלל וכלל לשטח שאינו שמורת טבע או גן לאומי, כגון השטחים שלהגנתם נחקקה הוראת סעיף 25, בה הורשע המערער. אשר על כן, נדחות הטענות בדבר הצורך בהתייעצות עם מי מהשרים הנ"ל או כולם. טענה נוספת העלה ב"כ המערער לעניין החלטת הסגירה, ולפיה, החלטה זו אינה מכוח חוק. גם טענה זו, בשל היותה נוגעת להחלטת הסגירה, איננה רלוונטית, אף אפילו הייתה רלוונטית, אני סבור שיש לדחותה גם כן. אין לשכוח כי בחוק עצמו קיימת הגדרה מפורשת של תפקיד הרשות:- "לשמר ולשקם ערכי טבע בשמורות טבע ובגנים לאומיים ומחוצה להם" (ראה ס' 6 (4) לחוק גנים לאומיים). ס' 7 לחוק מכיל הסמכה מפורשת לביצוע התפקידים המוטלים על הרשות לפי ס' 6. על כן, נדחית גם טענה זו. הטענה להגנה מן הצדק לטענת המערער, בשל כך שמדובר היה בכניסת פרות בודדות, במקרים בודדים, שלא באשמתו או בידיעתו וכן בשל כך שלא נגרם נזק בלתי הפיך, וגם בשל כך שלא הוגשו כתבי אישום בנסיבות דומות נגד מאן דהוא, עמדה לו בפני כתב האישום שהוגש, טענת הגנה מן הצדק וטעה בית משפט קמא משלא קיבל טענתו. טענתו הנ"ל של המבקש, כרוכה כפי העולה ממנה, בקביעות עובדתיות מספר, אותן דחה בית משפט קמא. בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב, למעט בנסיבות חריגות, בקביעות שבעובדה שקבע בית משפט קמא, בפרט לאחר שבית משפט קמא התרשם התרשמות ישירה מן העדים שבפניו במסגרת חקירתם במהלך הדיון. לבית משפט קמא יתרון בולט, נוכח שמיעת העדים בפניו והתרשמות ממהימנותם, בקביעת משקלה של עדותם. במקרה דנן ביסס בית משפט קמא נימוקיו בקביעת העובדות כדבעי, תוך פירוט מלא של הראיות שהובאו בפניו ולא מצאתי שנתקיימו נסיבות חריגות כלשהן המצדיקות התערבות בקביעת העובדות. מטעם זה שלעצמו, דין הטענה להידחות. יתר על כן, הוצג בפנינו גזר דין שניתן ע"י בית המשפט השלום בבית שאן, ממנו עולה כי הרשות העמידה לדין במקרה דומה מי שרעה את עדריו באזור בו נאסרה רעיה, (ת.פ. 773/99, מ"י נ. מחמוד חוסין בשיר). על כן, גם הטענה לאפליה באכיפה נדחית. הטענה כי אין לפרש "רעיה" אלא כמעשה אקטיבי לטענת המערער קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהמערער הוא שהכניס את עדריו לשטח הנ"ל, בו נאסרה הרעיה. מטעם זה, לגישתו, היה על בית משפט קמא להימנע מלהרשיעו, בעבירות בהן הורשע. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי לצורך הוכחת "רעיה", אין חובה להוכיח כי הנאשם עצמו הכניס במו ידיו את עדריו למרעה האסור אלא די בכך שהפרות השייכות לו רעו בתוך השמורה שכן הנאשם, כבעלי העדר, אחראי לאותה רעיה בין אם הכניסם לתוך השמורה ובין אם לא מנע הוצאתם. ס. 18 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן:- "חוק העונשין") שמקומו בחלק המקדמי לחוק העונשין קובע:- "18. מבנה היסוד העובדתי [תיקון: תשנ"ד] (א) "פרט", לענין עבירה - המעשה בהתאם להגדרתה, וכן נסיבה או תוצאה שנגרמה על ידי המעשה, מקום שהן נמנות עם הגדרת אותה עבירה. (ב) "מעשה" - לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת. (ג) "מחדל" - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה". (חוק העונשין, תשל"ז-1977 [תיקון אחרון: 06/08/08]). ס. 34 כ"ג שעניינו:- "כלליות החלק המקדמי והחלק הכללי", קובע:- "34כג. כלליות החלק המקדמי והחלק הכללי [תיקון: תשנ"ד] באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הודאות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה". (חוק העונשין, תשל"ז-1977 [תיקון אחרון: 06/08/08]). על כן חלה הוראת ס' 18 לחוק העונשין, המרחיבה "מעשה" גם למחדל, על ענייננו. ה"הימנעות מעשיה שהיא חובה..." (כלשון ס' 18 (ג) לחוק העונשין), במקרה דנן, מתבטאת במחדלו המתמשך של המערער, לאורך כל התקופה נשוא ארועי האישום, מלשמור ולהשגיח כיאות על עדריו, התנהלות אשר בהתייחס לה קבע בית משפט קמא:- "מתקבל הרושם, שהנאשם אדיש לכניסת הפרות לשמורה, וכי אינו עושה מאמץ כלשהוא למנוע את כניסתן". ה"חובה" הנ"ל נלמדת הן מתכליתו של חוק גנים לאומיים, שעיקרה, שמירה על ערכי הטבע, והן ממגוון הפעולות האסורות הרחב הבאות לידי ביטוי בהוראות החוק, כגון בהוראת סעיף 30 (ד), וכגון אופן ניסוח הפעולות האסורות בס' 25, כפעולות מסכלות בכוח ("שיש בה כדי לסכל"), ולא רק כאלה המסכלות בפועל. כל אלה יחדיו מחייבים פרשנות רחבה המלמדת על איסור מהימנעות לבצע כל פעולה שיש לה זיקה לגרימת פגיעה בשמורות טבע ו/או סיכול בכוח של ייעוד שטח לשמורת טבע. (חובת הימנעות דומה, לענין שטחי גידולים חקלאיים, נלמדת מהוראת סעיף 494 (ב) לחוק העונשין). פרשנות לפיה, בכל מקרה שלא הוכח, שהמערער הוא שהוביל או הכניס את עדריו לשטח הנ"ל, ייקבע, כי לא ביצע עבירה לפי ס' 25 או 30 (ד) לחוק, נוגדת את תכלית החקיקה (שמירה על ערכי הטבע), העומדת בבסיס האיסור שנקבע בסעיפים 25 ו - 30 (ד) לחוק גנים לאומיים. במקרה דנן נקבע כי עדרי המערער נכנסו פעם אחר פעם (סה"כ 13 פעמים) לשטחים שכניסתם אליהם נאסרה. בית משפט קמא קבע כי מדובר בעדריו של המערער. פקחי הרשות התריעו בפני המערער פעם אחר פעם ואף תבעו ממנו לפנות את בעלי החיים הנ"ל. המערער במקרה דנן, אשר ידע פעם אחר פעם שעדריו נמצאים בשטחים הנ"ל, הפר חובה זו, ולא ביצע שום פעולה שתימנע חדירת עדריו לאותם שטחים. ריבוי הכניסות, על אף ריבוי ההתראות, יש בו לטעמי ללמד אף על עצימת עיניו של המערער מלראות את הצורך הדחוף בביצוע אותן פעולות שיביאו לשיפור בפיקוח והשגחה על עדריו ומניעת כניסתם לשטחים הנ"ל. אני סבור על כן שיש לדחות גם את טענתו זו של המערער. הטענה כי השטחים בהם רעו עדרי התובע אינם באחריות הרשות טענה זו יש לדחות גם כן. שכן, האחריות לשמירה על ערכי טבע בתוך שמורות טבע ומחוצה להן הוטלה במפורש על הרשות בסעיפים 6 ו - 7 לחוק. הוכח מתוך המוצג ת/14 כי שמורת טבע יהודיה - גמלא (נשוא אחד מכתבי האישום) היא שמורת טבע שהוכרזה כדין, וכן הוכח כי השטח שכונה שמורת יהודיה (נשוא יתר האישומים) יועד עפ"י תכנית מתאר כדין לשמש כשמורת טבע (ראה מוצג ת/13). ככאלה, שטחים אלה הינם מושא להגנה שנקבעה בסעיפים 25 ו - 30 (ד) לחוק ואשר ביצועה הוטל על הרשות בסעיפים 6 ו - 7 לחוק גנים לאומיים. טענות עובדתיות נוספות של המערער טענות אלה נוגעות, לגישתו, להיות הרעיות, רעיות בודדות, לכך כי לא הוכח מתוך חווה"ד שהוגשה ע"י הרשות כי מדובר ברעיה שיש בה כדי לסכל את ייעוד השטח כשמורת טבע, וכן כי לא היה די בחוו"ד סובייטיבית של מומחה הרשות. לא מצאתי ממש באף אחת מהן. ראשית, בית המשפט קמא קיבל בפניו כראיה גם חוות דעת מטעם המערער, ולא רק חוו"ד מטעם הרשות. אמנם, לאחר שמיעת עדות המומחים מטעם הצדדים, העדיף בית משפט קמא את חוות דעת מומחה הרשות. מדובר בקביעה שבעובדה, ומן הטעמים שפירטתי כבר לעיל לא מצאתי שיש להתערב בה, שכן, בית המשפט קמא נימק היטב את העדפתו אותה. כך גם לגבי יתר הטענות הנוגעות לקביעת העובדות. אשר על כן, נדחות גם טענות אלה של המערער. הטענות כנגד חומרת העונש לטעמי, יש לדחות גם טענה זו. בית המשפט מוסמך עפ"י ס. 57 לחוק, להטיל אף עונשי מאסר בפועל על מי שהורשע לפי ס' 25 ו - 30 (ד). בית המשפט נמנע מעונש זה ואפילו לא הטיל עונש מאסר מותנה. על המערער הוטל עונש של קנס בסך 25,000 ₪, ב - 10 תשלומים. הטלת עונש הקנס הינה ענישה הולמת בנסיבות העניין, שכן למערער צמח רווח כלכלי לא מועט כתוצאה מן הפגיעה באינטרס הציבורי המוגן באמצעות חוק גנים לאומיים. בהתחשב בכך כי מדובר ב - 13 מקרים בהם רעו עשרות פרות לסירוגין בשטחים הנ"ל, אין לומר כי מדובר בעונש חמור, אולי אף מדובר בעונש מקל. יש לזכור כי בין מטרות הענישה נמנית הרתעת המערער, ואחרים מסוגו, מביצוע עבירות דומות. הרתעה זו לא תושג אלא ע"י הטלת ענישה משמעותית. אשר על כן, נדחות גם טענות המערער לעניין העונש. לאחר כתיבת חוות דעתי הנ"ל נתקבלה לעיוני חוות דעתו החולקת של חברי הנכבד כב' הש' קולה. לאחר עיון בה, מבקש אני להעיר בתגובה לאמור בה הערות מספר: חברי, הש' קולה, דן באריכות (ס' 28-18 לחוות דעתו) בשאלה אם סגירת השטח או ההחלטה לסוגרו, הינם תקנה בת פועל תחיקתי, וכן האם יצרה את הנורמה בעלת הפועל התחיקתי (האוסרת כניסה לשטח) אשר יצרה שינוי במצב המשפטי כלפי כולי עלמא. חברי גם מקבל את טענת המערער כי היה על המשיבה לפרסם את החלטת הסגירה. מן הדיון שדן חברי בסוגיה זו עולה כי חברי סבור שסגירת השטח יצרה נורמה. כמו כן, מסעיף 35 ואילך לחוות דעתו, נותן חברי דעתו לטענת המערער כי סגירת השטח הינה משנות ה-70 (בעוד ס' 25 לחוק נחקק רק בשנת 1988) ובסיום הדיון שם (סוף ס' 39) תוהה חברי, "מכוח מה אפוא, החליטה הרשות על סגירת השטח בשנת 1974!". בסיום כל אלה, קובע חברי:- "לשאלה זו, אין פתרון חוקי בפי המשיבה ומשכך, גם מסיבה זו ההחלטה הגורפת בדבר סגירת השטח, אינה יכולה להוות בסיס, להאשמת פלוני, בכניסה לאותו שטח". בכל הכבוד, סבור אני כי הדיון הנ"ל כולו, וכן קביעת חברי שצוטטה לעיל, אינם רלוונטיים כלל לענייננו. אכן, המערער העלה טענתו זו בערעורו, אולם, צו הסגירה או החלטה הסגירה (משנת 1974 או ממועד אחר כלשהוא) אינם נזכרים בכתב האישום לא בחלק העובדתי שבו ובוודאי שלא בפרטי הוראות החיקוק שעליהן עבר המערער. המערער אינו מואשם בהפרת צו/החלטה לסגירת שטח. הואשם הוא, במצטבר, בהפרת הנורמה הקבועה בס' 25 לחוק (ולא בהפרת צו או החלטת סגירה) היינו בעשיית "פעולה...שיש בה...כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או בשמורת טבע", וכן בהפרת הנורמה הקבועה בסעיף 30 (ד) לחוק האוסרת רעיה בשמורה מוכרזת. אלה הן הנורמות האוסרות. שתיהן פורסמו עם פרסום החוק. בשל הפרתן, כפי שצוין בכתבי האישום השונים ובעובדות פרטי האישום, הועמד המערער לדין ולא בגין צו/החלטת סגירה כלשהוא. החלטת/פעולת הסגירה, ככל שנעשתה, איננה יוצרת, בזיקה לאישומים שיוחסו לנאשם בכתב האישום דנן, נורמה אוסרת חדשה שטעונה הייתה פרסום. על כן אין היא רלוונטית כלל לענייננו. הנורמה האוסרת קבועה במקרה דנן בסעיפי החוק עצמו. לטעמי, אפילו לא נתקבלה כלל וכלל אותה החלטה סגירה , ואפילו לא היה נסגר/מגודר השטח כלל, עומדים האיסורים שבסעיפים 25 ו-30 (ד) לחוק בפני עצמם, והפרתם מהווה עבירה. הובאה לעיוני גם חוות דעתה של חברתי הנכבדה כב' הש' הלמן, ובאשר לאמור בה החל מס' 18 ואילך, בנוגע לקיומה של חובת פרסום מן הפסיקה אומר, כי מסכים אני, שככל שמדובר באיסור שבגין הפרתו עלול אדם למצוא עצמו אל מול כתב אישום, כמו במקרה דנן, חלה חובה זו אולם, וכאן שונה דעתי מדעת חברתי הנכבדה, סבורני כי במקרה דנן חובה זו מולאה ע"י המשיבה. בית המשפט קמא קבע, על יסוד הראיות שהובאו בפניו, כי המערער הוזהר פעם אחר פעם ע"י פקחי הרשות אודות הפגיעה הנגרמת מרעיית עדריו בשטח ועל אף האמור לא עשה מאום. ודוק, ברע"פ 1127/93 עליו נסמכת חברתי נאמר: "שגם אם פטורה הרשות מחובת פרסום ב"רשומות" הנה חובת פרסום כלשהיא חלה עליה - על פי נסיבותיו של כל ענין וענין". לא נאמר כי מדובר בפרסום בכתב ולטעמי, שעה שהובהר למערער ע"י פקחי הרשות, פעם אחר פעם שעליו לעשות להפסקת הפגיעה בשטח ע"י עדריו, נתקיימה חובת הפירסום הנ"ל עליה עמדה חברתי. סיכומו של דבר אם תשמע דעתי ידחה הערעור על שני חלקיו. יונתן אברהם, שופט השופט אשר קולה 1. מצטרף אני לדעתו של חברי, השופט י. אברהם ולנימוקיו בכל הנוגע לדחיית הערעור באשר להרשעתו של המערער בעבירה של פגיעה בשמורת טבע, בניגוד לסעיף 30(ד) ו- 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1988 (להלן: "החוק"). עם זאת, איני יכול להסכים לחוות דעתו, בכל הקשור לערעור על הרשעתו של המערער ביתר סעיפי האישומים, המתייחסים להוראת סעיף 25(א) לחוק. 2. חברי, כבוד השופט אברהם, סקר באריכות את עובדות כתב האישום בהן הואשם המערער שבפנינו, כמו גם את הכרעת הדין, נימוקי הערעור ונימוקי המשיבה. לפיכך, לא אחזור על כל האמור, אלא רק מקום שהדבר יהיה נצרך לצורך כתיבת חוות דעתי. 3. על מנת שיובן האמור להלן, אבקש להבהיר כבר עתה, כי בכתב האישום אשר הוגש כנגד המערער, יש התייחסות לשני סעיפי עבירה שונים בחוק. בחוק זה קיימת אבחנה בין מקום שהוכרז כשמורת טבע כאמור בסעיף 22 ו- 24 לחוק, לבין שטח לגביו אושרה תכנית בדבר יעודו של אותו שטח כשטח של גן לאומי, או שמורת טבע. כפועל יוצא מן האבחנה האמורה, נחקק סעיף 25 לחוק, שכותרתו "הגבלת פעילות" והמתייחס כאמור לשטח שביחס אליו אושרה תכנית. מאידך, סעיף 30 לחוק עוסק באיסור פעולות בשטח שהינו שמורת טבע. 4. חלק מכתבי האישום ייחס למערער, פגיעה בשמורת טבע, בניגוד לסעיף 30(ד) לחוק, וחלק אחר ייחס לו פגיעה בשמורת טבע "מאושרת" בניגוד לסעיף 25(א) לחוק. עוד יוער, כי בהכרעת הדין, כמו גם בטיעוני הצדדים ובחוות דעתו של חברי השופט אברהם, נעשה שימוש במונחים שמורת טבע "מוכרזת" ושמורת טבע "מאושרת". מונחים אלו, אינן מצויים בלשון החוק. במיוחד, מכוונים דבריי כלפי האמור בכתב האישום באשר להוראות החיקוק בהן מואשם המערער, ושם נכתב "פגיעה בשמורת טבע מאושרת", אלא שכאמור, מונח זה, אינו קיים בהוראות החוק. לעניות דעתי, משום כך, לא ניתן לייחס למערער, או לכל אדם אחר, אישום שהגדרתו אינה קיימת! המערער, אמנם לא טען זאת בפנינו, ואולם, נימוק זה יצטרף, בבוא העת, לשאר נימוקיי וכדלהלן. 5. בחוות דעתי זו אבקש להתייחס לארבע טענות אותן העלה ב"כ המערער בנימוקי ערעורו ולעניין אחד נוסף אשר הוזכר בהכרעת הדין, שגם ביחס אליו, דעתי שונה מדעתו של בית המשפט קמא. 6. עוד אקדים ואומר, כי קדמה להכרעת הדין, החלטה מיום 13.2.07 (להלן: "ההחלטה"), אשר ביחס לשני עניינים שנקבעו בה, דעתי שונה מדעת חברי השופט אברהם, וממילא שונה גם מדעתה של השופטת קמא. 7. במה דברים אמורים החלטה זו עסקה, בין השאר, בשאלה האם החלטת הרשות בדבר סגירת השטח בין נחל יהודיה לנחל דליות , הינה "תקנה בת פועל תחיקתי" המחייבת פרסום ברשומות, או שמא מדובר "בעובדה בעלת פועל משפטי" שאינה מחייבת פרסום ברשומות. השאלה השניה בה עסקה ההחלטה הנ"ל, והרלוונטית לדרך הלוכי, הינה חוקיותו של סעיף 25(א) לחוק. 8. בשתיים אלה, מן ההחלטה, אבקש לחלוק להלן, על חברי המלומד. 9. עוד אבקש בהמשך חוות דעתי זו, להידרש לשתי שאלות נוספות, האחת, שאלה שחברי לא נדרש אליה והשניה, שאלה שדעתי שונה מדעתו ודומני, שגם באלו, מוטעית החלטת בית המשפט קמא. 10. העניין האחד הנוסף שאליו אבקש להידרש, הוא העובדה שהגם שלטענת המשיבה, מדובר בשטח ש"נסגר" כבר בשנות ה- 70, בעוד שהחוק בו עסקינן, נחקק בשנת 1998, ועל כך ארחיב להלן. 11. העניין השני הנוסף שאליו אבקש להידרש, הוא האמור בסעיף 18(א) לחוק, הקובע לטעמי, חובת הוועצות עם השר לאיכות הסביבה ואולי אף עם שר הפנים ועם הרשות המקומית הרלוונטית, וגם על כך להלן. 12. עניין נוסף שאבקש להידרש לו להלן, הוא משמעות האמור בסעיף 57(א) לחוק, שהינו סעיף העונשין, בכל הקשור לענישה רק בהיות הפגיעה גורמת לנזק חמור, או לנזק בלתי הפיך. 13. אדון אפוא להלן, בכל ראשי הפרקים שמניתי לעיל, דבר דבור על אופניו. אלא שבטרם אעשה כן, אבקש להפנות לרקע העובדתי כפי שצויין על ידי המשיבה דווקא וכדלהלן. 14. השטח המדובר, הינו שטח של כ- 66,000 דונם המצוי במרכז רמת הגולן. חלקו הקטן של שטח זה, הינו שמורת טבע כהגדרתה בחוק (ראה עדותו של ד"ר קפלן עד תביעה מס' 1 בעמ' 3 וכן ת/3). 15. עוד עולה מעדותו של ד"ר קפלן, כי מתוך שטח התכנית, בשטח המצוי בין נחל יהודייה לנחל דליות נאסרה הרעיה, ובשאר השטח הותרה הרעיה. סך כל השטח בו נאסרה הרעיה הינו כ - 30,000 דונם. עוד עולה מעדותו, כי הגם שהשטח הינו שמורת טבע מאז שנת 1974 (כך כהגדרתו, שכן לשיטתי לא מדובר בשמורת טבע, אלא בשטח שעליו חלה תכנית המייעדת אותו לשמורת טבע), הרי, ש"רשות הטבע החליטה להכריז עליה בשלבים בגלל שהיא גדולה" (עמ' 3 שורות 10 - 12 וכן עמ' 4 שורה 14 ועמ' 7 שורה 9). 16. מתמצית עדותו של ד"ר קפלן עולה גם, כי הרשות החליטה לסגור, את אותם 30,000 דונם מפני "רעיה, כלי רכב ומטיילים" (ראה עמ' 8 שורה 26, וקודם לכן, עמ' 4 שורות 21-24). 17. משכך, למיטב הבנתי וכך עולה גם מההחלטה, השאלה הראשונה המונחת לפתחנו היא, האם ההחלטה על סגירת השטח, מהווה תקנה בת פועל תחיקתי, ולא השאלה האם איסור הרעיה, הוא זה המהווה תקנה בת פועל תחיקתי, שכן וכעולה מעדי המשיבה עצמה, התקבלה החלטה "על סגירת השטח". 18. ער אני לדברי חברי כבוד השופט י. אברהם ולפיהם, המערער כלל לא הואשם, בכתב האישום, בעבירה של הפרת החלטה על סגירת שטח, אלא בהפרת האיסור ביחס לסעיף 25 לחוק. אלא שסברתי אני, שהדברים קשורים זה בזה. כך, סברה המאשימה עצמה בטיעוניה, כך גם העידו העדים מטעמה, אשר הדגישו וחזרו והדגישו, כי כל השטח נסגר לכניסה ואיסור הרעיה נובע איפוא מסגירת השטח. השטח נסגר, כדי ליישם את האיסור הקבוע בסעיף 25 לחוק, ולפיו לא תעשנה בשטח פעולות אשר יסכלו את ייעודו של השטח לשמורת טבע. ממילא אפוא, יש לדון בסגירת השטח. עוד אעיר לעניין זה, כי כך גם ראתה זאת כבוד השופטת קמא בהחלטתה (ראה סעיף 13 שם). תקנה בת פועל תחיקתי 19. חברי השופט י. אברהם, כמו גם השופטת קמא, סברו שמדובר ב"עובדה" ולא ב"תקנה", שכן, לדעתם הנורמה, נקבעה בחוק עצמו, וסגירת" השטח, הינה העובדה שבאה בגדרה של אותה נורמה. 20. בקביעתו הנ"ל ובעקבות קביעתה של כב' השופטת קמא, הסתמך חברי על פסק הדין המנחה, באבחנה שבין תקנה לעובדה, והוא ע"פ 213/56 היועמ"ש נ' אלכסנדרוביץ וכפי שנקבע שם על ידי כבוד השופט זוסמן (להלן: "עניין אלכסנדרוביץ"), כי "סימני ההיכר של תקנה כזו שניים הם: ראשית, כי תקבע התקנה נורמה משפטית ותביא בדרך זו לשינוי המשפט הנוהג במדינה, ושנית, כי תהיה זו נורמה כללית או מופשטת, דהיינו נורמה המופנית אל הציבור כולו ...". הגדרה זו נוסחה בספרו של המלומד רענן הר-זהב כך - "עליה להיות, הוראה מכח חוק, המקיימת את התנאים של כלליות ונורמטיביות ..." (ראה, רענן הר-זהב, המשפט המנהלי הישראלי, שנהב הוצאה לאור, עמ' 178). דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת שסגירת שטח מסוים כפי שהגדירה זאת הרשות, הינה תקנה כללית שאינה מתייחסת לציבור מסוים של אנשים. שכן, וכהגדרת עדי המשיבה עצמם, השטח כולו נסגר, לאנשים ולכניסת בעלי חיים. 21. קושי גדול יותר נעוץ בהגדרת ה"נורמטיביות", דהיינו, בשאלה האם סגירת השטח היא קביעת נורמה, או קביעת עובדה. לעניין זה, מסתמך חברי כבוד השופט י. אברהם, על פסק דין העוסק בהצבת רמזור (ע"פ 402/03 רונן נ' היועץ המשפטי - להלן: "הלכת רונן") ועל פסק דין העוסק בקביעת נתיבי טיסה, כפי שנקבע בבג"צ 508/83 מעוף נ' משרד התחבורה, (להלן עניין: "מעוף"). בעניין מעוף, קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי יש להבחין בין הוראה בת פועל תחיקתי, היוצרת נורמה, לבין עובדה בעלת פועל משפטי, המיישמת נורמה. לכך מסכים אני כמובן, אלא, שדומני, שביישום האבחנות כפי שנקבעו הן בעניין אלכסנדרוביץ ובין בעניין מעוף, טעו הערכאה קמא וחברי השופט י. אברהם. לעניין זה, אבקש להפנות לדיון הנוסף בעניין מעוף (ד"נ 24/84) אשר שם קבע הנשיא (דאז) שמגר כך; "קביעתו של אזור או של מקום כסגור יכולה להתבצע אך ורק מכוח צו, ואך מובן שצו, המורה על איסור הכניסה לכולי עלמא פרט לבעלי רישיון, הוא בגדר תקנה בת פועל תחיקתי, וכי הסגירה עצמה נוצרת אך מכוח מעשה החקיקה". יוער, כי בעניין מעוף, נקבע בתקנה 15 לתקנות רישוי חב' התעופה (טיסות שכר) התשמ"ב - 1982 הגבלות על טיסות שכר. בתקנות שם נקבעה הגדרה ל"טיסות שכר בנתיב" כאשר הכוונה לנתיב בו טסה חברת "אל-על", ממילא בכל נתיב כאמור, חלה ההגבלה הקבועה בתקנה 15 שם. חברת אל-על היא זו שקבעה את הנתיב. מאחר והנתיב לא פורסם ברשומות, טענו העותרים שם, כי ללא פרסום הנתיב ברשומות, אין תוקף לתקנה 15 הנ"ל. על כך, ענו הן הנשיא שמגר והן השופט ברק, כי עניין קביעת הנתיב היא עובדה, שבהתקיימה מתחייבת הנורמה כקבוע בסעיף 15 לתקנות. בענייננו, לא כך הם פני הדברים, שהרי, העיקר חסר מן הספר, דהיינו, הנורמה, של סגירת השטח בפועל, לא נקבעה. 22. ענייננו, דומה אפוא ובכל הכבוד, למה שקבע הנשיא שמגר בדיון הנוסף בעניין מעוף וכדלעיל, ולפיו, כל קביעה של מקום כסגור, יכולה להתבצע אך ורק מכח מעשה חקיקה, וככזה, חייב הוא להתפרסם ברשומות. דומה לעניין שבפנינו הוא דווקא פסק הדין שהוזכר על ידי המערער, בג"צ 220/51 אסלן נ' המושל הצבאי של הגליל (להלן: "עניין אסלן"). שם הכריז מפקד צבאי על אזור מסוים כשטח סגור, וזאת מכח תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1943. למרות ששם קיים היה דין מסמיך שהעניק למפקד הצבאי סמכות להכריז על שטח, כשטח סגור. הרי, משהוציא המפקד הצבאי הנ"ל את הצו, הוא יצר כלל התנהגות חדש, ושינוי במצב קיים. כך הם דברי כבוד השופט שרשבסקי שם; "כלל ידוע הוא, כי החוק הקיים לא ישתנה אלא על ידי מעשה שיש לו הכוח לשנותו, דהיינו על ידי חוק הבא אחריו. ולפיכך יהא רק בפעולה חוקתית הכוח להגביל את זכותו הנ"ל של כל אדם לתנועה חפשית בתחום המדינה. כל צו המיועד לציבור והמכוון להתערב בחירותו הנ"ל של כל אדם ללכת ולהימצא בכל מקום במדינה שלבו חפץ אף-על-פי שלא קיים כל חוק האוסר או המגביל כשלעצמו את חירותו הזאת, מן הנמנע שיהא תוקף לצו כנ"ל, אלא אם הוא בבחינת חוק. כלומר, אם הוא בעל אופי לגיסלטיבי". 23. כאמור הן הערכאה קמא והן חברי כבוד השופט י. אברהם, השוו העניין שבפנינו להצבת רמזור, וכך קבעה כבוד השופטת קמא בסעיף 13 להחלטה; "סגירת שטח בטבע בפני רעיה, כלי רכב ומטיילים, דומה במידה רבה להצבת תמרור במקום פלוני, האוסר על כניסת כלי רכב לאותו מקום, או לקביעת נתיב טיסה. אלה עניינים שבעובדה, ואינם מהווים נורמה, אף שהם מפעילים נורמה (איסור כניסה). אין בכך כדי להפוך אותה לנורמה וגם לא לנורמה בת פועל תחיקתי. סגירת השטח, באה ליישם את הנורמות המשפטיות אשר נקבעו בחוקים ובתקנות שמטרתם שמירה על הטבע, ומכאן שהינה עובדה בעלת פועל משפטי שאינה חייבת בפרסום ברשומות". בכך, לעניות דעתי, טעתה כבוד השופטת קמא, שכן וכמפורט לעיל, סגירת השטח - דומה דווקא למה שנקבע בעניין אסלן ולמה שקבע, כב' הנשיא שמגר, לעניין סגירת שטח, בד"נ בעניין מעוף. עוד אעיר לעניין זה, כי בחוקים ובתקנות (שכלל לא הותקנו, או לפחות לא הובאו לידיעת בית המשפט קמא, בכל הקשור להליך זה), כל שנקבע הוא מה רשאית הרשות לעשות, ואולם, מה אסור לעשות, למעט האמור בסעיף 30(ד) ולמעט הרישא של סעיף 25(א) שאסרה פעולת בניה, לא נקבע. וודאי שלא נקבע שמותר לסגור שטח בכלל, ובוודאי שלא נקבע שמותר לסגור את השטח הספציפי, נשוא דיונינו, בפרט, כשם שלא נקבע בדבר חיקוק כלשהו, איסור הרעייה. כאמור, מקל וחומר ניתן ללמוד מעניין אסלן, שם נקבע בחוק שמותר למפקד צבאי, בכלל להורות על שטח סגור, ואף על פי כן, משלא נקבע באיזה שטח מדובר ומתי יסגר השטח, נקבע לעניין זה, כי מדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, הזוקקת פרסום ברשומות. 24. עוד אבקש להוסיף, כי גם הקביעה שקביעת תמרור אינה תקנה בת פועל תחיקתי, אינה נקייה מספקות, ראה לעניין זה, י. זמיר, חובת הפרסום של תקנות, הפרקליט כ"א (תשנ"ה) 3, 8 וכן בספרו של פרופ' ב. ברכה, משפט מינהלי (תשמ"ז) בעמ' 257 - 260 ופסק דינו של כבוד השופט מ. חשין בג"צ 3536/02, שם הפנה כבוד השופט חשין מחד, להלכת רונן הנ"ל ומאידך לביקורת של פרופ' י. זמיר, על הלכה זו. לאור חשיבות דבריו של פרופ' ברכה בסוגיה זו, אצטט חלק מהם וכדלהלן: "שנית, הגם שהשופט ויתקון מציין בשני פסקי הדין שלו, שהלכותיו תואמות את המסקנות שבשני פסקי הדין המנחים בענייננו, קרי בג"צ 220/51 וע"פ 213/56, ניתן הביע ספק בתאימה זו. שכן מה בין ההחלטה על הצבת תמרורים, האוסרים חניה, והכרזה על דרך כדרך לרבים (באשר לכלל הציבור), מצד אחד, לבין צו על סגירת שטח וקביעת סימן זיהוי לצרכי מס קנייה, מצד אחר בשתי קבוצות המקרים ה"תקנה" שבה מדובר הינה "נתון עובדתי" - בלשונו של השופט ויתקון - להפעלת הנורמה, שלא נמצאת בתקנה עצמה אלא בדין המסמיך. אם נלך בדרכו של השופט ויתקון, הרי צו סגירה מכוח תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חרום) אינו משנה את הדין. שינוי הדין נעשה בתקנת ההגנה האמורה, המורה מה דינו של אדם, הנכנס לשטח לגביו הוצא הצו, או היוצא הימנו. וכך גם באשר לסימן הזיהוי הנקבע מכוח סעיף 15(א) לחוק מס קניה. קביעת הסימן אינה משנה את הדין. שדינוי הדידן נעשה בסעיף האמור בחוק, המורה מה דינו של אדם, המחזיק, המוכר או המוסר לאחר סחורה לגביה נקבע הסימן. אך בע"פ 213/56 מסרב השופט זוסמן ללכת בדרך זו: "אנו מסכימים עם שופט-השלום ועם שופטי הרוב בבתי-המשפט המחוזי, כי קביעת המנהל מוסיפה חיוב, אשר בלעדיה לא היה קיים, ומטעם זה דינה כדין הצו של מפקד צבאי, אשר נדון ב-בבג"צ 220/51. איננו מסכימים עם שופטת המיעוט בבית-המשפט המחוזי, אשר סברה, כי קביעת המנהל אינה בבחינת מעשה תחיקתי כיון שחוק מס קניה, תשי"ב - 1952, גופו, מעניק למנהל את הכוח, בסעיף 15 שבו, לקבוע סימני זיהוי. סעיף זה אינו אלא הוראה המסמיכה את המנהל - את הרשות המבצעת - לחוקק תקנה, כדרך שמפקד צבאי הוסמך לחוקק בתקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, במקרה הנ"ל. אלמלא הסמכה כזו, לא היה המנהל בכלל מוסמך להטיל על אדם את חובת הסימון, לפי שאין חיוב יכול להיות מוטל אלא על-ידי המחוקק העילאי עצמו - הכנסת - או מכוחו של זה, על דרך של חקיקת-משנה". במילים אחרות, קביעת המנהל וצו המפקד הצבאי אינם בבחינת נתונים "עובדתיים" גרידא, הדרושים להפעלת הנורמות שבדינים המסמיכים, אלא בהביאם להפעלת אותן נורמות, מטילים הם עצמם חיוב, שלא היה קיים קודם לכן. בכך משנים הם את הדין הנוהג. מכאן אופיים הנורמטיבי, המכניסם למסגרת של תקנות בנות-פועל תחיקתי. אך זהו בדיוק פועלן של ההחטה וההכרזה, בהן עסק השופט ויתקון בשני פסקי הדין, שם ייחד הוא להן אוי של נתונים עובדתיים גרידא, המביאים להפעלת נורמות אחרות. לו צעד בדרכו של השופט זוסמן, לא היה השופט ויתקון רואה ב"הפעלה" זו מניעה לסיווגם של האקטים, שנדונו על ידיו, כבני-פועל תחיקתי". 25. עוד אוסיף לעניין זה, כי חברי כאמור, ביקש לראות בהוראות החוק עצמו את קביעת הנורמה בדבר סגירת השטח, דומה שלצורך סתירת עמדה זו, אין טוב מלצטט את דברי כבוד השופט שרשבסקי בפסק הדין בעניין אסלן וכדלהלן: "התקנה 125 הנ"ל, כשהיא לעצמה, אינה מטילה כל חובה או איסור על האזרחים. היא רק נותנת את המסגרת החוקית, את הבסיס המייפה את כוחו של המפקד הצבאי להורות על ידי צו ששטח מסויים יהא שטח סגור לצרכי תקנות ההגנה הנ"ל. כל עוד לא ישתמש המפקד הצביא בכוח הניתן לו בתקנה 125 הנ"ל, תישאר עוד התקנה מתה, בחינת גוף בלי נשמה. כל עוד שהוא לא יצווה, ששטח מסויים יהא שטח סגור, לא תשפיע איפוא התקנה הנ"ל על המצב החוקי הקיים בשטח הנ"ל לגבי כל תושבי המדינה. ומאידך גיסא, צו של המפקד הצבאי, בו הוא יצווה כנ"ל, יגרור אחריו את תחולת ההוראות הכלולות בתקנה 125, כלומר, לפיו יהא אסור לכל אדם להיכנס לשטח כנ"ל או לצאת ממנו כל עוד הצו בתוקף, אם לא קיבל רשיון מיוחד לכך מטעם המפקד הצבאי והוא יעבור עבירה ויהיה עלול להיענש. המחוקק שהתקין את תקנות ההגנה הנ"ל יכול היה בעצמו לצוות בתקנה 125, כי הכפרים הנזכרים בצו הנ"ל של המפקד הצבאי ... יהיו שטח סגור עם כל התוצאות החוקיות הנובעות מהתקנה 125 הנ"ל, אלא הוא מצא לנכון להעביר (to delegate) למפקד הצבאי את כוח החקיקה שניתן לו ... הוא העביר, איפוא, למפקד הצבאי לצרכי הוראות התקנה 125 את הכוח למלא את המסגרת התחיקתית הכלולה בתקנה 125 על ידי פעולה שבתוצאותיה יהא אסור לכל אדם להיכנס ולצאת מהשטח שלגביו יצווה המפקד הצבאי בהתאם לתקנה 125 כנ"ל. כל עוד שאין צו כנ"ל, לא חל כל איסור על שום אדם לצאת ולבוא בשטח כנ"ל ... במילים אחרות אין לראות בצו הנ"ל של המפקד הצבאי ... אלא הוראה שהחוק הנקבע בתקנה 125 של התקנות הנ"ל, ושעד מתן הצו הנ"ל לא חל לגבי שטח הכפרים הנ"ל יחול מיום מתן הצו לגביהם ועל ידי זה ישתנה המצב החוקי בכפרים הנ"ל ולא תהא קיימת לגבי כל אדם במשך כל תקוה שהצו יהא בתוקף הזכות הנ"ל לחופש התנועה בשטח הנ"ל". 26. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה, כי "סגירת שטח הטבע בפני רעיה, כלי רכב ומטיילים" (שוב אפנה לסעיף 13 להחלטה) היא תקנה בת פועל תחיקתי, ומשכך, הרי שברור הוא שדין תקנה כזו להתפרסם ברשומות כקבוע בסעיף 17 לפקודת הפרשנות וכדלהלן: "תקנות בנות פועל תחיקתי יפורסמו ברשומות ותחילת תקפן ביום פרסומן, אם אין הוראה אחרת בעניין". יודגש, כי אין דרך פרסום חלופית, ובהעדר פרסום בחוק הרשומות, אין כל תוקף לאותה תקנה. עניין זה נקבע בעניין אלכסנדרוביץ שהוזכר לעיל, ובמיוחד בבג"צ 4930/90 פרנס נ' שר הבטחון וכדלהלן: "במדינה דמוקרטית האמונה על שלטון החוק יש לפרסם כל דבר חקיקה ... אין לדרוש מאדם לציית לחוק אם החוק הוא נסתר ... חקיקת סתר פוגעת באושיות שלטון החוק ובציפור נפשה של הדמוקרטיה". "הצורך בפרסום של תקנה ... נובע מן העקרון הידוע, כי 'חזקה על אדם שהוא יודע את החוק'. אמנם, חזקה כזו לא נקבעה בדיני הראיו, אך מאחורי המימרא מסתתר עיקרון אחר, המשמש אמנם אחד מעמודי התווך של המשפט הפלילי, והוא, כי חוסר ידיעת החוק אינו בבחינת הגנה לנאשם, וטעות שבחוק אינה משחררת אותו מאחריותו הפלילית. כדי שיוכל בית המשפט לנהוג לפי עקרון זה כלפי נאשם, מן ההכרח שתהא לאדם לפחות האפשרות לדעת את הלכות החוק המחייבות במדינה, ולאפשרות זו משמש הפרסום ברשומות ... באין פרסום כזה, נשמט היסוד המוסרי להפעלת העקרון האמור במשפט פלילי": עניין אלכסדרוביץ, לעיל הערה 3, בע' 701. ראה גם דבריו של השופט שרשבסקי בבג"צ 220/51 אסלאן נ' המושל הצבאי של הגליל, פ"ד ה(2) 1480: "אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים בדרך שהחוק קבע בעצמו, כי אם לא כן יווצר מצב של אנדרלמוסיה שאיש לא יידע ולא יוכל לדעת מה מות ומה אסור, ולפיכך אי-אפשר יהא לדרוש ממנו שיהא שומר חוק ושלא יעשה מעשה בלתי חוקי": שם, בע' 1486". 27. הדברים שאמרתי לעיל, נאמרו ביחס לטענתה החלופית של ב"כ המשיבה, כך בתגובה מטעמה להודעת הערעור, ולפיה, גם בהעדר פרסום ברשומות, יש בכוחו של פרסום חלופי, ובענייננו העובדה, כי המערער ידע על איסור הרעיה, כדי להוות פרסום הולם. כמפורט לעיל, דין טענה זו להידחות. במשפט פלילי עסקינן, ובהנחלת נורמות פליליות. ללא פרסום בחוק ברשומות, אין תוקף לנורמה הפלילית. 28. עוד אעיר וזאת למעלה מן הצורך, כי בתגובתה להודעת הערעור, טענה המשיבה, כי השטחים נשוא המחלוקת סומנו באמצעות שילוט ועמודי סימון, לפיהם אסורה הכניסה, לכולי-עלמא. לעניין זה הגיב ב"כ המערער בסיכומיו, כי מדובר בעובדות חדשות ש"זכרן לא בא בחומר הראיות בפני בית המשפט קמא". המשיבה בתגובתה לתשובה זו, טענה, כי הדבר בא בחומר הראיות והפנתה לתמונה 1 בת/8 ולעדויות עדי התביעה 2 ו- 3 בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 4.7.06 ו- 23 לפרוטוקול מיום 28.11.06. 29. גם בעניין זה וכאמור, למעלה מן הצורך, הדין עם המערער ולא עם המשיבה. עיינתי בתמונה 1 לת/8 ולא מצאתי שם כל תמרור האוסר על כניסה לשטח כלשהו. כל שרואים שם הוא פרה שראשה מסתיר עמוד כלשהו, מה מסתתר מאחורי עמוד זה זאת לא נדע! עיינתי גם בעדויות אליהן הופנינו, וגם שם לא מצאתי את שהמשיבה טוענת לו. כך, באשר לעמ' 15, בפרוטוקול, שם מתייחס עד התביעה מס' 2 (מר פרץ גלעדי) לאזור הנקרא קובת-קרעא (עמ' 14 שורה 26) המהווה שטח אימונים של הצבא וזו הסיבה בגינה סגור אזור זה (ראה עמ' 14 שורה 26 ועמ' 15 שורה 1). כך, גם באשר לעדותו של עד תביעה מס' 3 - מר גיל בן-נון, המתייחס מפורשות לשמורת הטבע יהודיה - גמלא (היא שמורת הטבע ה"מוכרזת" כלשון המאשימה) ורק אליה! וראה שם בעמ' 2 שורות 23 - 26. חוקיותו של סעיף 25(א) לחוק 30. המערער, מלין כזכור, בין היתר, על כך שלשונו של סעיף 25(א) לחוק עמומה היא, שכן נאמר בה כך: "25. הגבלת פעולות (א) משאושרה תכנית בדבר ייעודו של שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, לא תיעשה באותו שטח פעולת בניה או כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, אלא באישור הרשות, כל עוד לא בוטל ייעודו כאמור". קצפו של המערער יוצא כנגד הדיבר - "כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל ..." לטענתו, מדובר בסעיף שאינו חוקי, כיוון שחסרה בו ההגדרה מה מותר ומה אסור, וכל ההגדרה כולה, הושארה לשיקול דעתה של הרשות. 31. לעניין זה, קבעה השופטת קמא בהחלטתה, כי הסעיף האמור אכן אינו מגדיר מהן אותן פעולות ואולם בסעיף 30(ד) לחוק גילה המחוקק דעתו, מהן אותן פעולות אסורות, ורעיה הינה אחת מהן. משכך, ביקשה השופטת קמא לגזור מהאמור בסעיף 30(ד) על האמור בסעיף 25(א). עוד קובעת השופטת קמא, כי הרשות הזהירה את המערער מפורשות לבל ירעה, בשטחים בהם נאסרה הרעיה, משכך, המערער היה מודע לאיסור זה, ואינו יכול עתה להנקות בטענה שהאיסור איננו חוקי. 32. בהכרעת הדין הוסיפה השופטת קמא וקבעה, כי בפירוש חוק פלילי; "עיקר העיקרים הוא: ללכת בדרך הישר, לרדת לעומקו של הדין, ולמצוא ולהגשים את כוונתו הרצויה של החוק" וכן בע"פ 127/51 (קאוה נ' היוה"מ פ"ד ו (1) 303, 305): "אין לפרש את החוק פירוש העושה את כוונתו הגלויה של המחוקק פלסתר ועוקרה לגמרי ממשמעות הכתוב", שכן העיקר הוא "לתת לחוק את הפירוש הבא לקיים את מטרתו של המחוקק". בהינתן כל אלו, ועל סמך דברי ההסבר לסעיף 25 לחוק, קבעה כבוד השופטת קמא, כי ניתן ללמוד על כוונת המחוקק. בדברי ההסבר נקבע כך: "שטחים המיועדים להיות גנים לאומיים, שמורות טבע או אתרי לאום על פי תכנית מיתאר, אך טרם הוכרזו כאלה נותרו חשופים וחסרי הגנה למול פעילות בניה או פעולות אחרות הגורמות לפגיעה והשחתה של ערכי הטבע והנוף המצויים בהם וסיכול מטרת הרשויות בשימורם. מוצע להגביל פעולות המסכלות ייעודתם של שטחים אלה כבר מן השלב שבו יועדו לכך, הואיל ופעולת ההכרזה אורכת זמן רב" (הצעת חוק 2080, מיום 9.10.91). בכל הכבוד, אין בדברי ההסבר, יותר מאשר שיש בלשון החוק - כל שנאמר בדברי ההסבר, שמכיוון שההכרזה אורכת זמן רב - מוצע להגביל פעולות המסכלות יעוד זה, כבר מן השלב שיועדו לכך. אולם, מהן פעולות המסכלות יעוד זה לעניין זה שתק המחוקק! אמת, נכון הדבר, בסעיף 30(ד) מגדיר המחוקק בפירוש איזו פעולות אסור לבצע בשמורת טבע. אלא שלטעמי, אי אפשר להקיש מהוראות סעיף 30(ד) לסעיף 25. לו כך רצה המחוקק, מה פשוט יותר היה לקבוע בסעיף 30 שהוא חל גם על שטח שנקבע בתכנית כשמורת טבע או מה פשוט יותר היה לקבוע בסעיף 25(א), כי משאושרה תכנית בדבר יעודו של שטח ... יחולו כל המגבלות כקבוע בסעיף 30(ד) המחוקק לא נקט, לא בדרך זו ולא בדרך זו ומכאן, שלא בחסר משפטי עניין לנו, כי אם ב"הסדר שלילי". לאמור, המחוקק הביע דעתו בשתיקה, כי לא ראי זה כראי זה ואין האיסורים הקבועים בסעיף 30(ד) ביחס לשמורת טבע, כדין האיסורים בשטח המיועד להיות שמורת טבע. הטעם לכך ברור, שהרי, מדובר כלשון דברי ההסבר עצמם, בפעולות האורכות זמן רב. משכך אפוא, לא סביר לקבוע שבמשך 40 שנה (וכך הוא בעניין שבפנינו) יאסרו כל אותן פעולות המנויות בסעיף 30(ד). משכך, נקט המחוקק בלשון מצומצמת וקבע, כי "פעולת בניה או פעולה אחרת שיש בה כדי לסכל ..." דהיינו, המחוקק מקיש פעולת בניה לאותה פעולה אחרת שאיננה מוגדרת. 33. צודק חברי, כי אין לאפשר למערער, בוודאי לא בתקיפה עקיפה, לעקור סעיף מספר החוקים. אולם, פרשנות מצומצמת יש גם יש ליתן לסעיף זה. פרשנות זו לעניות דעתי, פירושה בניה וכל הדומה לה, ואין לה ולא כלום עם האמור בסעיף 30(ד) לחוק. לעניין זה אפנה להוראת סעיף 34 כ"א לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 הקובעת לאמור: "ניתן דין לפרושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שעשוי לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". יפים לעניין זה גם דברים שנכתבו בספרו של י. קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, כרך ראשון עמ' 3 וכדלהלן: "עם זאת, מקום שניסוחו של חוק לוקה בפגמי ניסוח "מן הראוי לנקוט דרך פרשנת אשר תרפא את פגם [הניסוח] ... עיקרון פרשנות זה עולה ... מעקרון החוקיות ... והן מעקרון הפרשנות המקלה ... בסעיף 34כא ..."". ע"פ 4596/98 (פלונית) הנ"ל. ועיי גם - רע"פ 5389/01, נז(4) 374 (המועצה האזורית גב -השרון): "עיקרון החוקיות מחייב הגדרת היסוד העובדתי בעבירה באופן ברור, כך שניתן לדעת את תחומי האסור והמותר ... מעיקרון זה נגזר ... כלל הפרשנות בסעיף 34 כא". עוד ראה לענין זה בספרם של המלומדים יובל לוי ואליעזר לדרמן - עיקרים באחריות פלילית, 1981 וכדלהלן: "יש בניסוח דבר חקיקה פלילי בלשון גורפת וכוללנית או במושגים רחבים או מעורפלים לגרום לכך שצורות התנהגות, במסגרות רחבות ומתרחבות, אכן תפולנה בגדרה של החקיקה, אגב סחיפת פעולות שהמחוקקת לא שיווה כמותן, ואף לא דומותיהן, שעה שניסח את האיסור, ומכאן שאינו מוחזק כמי שנתכוון לאסרון. ניסוח כוללני או מעורפל יותיר לעתים את הפרט לחסדם או לשבטם של התביעה הכללית ובתי המשפט, שיטלו סמכויות השייכות מטבען למחוקק. סביר אמנם להניח כי רבי מבין העבריינים בכוח לא יקדישו תשומת לב מרובה לבחינת מידת חוקיותה של ההתנהגות בה חפצים הם לנקוט. אולם ההיבט הנדון של עקרון החוקיות אינו מצמצם מעיינו לנגזרת זו, אלא משמש אבן מסד בהתוויית מערכת יחסים כוללת בין רשויות השלטון ורעיון ההגנה על חופש הפרט וזכויותיו. בהעדרו נמנעת מהכפופים לחוק האפשרות להיות נאמנים לו במודע, בהינטל כל קנה מידה לאמוד את מידת פלילותם של פעולות ומחדלים". 34. לפיכך אפוא, בהעדר הגדרה ברורה, זכאי המערער להנות מהספק. זכות זו, לטעמי לא נפגעת מכך שפקח כזה או אחר, הזהיר אותו מפורשות. החוק הפלילי צריך להיות ברור, כתוב ומפורש מתוכו, ולא ניתן להסתפק בהעברה מפה לאוזן של איסור פלילי. סגירת השטח בשנות ה- 70 35. לשיטתי וכמפורט לעיל, הדיון כולו נסוב על סגירת השטח, אשר כפועל יוצא ממנו, נאסרה הרעיה. 36. כאמור לעיל, ההחלטה על סגירת השטח לכניסת בני אדם ובעלי חיים התקבלה, אי שם בשנות ה- 70, דהיינו, לפני כ- 40 שנה. אעיר בעניין זה, כי לא סביר בעיני, שבמשך 40 שנה יהיה השטח במצב ביניים. מחד, עדיין אינו שמורת טבע כהגדרתה של זו בחוק (ובחוק כזכור, הגדרה אחת בלבד - שטח שהוכרז ככזה על ידי השר) ומאידך, חלים ביחס אליו איסורים גורפים ואף נרחבים יותר מאשר אלו החלים על שמורת טבע. 37. מכל מקום, לעצם העניין, טען ב"כ המערער, כי הוראת סעיף 25(א) לחוק נכנסה לתוקף רק ביום 5.4.98, ומשכך, לא הוכיחה המשיבה, על סמך מה סגרה הרשות את השטח כבר בשנות ה- 70, וזאת בהעדר הוראת חוק, גם לשיטתה, המסמיכה אותה לעשות כן. 38. על כך השיבה כב' השופטת קמא, כי סגירת השטח מפני רעיה מתיישבת עם תפקידי הרשות כקבוע בסעיף 6(4) לחוק. חברי השופט י. אברהם הוסיף על כך, כי גם סעיף 7 מזכיר הסמכה מפורשת לביצוע התפקידים המוטלים על הרשות. 39. סעיף 6(4) לחוק וסעיף 7 לחוק קובעים כך; "6. תפקידי הרשות תפקידיה של הרשות הם לטפל בכל עניני שמורות הטבע והגנים הלאומיים ולקדם את עניניהם, וכן להגן על ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם, ובכלל זה: (4) לשמר ולשקם ערכי טבע בשמורות טבע ובגנים לאומיים ומחוצה להם". " 7. סמכויות הרשות (א) הרשות רשאית לעשות, בהתאם לכל דין, בשטחים שבאחריותה לפי חוק זה, וכן לגבי ערכי הטבע, כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיה ואשר יש בה כדי לקדם מטרות חוק זה, ובכלל זה: (1) פעולות לשימור ולשיקום ערכי טבע, נוף ומורשת וכן אתרים לאומיים; (2) פעולות פיתוח וטיפוח, הסדרת דרכים, הקמת מבנים ומיתקנים, ניהולם, הסדרתם והפעלתם;ובלבד שפעולות כאמור ייעשו לאחר קיום הליכי בדיקה מקצועית של השפעות סביבתיות ולאחר שימוע הציבור, הכל באופן שיקבע השר, בהמלצת ועדת המשנה המקצועית-מדעית; (3) מתן שירותים למבקרים ולמטיילים; (4) קיום והפעלת פיקוח, לרבות לגבי ביצוע ומניעת עבירות לפי חוק זה; (5) הקמת קרנות, קבלת תרומות, עזבונות, מתנות ומענקים, וקבלת מילוות בכפוף לאישור השר ושר האוצר; (6) הקמת תאגידים, בעצמה או יחד עם אחרים, או רכישת זכויות בתאגידים קיימים, בכפוף לאישור השר ושר האוצר. (ב) הרשות רשאית ליזום, לתכנן ולנהל גנים בתחום רשות מקומית, על פי בקשתה או בהסכמתה של אותה רשות מקומית. (ג) פעולות המנויות בסעיף קטן (א)(1) עד (4), בשטח שהוא אתר עתיקות, ייעשו בתיאום עם רשות העתיקות. מדובר בסעיפים הקובעים מה הם תפקידי הרשות ומה הם סמכויותיה, שהרי, כלל גדול הוא, שלרשות, אסור לעשות כל פעולה אלא זו, שהמחוקק הסמיכה לעשותה. מאידך, הכלל הנגדי הוא, שלאזרח מותרת כל פעולה, אלא זו שהמחוקק אסר עליו. משכך, אין די בכך, שהמחוקק קבע מהם תפקידי הרשות ומה הם סמכויותיה, בצד השני צריך היה לקבוע, מה נאסר על האזרח. עניין זה לא נקבע בחוק. לשיטתי וכאמור לעיל, גם לא בסעיף 25(א) לחוק, ואולם גם לשיטת המשיבה ולקביעת בית המשפט קמא, הרי שסעיף זה נכנס לתוקף כאמור רק בשנת 1988, ומכח מה אפוא, החליטה הרשות על סגירת השטח בשנת 1974! לשאלה זו, אין פתרון חוקי בפי המשיבה ומשכך וגם מסיבה זו, ההחלטה הגורפת בדבר סגירת השטח, אינה יכולה להוות בסיס, להאשמת פלוני, בכניסה לאותו שטח. אי הוועצות בשר או בשרים 40. חברי כבוד השופט י. אברהם ציטט את סעיף 18 לחוק, תוך מתן דגש, אולי עקב הטענות בערעור לעניין זה, על הוראת סעיף 18(ב) לחוק, ומשכך קבע, כי הוראה זו שעניינה כניסת "כלי רכב, כלי שיט, או כלי טיס", אינה רלוונטית לענייננו, העוסק באיסור הרעיה. 41. ראשית יאמר, כי איני מקבל קביעה זו, שכן איסור הרעיה וכפי שהראיתי לעיל, אינו עומד בפני עצמו. איסור הרעיה נבע מסגירת השטח לבני אדם ולבעלי חיים. סגירת השטח, משמעו כהגדרת עדי המשיבה עצמם, גם סגירתו בפני כניסת כלי רכב, סגירה זו, נעשתה ללא הוועצות בשרים הרלוונטיים כקבוע בסעיף 18(ב) לחוק. 42. שנית ועיקר, סעיף 18(א) הוא הרלוונטי לענייננו ובו נקבע כך: "18. כללים לשמורות טבע ולגנים לאומיים (א) (1) מליאת הרשות רשאית, בהתאם לכל דין ובאישור השר, לקבוע כללים לשמורות טבע ולגנים לאומיים, לשם ביצוע תפקידיה כאמור בחוק זה, לרבות כללים בדבר התנהגות מבקרים בשמורות טבע ובגנים לאומיים. (2) כללים לפי פסקה (1), יכול שיהיו כלליים או מיוחדים לגן לאומי או לשמורות טבע מסוימים;כללים כלליים ייקבעו בהתייעצות עם שר הפנים, כללים מיוחדים ייקבעו בהתייעצות עם הרשות המקומית שבתחומה נמצא הגן הלאומי או שמורת הטבע, לפי הענין. לעניין זה, קבע חברי כבוד השופט י. אברהם, כי הסעיף נקט בלשון "רשאית", ומשכך, אין חובה לקבוע כללים ואין להפוך רשות זו לחובה. 43. גם בעניין זה ובכל הכבוד, אין דעתי כדעת חברי השופט י. אברהם, וזאת בגין שני טעמים מצטברים. הטעם הראשון הוא שהמילה "רשאית" מתייחסת לקביעת הכללים, דהיינו, הרשות רשאית להתקין כללים, אולם בהתקינה כללים, חייבת היא הוועצות בשר לאיכות הסביבה ולעיתים גם בשר הפנים וברשות המקומית שבתחומה מצויה שמורת הטבע. בענייננו, הרשות התקינה כללים, שכן, סגירת השטח, ובעניין שלנו מחצית מהשטח הכולל, בהכרח מהווה כלל, אותו מצאה לנכון הרשות לקבוע בעניין שלנו. משקבעה הרשות כלל, הרי, ששומה היה להיוועץ לעניין כלל זה, עם השר לאיכות הסביבה, וכן עם שר הפנים, או, למצער עם הרשות המקומית. הוועצות מעין זו לא נעשתה, וגם בשל כך בטל הכלל הקובע סגירת השטח מפני בני אדם ובעלי חיים. הטעם השני הוא, כי את המילה "רשאי" ככל שהדבר נוגע לרשות מרשויות המדינה, יש לעיתים לפרש במשמעות של חייב. ראה לעניין זה דברי כבוד השופט א. רובינשטיין בבג"צ 4540/00 לבאד אבו עפאש ואח' נ' שר הבריאות ואח', העוסק באי קביעת כללים על ידי משרד הבריאות לעניין מסוים וזאת הגם שלשון ההוראה המסמיכה התקנת הכללים נכתבה שם בלשון רשאי - וכך כתב שם כבוד השופט רובינשטיין; " (ב) פשיטא, שדרך המלך היתה ותהי, כי רשות היא רשות וחובה היא חובה; ולדעתי, אין נסיבות המקרה שלפנינו מביאות לפירושה של סמכות רשות זו להתקנת כללים כסמכות חובה. כך הם דברי השופט (כתארו אז) חשין בע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 30: ""...שככלל 'רשאי' פירושו 'רשאי' ואין פירושו 'חייב'. אמת נכון הדבר: נפלאים דרכי הפרשנות ויש ש'שחור' יכלול אף 'לבן': ד"נ 3/62 [שר הפנים נ' מוסא, פ"ד טז(4) 2467, 2475] (מפי השופט זוסמן). ואולם אלה היוצאים. על דרך הכלל, איש המשפט עושה - ואמור לעשות - שימוש בלשון שהיא לשון הכול, ודומה עליי כי אסור הוא בעיוות הוראתם ומשמעותם של מילים ושל ביטויים שגורים ומקובלים בפי כול, למיצער כל עוד יכול הוא להביע מחשבותיו וכוונתו במלים ובביטויים שהכל יודעים ומבינים. כך ראוי לו למחוקק לבטא עצמו, ועל דרך זה נפרש את דבריו. וכך, 'רשאי' הוא ככלל 'רשאי', 'חייב' הוא ככלל 'חייב', והשניים צהובים זה לזה ומוציאים זה את זה, למעט בנסיבות יוצאות דופן. כך, למשל, יש ש'רשאי' בחוק פלוני (קרי: 'מוסמך') יחייב את בעל הסמכות בכל מקרה - על פי מטרת המחוקק באותו חוק - לא אך לשקול בדעתו - והיא חובה המוטלת עליו בלאו הכי - אלא אף להעניק לזכאי את שהוא מבקש... אותה תיבה 'רשאי' - בהיותה מוסבת על בית משפט (הוא הדין, כעקרון, ברשות מינהל) - אינה אלא רשאי במובן מוסמך, בעל סמכות וכוח (סוג הזכות השלישי בטבלת הופלד)". אמנם, במקרה שם, קבע כב' השופט רובינשטיין, כי השר שם לא היה חייב להתקין כללים, ואולם, יש לבחון כל סמכות לגופה, וכפי שנקבע שם. בענייננו אפוא, אין די בכך שהמחוקק בחר במילה "רשאית" כדי לקבוע שמדובר ברשות ולא בחובה, ויפים לעניין זה דברים שכתב פרופ' י. זמיר בספרו הסמכות המינהלית (כרך א' עמ' 225) וכדלהלן: "אף שייתכן כי לשון של רשות תתפרש כלשון של חובה, או להיפך, בדרך כלל אין הסמכות משנה את עורה; אלא שבית המשפט קובע כי על אף לשון של רשות, בנסיבות מסויימות חובה על הרשות המינהלית להפעיל את סמכותה. הדגש הוא על נסיבות המקרה ולא על אופי הסמכות ...". 44. ער אני לכך, כי סעיף 18 הנ"ל עוסק בשמורת טבע, ולא בשטח שיועד להיות שמורת טבע. אולם, המשיבה עצמה, מתייחסת גם לשטח המיועד להיות שמורת טבע, כשמורת טבע של ממש. כך גם השופטת קמא, אשר ביקשה לגזור מהוראות סעיף 30(ד) על הוראת סעיף 25. משכך אפוא ואם נגזרת אותה גזירה שווה, הרי שיש לגוזרה גם לעניין הכללים. מה גם, שלא יתכן שבשמורת טבע יהיה צורך בכללים ובאישור השרים, ואילו בשטח שרק מיועד להיות שמורת טבע, תעשה רשות הגנים, ככל העולה על דעתה, ללא הוועצות וללא כללים, וזאת למשך שנים רבות כל כך. 45. שאלה אחרת היא, מה היחס שבין סעיף 18 לסעיף 30(ד) לחוק, שאסר מכוח החוק פעולות מסויימות. ברור הוא, שמשנאסרו פעולות מסויימות, שוב אין צורך בכללים לצורך איסור כל אותן פעולות, שהרי, המחוקק הראשי הוא שאסרם. אלא שבענייננו וכאמור, מדובר ב"סגירת שטח", זהו בוודאי כלל החל ביחס לאותו שטח שהוחלט לסגרו, מפני כניסת בני אדם ובעלי חיים. זהו כלל שהוראת סעיף 18 חלה לגביו, ולא הוראת סעיף 30(ד). סעיף 57 לחוק 46. נקודה אחרונה הזוקקת התייחסות, כך לשיטתי, הינה פרשנותו הנכונה של סעיף 57 לחוק. יוער, כי טענה באשר לפרשנותו הנכונה של סעיף זה, נטענה בסיכומי המערער בבית המשפט קמא, הוכרעה על ידי השופטת קמא, והמערער לא חזר עליה בנימוקי ערעורו. יחד עם זאת, מאחר שסעיף זה מחזק את פרשנותו של סעיף 25(א), כך לדעתי, אתייחס גם לענין זה וכדלהלן. 47. בסעיף 57 לחוק שהוא סעיף העונשין נקבע כך; "עונשין (א) העובר על הוראה מהוראות סעיפים 25, 33(ג) או (ד), 40 או 52(ב), או העובר על הוראות סעיף 30(ד) וגורם בפגיעתו נזק חמור או בלתי הפיך, דינו - מאסר שלוש שנים. (ב) העובר על הוראות סעיף 30(ד), או על תקנות או כללים שנקבעו לפי סעיפים 18, 330ב), 49(ד) ו- 66 או על תנאי מתנאי רשיון או היתר שניתנו על פיהם, דינו - מאסר שישה חודשים". 48. כבוד השופטת קמא, קבעה בהכרעת דינה, כך; "הסנקציה לעובר על העבירה המנויה בסעיף 25 הינו זו הקבועה בסעיף 57(א), דהיינו מאסר שלוש שנים. ביחס לסעיף 30(ד), קיימת הבחנה בין "רעיה" הגורמת נזק חמור או בלתי הפיך, שאז דינו מאסר שלוש שנים, לבין "רעיה" שאינה גורמת נזק חמור או בלתי הפיך, שאז דינו מאסר שישה חודשים. הסיפא בסעיף 57(א) - "וגורם בפגיעתו נזק חמור או בלתי הפיך, מתייחסת לעובר על הוראת סעיף 30(ד), ולא לעובר על הוראה מהוראות סעיף 25 ...". 49. גם בעניין זה חלוק אני עם כבוד השופטת קמא. סבורני, כי גם לסעיף זה, יש ליתן את הפרשנות המקלה עם העומד לדין, וכמובן בתנאי שמדובר בפרשנות סבירה. למיטב הבנתי, מילת הקישור ו' לפני המילים "גורם בפגיעתו נזק חמור או בלתי הפיך", מתייחס לכל הוראות הסעיפים שקדמו לו. לפיכך, רק מי שגורם בפגיעתו לנזק חמור או בלתי הפיך, בכך שעבר על הוראות סעיף 25(א) דינו - מאסר שלוש שנים, ואילו על מי שלא גרם לנזק חמור או בלתי הפיך, לא הוטלה כל סנקציה עונשית. זאת, בניגוד לעובר על הוראת סעיף 30(ד), שביחס אליו, לבד מהעונש של 3 שנות מאסר, למי שגורם לנזק חמור או בלתי הפיך, הוטל גם עונש מופחת של שישה חודשי מאסר, מקום בו הנזק שנגרם אינו חמור, או בלתי הפיך. הקביעה ולפיה, רק באשר לסעיף 30(ד) יש אבחנה בין נזק חמור לנזק רגיל, ואילו באשר לסעיף 25, גם אם לא מדובר בנזק חמור, העונש הצפוי הוא שלוש שנות מאסר, אינה סבירה בעיני, שהרי, לא יתכן שביחס לשמורת טבע של ממש, שאליה מתייחס סעיף 30(ד) תהיה הקלה למי שעבר על הוראות הסעיף וגורם לנזק קל, ואילו בסעיף 25 המתייחס לשטח שעליו חלה תכנית המייעדת אותו לשמורת טבע, והוא עדין אינו שמורת טבע, תהיה החמרה בעונשו, גם של מי שגרם לנזק קל בלבד. 50. כאמור, פרשנות זו מחזקת את קביעתי שבסעיף 25(א) מלכתחילה, הכוונה הייתה לנזק חמור או בלתי הפיך (הדומה לבניה) וזוהי הסיבה להעדר סנקציה עונשית, למי הגורם לנזק שאינו חמור או הפיך. 51. ער אני לכך, כי לפי דרך פרשנותי לסעיף 57(א) צריך היה לכתוב בסעיף "העובר על הוראת סעיף 25, 30(ד) וכו'", ולא לכתוב רק לאחר אזכור סעי 52(ב) שם, שוב את המילים "או העובר על הוראות סעיף 30(ד)". ער אני גם לכך, שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק אולם, מבחינה תחבירית גרידא, וכמפורט לעיל מילת הקישור ו' לפני המילים "גורם בפגיעתו ..." מתייחסת לכל הוראות הסעיפים שקדמו לכך. יכול, שהסיבה לסרבול הלשוני שבסעיף 57(א) לחוק, נעוצה בהתפתחות החקיקה באשר לסעיף זה. לשם השוואה, יש להפנות לסעיף 62 בחוק גנים לאומיים, שמורת טבע, אחריות לאומית ואתרי הנצחה, התשנ"ב - 1992 (להלן - "החוק הקודם") שזו לשונו. "(א) העובר על הוראה מהוראות סעיפים 41(ג) או (ד), 48, 60(ב) או על תקנה או כללים שנקבעו לפי סעיפים 20, 39, 41(ב) ו -57(ד) או על תנאי מתנאי רשיון או היתר שניתן על פיו, דינו - מאסר שנתיים. (ב) מי שהקים אנדרטה בניגוד לסעיף 60(א), דינו - מאסר ששה חדשים. (ג) העובר על תקנות לפי סעיפים 10, 34 לענין אגרות כניסה ושירותים, או 44 - דינו קנס. (ד) היתה עבירה אמור בסעיף קטן (א) עבירה נמשכת יהיה". עינינו הרואות אפוא, כי בחוק הקודם, כלל לא הייתה סנקציה של מי שעובר על הוראות סעיף 25 לחוק. רק ביום י"ז בטבת השתנ"ח, 15.1.1998 תוקן החוק הקודם ונקבע בו כך; "(1) בסעיף קטן (א), במקום "מהוראות סעיפים" יבוא "מהוראות סעיפים 25, 31(2) כשנגרם נזק חמור או בלתי הפיך". ברור אפוא, שהמילים "נזק חמור או בלתי הפיך" מתייחסים גם להוראת סעיפים 25, ולא כפי שפרשה זאת השופטת קמא. סוף דבר 52. מסקנתי אפוא, שונה ממסקנת חברי השופט י. אברהם ולטעמי, את הוראת סעיף 25(א) יש לפרש באופן מצמצם, ובפירוש המקל עם בעל הדין, לאמור, בניה וכל הדומה לה נאסרו, פעולות אחרות לא נאסרו. הוא הדין גם באשר לסגירת השטח, הרשות אכן רשאית הייתה לסגור שטח כלשהו, אם הדבר דרוש לה, כדי לסכל את הפיכת יעודו בעתיד לשמורת טבע, אלא לפעול קודם לכן להוועצות בשרים וברשות המקומית, ולאחר מכן לפרסם את דבר סגירת השטח ברשומות, ורק לאחר מכן, יהיה תוקף חוקי לאותו צו סגירה. 53. לאור כל האמור ולו דעתי תשמע, הייתי מבטל את הכרעת הדין של בית המשפט קמא, בכל הקשור לסעיפי האישום המתייחסים לסעיף 25(א) לחוק, ומזכה בהתאם את המערער מן העבירות המיוחסות לו לפי סעיף זה. באשר לערעור על הרשעת המערער, מצטרף לדעת חברי, השופט י. אברהם, כי יש לדחות את הערעור. באשר לגזר הדין, לו תשמע דעתי ומאחר ומרובן של העבירות נשוא כתב האישום זוכה המערער, כך בחוות דעתי, הרי שיש לבטל את גזר הדין של בית המשפט קמא ובמקום זאת, הייתי מציע לחבריי להשית על המערער קנס בסך של 7,000 ₪ או 40 ימי מאסר כנגדם, וכן לחתום על התחייבות בסך של 3,000 ₪, לפיה ימנע מלעבור את העבירה בה הורשע, למשך שנתיים. אשר קולה, שופט השופטת אסתר הלמן, אב"ד: 1. כתבי האישום שהוגשו נגד המערער ייחסו לו עבירות על סעיפי חוק שונים בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998, (להלן: "החוק"), חלקן התייחס לפעולות בשמורת טבע מוכרזת וחלקן לעבירות שבוצעו בתחום שטח שיועד לשמורת טבע בתוכנית מתאר מאושרת, (לשם הנוחיות יכונה "שמורה מאושרת"), עליו חל סעיף 25 לחוק (להלן: "סעיף 25"). בכל הנוגע לעבירות שבוצעו בתחום השמורה המוכרזת, אין מחלוקת בין חברי, השופטים א. קולה וי. אברהם, ואני מצטרפת לדעתם, כי דין הערעור להדחות באשר להן. 2. המחלוקת בין חברי נסובה כולה אודות פרשנותו ותחולתו של סעיף 25 לחוק, ובעניין זה אתייחס בקצרה לטענות שהועלו בערעור, אליהן התייחסו חברי בפירוט ובהרחבה בפסקי דינם. 3. ראשית, אתייחס לטענות המערער התוקפות את חוקיות האיסור להיכנס או לרעות בתחום ה"שמורה המאושרת". במסגרת טענות אלו תקף המערער את חוקיותו של סעיף 25 ואת תקפותן של ההוראות שקבעה הרשות מכוחו. 4. מסכימה אני עם חברי השופט קולה כי טענות המערער כנגד חוקיותו של סעיף 25, גם אם אינן יכולות להביא במסגרת זו לבטלותה של הוראת החוק, הרי הן מחייבות פרשנות מצמצמת של תחולתו והיקף הסמכות הנגזרת ממנו. מסקנה זו מתבקשת גם מתכליתה של הוראת הסעיף ומן ההיסטוריה החקיקתית שלו . 5. חברי ציטטו מדברי ההסבר של החוק (כפי שהובאו גם בפסק הדין של הערכאה למטה), ועמדו על תכלית הוראת סעיף 25. בסוגיה זו, דומה כי אין מחלוקת, והדבר עולה אף מלשון החוק, כי סעיף זה נועד לשמר מצבו של שטח, לגביו אושרה תוכנית ליעדו כגן לאומי או כשמורת טבע, עד להכרזה עליו, בהתאם לסעיף 22 לחוק, וזאת מתוך הנחה כי ממועד אישור התוכנית ועד להכרזה ופרסומה ברשומות, כנדרש על פי החוק, עלול לעבור פרק זמן ארוך, במהלכו עלולים להיפגע אותם ערכי טבע שבעטיים החל תהליך הפיכת אותה קרקע לשמורת טבע. מטבע הדברים, סעיף 25 נועד ליתן מענה לפרק זמן מוגבל ואיננו בא להחליף את ההכרזה על הקרקע כשמורת טבע, הכרזה הטעונה פרסום, כאמור, ואשר בעקבותיה חלים כל המגבלות הקבועות והמפורטות בחוק. 6. הוראת סעיף 25 לחוק נכנסה לראשונה לחוק בשנת 1992 (בחוק שקדם לו - חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג - 1963, לא הייתה הוראה דומה). באותו שלב לא נקבעה לצידה כל סנקציה עונשית. רק ביום 15/01/98, במסגרת חוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ח - 1998, תוקן סעיף העונשין בחוק הקודם, על ידי כך שנוספה סנקציה עונשית על הפרת סעיף 25. במאמר מוסגר יאמר כי בהצעת החוק המתקן שפורסמה ביום 3.3.97 (ה"ח 2594) נאמר כי "בסעיף זה מוצעים תיקונים בקשר עם הוראות העונשין בעבירות על החוק. מוצע לתקן את סעיף העונשין כך שישקף את העקרונות שנקבעו בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד - 1994. כן הוספה עבירה על אי קיום צו הפסקת פגיעה, צו מניעת פגיעה או צו הפסקה מנהלי, כמפורט בסעיף 38 המוצע". הוספת סעיפי העונשין התייחסה באופן מפורט להפרת צווים כמפורט בסעיפים 54 ו-55 לחוק ואילו להפרת הנחיות/כללים או הוראות מכח סעיף 25 לחוק אין התייחסות בדברי ההסבר. 7. קרי, בעת שנחקק סעיף 25 וניתנה בידי הרשות הסמכות לאשר או לא לאשר, ביצוע פעולות שיש בהן כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, לא הייתה כל סנקציה על הפרת אותו איסור, דברי ההסבר שצוטטו על ידי חברי לא התייחסו להוראת החוק כקובעת, או מסמיכה לקבוע נורמה פלילית והוספת הסנקציה הפלילית באה בגדר חוק מקיף שכלל תיקוני חקיקה שונים. 8. עובדות אלו, יחד עם יתר הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דינו של השופט קולה, תומכים במסקנה כי מן הדין לפרש בצמצום את הוראת הסעיף, שמכוחו, נקבעות נורמות עונשיות, שאינן מפורטות בחוק, מוגדרות על פי שיקול דעתה הנרחב של הרשות ואינן זוכות לפרסום ברבים. הדבר מקבל משנה תוקף, שעה שהסדר נורמטיבי, שאמור היה ליתן מענה "זמני" עד להכרזה ולהחלת המגבלות המוגדרות בחוק, שהן פרי של איזונים ושיקול דעת תוך התייעצות עם הגורמים המוסמכים, נוהג במשך עשרות שנים, ומכוחו מוחלות נורמות עונשיות, הגוררות אחריהן סנקציה פלילית. 9. הפעולות שיש בהן לסכל את יעוד השטח לא הוגדרו בסעיף 25 לחוק וקביעתן הושארה לשיקול דעתה של הרשות. מלשון החוק, תכליתו, כללי פרשנותו של דין הקובע איסור פלילי בכלל ובהתייחס להוראת סעיף 25 בפרט. לאור האמור לעיל, ברי, כי אין זהות בין הפעולות המפורטות בסעיף 30(ד) לחוק לבין אלו אליהן מכוון סעיף 25 לחוק. לעניין זה התייחס בהרחבה השופט קולה, ואני שותפה לדעתו, כמו גם לדעה, כי הכוונה בסעיף 25 היא לפעולות בניה ופעולות דומות לה, מסוג הפעולות שפגיעתן ביעוד הקרקע לשמורת טבע היא כזו העלולה להביא לסיכול היעוד. 10. כמו כן אני מצטרפת לפרשנות שניתנה על ידי השופט קולה לגבי סעיף העונשין בחוק- סעיף 57 מן הטעמים שפורטו בפסק דינו, ולפיה, את הסיפא של סעיף 57(א) "והגורם בפגיעתו נזק חמור או בלתי הפיך", יש לקרא גם בנוגע לעבירה על הוראת סעיף 25 לחוק. 11. למרות האמור לעיל, לא אדון בהשלכתן של קביעות אלו על הרשעתו של המערער שכן בנימוקים שיובאו להלן די בכדי להביא לזיכויו של המערער מן העבירות שיוחסו לו בקשר להוראת סעיף 25 לחוק. 12. חברי חלוקים ביניהם בשאלה האם סגירת השטח הינה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי. מתוך העדויות עלה, כי שטח של כ - 30,000 דונם, המצוי בין נחל יהודיה לנחל דליות , אסור ברובו לרעייה. שטח זה סגור גם לכלי רכב ולמטיילים (למעט נחל יהודיה). השופט אברהם קבע בפסק דינו כי לא מדובר בתקנה בת פועל תחיקתי. בפסק דינו של השופט קולה, נבחנה השאלה האם סגירת השטח, להבדיל מ"איסור הרעייה" היא תקנה בת פועל תחיקתי, שכן לשיטתו, אף שהמערער לא הועמד לדין בגין הפרת ההחלטה בדבר סגירת השטח, הדברים תלויים זה בזה, ואיסור הרעייה נובע לדעתו מאיסור הכניסה לשטח. לכך לא אוכל להסכים. ראשית, עולה מתוך העדויות כי נקבעה מדיניות שונה לגבי שטחים שונים בתוך השמורה המאושרת, בחלקם הותרה הרעייה, הגם שחל איסור כניסה ע"י מטיילים וכלי רכב ובחלקם נאסרה הרעייה. בנוסף, עולה בבירור מתוך הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא כי הרשות הפעילה שיקול דעת נפרד ועצמאי לבחינת השפעתה של הרעייה על יעוד השטח ולא מדובר באיסור שהוא פועל יוצא של סגירת השטח. לפיכך, דעתי היא, כי השאלה האם החלטה בדבר סגירת השטח בפני מטיילים וכלי רכב הינה בת פועל תחיקתי, איננה השאלה הרלבנטית. יחד עם זאת, אוסיף ואומר כי אני מסכימה עם עמדתו של השופט קולה ומטעמיו, כי החלטה בדבר סגירת השטח הינה תקנה בת פועל תחיקתי, והייתה טעונה פרסום ברשומות, ובעניין זה, לא ניתן להחליף את דרך הפרסום הקבועה בדין על ידי פרסום בדרך של הצבת שלטים, שכן תוקפה של תקנה בת פועל תחיקתי מותנה בפרסום כדין (ראה רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ. קליין). 14. יתכן והנימוקים בעטיים יש לראות בהחלטה לסגור שטח כתקנה בת פועל תחיקתי נכונים וישימים אף באשר לסגירת השטח לרעייה, זאת בפרט נוכח לשונו של החוק המסמיך, שכן סעיף 25 תחם את גדר סמכותה של הרשות לקבוע כללי התנהגות העלולים לסכל את יעוד השטח, אך החלטת הרשות היא שצמצמה את זכות הפרט ואסרה על הרעייה בשטחים אלו בעוד החוק חסר את האיסור הנ"ל (ראה פרשת אסלאן בג"צ 2250/51, אסלאן נ. המושל הצבאי של הגליל). 15. לגישתי, אף שאלה זו איננה מצריכה הכרעה בענייננו, שכן לא שוכנעתי כי המשיבה עמדה בנטל המינימאלי המוטל עליה להוכיח קיומו של האיסור. אמנם עדי התביעה התייחסו בעדותם להחלטה שהתקבלה על ידי הרשות בשנות ה - 70, לאסור כניסה לשטח או לאסור רעייה בחלק מן השטח, אך החלטה כזו, המפרטת את מהות האיסורים החלים על שטחים אלו או אחרים בתוך השמורה המאושרת, לא הוגשה לבית המשפט קמא. יש לציין, כי ב"כ המערער העלה טענה זו וקבל על כך שהחלטה כאמור לא הוצגה בפני בית המשפט קמא, עוד במסגרת טענתו כי אין להשיב לאשמה בת.פ. 674/05 ו - 532/06. למרות זאת, לא פעלה המשיבה להגשת ההחלטה/ההוראה גם לאחר מתן ההחלטה בעניין זה, למרות שהייתה לה הזדמנות לעשות כן, הואיל ואוחד הדיון בתיקים אלו עם יתר התיקים שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער ופרשת התביעה בתיקים המאוחדים נשמעה בשלב מאוחר יותר. כך שהמשיבה הייתה מודעת לטענה ויכולה הייתה להגיש לבית המשפט את ההחלטה שהורתה על סגירת השטח או איסור הרעייה, אך לא עשתה כן, מבלי שיש בפיה הסבר לכך. במקום זאת, הובאו בפני בית המשפט קמא עדויות, מפי השמועה, על קיומה של החלטה/הוראה כזו. אחד מעדי התביעה, דר' דידי קפלן העיד אמנם, כי הוא שניסח את מסמכי המדיניות של הרשות, אך כאמור, החלטה המפרטת את האיסורים ביחס לשטחים המדויקים בהם חל כל איסור, לא הוצגה. יש לציין, כי מעדותו של דר' קפלן ומן המפות שהוצגו בפני בית המשפט קמא עולה כי השטחים בהם קיים איסור רעיה אינם רציפים (ראה עדותו מיום 30/06/08 בעמ' 4), בנוסף, ההחלטה האם להותיר את האיסור על כנו נבחנה במהלך השנים ולא מן הנמנע כי חל שינוי בשטחים אליהם התייחסו האיסורים. 16. החלת נורמה פלילית מחייבת, כי מהותה והיקף תחולתה יהיו בהירים, נהירים וגלויים לציבור. גם אם לא הייתה חובה לפרסם דבר איסור הרעייה ברשומות לשם מתן תוקף לאיסור (בהנחה שאין המדובר בתקנה בת פועל תחיקתי), על המשיבה היה להוכיח כי נתקבלה החלטה כדין מכוחה נקבע איסור להיכנס או לרעות בשטחים ספציפיים. 17. קיומו של איסור הרעייה או, איסור הכניסה, לא פורט כלל בעובדות כתב האישום. משלא הוגשה כל החלטה, אין בידי בית המשפט לקבוע, כי החלטה כזו נתקבלה כדין. בפרט נכונים הדברים, שעה שעדי התביעה מפנים בעדויותיהם להחלטה שנתקבלה עוד בשנות ה - 70, טרם חקיקתו של החוק הנוכחי ובטרם נוספה הוראת סעיף 25 לספר החוקים (כאמור, סעיף 25 נחקק לראשונה רק בחוק משנת 1992). לפיכך, ועמד על כך גם חברי, השופט קולה, אין בפי המשיבה הסבר כלשהו מכוח מה נסגר השטח או נאסרה הרעייה בו עוד בשנות ה - 70. (למצב החוקי ששרר ברמת הגולן בשנים אלה ראה התייחסות בפסק דין ע"א 702/87 מדינת ישראל נ. ג'ון כהן ואח', בסעיף 1 לפסק דינו של כב' השופט ש. לוין). 18. יתר על כן, לא למותר להפנות לדברים שנאמרו בעע"מ 9187/07 אורי לוזון ואח' נ. משרד הפנים, ביחס להנחיות, שאינן בגדר תקנה בת פועל תחיקתי ואינן מחויבות בפרסום ברשומות: "האם חלה חובה לפרסם את ההנחיה על פיה פעלה המשטרה 60. כאמור, הקביעה כי ההנחיה אינה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי מביאה למסקנה כי סעיף 17 לפקודת הפרשנות אינו חל לגביה, קרי, אין חובת פרסום ברשומות. ואכן, הגישה שהיתה מקובלת בפסיקה הינה, כי הנחיות מינהליות אינן חייבות בפרסום... יחד עם זאת, בבג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992), החלה מסתמנת גישה שונה. באותו עניין, קבע כבוד השופט חשין, כי חובת פרסום ההנחיות נגזרת מעיקרון שלטון החוק, מאופי המשטר הדמוקרטי ומכללי הצדק הטבעי (ראו גם מאמרו של דותן, עמ' 483-484). הפסיקה המשיכה וקבעה, כי על אף שאין חובת פרסום של הנחיות פנימיות ברשומות, הרי שכאשר מדובר בהנחיות פנימיות שיש בהן כדי להשפיע על זכות הפרט, תנאי מוקדם לקביעתן והחלתן הוא בהבאתן לידיעת המעוניינים... מלים אחרות, נקבע כי על הרשות לפעול באופן סביר בנסיבות העניין כדי להביא את הנחיותיה הפנימיות לידיעת האזרח [ע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5) 485, 528 (1997)]. החובה שהתגבשה, לפרסם הנחיות מנהליות, מושתתת על מספר טעמים עיקריים: הכרה בזכותו של הפרט לדעת את הנורמות העשויות להשפיע על מהלך חייו; בפרסום הכללים אשר לפיהם פועלת הרשות המנהלית יש כדי להוות מחסום כנגד שרירות לב שלטונית; ובנוסף, פרסומם של הכללים חושף אותם, ובכך גם את הרשות, לביקורת ציבורית ואף שיפוטית, אשר יכולה להוביל לשיפור מתמיד בדרך תפקודה של הרשות ... אף שנקבעה בפסיקה חובה משפטית לפרסם הנחיות, עדיין קיימים הבדלים מהותיים לעניין הפרסום בין תקנות לבין הנחיות: בהיקף החובה לפרסם, בצורת הפרסום ובנפקות של הפרת החובה לפרסם... 63. אופן הפרסום הנדרש לשם עמידה בחובת הפרסום של הנחיות פנימיות אינו נקבע על פי מבחן קשיח, אלא דווקא באמצעות מבחן גמיש, המתאים עצמו לנסיבות הרלוונטיות להנחיות שבהן מדובר. החובה היא לתת להנחיות פרסום סביר, בדרך שיש בה כדי להביא אותן לידיעת המעוניינים בהנחיות, לפי מהותן. ... כלומר, לצורך עמידה בחובת הפרסום נדרש כי הפרסום יהיה סביר. בחינת הסבירות תיקבע לאור יעילותו של הפרסום. על הרשות המנהלית לפרסם את ההנחיות הפנימיות באופן אפקטיבי, שיקים הנחה סבירה כי הן תגענה לידיעת הפרט אשר ההנחיות נוגעות אליו, כשמידת האפקטיביות מותאמת למהותה של ההנחיה הספציפית (פרשת נמרודטקס, עמ' 201)". 19. כך במישור המנהלי ועל אחת כמה וכמה במישור הפלילי. ברע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ. קליין ואח' שאוזכר לעיל, עמד בית המשפט העליון בהרחבה על חשיבות פרסומו של חוק וחקיקת משנה. בין היתר נאמר שם: "שלטון ראוי פועל לאור השמש, בגלוי, וכך חושף הוא עצמו לביקורת מתמדת וממילא אף לתיקון דרכי פעולה מעוותות. על היבט זה של חובת הפירסום עומד פסק-הדין בפרשת האז (לעיל), וממנו נדע כי זה דרכו של משטר ראוי; "חקיקה הנעשית בסוד והנשמרת בגנזי נסתרים, היא אחד מסימני ההיכר של שלטון טוטליטרי, והיא אינה עולה בקנה אחד עם שלטון החוק", כך שח השופט ח' כהן בפרשת האז (פ"ד טו 2205), וממנו נלמד ונדע". בעניין קליין קיבל בית המשפט העליון את טענת המדינה וקבע כי אין מוטלת חובה בדין על הרשויות לפרסם צווים אישיים וצווים בני-פועל תחיקתי המוצאים מכוח תקנות ההגנה, אך הוסיף: "יחד עם זאת, הלכה מכבר היא, שגם אם פטורה הרשות מחובת פירסום ב"רשומות", הנה חובת פירסום כלשהי חלה עליה - על-פי נסיבותיו של כל עניין ועניין - שאין חקיקת-סתר בישראל. על כך למדנו זה מכבר בע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו 2193 (מפי השופט ח' כהן ומפי השופט זוסמן, בעמ' 2206 ,2205 -2204), והלכה זו היא עימנו למשמרת מאז. "מדברים אנו עתה בחובת פירסום הנדרשת מתוך מהותה של המאטריה וכנגזרת מעקרון שלטון החוק, ולא כחובה קבועה החרותה בדין והכופה עצמה עלינו בין אם נרצה בין אם לאו" 20. במכלול השיקולים: אי בהירות החוק, שעה שלא הוכח המקור המשפטי לאותה הוראה, מכוחה נאסרה הרעייה ואף לא הוכח כדבעי שנתקבלה הוראה/הנחיה כדין, מה הם תנאיה והיקפה, מן הדין היה לזכות את המערער מן האישומים שיוחסו לו, ככל שאלה התייחסו להפרת הוראת סעיף 25 לחוק. 21. לפיכך, אני מצטרפת לדעתו של השופט קולה, כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירות על סעיף 25 לחוק, ולדרך החוקית הנאותה לפיה על הרשות לנהוג אם רצונה לגרום לסגירת שטחים או להגבלת פעולות בתחום רשות מאושרת, כפי שהדברים נוסחו בסעיף 52 לחוות דעתו של השופט קולה. אסתר הלמן, שופטת, אב"ד הוחלט לפיכך, ברוב דעות, לקבל את הערעור ולזכות את המערער מן האישומים שיוחסו לו בת.פ. 674/05, ת.פ. 510/07 ות.פ. 08-01-2728 (קצרין), ולדחות את הערעור ביחס להרשעת המערער בעבירה בה הורשע בת.פ. 352/06. גזר הדין של בית המשפט קמא, יבוטל. במקום זאת, אנו מחייבים את המערער לשלם קנס בסך של 7,000 ₪ או 40 ימי מאסר כנגדם ולחתום על התחייבות בסך של 3,000 ₪ להמנע מלעבור את העבירה בה הורשע במשך שנתיים. אם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר למשך 15 יום. בעלי חייםשמורת טבעענף הבקר