להלן ערעור בנושא הרשעה בגין הזרמת ביוב לים: פסק דין כב' ס. הנשיא נ. הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באילת, לפיו נקבע שהמשיבים אשמים ללא הרשעה בביצוע עברות בניגוד לחוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים התשמ"ח - 1988 וחוק שמירת הניקיון התשמ"ד - 1984. בימ"ש קמא חייב כל אחד מהמשיבים לבצע של"צ בהיקף של 80 שעות, לחתום על התחייבות בסך - 7,500 ₪ ולשאת בהוצאות משפט בסך - 2,500 ₪. לדעת המדינה, היה על בימ"ש קמא להרשיע את המשיבים ולהחמיר בעונשם. משיב 1 שימש ראש עיריית אילת ומשיב 2 שימש מנכ"ל העירייה בתקופה הרלוונטית. על פי העובדות בכתב האישום בהם הודו המשיבים, בתאריכים שונים -מאמצע שנת 1998 ועד שנת 2000 - אחראים המשיבים לכך שהוזרמו שפכי ביוב גולמי ממערכת הביוב העירונית אל תוך הים. תחילה, כפרו המשיבים. נשמעו עדים ובשלב מסויים הגיעה המדינה להסכם עם הנאשמת השלישית בכתב האישום, היא עיריית אילת, במסגרתה הודתה בכתב האישום והוטל עליה קנס כספי בסך רבע מליון ₪. פן נוסף של ההסדר היה התחייבותה של העירייה לעמוד בביצוע פעולות רבות שמטרתן לתקן ולשדרג את מערכת הביוב העירונית. אחריותם של המשיבים נובעת מתפקידם הציבורי. משיב 1 עמד בראש העירייה, והיה אחראי על אגפיה על כלל מחלקותיה ותפקודם הראוי. משיב 2, מכח היותו מנכ"ל העירייה, היה אחראי גם הוא על אגפיה של העירייה ומחלקותיה, כולל אגף הנדסה ומחלקת המים והביוב. לגישת המערערת, יש להתערב בפסיקתו של בהמ"ש קמא אחרת ישוגר מסר מוטעה לציבור. התוצאה, כך נטען, עלולה לעודד נבחרי ציבור שלא למלא את תפקידם הציבורי. טענה נוספת היא שהמשיבים לא הוכיחו שהתוצאה של הרשעתם בדין תפגע בהם בעוצמה כזו שהאיזון מחייב את התוצאה של אי הרשעה. לעומתה, טוענים המשיבים, כי התוצאה ראוייה. 2. כבר נפסק לא פעם ולא פעמיים שאי הרשעת נאשם בגין מעשה שנמצא אשם בו אינה תוצאה טבעית בשדה המשפט הפלילי. ככלל, אשמה בפלילים גוררת כתם, ששמו הרשעה. זו אינה אלא אמרה חברתית לפיה נפגע אינטרס ציבורי שיש להגן עליו. עם זאת, הדין סלל את הדרך לאי הרשעת נאשם על אף היותו אשם במקרה המתאים. הפסיקה התייחסה לבחינת המידתיות שבין תוצאת ההרשעה לבין השלכותיה כלפיו. על פי נוסחה זו יש לתת משקל של ממש לחומרת העבירה ונסיבותיה והיתרון אשר "יישמר" לנאשם, היה ולא יורשע. בית משפט קמא שמע ראיות לעניין העונש ונימק את מסקנתו היטב. צויין כי פועלת בעיריית אילת מערכת ביוב מיושנת שלא תוחזקה כראוי. העירייה החזיקה צוות קבוע לטפל בבעיות ביוב. ברם, על אף מאמצי הצוות, התרחשו תקלות רבות. המשיבים פעלו רבות לטיפול במצב - "הן ברמה התכנונית מערכתית... והן ברמת הביצוע של מערכות סניקה וניקוז". התקבלה אפוא הטענה לפיה העברות שבוצעו הינן תולדה של תקלות שאירעו במערכת חרף פעילותם של המשיבים. כזכור, נגזר על העירייה לשלם קנס בשיעור גבוה של - 250,000 ₪ והצדדים ניהלו מו"מ שהניב את התוצאה של שיפור מערכת הביוב. לכך הוסיף בימ"ש משקל לתסקיר החיובי שקיבל אודות שני המשיבים. בימ"ש קמא אף התרשם שהמשיבים פעלו במטרה לקדם את נושא איכות הסביבה. הרשעת המשיבים עלולה לגרום להם נזק לגבי תכנוניהם העתידי, כפי שפורט בפסק הדין. בימ"ש קמא הגיע למסקנה זו לאחר ששמע את הצדדים. בנסיבות העניין הנדון, נראה שהיות והמשיבים בשנות ה- 50 לחייהם מבלי שהורשעו עד כה ועיניהם נשואות להמשך פעילות בתפקידים שונים - פועלת לזכותם. בבוא ערכאה זו לבחון את התוצאה, יש לשאול האם נפלה טעות שמחייבת התערבות בקביעת בימ"ש קמא לפיה אין להרשיע את המשיבים. בהקשר זה יצויין שבימ"ש קמא התרשם ישירות מהצדדים. מהתאור עולה שאין זה מקרה שיגרתי. כשלעצמי אין ספק שראוי להחמיר בעברות שעניינן מעשים שפוגעים באיכות הסביבה. גישה אחרת עלולה, שלא במתכוון, לפגוע בנכס נדיר בעל ערך שאין לו תחליף - היא הסביבה עצמה. חשוב שבימ"ש יחנך את הציבור לחשיבות שמירה על סטנדרטים קפדניים היום כדי למנוע אסון אקולוגי מחר. ואולם, הגישה האינדיוידואלית בענישה היא השולטת. אין לגזור את הדין על פי סוג העבירה או כותרתה. מלחמה נגד תופעה מכוערת אינה מצדיקה העדר שיקול דעת לענישה במקרה הקונקרטי. כאן עסקינן בתיק שעניינו עברות שנעברו לפני כעשור, תקופה שטרם החלה חדירה לתודעת הציבור משמעות התופעה של פגיעה באיכות הסביבה. המשיבים מואשמים מכח תפקידם כראשי מערכת. מערכת הנסיבות בכללותה, כפי שהוצגה בפני בימ"ש קמא, מלמדת על תמונה מורכבת יותר מאשר נטען על ידי התביעה. אומנם הם עברו עבירה אך בד בבד נקטו צעדים כדי למגר את התופעה. יש להעמיד את התיאור הכללי של אשמת המערערים מכח תפקידם, כמפורט בכתבי האישום, מול התיקונים שבוצעו על ידם בפועל, חרף הקשיים האובייקטיביים. על רקע האמור, נראה לי שהרשעת המשיבים תהא תוצאה לא מידתית, תוצאה שאינה מתחשבת במכלול הנסיבות. ודאי שלעתים יש להחמיר עם אנשי ציבור באשר הם. אך אל לנו לנקוט בגישה כזו בכל מקרה ובכל מצב, במיוחד כאשר בימ"ש קבע שהמשיבים פעלו בדרכים שונות לקדם את היעד של שמירה על איכות הסביבה. לשון אחרת; מעשי המשיבים עומדים לזכותם ביום הדין מול העברות שביצעו. בהתאם לאמור, דעתי הינה שאין לשלול את התוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא לפיה אין הכרח להרשיע את המשיבים במקרה זה וניתן להסתפק באי הרשעתם. המדינה טוענת שבימ"ש קמא טעה בכך שנתן גזר דין אחד שהתייחס לשני תיקים שונים. מנגד טוען הסניגור שתוצאה זו היתה על דעת התביעה בשלב מסויים. כך או אחרת, אין באמור לשנות את התוצאה. הוא המצב בדבר הטענה שקצין מבחן לא היה מודע דיו לטיב המחדלים בהתנהגות המשיבים. כך או כך, עולה מהחומר שהמשיבים זכו לקבלת תסקיר חיובי מבחינת התרשמות הגורם המקצועי מאישיותם. עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר במקרה גבולי שלו פנים לכאן ולכאן. בשל כך, הייתי מקבל את החלק השני של עתירת המערערת, לפיה יש להגדיל את היקף שעות השל"צ תוך התחשבות בכך שהמשיבים לא הורשעו. 3. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על אי הרשעת המשיבים אך עם זאת להגדיל את שעות השל"צ מ - 80 שעות ל- 200 שעות. תוספת זו תביא לאיזון ראוי יותר בין אינטרס היחיד לבין אינטרס הציבור. לא הייתי מציע להתערב ביתר הוראות גזה"ד. אם דעתי זו תתקבל, יש להודיע לקצין מבחן על מנת שיערוך תכנית מורחבת להשלים את השעות על פי המומלץ לעיל. נ. הנדל - ס. נשיא כב' הנשיא י. פלפל: 1. גבי קדוש וניסים נחום יקראו להלן: "המערערים". המדינה תקרא "המשיבה". אין בידי לצרף דעתי לדעת חברי סגן ההנשיא ניל הנדל. לדעתי דין ערעורה של המדינה בע.פ 4009/07 להתקבל בכל הנוגע להרשעות של המערערים ודין ערעורם של המערערים להדחות. יש להרשיע לדעתי את המערערים בעברות שחסו להם בתיקים הפליליים המאוחדים, עברות שבהן הודו. 2. חברי סבר כי מן הדין להרשיע את המערערים מן הטעמים הבאים: א. העברות נעברו לפני כעשור. ב. אמנם המערערים עברו עברות ,אך בד בבד נקטו צעדים כדי למגר את התופעה ועל רקע האמור - הרשעת המערערים תהא "תוצאה לא מידתית". מעשי המערערים עומדים לזכותם ביום הדין. ג. התסקירים שהוגשו אודות המערערים חיובייים. ד. "הרשעת המערערים עלולה לגרום להם נזק לגבי תכנוניהם העתידים". ה. "היות המערערים בשנות ה-50 לחייהם מבלי שהורשעו עד כה ועיניהם נשואות להמשך פעולות בתפקידים שונים - פועלת לזכותם". 3. טרם שאפרט מה דעת הפוסקים בקשר להרשעת אנשי צבור ובעברות מן הסוג שהמערערים עברו, בפרט, אביע דעתי בקשר לנימוקים שהעלה חברי המלומד כפי שפורטו בסעיף 2 לעיל. אין ספק שהמערערים הם אנשים ישרים, מכובדים, נשואי פנים ובעלי מעמד בקהילה. האחד היה ראש העיר אולם בתקופה האיריאנית והשני מנכ"ל העירייה. אנשים טובים, מכובדים וחשובים ככל שיהיו צריכים ליתן את הדין על מעשיהם ומעמדם הציבורי לא צריך לגרום להפלייתם לטובה. התורה אמנם צוותה אותנו לא לעשות עוול במשפט "ולא תשא פני דל" מיד לאחר מכן בהמשך הפסוק נאמ "ולא תהדר פני גדול"( ויקרא יט 15). ספורנו פרש פסוק זה באומרו: "שלא יהא (הדין - י.פ.) רך לזה וקשה זה". אינני מסכים לדעה שאין להרשיע את המערערים כיוון שההרשעה עלולה לגרום להם נזק בעתיד. המערערים בחרו האחד להיות שליח צבור והשני משרת צבור. אלו משרות מכובדות שכובד האחריות הרובץ על כתפיהם גדול, והם צריכים ליתן את הדין אם חטאו. העובדה שהמשפט נמשך כ- 10 שנים לא צריכה לגרום לכך שהמערערים לא יורשעו. עיון בתיק מלמד שמתוך כשבע עשרה דחיות במשפט לא פחות משמונה דחיות היו לבקשת המערערים. זמן רב עבר מתחילת המשפט ועד שהמערערים הודו בעובדות, הם פעלו בגדר הזכות הקנויה לנאשם שלא להודות בעובדות - אך אל להם לבוא בטענות שהמשפט נמשך זמן רב. אם היו מודים בעובדות מיד בהפתח משפטם היה המשפט מסתיים מיד. 4. ברע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון נפסק כי: "בעבירות המיוחדות הנוגעות לאחריות תברואתית לבריאות הציבור, לשלום הציבור ולהגנה על הסדר החסרתי, קבע המחוקק אחריות שילוחית, ואף אחריות קפידה, כדי ליתן משקל מכריע לאינטרס ציבורי מובהק. לענין זה יפים הדברים שאמנו ברע"פ 26/97, 608 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673 בעמ' 693: "האחריות הקפידה הונהגה על-ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסוימים בחיי החברה. המדוברב תחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני-אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרד התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים, נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטות, ומטעם זה פטר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה". עוד נאמר שם בעמ' 698: "תכליתה של חקיקה הקובעת עבירות של אחריות שילוחית על נושאי משרה בתאגיד היא להעלות את רמת הזהירות של נושאי המשרה, להבטיח כי התאגיד יקיים את חובותיו לפי החוק ולמנוע מנושא המשרה לנצל את מסך ההתאגדות להפקת תועלת מביצוע העבירות תוך בריחה מאחריות". עבירות איכות סביבה אף הן בגדר אותה קטגוריה של עבירות של אחריות קפידה המטילות על תאגיד החייב לנקוט באמצעים למניעת עבירה ועל נושא משרה בו, את הנטל הראייתי להוכיח כי אכן נקטו באמצעים הדרושים לשם מילוי חובותיהם כלפי הציבור. אין בהטלת אחריות פלילית מן הסוג האמו על רשות מקומית, שהוכח כי זנחה את חובותיה, משום סטיה מהעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין מעבר לאותה סטיה כללית שנקבעה לתכלית ראויה, בכל הנוגע לאחריותם בפלילים של תאגידים ושל נושאי משרה בהם לעבירות מהסוג האמור (ההדגשה שלי - י.פ.)". כן ראו רע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב השרון ויצחק ישועה (ראש המועצה) פ"ד נ"ז (4) 264, 372, מוסברת החשיבות של הטלת אחריות על ראש הארגון, במקרה זה ראש מועצה מקומית במלים הבאות: "בדומה להוראות, המטילות אחריות פלילית על נושאי משרה בתאגיד, הנושאים בחובות פיקח, הרציונאל העומד ביסוד בסעיף 14 לחוק למניעת מפגעים הוא הטלת חובה על כל מי שבידיו הכח למנוע את ביצוע העבירה, במטרה להמריץ אותו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים. בעניין זה כתב השופ אהרן ברק: בהטלת אחריות פלילית כעין שילוחית בגין עבירת נושא משרה קודמו המטרות החברתיות שהחוק בו מצויה עבירת נושא המשרה בא להגשים. הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים ולהבטיח כי אמצעי זהירות יקויימו על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד". בעברות אלו ממשיכה וכותבת השופטת דורנר: "שהחובה המוטלת לגביהן נובעת מן הכח שיש בידי נושאי משרה למנוע בצוע עברות במסגרת התאגיד". החוקים עליהם עברו המערערים הם: החוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים התשמ"ח - 1988, חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד - 1984, החוק למניעת מפגעים, תשכ"א - 1961, חוק המים תשי"ט - 1959. העברות נעברו בשנים 1998, 1999 ו-2000. בשנת תשנ"ז תוקנו חוק שמירת הניקיון ע"י הוספת סעיף 15 והחוק למניעת מפגעים ע"י הוספת סעיף 11 ג' ובשנת תשס"ה הוסף לחוק מניעת זיהום הים סעיף 6 א'. לשון הסעיפים שהוספו כמעט זהה: "נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עברות... בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו... המפר הוראה זו דינו..." המחוקק החליט להטיל אחריות אישית על ראשי תאגידים ואנשי הדרג הבכיר בהם כיוון שסבר שזו הדרך האפקטיבית ביותר לצמצם עברות שנעשית על פי החוקים שצוטטו לעיל. ראה לדוגמא הצעות חוק 2537 - שם נאמר, כי "מוצע לאפשר, במקרה שעבירה נעברה על ידי תאגיד, להאשים גם כל אדם שהיה שבעת ביצוע העבירה נושא משרה אחראי בתאגיד, אלא אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים להטחת קיומו של החוק". עד לתיקוני החקיקה הנ"ל החוקים לא קבעו אחריות אישית על בעלי תפקידים ואנשים העומדים בראשי תאגידים כגון ראשי עיריות. האחריות האישית על בכירים אלו נועדה הן כדי להרתיע אותם ואת התאגידים שהם עומדים בראש לעבור עברות והן כדי לגרום לכך שהם ישתמשו בכוחותיהם למנוע עברות. החלטה שלא להרשיע את המערערים בעברות שהודו בבצוען חוטאת, לדעתי, למטרות החוקים הרלבנטיים. החוקים תוקנו כדי להטיל אחריות אישית על הבכירים והמנעות מהרעשה מחטיאה את מטרת המחוקק. לפיכך יש לדעתי להרשיע המערערים בבצוע העברות שיוחסו להם בכתבי האישום המאוחדים עברות שהם הודו בבצוען. י. פלפל - נשיא השופטת ו. מרוז: אצטרף לחוות דעתו של חברי, ס. הנשיא, כב' השופט הנדל. הגם שהכלל המנחה, העומד ביסוד חוות דעתו של כב' הנשיא, השופט פלפל, מקובל עלי ולפיו, יש לכבד את תכלית החקיקה המטילה אחריות פלילית על נושאי תפקידים בכלל ובדרג הציבורי בפרט, נחה דעתי כי במקרה דנן, מכלול הנסיבות כפי שהצביע עליהן כב' השופט הנדל, הן נסיבות ביצוע העבירות בהן הודו המשיבים והן הזמן הרב שחלף מעת ביצוען מצדיק חריגה מהמדיניות המשפטית הנוהגת. לכל אלו, יש לצרף את העובדה, אשר אף עליה עומד חברי, כב' השופט הנדל, לפיה משקלן של העבירות שעניינן איכות הסביבה גבר במהלך השנים האחרונות ואלו תפסו מקום נכבד בחיינו ולא בכדי. לא אלו היו פני הדברים לפני עשור שנים. מכל הטעמים המנויים לעיל, אצרף את דעתי לדעתו של כב' ס. הנשיא, השופט הנדל. ביובזיהום מים