פסק דין 1. המערער, קיבוץ כפר גלעדי, הפעיל בתקופה הרלבנטית לעובדות כתב האישום, שני אתרים לייצור קומפוסט מזבל בקר בשטחו. 2. ביום 20/06/05 הוגש נגד המערער ומי שהיה מרכז המשק בזמן הרלבנטי, כתב אישום אשר ייחס להם עבירות על חוק המים, חוק שמירת הניקיון ועיסוק ללא רישיון. כתב האישום התייחס לפעילות שבוצעה ע"י הקיבוץ, המערער, בתקופה החל מיום 16/08/00 ועד 29/01/03, במהלכה ייצר המערער בשטחו קומפוסט מזבל בקר, בין היתר למטרות מסחריות, ללא היתר כנדרש בחוק רישוי עסקים. המערער ייצר את הקומפוסט על קרקע חשופה, ללא בידוד מהקרקע וללא סככה, וכן ללא סידור לאיסוף התשטיפים המזוהמים. בכתב האישום נטען עוד, כי בתהליך היצור מושקות ערימות הזבל וכתוצאה מכך ומימי הגשמים בחורף, נוצרו תשטיפים מזוהמים, אשר חלחלו לקרקע וכן נשפכו וזרמו בנגר עילי במדרון עד לכביש 90, ומשם לנחל עיון, הצמוד לו. על פי כתב האישום, בעשותו כן, לא נמנע המערער מפעולות הגורמות או עלולות לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, של מימי נחל עיון וכן לזיהום מי התהום שהינם מקור מים, כמשמעותו בחוק המים, וכן השליך והזרים לתוך מקור המים או בקרבתו חומרים נוזליים, מוצקים או גזיים וכן הניח אותם בו או בקרבתו. על פי כתב האישום, המערער לא הפסיק את ביצוע העבירות, חרף התראות מיום 10/10/00 ומיום - 29/01/03. 3. ביום 08/10/07, במסגרת הליך גישור (בפני כב' הנשיא ת. כתילי), אליו הופנו הצדדים, לאחר שפרשת התביעה נשמעה במלואה (בפני כב' השופט ל. יונג-גפר), הגיעו הצדדים להסדר, בעקבותיו תוקן כתב האישום, ע"י מחיקת הנאשם מס' 2 מכתב האישום, וע"י מחיקת סעיף האישום הדן בעיסוק ללא רישיון. המערער הודה בביצוע המעשים והעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והורשע על פיו. לענין העונשים, הוסכם כי שני הצדדים יטענו באורח חופשי לגבי הטלת קנס ופיצוי. 4. בית המשפט קמא הטיל על המערער, בעקבות הרשעתו, קנס בסך של 250,000 ₪ לתשלום ב - 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, וחייבו לחתום על התחייבות להמנע מביצוע העבירות בהן הורשע, על סך של 500,000 ₪. 5. המערער הגיש בפנינו ערעור על חומרת העונשים שהוטלו עליו. לגישתו, החמיר עימו בית המשפט קמא יתר על המידה, ולא נתן משקל הולם לנסיבותיו האמיתיות, הקונקרטיות של המקרה דנן, המצדיקות הקלה משמעותית בעונשו של המערער. 6. בהודעת ערעור מפורטת ובטיעוניו בפנינו, שטח ב"כ המערער את טענות המערער, שיובאו להלן בתמצית: א. המערער סבור, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל הולם לעובדה שהוא הסיר את המפגע וסגר את אתר הקומפוסט באופן סופי כשנתיים לפני שהוגש כתב האישום ו - 5.5 שנים לפני מתן גזר הדין. ב. לא ניתן משקל הולם לעובדה שכתב האישום לא ייחס למערער ולא הוכח שנגרם נזק לסביבה, אלא נטען כי פעולותיו עלולות היו לגרום לנזק כזה. ג. בית המשפט קמא התעלם לחלוטין מכך שהמערער נקט באמצעים סבירים רבים לשם צמצום המפגע, לרבות ע"י השקעת כספים רבים. ד. בית המשפט קמא התעלם מכך שלא היתה כוונת זדון מצד המערער. ה. בית המשפט קמא התעלם מהשיהוי הרב בהגשת כתב האישום, שיהוי שפגע ביכולתו של המערער להתגונן ולהביא ראיותיו. ו. בית המשפט קמא התעלם מעברו הנקי ומצבו הכלכלי הקשה של המערער. ז. בית המשפט קמא לא ייחס משקל לקולא להסכמת המשיבה (בשתיקה) למעשי העבירה והתמשכותה ובמקום זאת מתח ביקורת על המערער, אשר נעתר לדרישות לסגירת העסק, רק אחרי שתי התראות. ח. לא היה בסיס לקביעה כי בהפעלת האתר הרוויח המערער כספים וחסך לעצמו עלויות בסך של 65,000 ₪. ט. לא ניתן משקל להודאת המערער, לחסכון בזמן השיפוטי ולעובדה שהמערער ויתר על זכותו לנהל הליך משפט מלא. י. בית המשפט קמא לא התייחס למדיניות הענישה בתקופה בה בוצעה העבירה, והחמיר בעונשו של המערער מעבר לעונשים שהוטלו, באותה עת, על מי שגרם בפועל לזיהום, ניהל משפט ארוך ולא טרח להסיר את המפגע, גם לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום. 7. בטיעוניו בעל פה בפנינו, הרחיב ב"כ המערער וטען, כי לא מתקיימים במקרה דנן, שני יסודות ענישה, יסוד המניעה ויסוד ההרתעה, שעה שהמפגע הוסר כ - 5.5 שנים לפני מתן גזר הדין. המסר מגזר הדין לציבור הוא כי מי שמנהל הליך ארוך צפוי לעונשים קלים יותר, שכן לא ניתן משקל להודאת המערער ולעובדה שחסך בזמן שיפוטי. ב"כ המערער הפנה להתראה הראשונה, אשר לא אסרה על הפעלת האתר, אלא הורתה למערער להפעיל את העסק בהתאם לדף הנחיות. לאחר שביצע המערער שינויים, נערכה בדיקה ולא נתקבלה כל הודעה או התראה, ולא הייתה כל דרך למערער לדעת כי איננו פועל כראוי. ההתראה השנייה נשלחה לאחר הבדיקה השנייה, בשנת 2003 וכחודש לאחר מכן, נסגר האתר. ב"כ המערער טען בנוסף, כי קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין המעבר לאתר שזרים, היו מוטעות, מה גם שהסתמכו על דבריו של עד התביעה (שהעיד בפני כב' השופטת גפר), מבלי שנשמעה פרשת ההגנה, לאור ההסדר. ב"כ המערער הפנה לפסיקה, בנוגע לעבירות איכות הסביבה בה ניתנו גזרי דין מקלים יותר, אף בנסיבות חמורות מאלו של המערער. 8. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור ולהותיר את גזר הדין על כנו, כהולם את חומרת המעשים שבוצעו על ידי המערער. ב"כ המשיבה טענה, כי אין ספק שהקמת האתר נועדה להפחית בעלויות, תוך שהמערער חוסך בהוצאות פינוי הזבל ובנוסף חוסך בעלויות הקמת תשתית מסודרת, שהיה בה כדי למנוע זיהום המים. המשיבה ביקשה לדחות את הטענה כי לא ניתן היה לפנות זבל לאתר שזרים, באותה תקופה, והפנתה לראיות בעניין זה בשלב הטיעון לעונש. ב"כ המשיבה הדגישה, כי לא ננקטו אמצעים מתאימים ומספיקים למניעת הזיהום, שאם היו ננקטים, התשטיפים לא היו ממשיכים לזרום במשך תקופה של כשנתיים וחצי. לטענתה, לא מדובר בזיהום שולי, אלא בזיהום כבד, ולא רק בעונת החורף, אלא גם במשך כל ימות השנה, שכן תהליך היצור של הקומפוסט כרוך בהשקיית הזבל במים. ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה, כי העונשים שהוטלו על המערער תואמים את מדיניות הענישה והפנתה למגמת הפסיקה להחמיר בעבירות של איכות הסביבה ובפרט בכל הנוגע לזיהום מים. 9. שותפים אנו לדעה, כי יש להחמיר בעבירות הפוגעות באיכות הסביבה, ובפרט בעבירות הנוגעות לזיהום מקורות המים, ואין אנו מקלים ראש בחומרת המעשים שבוצעו ע"י המערער, לאורך תקופה של כשנתיים וחצי. יחד עם זאת, שוכנענו כי לא היה זה נכון למצות את הדין עם המערער שבפנינו, לאור הנסיבות המיוחדות הנוגעות להתנהלותו, ולהתנהלות גורמי האכיפה. 10. דומה כי אין חולק על חשיבות השמירה על ערכי הטבע של ארצנו, הנזק הסביבתי והסכנה הנשקפת לבריאות הציבור כתוצאה מזיהום מקורות המים. 11. בית המשפט העליון קרא להחמיר בעונשיהם של מבצעי עבירות מסוג זה כבר בשנת 1996. בפסק הדין שניתן ברע"פ 244/96 - כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל (פ"ד נ (3), 529 ,עמ' 531-532) נקבע כי: "עם גבור התודעה הציבורית לעבירות הקשורות באיכות הסביבה ומניעת זיהום מים נחלץ גם המחוקק לקביעת רמת ענישה משמעותית לעוברים של עבירות אלה... מהחומר שלפני יוצא, לכאורה שעד כה הטילו בתי המשפט עונשים מתונים בשל עבירות של איכות הסביבה ואם כך הוא הגיעה השעה להעלות את רף הענישה". (ראה גם רע"פ 786/03 מדינת ישראל נ. המועצה האזורית גליל תחתון). ברע"פ 1223/07, סח עלי מורשד נ. מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, התייחס בית המשפט העליון שוב צורך בהרתעת עבריינים הפוגעים באיכות הסביבה בקובעו: "בית-משפט זה עמד בעבר על הנזק הרב העלול להיגרם לכלל החברה בשל ביצוע עבירות הנוגעות לפגיעה באיכות הסביבה, בציינו: "שמירת הפסולת או פיזורה וניקוזה בדרך בלתי מבוקרת תביא לפגיעה - לעיתים פגיעה אנושה - באיכות החיים, בצחות האוויר, בזיהום מי-תהום, בהשמדת החי" (רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון (טרם פורסם)). הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפיי אותם עבריינים". העונשים שנגזרו על המערער, ככלל, אינם חורגים לחומרא ממדיניות הענישה המחמירה שנועדה להשיג את המטרה לעיל, קרי, שמירה על משאבי הטבע והסביבה, אך כאמור, למערער כאן נסיבות מיוחדות שהיו צריכות להביא להקלה בעונשו. 12. מתוך האמור, ניתן להבין, כי אכן בעבר לא ננקטה אכיפה משמעותית ומחמירה ביחס לעבירות מסוג זה, ולאחרונה חל שינוי בעמדתם של הגורמים הרלוונטיים בכל הנוגע לאכיפתם של חוקי שמירת הטבע. יחד עם זאת, יש לזכור, כי אין לנאשם זכות קנויה כי לא יוטל עליו עונש, מעבר לרמת הענישה הנוהגת במועד ביצוע העבירה. בית המשפט העליון ייחד לטיעון זה פרק מפורט בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ. אהרון לימור ואח', בדונו בנושא אחר אמנם, בקובעו: "מן הצד האחד, אכיפתם המוגבלת של דיני ההגבלים העסקיים ונטייתן של רשויות המדינה להקל עם מי שביצעו עבירות מכוח חוק ההגבלים העסקיים ולא למצות עמם את הדין בתקופה המדוברת... לא השרישה דיה את המודעות למגבלות המוטלות מכוח החוק ולא היה בה כדי לכוון את התנהגותם של מי שנקשרו בהסדרים קרטליסטיים. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לעקרון אחידות הענישה הנגזר משוויון הנאשמים בפני החוק ולציפייתו של נאשם כי בית המשפט לא ינקוט עמו יד קשה מעבר לרף הענישה המקובל במועד ביצוע העבירה... מאידך גיסא, לא קיימת לנאשם זכות קנויה כי יושת עליו עונש ברמה מסוימת בשל העבירה בה הורשע או כי בית המשפט לא יחמיר בעונשו מעבר לרמת הענישה הנוהגת במועד ביצוע העבירה. עקרון אחידות הענישה בכל הנוגע להשוואה בין נאשמים בתיקים שונים בעלי נסיבות דומות, מהווה אך שיקול אחד מני רבים שעל בית המשפט לשקול בעת גזירת עונש, ומשקלו עשוי להשתנות בין מקרה למקרה על-פי נסיבותיו... 77. יש לדחות את טענת המערערים כי יש להקל בעונשם עקב כך שהעונש שנגזר עליהם אינו מתחשב בכך שהעבירה בוצעה בתקופה המתאפיינת בתת אכיפה של דיני ההגבלים העסקיים. כבר בתחילה ייאמר שקיים ספק אם יש ממש בטענה כי העונש חורג מן העונשים שנגזרו באותה התקופה וחורג מן העיקרון בדבר אחידות הענישה... העונש שנגזר על המערערים עולה בקנה אחד עם הפסיקה שהחלה להינתן במהלך תקופת ביצועו ועם המדיניות שהחלה מתגבשת, גם אם עדיין הייתה "בחיתוליה" ולא יושמה בכל מקרה ומקרה... מכל מקום, וכשם שהוסבר, כל עוד מצוי העונש הנגזר במתחם הקבוע בחוק, אין בתהליך הדרגתי של החמרה בענישה ממקרה למקרה על מנת לגבש מדיניות חדשה כוללת, כדי לפגוע בזכות קנויה הנתונה לנאשמים לענישה פחותה, כי אם, לכל היותר, פגיעה בציפייה שאינה עולה אף כדי הסתמכות... דברים אלה זוכים לחיזוק כשמועד גזירת העונש הוא לאחר שינוי במדיניות הענישה שהייתה נהוגה בעת ביצוע העבירה. אף כי השינוי המאוחר ברמת הענישה אינו יכול עוד לשמש גורם מרתיע בעבור מבצע העבירה עצמו יש בו כדי להרתיע מבצעי עבירה בכוח מפני ביצוע עבירות דומות. דבקות ברף הענישה הקודם לאחר שינוי מדיניות עלול לסכל, ולו לתקופה, את התכליות העומדות ביסוד הרפורמה העונשית, אף אם בית המשפט סבור כי רף הענישה הקודם היה שגוי ולא היה בו כדי להגשים את תכליות הענישה בדין הרלוונטי". (לעומת זאת ראה והשווה לנאמר ב ע"פ 845/02 - מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ). 13. מעבר לכך, כפי שבואר לעיל, כבר בשנת 1996 קרא בית המשפט העליון להחמיר בעונשים בכל הנוגע לעבירות מסוג זה, אם כי, להלכה ולמעשה, ניתן להסכים כי רמת הענישה שהיתה נהוגה בעת ביצוע העבירות, הייתה מקילה יותר מזו הנהוגה בימינו. 14. כאמור, אין למערער זכות קנויה לכך שהעונשים שיגזרו עליו יהיו תואמים את רמת הענישה דאז, יחד עם זאת, יש בחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות, והשיהוי הרב בהגשת כתב האישום (כפי שיפורט להלן), יחד עם שינוי מגמת הענישה, כדי להוות נימוקים להקל באופן ממשי בעונשו של המערער. 15. המערער הודה במסגרת כתב האישום, בכך שהומצאו לו שתי התראות ביום 10/10/00 וביום 29/01/03. בהתראה מיום 10/10/00 (ת/12) העמידו המשרד לאיכות הסביבה, על הסיכון החמור והחשש לזיהום מי התהום, כתוצאה מתהליך יצור הקומפוסט. המערער נדרש להפסיק את הזיהום בכל האמצעים שידרשו לכך, ולהסדיר את אתר הכנת הקומפוסט בהתאם להנחיות המשרד לאיכות הסביבה, שצורפו להתראה, או להסיר את מקור הזיהום, עד לא יאוחר מיום 12/11/00. המערער הודה (בסעיף 2.8 לכתב האישום), כי למרות ההתראות לא הפסיק ביצוע העבירות, לפיכך, אין הוא יכול להישמע כיום בטענה כי פעל על פי דף ההנחיות והסיר את המפגע, לאחר ההתראה. המפגע הוסר, ע"י סגירת אתר הקומפוסט רק לאחר ההתראה השנייה, ככל הנראה זמן לא רב לאחר שניתנה ההתראה. בית המשפט קמא זקף לחובת המערער התעלמותו המופגנת משתי ההתראות, וראה בכך עזות מצח וזלזול משווע באינטרס הציבורי שבהגנה על איכות הסביבה, אף שאין חולק כי לאחר ההתראה השנייה הוסר המפגע. 16. בית המשפט קמא הכיר באוזלת היד שגילתה המשיבה, כאשר נמנעה מלעשות כל מעשה כדי להסיר את המפגע, פרט למשלוח ההתראות, והשתהתה בהגשת כתב האישום, באופן בלתי מוסבר כשנה וחצי לאחר הפסקת ניהול האתר, אך לא ראה בעובדה זו כבעלת משקל סגולי כבד, במכלול השיקולים, במסגרת ענישתו של המערער. אנו סבורים כי לנתון זה לא ניתן משקל הולם בגזר הדין. אין דעתנו נוחה מכך שהמשיבה מדברת בשני קולות, מחד מבקשת לקבוע כי מדובר במעשים חמורים ביותר, שגרמו נזק כבד ולא שולי, ומאידך, השלימה עם התמשכות המפגע, מבלי לנקוט אמצעי ממשי להפסקתו, במשך כשנתיים וחצי, ולא ראתה חשיבות בהגשת כתב האישום בתוך פרק זמן סביר, מבלי שיש בידה הסבר כלשהו לחוסר המעש. אם לא עשה המערער דבר לאחר שנשלחה לו ההתראה הראשונה, בצירוף דף ההנחיות שדרש ממנו לערוך שינויים, או להסיר את המפגע כליל, כיצד זה לא הגיבה המשיבה בפרק הזמן שהוקצב לסגירת העסק, ומדוע גם לאחר כשנתיים וחצי הסתפקה רק בהמצאת התראה נוספת? 17. יתירה מכך, באשר לנזק שנגרם, צודק ב"כ המערער, כי כתב האישום בו הודה המערער איננו מייחס לו מפורשות גרימת זיהום בפועל. לשון הסעיף היא, כי המערער לא נמנע מפעולה הגורמת ו/או עלולה לגרום לזיהום מים ... במישרין, או בעקיפין, של מימי נחל עיון, וכן לזיהום מי תהום. ההסתמכות על עדויות התביעה, לשם הוכחת היקף הנזק, שעה שלא נשמעו עדויות ההגנה, ובית המשפט ששמע את העדים לא נתן דעתו לעדויות אלו ולא קבע ממצאים עובדתיים, איננה במקומה. אמנם, הובאו ראיות לעונש מטעם המשיבה, אך אלה לא נגעו להיקף הנזק שנגרם כתוצאה מפעילות המערער. 18. בנוסף, לא ניתן משקל מספיק לעובדה שאתר הקומפוסט נסגר זמן רב לפני שהוגש כתב האישום, ולחסכון בזמן שיפוטי ולקבלת האחריות על ידי המערער. 19. ב"כ המערער הפנה תשומת לבנו לפסקי דין שניתנו במקרים דומים, לחלקם אתייחס בקצרה, פ' 2103/03 (שלום עכו), המשרד לאיכות הסביבה נ. קיבוץ חולתה ואח'. באותו מקרה ניהל קיבוץ חולתה אתר ליצור קומפוסט בשנים 2000-2002 ויצר מפגעים דומים למקרה שבפנינו, זיהום מקורות מים ולכלוך רשות הרבים, המפגעים צומצמו, אך לא הוסרו במועד מתן גזר הדין, ונקבע כי נדרשת ענישה מחמירה ומרתיעה לגביו, ענישה זו התבטאה בקנס בסך של 80,000 ₪ וחיובו לחתום על התחייבות בסך של 120,000 ₪. גזר הדין ניתן ביום 28/07/04. על נאשמים שניהלו אתר לסילוק פסולת בין השנים 1999-2002, תוך פגיעה באיכות האוויר, עבירות על חוק המים והפעלת עסק ללא רישיון, וניהלו את משפטם עד תום, הוטלו קנסות שנעו בין 1,000 ₪ ל - 15,000 ₪ (פ' 3217/01, (בית משפט השלום בירושלים), מ"י נ. האגודה השיתופית שדות מיכה ואח', (גזר הדין ניתן ביום 10/02/04). נאשמים שהפעילו אתר פסולת פיראטי בבקעת בית נטופה, ללא בידוד מן הקרקע וללא סידור לאיסוף תשטיפים מזוהמים, והתעלמו מצווים שחייבו אותם לפנות את הלכלוך ולנקות את המקום, נדונו לתשלום קנסות של 40,000 ₪ ו - 80,000 ₪, בנוסף על התחייבות (פ' 2941/05, שלום נצרת, מדינת ישראל נ. סח עלי). גזר הדין ניתן ביום 13/09/06. ערעור שהוגש מטעם הנאשמים לבית משפט זה ורשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 1223/07 שאוזכר לעיל), נדחו. מנגד ניתן למצוא בפסיקה עונשים מחמירים יותר, בעיקר בתקופה האחרונה (ראה ת.פ. (ראשון לציון) 3559/07, מדינת ישראל נ. עופות גבריאלי (1991) בע"מ, שם דובר בתופעה קשה ביותר של זיהום נלווה להפעלת עסק של משחטה, שנמשך משנת 2001 ועד 21/02/07. על הנאשמת העיקרית הוטל קנס בסך של 400,000 ₪. 20. ממכלול השיקולים דלעיל, ומבלי להתעלם מחומרת המעשים, מן העובדה כי המערער הודה כי האתר הופעל בין היתר, למטרות מסחריות, והפעלתו בדרך הפוגעת חסכה בעלויות התפעול שלו וכן הביאה יתרונות כלכליים למערער, אנו סבורים, כי על רקע הנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל, יהא זה נכון להפחית את הקנס שהוטל על המערער ולהעמידו על 170,000 ₪. הקנס או יתרת הקנס, ישולמו ב - 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 01/01/09 ואילך. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו בעינם. בעלי חייםשמירת הנקיוןזבלענף הבקר