הכרעת דין האישום והתשובה לו 1. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8(א)(3) ו- 14(א) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: "חוק הגנת חיית הבר"). 2. על פי כתב האישום, בתאריך 27.10.2006 החזיקה הנאשמת בביתה בכלוב קוף מסוג גונון ירוק, אשר הינו חיית בר מוגנת, ללא היתר למעשה. 3. בתשובה לכתב האישום הודתה הנאשמת בסעיף 1 לכתב האישום, דהיינו בכך שהחזיקה במועד האמור, בביתה, בכלוב, קוף מהסוג האמור. בתשובה לכתב האישום מכחישה הנאשמת כי הקוף הינו בגדר חיית בר מוגנת, לטענתה הוא לא נחשב כלל כחיית בר, ובנוסף כי הנאשמת לא ידעה כי מדובר בחיית בר. הנאשמת מוסיפה כי היא חוסה תחת ההגנה האמורה בסעיף 8 (א) (3) לחוק הגנת חיית הבר, דהיינו כי החזיקה בקוף בהיתר כדין, הן בהיתר הבאה לארץ והן בהיתר בעיר אילת. עוד טענה הנאשמת להגנה מן הצדק לאור העובדה הנטענת על ידה, כי הנאשמת קיבלה את הקוף בשנת 2003 מחו"ל וכי ב - 29.09.2004 הקוף חוסן, הונפקה לו תעודת רשיון להחזקת כלב על ידי השירותים הוטרינריים והטענה היא כי בשעה שהנאשמת פנתה לוטרינר העירוני, חיסנה את הקוף כדת וכדין, והעיריה בחרה להתייחס אל הקוף ככלב, וקיבלה גם אישור להחזקתו, לא יתכן כיום להגיש נגדה כתב אישום. כך טענת ההגנה מן הצדק שהועלתה בישיבה הראשונה. בסיכומים מטעם הנאשמת העלתה היא טענה בדבר טעות במצב משפטי ונטען כי הנאשמת סברה כי לקוף יש אישורים, הן אישורי העברה והן אישור בדמות תעודה מעיריית אילת, ולפיכך נטען לקיומה של הגנה מכח סעיף 34 יט' סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן : "חוק העונשין"). 4. מהאמור לעיל, עולה כי קיימות חמש מחלוקות: א. האם מצוי הקוף תחת האיסור הקבוע בסעיף 8 (א) (3) לחוק הגנת חיית הבר - האם הוא בבחינת חיית בר בכלל וחיית בר כאמור בסעיף 8 (א) (3) בפרט? ב. האם היה בידי הנאשמת היתר להחזיקו? ג. האם ידעה הנאשמת כי מדובר בחיית בר ומשמעות ידיעה או אי-ידיעה כאמור? ד. האם קמה לנאשמת הגנה מן הצדק? ה. האם קמה הגנה מכח סעיף 34יט סיפא לחוק העונשין? כאמור, הנאשמת מודה בעצם ההחזקה בקוף בביתה, ומכאן, אין מחלוקת בדבר קיומו של היסוד העובדתי של ההחזקה האמור בכתב האישום. האם חל איסור להחזיק את הקוף ללא היתר? 5. סעיף 8 (א) (3) לחוק הגנת חיית הבר קובע: "לא יחזיק אדם חיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר החזקה כללי או מיוחד, או אם באה לידיו מבעל היתר סחר כללי או מיוחד או היתר העברה כללי או מיוחד, או אם הנו מחזיק כדין כאמור בסעיף קטן (ב)". סעיף 1 לחוק הגנת חיית הבר מגדיר כדלקמן: "בחוק זה -מיום 2.8.1990 תיקון מס' 2 ס"ח תש"ן מס' 1326 מיום 2.8.1990 עמ' 180 (ה"ח 1943) החלפת סעיף 1 לנוסח סעיף 1 לפני החלפתו "חיית בר" - יונק, עוף, זוחל או דו-חיים, או כל חלק ממנו, או תולדה שלו, שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם; "חיית בר מטופחת" - מין, תת מין או זן של חיית בר, שטופח או פותח לצרכי גידולו בשביה למטרות מסחר, והוכרז על ידי שר החקלאות ככזה; "מזיק" - חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא מזיק; "ציד" - חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא ציד; "חיית בר מוגנת" - חיית בר שאינה ציד, מזיק או חיית בר מטופחת; ... "סחר" - לרבות קניה, מכר, יצוא, יצוא חוזר, יבוא והכנסה מן הים; "הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים" - הרשות שהוקמה על פי סעיף 3 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998." סעיף 13 לחוק הגנת חיית הבר קובע, כי על נאשם המחזיק חיית בר מוגנת, הראיה שהוא מחזיק בה כדין: "נמצאו בחזקתו של אדם, ברשותו, או בכלי הרכב שבבעלותו או בחזקתו, ציד או חיית בר מוגנת, עליו הראיה שהוא מחזיק בה כדין". מיום 2.8.1990 תיקון מס' 2 ס"ח תש"ן מס' 1326 מיום 2.8.1990 עמ' 181 (ה"ח 1943) החלפת סעיף 13 הנוסח הקודם: הנחה בדבר צידה בעבירה 13. נמצאו בחזקתו של אדם ציד או חיית-בר מוגנת, ולא ניתן לו רשיון או היתר לצודם, רואים אותם כאילו ניצודו על ידיו ללא רשיון או היתר, עד שלא הוכיח היפוכו של דבר. 6. טענת הנאשמת הינה כי לא הוכח כי הקוף הספציפי שבגינו הוגש כתב אישום, אין טבעו לחיות בקרב בני אדם. הטענה היא כי משהוכח כי הקוף חי יחד עם משפחת הנאשמת משנת 2003, הרי שהנאשמת הוכיחה כי מדובר בקוף שהוא כחיית מחמד לכל דבר ועניין ומכאן שיוצא הוא מהגדרת חיית בר. זאת לאור הטענה כי החוק מגדיר חיית בר כחיה שאין טבעה לחיות במחיצת בני אדם. 7. אין לקבל טענה זו. הפרשנות הסבירה של הגדרת "חיית בר" בסעיף 1 לחוק הגנת חיית הבר, הינה כי הסיפא "שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם" מתייחס לסוג או זן של חיה, ולא לאותה חיה ספציפית אשר מוחזקת ואשר בגינה מוגש כתב האישום. כך, השאלה האם חיית הבר טבעה לחיות במחיצתו של אדם, מתייחסת לסוג החיות עליו נמנית החיה נשוא כתב האישום, ואין נפקא מינה אם החיה הספציפית התרגלה לחיות במחיצת אדם. מן המפורסמות הוא כי קופים אינם חיות שטבען לחיות במחיצתו של אדם. המבחן הישים בחוק מתייחס לקופים ככלל. גם אם היה מוכח בפני ביהמ"ש כי קוף ספציפי גודל והוחזק במחיצת בני אדם משך זמן רב כך שהוא עצמו רגיל לחיות במחיצת בני אדם, לא היה בכך כדי להוציאו מתחולת הסיפא להגדרת חיית בר. הסיפא להגדרת חיית בר, נוקטת במילים "שאין טבעו לחיות...". במילים "אין טבעו" כיוון המחוקק לטבעו של בעל החי, דהיינו מצבו הרגיל והטבעי של אותו זן או סוג של בעל חי, ואין לפרש מילים אלו כמתייחסות לחיה ספציפית, שאם לא כן תאמר הרי שבעל החי שינה את "טבעו". 8. גם הנאשמת עצמה לא סברה כי מדובר בחיה אשר טבעה לחיות במחיצת בני אדם. כך, בהודעתה שניתנה תחת אזהרה (ת/9) אומרת היא: "אני קיבלתי את הקוף שאתה לקחת מפה מהבית, כמתנה מבתי שהביאה לי אותו מאוקראינה כמתנה כדי שאוכל להקים גן קופים פה באילת.... אני רוצה להקים גן קופים ובשביל זה הקוף הזה, אבל עכשיו אין לנו כסף אז החזקנו את הקוף בבית שלנו בחצר הפנימית". (הודעת הנאשמת ת/9, שורות 1-3 ו - 7-9). הנאשמת עצמה הביאה את הקוף שלא על מנת להחזיקו בביתה. היא מעונינת להקים גן קופים, אין לה כסף ולכן היא מחזיקה אותו בביתה. הלקוף אשר הנאשמת עצמה אומרת כי מקומו בגן קופים ניתן לומר כי טבעו לחיות במחיצת בני אדם ? יש לציין כי הקוף נשך את הנאשמת ובעקבות נשיכה זו היא פנתה לבית חולים, ובית החולים הודיע על כך (פרו' עמ' 4 שו' 13-16). 9. לאור האמור, אני דוחה את הטענה כי המאשימה לא הוכיחה את יסודות העבירה. אני קובע כי המאשימה הוכיחה כי מדובר בחיית בר כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הגנת חיית הבר. ככל שהנאשמת ביקשה להראות כי אין מדובר בחיית בר, הרי שלפי סעיף 13 לחוק הגנת חיית הבר, הנטל עליה, והיא לא עמדה בנטל זה. בעצם החזקת הקוף אין כדי להביא למסקנה כי לא מדובר בחיה שאין טבעה לחיות במחיצתו של אדם. 10. בתשובה לכתב האישום הודיעו באי-כוחה, כי הם יביאו כלשונם: "חוו"ד מסודרת כי קוף ספציפי זה, כפי שאכן קרה בפועל, טבעו לחיות רק במחיצת בני אדם". לא הוגשה כל חוו"ד כאמור. אוסיף כי גם אם היתה מוגשת חוו"ד ביחס לקוף ספציפי זה, הרי שלאור פרשנותי להוראות החוק, אשר משמעותה התייחסות לזן או סוג ולא לקוף ספציפי, לא היה בחוו"ד כאמור כדי לשנות את התוצאה. האם היה בידי הנאשמת היתר להחזיק בקוף? 11. המוסמך ליתן היתר להחזקת חיית בר הוא מנהל רשות שמורות הטבע. כך על פי חוק הגנת חיית הבר ועל פי התקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו - 1976 (להלן : "התקנות"). סעיף 1 לתקנות מגדיר כדלקמן : ""היתר" - היתר לסחר, להעברה או להחזקה, כמשמעותו בסעיף 8 לחוק;מיום 22.12.1994 תק' תשנ"ה-1994 ק"ת תשנ"ה מס' 5640 מיום 22.11.1994 עמ' 356 הוספת הגדרת "היתר" "המנהל" - מנהל רשות שמורות הטבע". סעיף 9 לחוק הגנת חיית הבר קובע : "רשיון או היתר לפי חוק זה יינתנו בידי שר החקלאות לפי כללים שנקבעו בתקנות, והוא רשאי לסרב לתתם, לתת אותם בהגבלות או בתנאים, לבטלם או לשנותם בכל עת." 12. מהאמור עולה בבירור כי היחיד המוסמך ליתן היתר להחזקת חיית בר כאמור בסעיף 8 (א) (3) לחוק הגנת חיית הבר הינו מנהל רשות שמורות הטבע. 13. הנאשמת לא הציגה כל היתר כאמור. 14. ככל הנראה זנחו ב"כ הנאשמת את הטענות בתשובה לכתב האישום בדבר קיומו של היתר הבאה לארץ וגם היתר בעיר אילת, ושילבו אותן כחלק מהטענות בדבר טעות במצב המשפטי. למען הסר ספק אדון גם בטענות כפי שהועלו בתשובה לכתב האישום ובראיות שהוגשו לענין זה. 15. אותו "היתר" נטען "בעיר אילת" אשר אליו כיוונו ב"כ הנאשמת איננו היתר, וגם לא ניתן לטעות ולחשוב כי היתר הוא. הנאשמת טוענת כי התקשרה לוטרינר ואמרה לו שצריך לחסן את הקוף. הנאשמת אמרה לאותו וטרינר כי אסור להוציא את הקוף מהבית ולפיכך אמר הוטרינר כי יבוא לביתה, וכך היה. "הוא בא לבית, אני לקחתי את הקוף בידיים והוא עשה חיסון ולא קרה כלום, ואז הוא נתן לי את התעודה (ת/6). הוא אמר לי שאין תעודות לקופים, ובגלל זה הוא נותן את התעודה הזו (ת/6). התעודה היא ת/6 ו - ת/7 ביחד, זה שני חלקים של אותה תעודה. את התעודה הזו הוא נתן לי כשהוא בא הביתה לחסן". (עדות הנאשמת פרו' עמ' 11 שו' 4-8). 16. ת/6 הינו מסמך הנושא את הכותרת : "רשיון להחזקת כלב שנת 2005 - 2004". המסמך נחזה להיות מסמך שהוצא על ידי השרותים הוטרינריים של עיריית אילת. נכתב בו "חיסון כלבים" ושעות קבלה, ועל גבו כתובות "הוראות לבעל הכלב". ת/7 אשר הינו חלקו השני של המסמך, נושא כותרת "השרותים הוטרינריים העירוניים..." וסמל וכיתוב "עיריית אילת", ומקום למילוי "שם בעל הכלב" "שם הכלב" ופרטים נוספים. בריבוע המיועד למילוי "גזע" נכתב בכתב יד - "קוף". בתחתית המסמך נכתב "הרופא הוטרינרי העירוני עיריית אילת" ושמו. 17. הנסיון לטעון כי מסמך זה מהווה היתר הינו מופרך על פניו, וטוב היה לו לא הועלה כלל. הנסיון לרתום להגנת הנאשמת מסמך אשר ניתן לצורך חיסון, הינו נסיון סרק אשר יש בו כדי להעיד על האמון שניתן לתת בטענות הנאשמת. 18. אין מדובר בהיתר, או כל דבר הדומה לו, ולא יכול היה לנאשמת להיות כל בסיס לחשוב כך. 19. ביחס להיתר העברה לארץ - אין בפני כל היתר כאמור. הוגשו מספר מסמכים ת3, ת/4, ת/5 ודרכון ת/2, כולם כתובים ברוסית ואלו הוצאו באוקראינה ביחס לקוף (פרו' עמ' 5 שו' 18-19). אף אחד ממסמכים אלו איננו היתר או מסמך היכול ליצור מצג של היתר מאדם או גוף מוסמך בישראל. האם ידעה הנאשמת כי מדובר בחיית בר, ומשמעות אי ידיעה או ידיעה כאמור 20. גם כאן נראה כי בסיכומים זנחה הנאשמת טענה זו אולם אתייחס אליה להלן. 21. הנאשמת ידעה ידוע היטב טיבה של החיה אשר היא מביאה ומחזיקה. אין כל ספק כי הנאשמת ידעה כי מדובר בחיה אשר לגביה נדרשים אישורים. 22. הידיעה הנדרשת איננה ידיעת ההגדרה שבחוק. הידיעה הנדרשת על מנת לשכלל את קיומו של היסוד הנפשי לביצוע העבירה בענייננו הינה ידיעה בדבר היסודות העובדתיים. בעניננו הנאשמת ידעה כי היא מחזיקה בקוף, וזו הידיעה הנדרשת. 23. הנאשמת גם ידעה כי נדרשים אישורים להחזקת הקוף והיא אף אומרת במפורש בהודעתה (ת/9) כי התקשרה למקומות רבים כדי לקבל אישור הן לקוף והן לגן חיות (אשר ככל הנראה רצתה להקים) אולם לא ידעו לומר לה היכן ניתן לקבל אישור. "התקשרתי להרבה מקומות גם באילת וגם בתל אביב בשביל לשאול איפה אפשר לקבל אישור בשביל הקוף שאצלי וגם אישור לגן חיות. אף אחד לא ידע להגיד לי איפה אפשר לקבל אישור כזה. אני רציתי לדבר עם בחורה בבאר שבע שפתחה גן קופים בבאר שבע אבל לא מצאתי טלפון שלה ולא היה לי זמן לנסוע לבאר שבע". (ת/9 שורות 9-15). 24. מכל האמור יש לקבוע כי הנאשמת ידעה היטב לא רק טיב החיה אלא גם הצורך בקבלת היתר. הגנה מן הצדק 25. דוקטורינת ההגנה מן הצדק פותחה בפסיקה עוד קודם לחקיקתו של סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב). תחילתה במבחן שנקבע בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פד' נ (2) 221 בעמ' 370: "המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או כלשון הלורד OPPRESSIVE" CONNELLY [117], AT (1192) DEVLIN", המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם." מבחן זה רוכך במידת מה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד' נט (6) 776. "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר." שם, בעמ' 807. 26. במספר פסקי דין שלאחר חקיקת סעיף 149 (10) נקבע כי מבחני הילכת בורוביץ ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון אם לקבל טענת נאשם לפי סעיף זה. "לאחרונה, עוגנה דוקטרינת ההגנה מן הצדק, כפי שפותחה בפסיקתו של בית משפט זה, בסעיף 149(10) לחסד"פ (ראו חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51), התשס"ז-2007 (התקבל ביום 15.5.07)). לפי האמור בסעיף, נאשם רשאי לטעון טענה מקדמית לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ ימשיכו, אם כן, להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה, ואף את הטענות שהועלו בענייננו נבחן לאורם." ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (2007), לא פורסם. בסעיף 58 לפסק הדין. ובסעיף 57 לפסק הדין מנותח המבחן שנקבע בהילכת בורוביץ כהאי לישנא : "באותה פרשה נקבע מבחן משולש אשר יש להחילו כאשר מועלית טענת הגנה מן הצדק. לפי מבחן זה יש לבחון בשלב הראשון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלוונטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה ומקרה והתייחסות, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ולמידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבדוק, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב-האישום על-מנת לרפא את הפגמים". ראה לענין המבחן שלאחר התיקון לחוק גם ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (2007), לא פורסם, בסעיף 111 לפסק הדין: "עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה"סתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הועדה כמפורט לעיל, מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ. לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון, שכן, כפי שנראה, אין הדבר נצרך לענייננו. אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא, אשר אני מניחה שאינה רחוקה. באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק, נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ." וראה ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2008), לא פורסם. כן ראה רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (2008), לא פורסם, בו נקבע : "עצם העובדה, כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר פותחה בפסיקה, עוגנה באופן נורמטיבי, אין בה כשלעצמה כדי לשנות את התוצאה. שכן, בית-המשפט לעניינים מקומיים דן ובחן את טענת המבקשים - לאחר ששמע את טענותיהם ובחן ראיותיהם - על בסיס המבחנים שקבעה הפסיקה בנוגע לדוקטרינה זו. בית-משפט זה קבע לאחרונה, כי המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין דוקטרינת ההגנה מן הצדק ימשיכו להנחות את בית-המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה (ראו ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור)". 27. בחינת ענינה של הנאשמת באספקלריה של המבחנים הישימים, מביאה למסקנה כי יש לדחות את הטענה. הנאשמת טוענת כי לנוכח הגעת וטרינר אשר חיסן את הקוף ונתן תעודה כאמור, ולנוכח קיומם של המסמכים במסגרתם הובא הקוף ארצה, עולה "תחושת אי צדק חריפה בהגשת כתב אישום כנגד הנאשמת ויש לזכותה מחמת "הגנה מן הצדק"". אינני מוצא ממש בטענות אלו. העובדה כי וטרינר הגיע לביתה של הנאשמת וחיסן את הקוף אין בינה ובין היתר להחזקתו מאומה. לא היה לנאשמת כל בסיס להניח כי בכך קיבלה היא היתר להחזקת הקוף. הנסיון לייחס "רשיון להחזקת כלב" לקוף, מופרך על פניו, והנסיון לבנות ממנו טיעון משפטי של הגנה מן הצדק הינו חסר בסיס. אשר למסמכים - מדובר במסמכים ברוסית, שלא תורגמו, ואשר ממילא אינם מסמכים שנערכו על ידי אדם או גוף בישראל, וגם כל טענה בדבר הסתמכות עליהם מופרכת על פניה. 28. אינני מוצא כל פגיעה בתחושת הצדק בהגשת כתב אישום נגד הנאשמת. נזכיר כי הנאשמת ידעה כי עליה לקבל היתר, ולא קיבלה. 29. אינני מוצא כל פגם בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשמת. אינני מוצא כל פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, ואינני סבור כי ניתן לטעון להתנהגות שערורייתית של הרשויות, גם לא לרשלנותן, או כי לא ניתן היה להבטיח קיומו של משפט הוגן באופן כלשהוא. 30. הטענות אשר הועלו בסיכומים על כי הרשות נהגה באופן דורסני ובלתי מתחשב, וטענות על כי יד ימין איפשרה הכנסת הקוף ויד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה ומגישה כתב אישום, הינן חסרות בסיס. יש לתמוה על כך שהנאשמת במקום לפעול כחוק לקבלת היתר כדין, בוחרת שלא לעשות מאומה, מסתפקת במספר שיחות טלפון עלומות (ככל שכאלו אכן נעשו), וכל זאת כאשר ידוע לה היטב כי עליה לקבל היתר, וזאת על פי הודעתה שלה. 31. מכל האמור אני מוצא את טענת ההגנה מן הצדק חסרת בסיס והיא נדחית. טענה מכח סעיף 34יט לחוק העונשין 32. סעיף 34יט לחוק העונשין קובע : "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר." 33. הנטל להוכחת קיומו של הסייג בסיפא לסעיף 34יט מוטל על הנאשמת, ובהתאם לסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, די בכך שתקים ספק סביר שמא קיים הסייג האמור לאחריות הפלילית. 34. הנאשמת לא עמדה גם לא בנטל האמור המוטל עליה. לא רק שלא ניתן לומר כי הטעות הנטענת היתה בלתי נמנעת באורח סביר, אלא שמהראיות שבפני ומכלול הנסיבות יש לומר כי לא היתה טעות כלל. 35. סעיף 34יט לחוק העונשין קובע את הכלל לפיו אין נפקא מינה אם דימה אדם שמעשהו אינו אסור עקב טעות. זהו הכלל. החריג לכלל הינו מצב דברים בו הטעות האמורה היתה בלתי נמנעת באורח סביר. 36. אני דוחה את הטענה בדבר טעות כלשהיא מצד הנאשמת. הנאשמת ידעה כי עליה לקבל אישור להחזקת הקוף. היא אומרת זאת מפורשות בהודעתה (ראה הציטוטים לעיל). לא רק שידעה אלא גם ניסתה לבדוק, ללא הצלחה לטענתה, כיצד מקבלים אישור כאמור. 37. טענה בדבר טעות, עקב כך שהנאשמת סברה כי אישור וטרינר אשר הגיע לביתה של הנאשמת כדי לחסן את הקוף, מהווה כאישור להחזקתו, מופרכת על פניה, ואינני נותן אמון בטענה בדבר טעות של הנאשמת. הנאשמת מנסה לחזק טענתה כי היתה "בטוחה שהכל בסדר ושהכל מסודר" בטענה כי כאשר ננשכה על ידי הקוף היא אמרה זאת בבית החולים, ואם היתה יודעת שאסור "שהקוף יהיה שם" לא היתה אומרת זאת (פרו' עמ' 11 שו' 11-12). אני דוחה טענה זו. האמירה כי קוף הוא שנשך אותה הינה אמירה רלוונטית לצורך קבלת טיפול רפואי מתאים, וודאי שהיה על הנאשמת לציין כיצד ומאיזו חיה ננשכה. 38. גם אם הייתי מניח לטובת הנאשמת כי אכן טעתה (וכאמור אינני נותן אמון בגירסה זו), גם אז לא היה הדבר מקים לנאשמת את ההגנה כאמור. אין לומר שטעות כאמור הינה בלתי נמנעת באורח סביר. טעות כאמור הינה נמנעת ועל פניה הינה בלתי סבירה בעליל. סוף דבר 39. מכל האמור יש לדחות את כל טענות ההגנה אשר הועלו על ידי הנאשמת. 40. אני קובע כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשמת החזיקה, כאמור בכתב האישום, ללא היתר, בביתה, בקוף, אשר הינו חיית בר האסורה בהחזקה ללא היתר. 41. לפיכך אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8(א)(3) ו- 14(א) לחוק להגנת חיית הבר. בעלי חיים