גזר דין 1. במסגרת "הרפורמה במשק החלב" הוחלט לתמרץ את יצרני החלב כדי לעודד התייעלות בענף הרפת ולהסדיר את הרפתות בהיבט הסביבתי. בנסיבות אלה הקימה הנאשמת מס' 1 (להלן - הנאשמת) רפת חדשה. המדובר בשותפות רשומה המאגדת שלושה קיבוצים לצורך ניהול רפת משותפת בשטח קיבוץ צרעה. הנאשמים 2- 4 היו יו"ר מועצת המנהלים של הרפת מחודש ינואר 2000, מנהל הרפת מחודש נובמבר 2000, ומרכז המשק של קיבוץ צרעה שם מצויה הרפת, בהתאמה. הרפת הוקמה ביוזמת המאשימה - המשרד להגנת הסביבה, כשעד להקמתה כל קיבוץ ניהל רפת משלו. לרפת ניתן רישיון לניהולה בליווי תנאים ביום 15.10.01. 2. יצויין, כי באשר לנאשמת מדובר ברפת שונה בתכלית מן הרפתות אשר היו קיימות ערב הרפורמה, שהיו ישנות וחסרות אמצעים למניעת מפגעים סביבתיים, ולמעשה היוו את הסיבה העיקרית להחלטה בדבר הרפורמה. טרם מימושה של התכנית לבניית הרפת במסגרת הרפורמה אושרה התכנית על ידי שתי וועדות שיפוט מקצועיות אשר כללו את נציגי המאשימה, ורק לאחר ששתי וועדות השיפוט ווידאו כי הנאשמת נבנתה בפועל בהתאם לכל הנחיות המשרד להגנת הסביבה ומתוך אמונה של נציגי המאשימה ומקימי הנאשמת כאחד כי הקמתה של הרפת על פי התכנון שהתגבש הינה הדרך המיטבית לבניית רפת אשר פעילותה לא תגרום למפגעים סביבתיים - אושרו המענקים הכספיים לנאשמת. 3. נגד הנאשמים הוגש ביום 2.5.05 כתב אישום בשל הפעלת רפת, במהלך השנים 2001 - 2003, תוך הפרת תנאי הרשיון ותוך יצירת מפגעים סביבתיים קשים - גלישת תשטיפי הרפת, הכוללים שפכים, לתוך אפיק נחל שורק, זרימת תשטיפים מתוך זבל הפרות לכביש גישה הנמצא בסמוך לשלוש סככות ממערב לקיבוץ צרעה ששימשו כרפת מבלי שהוכשרו לכך ומבלי שחוברו למערכת השפכים של הרפתות האחרות, זרימת תשטיפים לרשות הרבים תוך גרימת מפגע של ריח חזק, ופיזור הפרשות מן הרפת בשטחים פתוחים ברשות הרבים, בניגוד לתנאי הרשיון. העבירות שבהן הואשמו הנאשמים הן: (א) איסור זיהום מים, בניגוד לחוק המים, התש"ט - 1959 (להלן - חוק המים); (ב) השלכת פסולת ברשות הרבים, בניגוד לחוק שמירת הנקיון התשמ"ד - 1984 (להלן - חוק שמירת הניקיון); (ג) גרימת ריח חזק או בלתי סביר, בניגוד לחוק מניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 (להלן - חוק מניעת מפגעים); (ד) ניהול עסק שלא בהתאם לתנאי הרשיון, בניגוד לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק רישוי עסקים). 4. ביום 14.10.09 זוכו הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. 5. המאשימה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע.פ. 5003/09), וביום 22.4.10 הורשעו הנאשמים בעבירות לפי חוק המים, חוק רישוי עסקים, וחוק שמירת הניקיון, ונדחתה טענת הנאשמים להגנה מן הצדק. הערעור באשר לעבירות לפי חוק מניעת מפגעים נדחה. התיק הוחזר לבית משפט זה לצורך מתן גזר דין. 6. לענין העבירה לפי חוק המים, קבעה ערכאת הערעור כי לא הוכח שהנאשמים נקטו בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה, ולא הונחה תשתית עובדתית כדי לקבוע כי הנאשמים 2 - 4 עשו מאמצים כלשהם למניעת זיהום המים אלא נהפוך הוא - הנאשמים לא שעו להתרעות שנשלחו להם, ובכך התקיים אצלם היסוד הנפשי שהוא פזיזות ביחס לגרימת התוצאות של זיהום המים. 7. לענין העבירה לפי חוק רישוי עסקים, קבעה ערכאת הערעור כי על אף שלא פורטה בתנאי רישיון העסק הדרך לפיזור והצנעה של הזבל בשדות - היה על הנאשמים להצטייד באישור נוסף לענין זה, ומשלא עשו כן - יש להרשיעם בעבירה לפי חוק רישוי עסקים. 8. לענין העבירה לפי חוק שמירת הניקיון, קבעה ערכאת הערעור כי משפיזרה הנאשמת את הזבל בשדות מבלי שמילאה את תנאי הרישיון, הרי שעברה על העבירה של השלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון. באשר לנאשמים 2 - 4 נקבע בהקשר זה, כי עיון במכלול הראיות אינו מלמד על אמצעים כלשהם שננקטו על ידם למניעת ביצוע העבירה, ולא הוכח כי הם עשו "כל שניתן" כהגדרת סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון. כמו כן, נקבע שלא נסתרה החזקה הקבועה באותו סעיף לפיה אם נעברה עבירה לפי סעיף 13 לחוק על ידי התאגיד או עובד מעובדיו, חזקה על נושא המשרה שהפר את חובתו, שכן על אף התרעות רבות שניתנו בעל פה ונשלחו אל הנאשמת בקשר לפעולות שיש לבצע על מנת להפסיק את השלכת הפסולת - לא נעשה דבר לתיקון הליקויים. 9. לענין טענת ההגנה מן הצדק שהעלו הנאשמים נקבע בסעיפים 23 - 24 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי: "23.זיכוי נאשם מחמת הצדק, אינו זיכוי אוטומטי. כדי שהנאשם יזוכה מהטעם של "הגנה מן הצדק" עליו לעבור מבחן משולב, תלת שלבי: (א) בשלב הראשון, יש לעמוד על הפגמים שנפלו, אם נפלו, בהליכים שננקטו בעניינו ועל חומרתם. זאת, בנפרד משאלת אחריותו לעבירה גופה; (ב) במידה ונפלו פגמים כגון אלו, בשלב השני, יש לבחון אם בניהול ההליך חרף הפגמים, יש משום "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות". זאת, על ידי איזון בין האינטרסים השונים המחייבים והשוללים את ניהול ההליך בנסיבות העניין; (ג) אך גם עמידה בשני השלבים הראשונים אינה מספיקה, ובשלב השלישי יש לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים מביטול האישום כנגד הנאשם, למשל, על ידי הקלה בעונשו, אם בסופו של יום יורשע (ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776). מבחן זה אומץ גם לאחר הוספת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין בפלילי, תשמ"ב - 1982 (וראה ע"פ 5672/05 טגר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים). 24. אם נבחן מקרה זה לאור ההלכה הפסוקה, אין מקום לזכות את המשיבים מחובת הצדק. העובדה שהמשרד השתתף במימון ובהקמת הפרויקט הנסיוני ברפת לא פטרה את המשיבים מהאחריות לנקיון ולאיכות הסביבה בכללותה. כאמור, בעלי התפקידים השונים אצל המשרד היתרו פעמים רבות במשיבים שיתקנו את הליקויים שהיה בידיהם לתקן ללא קשר לכישלון הפרויקט. המשיבים גם לא נקטו בפעולות הנדרשות כדי למצוא פתרון נאות לפיזור הזבל וסילוקו, ומשכך לא נפל פגם בהתנהגות המשרד כלפיהם ושהעמידם לבסוף לדין. צא ולמד, כי המשיבים לא עברו אפילו את המבחן הראשון של הלכת "בורוביץ", ולכן, כאמור, אין לזכותם מחובת הצדק. עם זאת, אין באמור כדי למנוע מהמשיבים להעלות את טיעוניהם בעניין זה במסגרת הדיון לעונש." 10. לטענת המאשימה בטיעוניה לעונש, מדובר בעבירות שהן חמורות וקשות הגורמות נזק ממשי לסביבה, אשר נמשכו על פני תקופה של לא פחות משנתיים ימים, ויש להטיל על מבצעיהן קנסות ממשיים. בהגישו פסיקה בהיקף ניכר ציין ב"כ המאשימה כי הואיל והעבירות נושאות אופי כלכלי ובהימנעות מלבצען יש משום חסכון כספי - הקנסות שנפסקים כדבר שבשגרה בענייני רפתות נעים בסביבות 200,000 ₪ ומעלה, ואילו הקנסות לנושאי משרה בתאגיד נעים בין 5,000 ₪ ל - 60,000 ₪ ומעלה. 11. המאשימה מתנגדת לבקשת הנאשמים להתחשב בנסיבות המיוחדות בתיק זה ולהסתפק בהטלת קנס סימלי בלבד על הנאשמת ולהורות על ביטול הרשעתם של הנאשמים 2 - 4 (להלן - הנאשמים). 12. לטענת הנאשמים, מעשיהם לא נבעו מחוסר איכפתיות לענייני איכות הסביבה שכן קורות חייהם מעידים על עשייתם למען הציבור ולטובת המדינה בתחום איכות הסביבה, וראייתם בפרספקטיבה של מכלול תומכת בביטול הרשעתם. הנאשמים ציינו כי איש מהם אינו עובד כיום אצל הנאשמת והם אינם עוסקים עוד ברפתות. הנאשם 2 משמש כסגן ראש מועצת מטה יהודה, הנאשם 3 עובד בחברה המספקת שירותי ניהול חקלאיים בקפריסין והנאשם 4 עוסק בניהול פרויקטים במסגרת חברה שהקים. (פרוטוקול מיום 18.10.10 עמ' 3 שורות 23 - 29). לטענת הנאשמים, השארת ההרשעה על כנה לגביהם עלולה לפגוע שלא לצורך ובאופן בלתי מידתי בעיסוקם, פרנסתם ותדמיתם. 13. הנאשמים טוענים כי לא ניתן להתעלם ממעורבות המאשימה וגופים ציבוריים נוספים בתכנון והקמת הנאשמת, כשהמטרה שביסוד הקמתה הייתה כאמור הפסקת הפעילות שהתקיימה ברפתות ישנות וחסרות אמצעים למניעת מפגעים סביבתיים, והחלפתה ברפת מודרנית אשר תוכננה והוקמה בפועל באופן אשר נועד למנוע אפשרות לקיומו של מפגע סביבתי. לטענתם, יש להתחשב בכך שנאלצו להתמודד עם קשיים עצומים ובלתי צפויים, עקב כשלון הפיילוט ותקלות בטיפול בפרש, אשר נבעו מכך שבמדינת ישראל של טרום הרפורמה לא פעלו רפתות בסדר גודל של הנאשמת והמייצרות פרש בכמות כה גדולה, ועל כן היו כל הגורמים המעורבים, ובכלל זה אנשי המקצוע של המאשימה, חסרי ניסיון בנושא. 14. ראשית יצויין, כי אין בידי לקבל את טענות הנאשמים לענין ביטול הרשעתם. הפסיקה קבעה כי השימוש בסמכות ביטול הרשעה, בהתאם לסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, בדומה לשימוש בסמכות להימנע מהרשעה הקבועה בסעיף 71א לחוק, תיעשה במקרים נדירים וחריגים, שכן הרשעה מבטאת את סלידת החברה מפני מעשה העבירה (ראה ע.פ. 2083/96 כתב נ. מדינת ישראל פ"ד נ"ב (3) 685, ע.פ. 9262 פלוני נ. מדינת ישראל פ"ד נח (4) 869, ת.פ. (שלום ת"א) 2722/07 מדינת ישראל נ. גט-איט בע"מ ואח' דאטה חוק ומשפט) ואחרים). במקרה שלפנינו, משקבעה ערכאת הערעור כי יש להרשיע את כל הנאשמים והחזירה את התיק לבית משפט זה לצורך גזירת העונש - הביעה בכך ערכאת הערעור באופן מפורש את עמדתה לענין אחריותם הפלילית של הנאשמים, ואין מקום לשינוי עמדה זו על ידי בית משפט זה, אשר אף אינו מוסמך לעשות כן, בנסיבות הענין. על כן, בקשת הנאשמים 2 עד 4 לביטול ההרשעה לגביהם נדחית. 15. אין מחלוקת כי קיים אינטרס ציבורי מובהק בשמירה על הסביבה ועל איכות מקורות מים ההולכים ומתדלדלים, וזאת על מנת למנוע נזקים סביבתיים קשים גם לדורות הבאים, וכי לשם השגת מטרה זו דרושה ענישה משמעותית ומרתיעה. עם זאת, כפי שצויין לעיל, לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן מצאה גם ערכאת הערעור לנכון, על אף שדחתה את טענות הנאשמים לענין ההגנה מן הצדק, בכל זאת "לפתוח פתח" להתחשבות בטענות אלה של הנאשמים לענין העונש, כאשר קבעה במפורש בסעיף 24 לפסק הדין כי אין בדחיית טענת ההגנה מן הצדק כדי למנוע מהנאשמים להעלות את טיעוניהם במסגרת הדיון בעונש. לפיכך, בהתחשב בכל הנסיבות ובהתחשב ב"פתח" האמור שנפתח על ידי ערכאת הערעור - לא ראיתי למצות את הדין עם הנאשמים, שכן לא שוכנעתי כי דווקא המקרה שלפנינו, על כל נסיבותיו, מצדיק להפעיל את מלוא חומרת הדין. 16. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הצריכות לענין, ובהיותי ערה לכך שהנאשמים 2 עד 4 אינם עוסקים כיום בתחום הרפתות - אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: (א) על הנאשמת 1 אני וגזרת קנס בסך 50,000 ₪ אשר יועבר לטובת הקרן לשמירת הניקיון של המשרד לאיכות הסביבה. הקנס ישולם ב - 4 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים כאשר התשלום הראשון ישולם לא יאוחר מיום 15.1.11, והתשלומים האחרים בכל 15 לחודש העוקב. היה ותשלום מהתשלומים לא ייפרע במועדו - תעמוד מלוא יתרת הקנס לפירעון מיידי. כמו כן, אני מחייבת את הנאשמת 1 לחתום בתוך 10 ימים מהיום על התחייבות עצמית על סך 200,000 ₪ לפיה בתוך שנתיים מהיום לא תעבור עבירות מן העבירות המפורטות בכתב האישום ושבהן הורשעה. (ב) על כל אחד מהנאשמים 2 עד 4 אני גוזרת קנס של 650 ₪ או 2 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם על ידי כל אחד מהנאשמים לא יאוחר מיום 21.12.10 ויועבר לקרן לשמירת הניקיון של המשרד לאיכות הסביבה. בעלי חייםמשפט פלילישמירת הנקיוןרפתענף הבקר