איסור הצבת שלטים

פסק דין השופט ר. שפירא [אב"ד]: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופט מ' גינות (להלן: "בית משפט קמא"), אשר הרשיע את המערערים, בהעדרם, בעבירה של איסור התקנת שלטים, עבירה לפי סעיפים 2, 9ב'(א)(1)(4), 9ב'(ב)(ד) לחוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו - 1966 וכן עבירה של לכלוך ברשות הרבים, עבירה לפי סעיפים 2, 5 ו- 13 לחוק שמירת ניקיון, התשמ"ד - 1984 וגזר עליהם לשלם קנס בשיעור של 25,000 ₪, לכל אחד מהם, וכן חייבם לחתום על התחיבות כספית בגובה 5,000 ₪, לכל אחד מהם, להימנע מביצוע עבירות בהן הורשעו וזאת בתוך שלוש שנים. למעשה מופנים כל טיעוני הערעור כנגד החלטת בית המשפט מיום 30/7/07 שניתנה בהמשך לפסק הדין שם דחה בית משפט קמא את בקשת המערערים לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרם. דין הערעור להדחות. בטרם אפרט את נימוקינו לדחיית הערעור ראוי לפרט את השתלשלות הדיונים בבית משפט קמא, כפי שפורטה בהרחבה בהחלטתו נשוא הערעור שבפנינו: כנגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של איסור התקנת שלטים, בניגוד לחוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו-1966 וכן עבירה של לכלוך ברשות הרבים, בניגוד לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984. משפטם נקבע ליום 28/5/06. המערערים לא התייצבו לדיון וב"כ המאשימה הודיע כי המבקשים התקשרו למשרדו וביקשו לדחות את הדיון. לפיכך נדחה הדיון ליום 25/6/06. ביום 25/6/06 התייצב המערער בלבד לדיון. הוא ביקש למחוק את רעייתו המערערת מכתב האישום והצהיר כי ברצונו להגיע להסדר טיעון עם ב"כ המאשימה. בהסכמה, נדחה הדיון ליום 27/9/06 והובהר למערער כי על המערערת להתייצב לדיון כנדרש. ביום 27/9/06 לא התייצבו המערערים לדיון ומאחר והם הוזהרו בדבר חובת התייצבותם ותוצאות אי התייצבותם, הם הורשעו בהעדרם ונגזר דינם. בתאריך 15/11/06 הוגשה לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. לטענת ב"כ המערערים , נשתכח מועד הדיון מליבם. כמו כן נטען, כי את המבקשים פקד משבר אישי עמוק, אשר תרם לשכחה. ב"כ המאשימה, התנגד לבקשה. לטענתו המבקשים לא טרחו לציין בבקשה מהו המועד בו קיבלו את פסק דינם. כמו כן נטען בתגובה, כי שכחה אינה מהווה עילה לביטול פסק הדין. עם קבלת התגובה קבע בית משפט קמא את הבקשה לדיון ביום 11/12/06 במעמד שני הצדדים. ביום 5/12/06 פנתה ב"כ המערערים בבקשה בהסכמה לדחיית מועד הדיון. בית משפט קמא נעתר לבקשה והדיון נדחה ליום 14/1/07. בתאריך 11/1/07 פנתה ב"כ המבקשים בבקשת דחייה נוספת וגם הפעם נעתר בית משפט קמא לבקשה והדיון נדחה ליום 15/3/07. בית משפט קמא נעתר גם לבקשת ב"כ המאשימה ודחה שוב את הדיון ליום 4/6/07. ביום 4/6/07 התייצב ב"כ המאשימה וב"כ המערערים לא התייצבה. לדברי ב"כ המאשימה שנמסרו לבית משפט קמא הוא נתבקש ביום 3/6/07 על ידי ב"כ המערערים לדחות שוב את הדיון. הוא הביע התנגדות לבקשה ומשניסה ליצור קשר עם ב"כ המערערים הוא לא הצליח ליצור עמה קשר. ב"כ המערערים לא פנתה לביהמ"ש קמא בבקשת דחייה, עשתה דין לעצמה ולא התייצבה לדיון. בית משפט קמא הורה על מחיקת הבקשה. ביום 4/6/07 לאחר שניתנה ההחלטה הוגשה לבית משפט קמא בקשת דחייה החתומה על ידי ב"כ המבקשים. בתאריך 2/7/07 נתבקש בית משפט קמא להורות על ביטול החלטתו מיום 4/6/07. בבקשה נטען כי המערערים לא התייצבו לדיון מחמת אילוץ של ב"כ וכי ב"כ המאשימה יזם מספר דחיות בתיק. עוד נטען כי נסיבותיהם האישיות של המבקשים - קשות. בית משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת ומפורטת. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. ראשית יצוין כי גם בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, כמו גם בערעור שבפנינו, לא מעלים המבקשים כל טענה כנגד פסק הדין עצמו. למעשה כל שיש בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא הן טענות בדבר טעמי אי התייצבות המערערים לדיון ואולם אין בבקשה ובהודעת הערעור שבפנינו כל טענה ממנה ניתן ללמוד כי פסק הדין עצמו מוטעה או כי הייתה למערערים טענה כל שהיא לגופו של עניין כנגד הרשעתם או כנגד גזר הדין שניתן בהעדרם. כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות אין די בטענה כי אי ההתייצבות נבעה מטעמים מוצדקים אלו או אחרים. על המבקש להבהיר בבקשתו מדוע ראוי לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר, מה הם הטעמים להגנת הנאשם, אם יבוטל פסק הדין, ומדוע לגופו של עניין ראוי לבטלו כדי למנוע עיוות דין. טעמים אלו לא נטענו בבית משפט קמא, כמו גם בהודעת הערעור. אמנם בטיעון בפנינו ביקשה ב"כ המערערים להעלות טענות לגופו של עניין ואולם טענות אלו לא נטענו בבקשה לביטול פסק דין שהונחה לפתחו של בית משפט קמא ואף לא בהודעת הערעור. די בטעם זה כדי שהערעור ידחה. על הכללים המנחים לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות נאשם נפסק כדלקמן: "אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו". רע"פ 9142/01 רע"פ 4549/02 רע"פ 4719/02 רע"פ 4853/02 רע"פ 8166/02 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, (2003); רע"פ 10319/07 בנימין פדידה נ' מדינת ישראל, (2007); ע"פ 6920/07 אורי חסון נ' מדינת ישראל, (2007). בהעדר כל טענה כנגד פסק הדין גופו, לא בפני בית משפט קמא ואף לא במסגרת הודעת הערעור שבפנינו, ממילא לא מצביעים המערערים על עיוות דין שהיה בשפיטתם בהעדרם ומכאן שאין כל עילה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם. מצב כלכלי או אישי קשה אינו עילה לביטול פסק דין, מה גם שב"כ המאשימה הבהיר בפנינו שיהיה נכון להגיע להסדרים מקלים עם המערערים בכל הנוגע לקנס שנגזר ואופן תשלומו. נוסיף עוד כי העונש שגזר בית משפט קמא אינו חורג מאמת הענישה הראויה והמקובלת במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בפסק הדין. דין הערעור להדחות גם מהטעמים שפורטו בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות המערערים. המערערים לא טרחו להתייצב למשפטם חרף העובדה שמועד הדיון הודע להם. כמו כן לא התייצבו למועד שנקבע לדיון בבקשתם לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם. בית משפט קמא נעתר לבקשות דחייה רבות שהוגשו על ידי המערערים ובסופו של יום אלו לא טרחו להתייצב לדיונים שנקבעו. בנסיבות כפי שפורטו לעיל ופורטו בהרחבה בהחלטתו של בית משפט קמא לא נפל כל פגם בהחלטתו כאשר קבע כי אין מקום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרם, לאחר שניתנו להם הזדמנויות רבות להתייצב לדיונים, ואלו לא נוצלו. אשר על כן, ובסיכומו של דבר, סבור אני כי לא עולה בידי המערערים להצביע על טעם לביטול פסק דינו של בית משפט קמא ואציע לחברי לדחות את הערעור. ר. שפירא, שופט [אב"ד] השופט ע. גרשון: אני מסכים. ע. גרשון, שופט השופטת צ. קינן: אני מסכימה. צ. קינן שופטת הוחלט לדחות את הערעור, כאמור בחוות דעתו של האב"ד. שלט