הכרעת דין החלטתי לזכות את הנאשמים (כולם) מהאישומים לפי חוק המים וחוק רישוי עסקים, ואת הנאשם 4 גם מהאישום לפי חוק שמירת הנקיון ולהרשיע את הנאשמים 1, 2 ו - 3 בעבירה המיוחסת לפי חוק שמירת הנקיון. כפי שיובהר להלן בהמשך הדברים הזיכוי הינו מחמת הספק. כללי 1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בתיק זה, המייחס להם ניהול עסק שלא בהתאם לתנאי הרשיון (עבירות לפי ס' 4, 7, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח 1968), השלכת פסולת ברשות הרבים, (לפי סעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד-1984 וזיהום מים (לפי סעיפים 20 ב, 20 כא ו - 20 כב לחוק המים התשי"ט 1959 (להלן: "חוק הרישוי", "חוק הניקיון" ו"חוק המים" בהתאמה). 2. בהתאם לכתב האישום, נמצאה ביום 2.7.00 בסמוך לשעה 20:15 זרימה חזקה מאד של נוזלים עכורים עם ריח חזק, שהיו שפכים חומציים, אשר זרמה מתוך חצר המפעל לרשות הרבים, לאורך כביש גישה בשטח ציבורי פתוח, לתוך תעלה חפורה, לעבר ואדי סמוך המתנקז לנחל חברבר העובר מצפון למפעל. הנוזלים הגיעו עפ"י כתב האישום, מתוך מתקן קירור שהינו חלק מהמפעל, אשר השפכים החומציים האמורים שימשו לניקויו קודם הזרמתם. 3. הנאשמת 1 מואשמת בתוקף היותה בעלת המפעל, נאשמים 2, 3 ו-4 אחראים בהתאם לאחריותם כמנהלי התאגיד: הנאשם 2 - בשל היותו מנהל התפעול של המפעל, הנאשם 3 - מתוקף היותו מנהל המתקן הקונקרטי (מתקן U), והנאשם 4 - בהיותו מנהל האיכות במועד הרלוונטי, אשר היה מודע להזרמה ולא עשה דבר למניעתה. 4. בתום פרשת התביעה, העלה הנאשם 4 טענת "אין להשיב לאשמה", אשר נדחתה בהחלטתי מיום 17.2.08. בהתאם לכך התנהלה פרשת ההגנה, הצדדים סיכמו טענותיהם ובעקבות כך ניתנת הכרעת דין זו. המחלוקת 5. נראה כי הצדדים לא הותירו עניין אחד שאינו שנוי במחלוקת בינהם והם חלוקים הן בשאלה האם צלחה התביעה להוכיח את יסודות העבירות על פי שלושת החוקים הנ"ל אם לאו, והן, ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, בשאלת היותם של הנאשמים 2, 3 ו - 4 נושאי משרה בתאגיד ושאלת אחריותם לעבירות המיוחסות. במסגרת זו טוענים הנאשמים בין היתר את הטענות הבאות: א. א. לא הוכח ביצוע עבירה של זיהום מים לפי ס' 20 ב' לחוק המים. בהעדר הוכחה של כמות המים, איכות ההזרמה והרכבה ואיכות מקורות המים שיצאו מהמפעל לא ניתן להרשיע. ב. ב. לא הוכח ביצוע עבירה של לכלוך ברשות הרבים לפי חוק שמירת הנקיון. ג. ג. לא הוכח ביצוע עבירה של ניהול עסק שלא בהתאם לתנאי הרשיון לפי חוק רישוי עסקים. ד. ד. הנאשמים 2, 3 ו - 4 אינם נושאי משרה בנאשמת 1, אלא עובדי חברת נותב. ה. ה. הנאשם 4 עשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה, על אף שאינו אחראי לה. ו. ו. גרם נזק ראייתי לנאשמים בהעדרן של דגימות המעבדה. ז. ז. ספק הנובע ממיקומו הנמוך של מפעל הנאשמת 1 ביחס לשאר המפעלים הצמודים אליו. ח. אכיפה סלקטיבית של הנאשם 4 ביחס לבעלי תפקידים אחרים האחראים ישירות לאירוע. 6. דיוננו יתמקד איפוא בשאלות הבאות: 1. האם הוכחו יסודות העבירות המיוחסות ביחס לנאשמת 1? 2. האם מדובר בתקלה או באירוע מתוכנן מראש? 3. על מי חלה האחריות - האם על הנאשמת 1 (ובעקבותיה הנאשמים 2, 3 ו - 4) או על חברת נותב? 4. האם הנאשמים 2, 3 ו - 4 הינם נושאי משרה בתאגיד וככל שהתשובה חיובית, האם חייבים הם באחריות נגזרת, מאחריותה של הנאשמת 1? הראיות 7. פרשת התביעה נפרשה על פני עשרות עמודי פרוטוקול ובמהלכה העידו ונחקרו ארוכות 14 עדים, שתמצית עדותם היא כדלקמן: א. א. מר רם עברי - מפקח המשטרה הירוקה. בעדותו ציין כי הגיע למקום ביחד עם שני מפקחים נוספים, ראה זרימה שיצאה מגדרות המפעל לשטח הפתוח שהמשכה נחל חברבר. הזרימה נדגמה על ידי דוגם מוסמך שהיה עימו (יוסי אראל). הזרימה משטח המפעל ולקיחת הדגימה צולמו על ידו. (ת/1 - ת/3). הזרימה נמשכה במהלך הלילה וביום שלמחרת (עמ' 2 לפרוט' ש' 12-14). כן גבה העד הודעות הנאשמים 2, 3 ו - 4 (ת/4 - ת/7). ב. ב. מר שלמה סעד - מנהל אתר הנאשמת משך 3 חדשים, העיד על מהותו של המתקן הרלוונטי, השימוש והיצור בו, ועל האירוע נשוא כתב האישום שעניינו ניקוי מגדלי הקירור מאבנית. עפ"י עדותו של העד, שהיה מנהל המפעל של הנאשמת, המדובר בהזרמה של כ- 100-150 קוב חומר חומצי כמו ph4 שזרמו לואדי (עמ' 32 לפרוט' ש' 6-9). ג. ג. מר גור ענבי - עבד כמפעיל אחזקה במתקן הרלוונטי של הנאשמת. עפ"י עדותו היה צורך לנקות את המגדל מאבנית שהצטברה בו, דבר שנעשה באמצעות טיפול כימי מורכב הכולל חומרים מסוכנים (עמ' 43 לפרוט' ש' 14 עד עמ' 44 ש' 4). לצורך ביצוע העבודה, הוציא העד מסמך הנחיות לביצוע שהופץ לכל הנהלת המפעל (ת/9). בהתאם להנחיות היתה התנגדות להזרים את מי מגדל הקירור למערך הניטרול של המפעל ועפ"י המסמך האמור ת/9, יופנו השפכים על ידי צינור גמיש לכביש, כשהעד מעיד כי התקין את הצינור הגמיש בעצמו, תוך הפניית המים לנחל חברבר ולים המלח. העד אף מעיד כי נדרש מספר ימים קודם האירוע על ידי מנהל העבודה - הנאשם 3, לנתק ולהסתיר את הצינור הגמיש בשל ביקורת איכות הסביבה, תוך שחובר ביום האירוע עצמו (עמ' 45 לפרוט' ש' 10-14 וש' 26-27 וכן עמ' 46 ש' 3 ואילך). ד. ד. מר אפרים קולבריס - שימש כמהנדס פרויקט אצל הנאשמת. העד מאשר כי הגיע למפעל בסמוך למתן הודעתו וכי היו עקבות מים מהמפעל החוצה, כתוצאה מנקיון מגדל הקירור (עמ' 54 לפרוט' ש' 1-2 וש' 7-8). ה. ה. הגב' מיטל אמיתי - רכזת אכיפה במשרד לאיכות הסביבה. עדותה אינה תורמת תרומה של ממש לדיוננו. ו. ו. מר אלכסנדר ריינס - שימש כמנהל משמרת במועד האירוע. העיד על כך כי בוצע טיפול יזום במגדל הקירור, אשר החל בשעות אחה"צ ושהוביל לקרות האירוע, אשר הוגדר על ידו כתקלה (ת/10 אשר הוגש במקום עדותו הראשית - עמ' 56 לפרוט'). ז. ז. ד"ר עמיר אידלמן - גיאולוג שערך והגיש חוו"ד הידרולוגית שמסקנתה היא, כי ניקוז מים מזוהמים מהמפעל לערוץ הנחל, יגרום לזיהום פני השטח ומי התהום (ת/11 - פרוט' עמ' 58). אין מחלוקת כי חוות דעת המומחה מבוססת על נתונים שקיבל ולא על בדיקות שערך בעצמו. ח. ח. גב' ניצה פרידמן - כימאית מטעם חברת טמבור, חברה שבין כלל עיסוקיה מוכרת כימיקלים לטיפול במערכות מים, ואשר הגיע ביום האירוע למפעל הנאשמת כדי לעזור בניקוי. המדובר לדבריה בפעולה מיוחדת ותפקידה היה לפקח כי יתבצע ניקוי מחד אך מאידך, שהכימיקלים לא יתקפו את הצנרת. המדובר בניקוי חומצה לצורך המסת אבנית. (עמ' 70 לפרוט' ש' 7 - 18 ועמ' 71 ש' 12 ואילך). ט. ט. מר יוסי הראל - משמש כפקח ניטרול מיכלים ברשות הטבע והגנים. מעיד כי ראה זרימה חזקה מאד של מים עכורים מהמפעל לכיוון נחל צפע ונחל חברבר, שהציפה את כל רוחב הכביש. בדיקתו במיכשור שהיה עימו הניבה תוצאה כי המים היו בתחום החומצי. בדיקותיו היו בשני מקומות- ביציאה משער המפעל ובנחל, ובשני המקומות איכות המים היתה זהה, כשלא נראתה זרימה ממקורות אחרים זולת זו שזרמה מהמפעל (עמ' 73 לפרוט' ש' 7-20, עמ' 74 ש' 5 וש' 33, עמ' 77 ש' 20-25). י. י. גב' צפי בן שאול - שימשה כרכזת תעשיות ורישוי עסקים במועד הרלוונטי. גם בעדותה אין תרומה של ממש למחלוקת נשוא תיק זה. יא. יא. מר ויטלי ברודסקי - מרכז מים ושפכים במחוז דרום במשרד לאיכות הסביבה. הגיש חוו"ד מומחה שעניינה ניתוח תוצאות בדיקת הרכב הדגימות שנדגמו על ידי העד יוסי הראל. מסקנתו היא שהמים שנדגמו אינם מי נקז ממגדל הקירור, אלא שפכים מניקוי מגדלי הקירור בתוספת כימיקלים, כשריכוזי המתכות הכבדות חורגים מהאיכות המותרת של המים לפני הזרמתם לנחלים והגורמת לזיהום מי שטפונות הזורמים בנחל ובמקורות מים באיזור (ת/12). יב. יב. גב' שרה גרוסמן - אחראית על מים ושפכים במעבדת בקתוכם בתקופה הרלוונטית והיא החתומה על תעודות בדיקת המעבדה של הדגימות (ת/12 ב' 1-3). עיקר חקירתה הנגדית התמקדה בדרך עריכת הבדיקות ונהלי המעבדה (עמ' 116-139 לפרוט'). 8. מטעם ההגנה העידו הנאשמים 2, 3 ו - 4. תמצית עדותם היא כדלקמן: א. א. מר משה הלפמן - מעיד כי הועסק על ידי חברת נותב ניהול ותפעול בע"מ (להלן: "נותב") ולא על ידי הנאשמת 1. (תלוש שכר מנותב הוצג כ- נ/2 א). נותב היא זו שהפעילה באופן מלא את המפעל, כולל גיוס כ"א והדרכתו, עפ"י הסכם עם חיפה כימיקלים דרום (נ/9). במועד האירוע שהה בישיבת מקצועיות בחיפה כימיקלים צפון ושמע עליו רק בדרכו בחזרה (עמ' 161-163 לפרוט'). מאשר שבדיעבד, היה אכן צריך להפנות את הכמות הקטנה שהוזרמה (100-150 קוב) למתקן הניטרול. (עמ' 164 לפרוט'). המידע בהודעתו (ת/7) נמסר מפיו, לרבות העובדה שתפקידו היה מנהל התפעול בנאשמת. אין לנותב כל מפעל ואין לה תנאי רשיון עסק. העד עובד בנאשמת כשהמפעל נשוא הנדון מתופעל על ידי נותב. (עמ' 166 לפרוט'). העד מאשר כי מכיר את תנאי רשיון העסק של המפעל (ת/13 - עמ' 167 לפרוט'). כן אישר כי ניקוז הנוזלים לכביש ולואדי היתה פעולה ידועה ומתוכננת (עמ' 168). ב. ב. מר פליקס מרגולין - פעל במפעל הנאשמת מטעמה של חברת נותב - חברה המפעילה מפעלים, בה הועסק, כמנהל מתקן U במפעל. הציג אף הסכם עבודה בינו לבין נותב (נ/12) וכן תלוש שכר (נ/2ג'). בחקירתו הנגדית מאשר כי אין המדובר בטעות וכי ידע מראש על ההזרמה מחוץ לשטח המפעל, אשר היתה פועל יוצא מהתכנית וכי הצינור הותקן מספר שעות לפני האירוע (שולי עמ' 173 ועמ' 174 ש' 5 ואילך). ג. ג. מר יעקב חורב - פעל במפעל הנאשמת מטעמה של חברת נותב בה הועסק, כמנהל איכות במפעל. הציג אף הסכם עבודה בינו לבין נותב (נ/14) וכן תלוש שכר (נ/2ב'). לדבריו מי הנקז של מגדל הקירור התנקזו שנים לכביש ולואדי, באישור המשרד לאיכות הסביבה (שולי עמ' 175 ותחילת עמ' 176). מאשר כי בכל שיחותיו הפנה את תשומת לב הגורמים כי מי הניקוי שונים בהרכבם ואינם דומים למים מהתהליך הרציף (עמ' 176). כן מאשר העד כי מי הנקז הקשורים למגדל הקירור אמורים היו עפ"י תנאי רשיון העסק לעבור לשימוש חוזר (עמ' 178). נבחן איפוא את משמעות הראיות לענייננו, בהתאם לשאלות שהועלו לעיל. דיון 9. שקלול הראיות שנסקרו לעיל מלמד, כי בלא להתייחס בשלב זה לאיכות הנוזל עצמו, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי אכן הוזרמו מי ניקוז מגדל הקירור של הנאשמת, משטח המפעל אל מחוצה לו (עדויות ישירות מצד העדים עברי, קולבריס, סעד והראל), הזרמה שלא היתה בבחינת תקלה בלתי נשלטת, אלא היתה מתוכננת מראש (עדויות סעד, ענבי, ריינס, פרידמן וכן הנאשמים הלפמן, מרגולין וחורב). כן נראה כי אין יסוד של ממש לטענה באשר להעדר ראיות לכמות הנוזל שהוזרם שהיתה כ- 100-150 קוב (עדויות ענבי וכן הנאשם הלפמן), ומכל מקום ברור הוא כי המדובר בזרימה חזקה מאד (עדות הראל שלא נסתרה). חוק המים 10. האם עובדות אלה מקיימות את הנדרש בחוק המים? סעיף 20 ב' לחוק המים קובע: 20ב. (א) חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו. (ב) לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו. הגדרת מקור מים עפ"י החוק נקבעת בסעיף 2 לו כדלקמן: 2. מקורות המים לענין חוק זה הם המעינות, הנחלים, הנהרות, האגמים ושאר זרמים ומקווים של מים, בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים, לרבות מי ניקוז ומי שופכין. 11. בחינת העדויות מלמדת, כי המים שזרמו משטח המפעל זרמו לנחל חברבר (עדויות עברי, סעד, ענבי והראל), אשר אין מחלוקת שמהווה מקור מים על פי החוק. 12. טענת הנאשמים היא כי לא הוכח זיהום המים, בפועל או בכח, זאת בהעדר ראיות ממשיות בדבר הכמות שיצאה משטח המפעל (ובעניין זה העיד המומחה מטעם המאשימה, כי המונח "זרימה חזקה או חלשה" אינו מספק לצורך קביעת זיהום (עמ' 61 לפרוט' ש' 18-20), כמו גם הרכב הנוזלים. מבלי להכנס להתפלמסות מורכבת בעניין זה (על אף שספק בעיני אם יש ממש בדברי הנאשמים שכן מהעדויות עולה לכאורה, כי המדובר במי ניקוי מגדל הקירור שלא היו מים נקיים אלא הוזרמו עימם כימיקלים וחומרים מסוכנים להסרת האבנית - ר' עדויות סעד, ענבי, פרידמן, הראל [לרבות הדגימות שערך], קולבריס וכן הנאשם חורב), הרי שאף אם אקבל טענה זו, גם אז על פי ס"ק (ב) לסעיף 20 ב' לחוק שעל פיו מואשמים הנאשמים בכתב האישום, חל איסור להשליך או להזרים למקור מים או לקרבתו נוזלים (מכל סוג שהוא), ועל כן, עצם הזרמת הנוזלים למקור המים או לקרבתו, מהווה עקרונית עבירה על פי החוק. 13. בעניין זה לא אוכל גם לקבל את טענת הנאשמים לפיה הוגש כתב האישום לפי ס' 20 ב (א) בלבד לחוק (ס' 16 לסיכומי ב"כ הנאשמים 1-3). ראשית, כתב האישום אינו מסייג את הוראות החיקוק לס"ק א' בלבד, אלא ההיפך - בסעיף 3 לפרק ב' - הוראות החיקוק בכתב האישום, נרשם סעיף 20 ב בלא סייג. גם ההגדרה "איסור זיהום מים" בה משתמש כתב האישום הינה הכותרת הכוללת של הסעיף הרלוונטי. 14. למרות האמור נראה לי כי יש טעם בדברי ב"כ הנאשמים 1-3, לפיהם אין להרשיע את הנאשמים בגין הזרמת מים נקיים. עיון בעדויות הנאשמים הלפמן (עמ' 164 לפרוט') וחורב (עמ' 176 לפרוט') ובעיקר העדה צפי בן שאול רכזת תעשיות ורישוי עסקים בתקופה הרלוונטית במשרד לאיכות הסביבה מטעם המאשימה דווקא (עמ' 86 לפרוט' ש' 6-12) מלמד, כי הותר לנאשמת, להזרים מי נקז וכך אף נעשה בפועל משך שנים ועד היום. בנסיבות עדויות אלה בדבר הנוהג שאושר משך שנים על ידי המשרד לאיכות הסביבה כך נראה, אכן יש ממש בטענה לפיה מנועה המאשימה להתייחס למים נקיים כאל עבירה. 15. למרות האמור נראה לי כי לא ניתן באמת לסבור שהמדובר במי נקז נקיים. עיון בעדות מר אפריים קולבריס מטעם המאשימה, שלא נסתרה, מלמד, כי הוא עצמו היה במקום וראה עקבות של מים מהמפעל החוצה והמים שהוזרמו היו מים של ניקוי מגדל הקירור. בהתחשב ביתר העדויות המלמדות על תכנית ניקוי מגדל הקירור והזרמת הכימיקלים שבה (עדויות סעד, ענבי, פרידמן והנאשם חורב) ועדותו המפורשת של הראל שלא נסתרה המלמדת על עכירות המים, ברור כי לא מדובר במים נקיים, אלא בכאלה שהרכבם שונה. לאור האמור קמה המסקנה שהנאשמת לא הזרימה מי נקז אלא מים בהרכב אחר. 16. כאמור בסעיף 20 ב' לחוק, בכדי להרשיע את הנאשמים, על המאשימה להוכיח שהמים שהוזרמו זיהמו או עלולים היו לגרום לזיהום מים במקורות המים. בעניין זה הובאה חוו"ד העקרונית של המומחה ד"ר אידלמן. יחד עם זאת לא הובאה ראיה ממשית בדבר הרכב המים, זאת בין היתר בשל ספקות בדיגומים. ראשית, מעדות הראל (ת/12 ב' 3) קיימת לכאורה נביעה נוספת שמקורה לא ברור. הדיגום הראשון נערך על ידי הראל לאחר שהמים עברו כ - 10-20 מ' ע"פ הכביש המשמש את הציבור בכללותו (עמ' 75 ש' 18-22 ועמ' 77 ש' 3-4). הראל אף מאשר כי אינו יכול לשלול אפשרות שהמים עד נקודת הדיגום ספחו הרכבים כימיים כאלה ואחרים (לאו דווקא מהמפעל). עניין זה אושר עקרונית גם על ידי העד ברודסקי (עמ' 154 ש' 5). ושלישית, אין מחלוקת בין הצדדים כי קיימים מפעלים רבים באיזור שגם בהם יש מתכות כבדות, שהוא המרכיב שנמצא בדגימות ועליו מבוססת חוו"ד המומחה ד"ר אידלמן, שלכשעצמו לא בדק את השטח אלא התבסס על דגימות הראל וניתוחן על ידי ברודסקי. 17. בנסיבות אלה, קם בעיני ספק בהוכחת היסוד, לפיו המים שהוזרמו זיהמו או עלולים היו לגרום לזיהום מים במקורות המים ועל כן, החלטתי, לזכות את הנאשמים מחמת הספק, מהעבירה המיוחסת להם לפי חוק המים. חוק הנקיון 18. שלא כבחוק המים, הרי שלעניין חוק הנקיון, הוכיחה המאשימה את המיוחס. סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון קובע: 2. לא ישליך אדם פסולת... ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים. הגדרת פסולת מופיעה בסעיף 1 לחוק: "פסולת" - לרבות... וכן כל דבר אחר העלול לגרום אי נקיון או אי סדר... 19. באשר לשאלת "הפסולת" והגדרת "רשות הרבים", הרי שנראה לי, כי הוכחו אלה מעל לכל ספק. הדבר עולה מעדותו של הראל המתאר באופן מפורש הן את הזרימה החזקה, הן את מיקומה והן את עכירות המים, תוך שלא יכולה להיות מחלוקת כי הכביש והואדי הם רשות הרבים ומים עכורים (מכל הרכב שהוא) ודאי יש בהם כדי לגרום לאי נקיון או אי סדר. 20. מן הראוי לציין, כי בניגוד לנדרש בחוק המים, הרי שחוק הנקיון אינו דורש את הדרישות המחמירות שדורש חוק המים, ואין צורך בהוכחה כי יש במים כדי לגרום לזיהום. די בכך שיש בהם כדי לגרום לאי נקיון כדי למלא אחר יסודות העבירה. בעניינו כאמור הוכחו היסודות האמורים ועל כן, אין אלא להרשיע את הנאשמת 1 בעבירה המיוחסת לה לפי חוק זה. חוק רישוי עסקים 21. כתב האישום מייחס לנאשמים סטיה מתנאי רשיון העסק בשני עניינים: א. מי הנקז לא הועברו לשימוש חוזר בניגוד לסעיף 2.1.3 לתנאי הרשיון ב. לא דווח על האירוע בניגוד לפרק י' לתנאי הרשיון. 22. כפי שפורט לעיל בפרק העוסק בחוק המים, הרי שעפ"י עדויות הנאשמים הלפמן (עמ' 164 לפרוט') וחורב (עמ' 176 לפרוט') ובעיקר העדה צפי בן שאול רכזת תעשיות ורישוי עסקים בתקופה הרלוונטית במשרד לאיכות הסביבה מטעם המאשימה דווקא (עמ' 86 לפרוט' ש' 6-12) מלמד, כי הותר לנאשמת, בניגוד לכאורה להוראות רשיון העסק, להזרים מי נקז וכך אף נעשה בפועל משך שנים ועד היום. בנסיבות אלה בדבר הנוהג שאושר משך שנים על ידי המאשימה, אין מקום להרשיע את הנאשמת בעבירה לפי סעיף זה. 23. באשר לאי הדיווח הנטען, המדובר על פי הגדרת הרשיון באירוע של "דליפה או שפיכת חומר מסוכן". מרכיב זה לא זו בלבד שלא הוכח במהלך הדיון בתיק, אלא שספק אם אכן המדובר בחומר מסוכן. בעניין זה העידה עדת התביעה פרידמן כי "החמרים לא ממש מסוכנים" (עמ' 70 ש' 17). גם העד חורב תיאר את החומר כידידותי לסביבה (שולי עמ' 176) . בנסיבות אלה לא הוכח כי התקיים אירוע המחייב דיווח ועל כן לא מצאתי להרשיע את הנאשמת גם עפ"י סעיף זה. סיכום ביניים 24. לאור האמור מזוכה הנאשמת 1 מעבירות לפי חוק המים וחוק רישוי עסקים ומורשעת בעבירה לפי חוק שמירת הנקיון. ממילא מזוכים גם יתר הנאשמים מהעבירות בה זוכתה הנאשמת 1. על מי חלה האחריות - האם על הנאשמת (ובעקבותיה הנאשמים 2, 3 ו - 4) או על חברת נותב? 25. טענתם החלופית של ב"כ הנאשמים היא כאמור, שהאחריות לעניין זה חלה על חברת נותב ולא על הנאשמת, זאת בשל היותה המפעילה של האתר בפועל. גם אם אקבל שחברת נותב היא חברת ניהול לה נמסר האתר מטעם הנאשמת, הרי שהנאשמת אחראית על הנעשה באתר. רשיון העסק הוא על שם הנאשמת כשלא מוזכרת בו כלל חברת נותב. גם הבקשה לרשיון עסק הוגשה על ידי הנאשמת. עפ"י העדויות עולה כי לחברת נותב אין כלל רשיון עסק. נראה איפוא כי האחריות לאתר, אף אם מנוהל הוא אולי על ידי חברת ניהול בפועל, היא של הנאשמת שמכוחה פועלת חברת הניהול ועל כן נותרת היא על כתפיה של "בעלת הבית" ואין להעבירה לחברת הניהול מטעמה. 26. זאת ועוד, מערך היחסים החוזי בין הנאשמת לחברת ניהול מטעמה, לה מסרה את ניהול האתר, אינו רלוונטי לענייננו. מערך יחסים חוזי זה, הינו עסקה של הנאשמת וחברת נותב ואולם כל הכרוך באחריות כלפי הרשות וכלפי הציבור, לרבות זו הפלילית, לא ניתן "להמחאה" מכח החוזה האמור לצד ג'. זאת ועוד, רשיון העסק הינו של הנאשמת. היא זו שקיבלה מהרשות ומהמדינה את הזכות לניהול המקום ועליה חלות גם כל החובות הנובעות מכך. כל עמדה שונה, תרוקן מתוכנה את משמעות האחריות, לא רק פורמלית, אלא גם יכולת השליטה האופרטיבית במקום, תוך שכל חברה שלה רשיון עסק כזה או אחר, תוכל להתקשר עם צד ג', לו אין כל אחריות וכפיפות כלפי רשויות המדינה ולהסיר מעצמה את האחריות. מצב כאמור, לא רק שאינו נכון משפטית, אלא אף מהותית, סותר הוא את כל הקונספציה והתכלית עליהן מושתת רשיון העסק בכלל, ובנושאי איכות הסביבה וחומרים מסוכנים בפרט. האם הנאשמים 2 , 3 ו - 4 הינם נושאי משרה בתאגיד וככל שהתשובה חיובית, האם חייבים הם באחריות נגזרת, מאחריותה של הנאשמת 1? 27. עבירה לפי חוק שמירת הניקיון הינה עבירה של אחריות קפידה, כמו גם מידת אחריות נושאי המשרה לפי חוק רישוי עסקים. לפיכך, מעת שהובאו ראיות כי האירוע התרחש, נגרם נזק לסביבה ונעברה עבירה על ידי התאגיד, עובר נטל ההוכחה לפטור מאחריות נושא משרה בתאגיד לכתפי הנאשמים. כך לפי סעיף 13(ו) ו-15 לחוק הניקיון, וכן סעיף 15 לחוק הרישוי. לכך יש לצרף את ההוראה הכללית של סעיף 22 בחוק העונשין, תשל"ז-1977 - "(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה." 28. לאור העובדה כי נדחו טענות הנאשמים בעניינה של עבירה לפי חוק שמירת הנקיון והוכחה האשמה ביחס לנאשמת 1, הרי שכעת מוטל הנטל לפתחם של נאשמים 2, 3 ו - 4 ביחס לאחריותם לעבירות, וצריכים הם להראות כי הכללים האמורים אינם חלים אליהם, כי עשו כל שניתן כדי למלא חובתם, וכי נקטו את כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירת החוק. סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון קובע: "15. אחריות נושא משרה בתאגיד (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; ... לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו. ברור איפוא, כי השאלה אם מועסקים הנאשמים 2, 3 ו- 4 בחברת נותב או אצל הנאשמת אינה רלוונטית, שכן עניינו של הסעיף במשרתו של אותו נאשם, בין שהינו מנהל ובין שהינו פקיד אחראי מטעם התאגיד, על התחום שבו בוצעה העבירה, ועל כך נראה, כי לא יכול להיות ספק, כי מתקיים הוא בענייננו. הנאשם 2 היה כאמור מנהל התפעול של המפעל. הנאשם 3 - מנהל המתקן הרלוונטי (מתקן U). נאשמים אלה פעלו במסגרת הנאשמת 1, השתתפו בישיבותיה ובמנגנון קבלת ההחלטות בעניינה והיו כפופים להנחיותיה. לא יכול להיות ספק איפוא, כי נושאי משרה הם ובנסיבות אלה, קמה החזקה לפתחם של הנאשמים 2 +3, חזקה אותה לא הפריכו ועל כן אין מנוס אלא מלהרשיעם גם כן באחריות אישית לעבירה שבוצעה כאמור על פי חוק הנקיון. 29. באשר לנאשם 4 - ספק בעיני אם ניתן להרשיעו באחריות השילוחית הנטענת. כתב האישום מגדירו בסעיף 1 לו כמנהל איכות של הנאשמת 1. אחריותו מתוארת בסעיף 3 לכתב האישום בשל היותו מודע לעובדה כי תתבצע הזרמה, כי התבצעה כבר בעבר, ולא עשה דבר כדי למנוע אותה. 30. דרישת סעיף 15 (א) לחוק להטלת אחריות אישית על נושא משרה היא היותו מנהל פעיל בתאגיד או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. בענייננו ספק אם המדובר בפקיד האחראי על התחום, ונראה כי הנאשם 4 היה מנהל איכות המוצר ולא איכות הסביבה (ר' עדותו של העד משה הלפמן בשולי עמ' 165 ובשורות 3-5 בעמ' 166, עדות הנאשם 4 בעמ' 175 לפיה האחראי על התחום היה מר קולבריס ולפניו מר גרינפלד ועדות מר ריינס בת/10 עמ' 3 ש' 5-7 - לפיה קיימת חובת דיווח לקולבריס ולא לנאשם 4 - עדויות שלא נסתרו). מכל מקום נראה, כי המדובר במנהל פעיל בתאגיד - דרישה מספקת לצורך הטלת האחריות. 31. ואולם, כתב האישום מייחס לנאשם 4 אחריות, לא מתוקף היותו נושא משרה כנדרש בחוק, אלא מחמת מודעותו לעובדה שתתבצע הזרמה ומחדלו שלא למנוע זאת (ר' סיפא ס' 3 לכתב האישום). בעניין זה טען הנאשם כי התנגד והזהיר מפני ביצוע הניקוי (עמ' 176 באמצע העמוד). גרסתו זו נתמכת ומאומתת גם בעדות מטעם התביעה של העד ענבי, לפיה התנגד דווקא הנאשם 4 לביצוע הניקוי באופן שבוצע, התנגדות שנפסלה (עמ' 46 לפרוט' ש' 2). בכל הכבוד נראה לי, כי מרחיק לכת הוא להאשים ולהרשיע נאשם, שספק אם עניינו הוא בתחום הרלוונטי, ואשר מצידו מתנגד ומזהיר מבעוד מועד מפני ביצוע פעולה, והכל אך בשל מודעותו לפעולה, וכשמנהלים נוספים שעניינם בתחום הרלוונטי, אינם מועמדים לדין . 32. בנסיבות אלה נראה לי, כי אף אם נאשם 4 הינו נושא משרה, ספק בעיני אם נהג הוא במחשבה פלילית וברשלנות וספק בעיני אם נדרש היה בנסיבות העניין, לעשות עוד למניעתה של העבירה. בנסיבות אלה החלטתי לזכות את הנאשם 4, מחמת הספק, מהאשמה המיוחסת לו. סיכום לאור כל האמור, החלטתי כברישא הכרעת הדין כדלקמן: א. זיכוי הנאשמים כולם מהאישומים לפי חוק המים וחוק רישוי עסקים. ב. זיכוי הנאשם 4 גם מהאישום לפי חוק שמירת הנקיון. ג. הרשעת הנאשמים 1, 2 ו - 3 בעבירה המיוחסת לפי חוק שמירת הנקיון. מפעל