גזר דין נאשמת 1 (להלן: "הנאשמת" או "החברה") הורשעה על פי הודאתה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ולאחר שמיעת פרשת התביעה בעבירות של ניהול עסק שלא בהתאם לתנאי הרישיון, לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"); בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים לפי חוק שמירת ניקיון, התשמ"ד - 1984; ובעבירה של איסור זיהום מים לפי חוק המים, התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המים"). בזמן הרלוונטי לכתב האישום הפעילה החברה את מסוף הדלקים הידוע כמסוף פי גלילות ירושלים (להלן: "המסוף"). המסוף ממוקם ליד שכונת גבעת שאול ובמורדות הדרומיים של שכונת הר-נוף בירושלים. בסמוך למסוף ומתחתיו נמצא כביש נופי היורד במקביל לנחל רבידה הנשפך לנחל שורק. במסוף מתקנים שונים, וביניהם שמונה מיכלי ענק של דלק לסוגיו בגדלים שונים (להלן: "המיכלים"), משטח תדלוק משאיות דלק ועמדת כיבוי אש אשר בסמוך לו מכונת קיטור (להלן: "מכונת הקיטור"). לפי המתואר בכתב האישום החברה הפרה תנאים מסוימים שנקבעו ברישיון לניהול עסקהּ, בכך שלא התקינה עמדה למילוי תחתי, לא התקינה מערכת לאיסוף והשבה של אדי דלק, ובמיוחד לא עשתה בדיקה תקופתית של המיכלים כמתחייב לפי התקנים הרלוונטיים. כמו כן, ביום 22.12.04 נמצאה קרקע המתנקזת לנחל רבידה כשהיא מזוהמת בדלקים ושמנים שמקורם במכונת הקיטור מאחורי עמדת כיבוי האש בסמוך לגדר המסוף ומעבר לה כשבאותו יום גם התגלו סדקים במשטחי הבטון והאספלט במסוף. קרקע נוספת הנמצאת במדרון הדרום מערבי של המסוף נמצאה ביום 9.03.05 כשגם היא מזוהמת, ובמקביל נצפתה זרימת מים עכורים מאחד מפתחי הניקוז של המסוף. ביום 13.03.05 נמצאה זרימת תשטיפים במספר מוקדים בתחום המסוף אשר זרמו וגלשו אל מעבר לגדר המסוף לכיוון הקרקע שנמצאה מזוהמת, כאמור. בכך עשתה הנאשמת פעולות העלולות לגרום לזיהום מים במישרין או בעקיפין ולא מנעו פעולות העלולות לזהם מקור מים. במעשיהם אלו גם לכלכה הנאשמת את רשות הרבים. כתב האישום הוגש גם כנגד נאשם 2 שהיה במועד הרלוונטי לאישום מנכ"ל החברה; כנגד נאשם 3 שהיה משנה למנכ"ל החברה; נאשם 4 שהיה ראש אגף הנדסה בחברה; נאשם 5 שהיה מנהל המסוף; ונאשם 6 שהיה ראש אגף הנדסה וממונה על איכות הסביבה בחברה. הם צורפו לכתב האישום כנושאי משרה בחברה שמתוקף תפקידם חלה עליהם חובה לפקח ולעשות של שניתן לעשות כדי למנוע עבירות שעניינן איכות הסביבה. ואולם, ביום 12.11.09 במסגרת ההסדר נמחקו נאשמים אלו מכתב האישום. במסגרת ההסדר גם הוסכם בין הצדדים כי על החברה יושת קנס בסך של 750,000 ₪, ושהיא תחוייב בחתימה על התחייבות בסך 1,500,000 ₪ לפיה היא תימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה למשך שלוש שנים. בית המשפט נתבקש לאשר את ההסדר אך נותרה שאלה אחת השנויה במחלוקת בין הצדדים והיא לקבוע במסגרת גזר הדין האם יינתן צו כנגד החברה לפיו עליה לבצע בדיקות בשלושה מתוך שמונת המיכלים שבמסוף, שהם מיכלים פעילים שטרם בוצעה בהם בדיקה בהתאם לתקנים הרלוונטיים (להלן: "הצו" ו"שלושת המיכלים", בהתאמה). בטיעוניו לעונש ציין ב"כ המאשימה כי העונש המבוקש במסגרת ההסדר מביא לידי ביטוי את האיזון הנכון בין האינטרס הציבורי ובין הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. לדבריו, חרף העובדה שפרשת התביעה נסתיימה, המשך ניהול התיק היה אורך עוד זמן רב ובהודאת הנאשמת, גם בשלב זה, נחסך זמן שיפוטי יקר, ובשל כך נכון להפחית מגובה הקנס שהמאשימה חושבת שהיה ראוי שיושת על החברה בנסיבות רגילות. באשר לצו המבוקש הוא ציין כי בסעיף 16 לחוק רישוי עסקים נקבע כי בית המשפט רשאי להטיל צווים שיפוטיים בנוסף לכל עונש אחר על מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 14 לאותו חוק. כמו כן ניתן להטיל את הצו לפי סעיף 20כ"ג לחוק המים. לדבריו, על אף שהחברה כבר אינה מנהלת את המסוף, יש להטיל את הצו שעלות ביצועו לפי הצהרת ב"כ החברה עצמו עומד על סך של 1,200,000 ₪ (400,000 ₪ לכל מיכל), מפני שלפי הצהרת מי שרכש מהחברה את המסוף הוא ידע על קיומו של תיק זה בבית המשפט. לכן לדבריו, אין מניעה שבית המשפט ייתן את הצו, ובמידה שהמחזיק במסוף כיום יתנגד לקיום הבדיקה, תבוצע הבדיקה על ידי צד שלישי כשעלותו תשולם על ידי החברה. לטענתו, בהשתת עלות הבדיקה על החברה יש כדי לאיין את הקנס הנמוך יחסית שנתבקש להשית על הנאשמת במסגרת ההסדר, לשמש הרתעה לנאשמים בכוח מלחזור על מעשי הנאשמת, ולמנוע מצב שבו "הסרבן יצא נשכר". גם ב"כ החברה הצטרף לבקשה כי בית המשפט יאמץ את ההסדר אך הוא התנגד למתן הצו. לטענתו, ניסוחו של הסעיף שבתנאים הנוספים לרישוי עסק שנקבעו לחברה מיום 25.02.01 שלטענת המאשימה לא קוימו על ידי החברה, מלמד כי על בעל העסק מוטלת החובה להכנת נוהל בדיקה מסודר, אך לא נאמר בו כי על בעל העסק לבצע את הבדיקה בפועל. הוא הוסיף כי טענת החברה היא כי בהתאם לתקן הנזכר אין צורך לבצע בדיקה בכל המיכלים של המסוף בבת אחת ודי בבדיקה מדגמית אשר תבוצע כל פעם במיכל אחר ותקיף את כלל המיכלים במחזור של מספר שנים. משכך, אין הצדקה למתן צו לבדיקה מיידית של כל שלושת המיכלים. הוא הוסיף כי לפני שלוש שנים קבוצת "דלק" רכשה מהחברה את כל המסופים שהיו בחזקתה ואת פעילותה של החברה כשהיא מודעת לדרישות המאשימה ולקיומו של כתב האישום, ואם סוברת המאשימה שיש לבצע כיום את הבדיקות במיכלים שבמסוף, עליה לפנות לקבוצת "דלק" ולא לחייב את החברה בחובות המוטלות על קבוצת "דלק". כמו כן אין הצדקה לצוות על החברה להיכנס לחצריה של קבוצת "דלק" ולבצע שם בדיקות במיכלים שאינם שייכים לה כיום. בעניין זה פנה ב"כ החברה בכתב לבית המשפט לאחר השמעת הטיעונים וביקש לצרף את מסמך תנאי רשיון העסק שקיבלה חברת "דלק -פי גלילות" מפעילת המסוף כיום ביום 22.04.09. במסגרת תנאים אלו חויבה אותה חברה לבצע בדיקה חיצונית ופנימית של המיכלים על פי התקן. בנספח ב' לתנאי הרשיון צוין כי יש לבצע את הבדיקה הראשונה בתוך חצי שנה מיום קבלת התנאים. לדבריו, אפוא, משהוטלה חובת הבדיקה על חברת "דלק - פי גלילות" ונקבעו לוחות זמנים לביצועה ממילא, אין מקום להטיל על החברה למלא את חובתה של חברת "דלק - פי גלילות". על כל אלו הוסיף כי המסוף כולו עומד בפני הריסה ולמכירה לשם בנייה וגם משום כך אין הצדקה לחייב בביצוע בדיקה ללא תועלת. לחילופין הוא ביקש כי אם בית המשפט ייעתר בכל זאת לבקשת המאשימה ויורה על ביצוע בדיקה, אזי הוא יורה בשלב ראשון לבצע בדיקה רק במיכל אחד ולעכב את ביצוע הבדיקות במיכלים האחרים למשך כשנה במידה והמסוף לא ייהרס עד אז. על כל אלו טען כי אין ממש בטענת ב"כ המאשימה כי הקנס שהוטל על הנאשמת הוא נמוך. נהפוך הוא, בנסיבות העניין ולאור הזיהום המינורי שנמצא, מדובר בקנס גבוה ומשמעותי ביותר. נוכח הנסיבות ונוכח התמונה שנפרסה לפני בית המשפט במרוצת הדיונים שהתנהלו, נחה דעתי כי ההסדר הוא ראוי ואני מאמצו בהסתייגות אחת כפי שתובא להלן. ובאשר למתן הצו. מבלי להתיחס לדרישה שנשלחה לאחרונה לחברת "דלק-פי גלילות" (זו שרכשה את המסוף) לבצע את הבדיקות בעצמה, ומבלי להתיחס לעובדה שכיום נוכח הודאתה של החברה בעבירות שיוחסו לה, היא אינה יכולה לטעון עוד שלא חלה עליה בעבר החובה לבדוק את כל המיכלים, הרי שלא נראה לי כי קיימת הצדקה להטיל את ביצוע הבדיקות על כתפי החברה, בוודאי לא באופן מיידי. המטרה העיקרית שבביצוע הבדיקות אינה כיום ענישתית, אלא מניעתית, היינו לוודא שאין זיהומי קרקע הבוקעים מהמיכלים. ממה נפשך, אפוא, אם טענת החברה היא נכונה ובדעת חברת "דלק-פי גלילות" להרוס את המיכלים וליעד את הקרקע לבנייה, כתנאי להשמשתה למטרה זו, אף לדברי ב"כ המאשימה, יוזם הבנייה יצטרך לבצע בדיקות קרקע מתאימות. לעומת זאת, אם טענת החברה אינה מדויקת והיה אכן מקום לכאורה להשית עליה את החובה לבצע את הבדיקות (או בעצמה או באמצעות חברת "דלק-פי גלילות"), אין מקום לחייב אותה לעשות כן לפני המועד שנקבע לחברת "דלק-פי גלילות" לבצע את הבדיקה (היינו לפי סעיף 3.8.3(ג) לתנאי הרשיון, חצי שנה ממועד קבלת התנאים). יתר על כן, עיון בהוראות החוק עליהן הסמיך ב"כ המאשימה את טענותיו אינו מאפשר מתן הצו האמור. סעיף 16 לחוק רישוי עסקים עוסק במתן צווים המיועדים למניעת המשך העיסוק של בעל הרשיון ולא ביותר מכך. ואילו סעיף 20 כ"ג לחוק המים עוסק במתן צווים זמניים וסעיף 20 כ"ד לאותו חוק עוסק במתן צווים לשם נקיטת אמצעים הדרושים לצמצם או למנוע את המשך זיהום מים שכבר קיים, ולא נטען ואין צריך לומר כי לא הוכח, שהייתה דליפה בפועל מהמיכלים וכי אלו זיהמו את מקורות המים. אלא מאי, וחרף כל האמור, צודק ב"כ המאשימה כי שעה שהחברה הודתה בביצוע העבירות שיוחסו לה, ביניהן, כאמור, אי ביצוע הבדיקות הדרושות כדי לוודא שמצב המיכלים תקין, מתן פטור כספי מוחלט לנאשמת שלא תחויב כיום לבצע את הבדיקות, יוביל לתוצאה בה היא אכן יוצאת משערי בית המשפט כשידה על העליונה, או בלשון הציורי של ב"כ המאשימה "שהסרבנית יצאה נשכרת". לכן, אני בדעה כי האיזון צריך להימצא בכך שיוטל על הנאשמת קנס גבוה מזה שהוסכם אשר דרכו מצד אחד ניתן "לפצות" על מחדלי הנאשמת, אך מצד שני למנוע מצב שבו היא תחוייב לבצע בדיקות בחצריה של זולתה. לכן, בלוקחי בחשבון את מכלול טיעוניהם של הצדדים בעניין זה, החלטתי להעמיד את הקנס על סך של 1,000,000 ₪. בסופו של יום אפוא, אני גוזר על החברה קנס בסך של 1,000,000 ₪ ומחייב אותה לחתום על התחייבות בסך של 1,500,000 ₪ לפיה היא תתחייב להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה במשך שלוש שנים מהיום. הקנס ישולם תוך 30 יום מהיום וגם ההתחייבות תחתם תוך 30 יום מהיום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום. תחנת דלקדלק