1. התובע הגיש ביום 29.11.93 לבית המשפט המחוזי בל-אביב, תביעה נגד אשתו לשעבר. מהות התביעה עפ"י הנאמר בכתב התביעה היא: "פס"ד הצהרתי על בטלות הסכם הגירושין ובגינו פיצוי בגין הפרת חוזה ופיצוי השבה בסכום של - 150,000 ש"ח. התיק הועבר לבית המשפט למשפחה, עפ"י החלטה מיום 14.8.90 (המ' 9789/96). התובענה נקבעה לדיון בפני כב' השופט יצחק שנהב, אולם עקב בקשה שהגיש התובע, כב' השופט יצחק שנהב פסל את עצמו מלדון בתובענה והיא הועברה לטיפולי (עפ"י החלטת סה"נ כב' השופטת יהודית שטופמן יום 3.3.97). הנתבעת לא היתה מיוצגת בכל השלבים של תובענה זו. ההוכחות התקיימו ביום 26.8.97 והצדדים העידו ונחקרו. כל צד הגיש את סיכומיו בכתב. 2. העובדות הרלבנטיות הן כדלהלן: א. הצדדים היו נשואים זל"ז כדמו"י. ב. לצדדים נולדו מנשואיהם 3 ילדים. ג. הצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי הסכם גירושין שעשו ביניהם (בתמ"א 316/97) וכב' השופטת ד. ברלינר נתנה ביום 22.1.92 תוקף של פסק דין לסעיפים 3, 4, 6 א' ב' להסכם ואישרה את הסעיפים 5, 6 א' כהסכם ממון בין בני זוג. ד. סעיף 3 א' להסכם, (שקיבל תוקף של פס"ד), קבע כי החזקתם ומשמורתם של הילדים תהיה בידי הנתבעת "והיא שתדאג לגידולם, לחינוכם ולסיפוק כל צרכיהם, ללא יוצא מן הכלל". בסעיף 3ב', (שקיבל תוקף של פס"ד), להסכם נקבע: "האב" מוותר ויתור סופי ומוחלט על זכותו לראות את ה"ילדים" ו/או לבקרם ו/או לבוא בכל מגע איתם (ההדגשה שלי - י.ג.). ה. בסעיף 4 א' להסכם (שקיבל תוקף של פס"ד), נקבע: "האב פטור מלשלם מזונות ל"ילדים" האם מתחייבת לשלם מכיסה את כל צורכי "הילדים" והוצאותיהם ללא יוצא מן הכלל" (ההדגשה שלי - י.ג.). ו'. בסעיף 4 ב' להסכם, (שקיבל תוקף של פס"ד), נקבע: "האם" ו/או ה"ילדים" מתחייבים בזאת שלא לדרוש ו/או לתבוע מהאב ו/או מכל אדם אחר כל שינוי המיועד לחייב את הבעל לשלם מזונות ל"ילדים". ז. לצדדים היו זכויות ונכסים כדלהלן: 1. זכויות דיירות מוגנת בדירה (משותפות לשניהם). 2. מיטלטלין בדירה (משותפים לשניהם). 3. חסכונות בבל"ל (ע"ש הבעל בלבד). 4. מכונית. ח. בסעיף 5 להסכם, שאושר כהסכם ממון, נקבע: כי זכויותיו של התובע בדירה ובתכולתה ובמכונית יהיו בבעלות הנתבעת וכי החסכונות בבל"ל יועברו מהתובע לשלושת הילדים. 3. התובע טוען כי ביום 29.10.92, הנתבעת הגישה בשם שלושת הילדים תביעת מזונות נגדו וצירף העתק מכתב התביעה. עיון במבוא לכתב התביעה, אכן מאשר את דברי התובע כי התביעה למזונות הוגשה ע"י שלושת הקטינים באמצעות אמם (א.) צ' ש. הסכם הגירושין הנ"ל לא הוסתר מבית המשפט, אלא צורף לכתב התביעה למזונות; בסעיף 5 לכתב התביעה למזונות נאמר כי "ההסכם הינו למעשה הסכם שנעשה מחמת אונס וחוסר ברירה שכן אם התובעים חפצה בכל דרך שהיא להיפטר מעולו של בעלה - אבי התובעים" וזאת לאחר שבסעיף 3 נאמר, כי במשך כל תקופת הנישואין הוא היה גבר אלים וקשה "עד שאם התובעים נאלצה להתגרש ממנו בהסכם לפיו הוא יהיה פטור מתשלום מזונותיהם של התובעים". 4. ביום 17.6.93 נתן כב' השופט זפט פסק דין בתביעת המזונות של הקטינים. כב' השופט זפט חייב את האב לשלם את מזונות הקטינים בסכום שקבע, אולם קבע כי מחצית הסכומים שבתוכניות החסכון של הקטינים תשמש לגביית המזונות שפסק. כב' השופט זפט דחה את גירסת האשה ולא נתן אמון בדבריה, כי אולצה לחתום על ההסכם תחת איומים וקבע: "נראה לי שהאם נקטה בתכסיס מצוי של חתימת הסכם מתוך כוונה לקבל את הגט ולאחר מכן להפר את ההסכם ולתבוע מזונות בשם הקטינים. עם זאת אין בדחיית גירסת האם בנושא נסיבות חתימת הסכם הגירושין כדי להועיל לנתבע מן הטעם שהסכם בין ההורים אינו מחייב את הילדים ולא נטען כי הילדים היו צד להליכים בהם אושר הסכם הגירושין ובודאי שלא הוכח שבעת עריכת ההסכם נשקלה טובתם של הילדים באופן עצמאי ובמובחן מהאינטרסים של ההורים ... וגם אם הדעת אינה נוחה מהדרך בה נקטה האם, עדין ההלכה המחייבת מזכה את הקטינים במזונות מאביהם ללא קשר להסכם בין ההורים. תרופתו של הנתבע היתה הגשת תביעת פיצויים כנגד האם על הפרת ההסכם. תביעה כזו ניתן היה להגיש גם במסגרת התיק שבפני בהודעת צד ג', אך הדבר לא נעשה ולכן אין מקום להדרש לשאלת השיפוי או לשאלת הפיצוי על הפרת חוזה". הואיל והצדדים לתביעת המזונות ותביעה הנוכחית הם שונים, אין קביעותיו של כב' השופט זפט מהווים השתק לגבי תביעה זו. 5. ואכן האב, התובע כאן, הגיש ביום 29.11.93 את התביעה הנוכחית לבטול הסכם הגירושין, פיצוי על הפרתו ופיצוי בסך 150,000 ש"ח. 6. התובע טוען, כי הגשת "תביעת המזונות הינה הפרה יסודית של ההסכם, אשר על פניו ברור, כי אילו היה יודע מראש כי תוגש, לא היה מתקשר כלל באותו הסכם" וכי "סעיפי ההסכם כולו עשויים כמקשה אחת - תלויים זה בזה ובמכלול, ללא יכולת הפרדה ולכן לא ניתן יהיה לבטלו לשיעורים ולכן דינו להתבטל כולו" (ר' סעיף 8 לכתב התביעה). כמו כן התובע טוען, כי "לאור ההפרה היסודית של ההסכם והיותו נגוע בחוסר תום לב, בעושק ובניצול נחיתותו של התובע אשר לא היה מיוצג ע"י עורך דין ואשר ויתר על כל נכסיו לנתבעת ולילדיו ולאור הודעת המבקש למשיבים כאמור על ביטול ההסכם, עקב הפרה זו, מתבקש כבוד בית המשפט להכריז על הסכם הגירושין - על כל סעיפיו - כבטלים" (ר' סעיף 10 לכתב התביעה). את הודעת הביטול האמור רואה התובע, בדבריו בסעיף 8 לכתב התביעה בו נאמר: "כתוצאה מכך הגיש התובע כתב הגנה ביום 6.12.92, אשר בסעיפים 8 ו- 9 בו טוען הוא כי ההסכם כולו נגוע ב"חוסר תום לב מוחלט ובמרמה", לכן "מוכן (הוא) בזאת לבטל את הסכם הגירושין על כל סעיפיו ותנאיו". כתב ההגנה לא צורף, לא לכתב התביעה ולא לתצהיר עדות ראשית של התובע, כך שאם בכלל, הרי ניתן להסתמך רק על דברי התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית שמסר בענין זה, שהובאו לעיל. 7. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, והתובע אישר זאת בחקירתו, כי על הדירה רבצה משכנתא והנתבעת המשיכה וממשיכה לשלמה וכי עדיין החוב בגינה עומד על סך 45,000 ש"ח (ביום 7.2.94) (סעיף 3 לכתב ההגנה), כי המכונית היא מסוג רום כרמל ששוויה כ- 1,500 ש"ח והיא נמכרה כגרוטאה (סעיף 4 לכתב ההגנה) וכי התובע היה מיוצג במהלך כריתת ההסכם על ידי ערכת דין, והוא הגיע מעת לעת עם תיקונים להסכם (סעיף 6 לכתב ההגנה). הנתבעת טענה בסעיף 9 לכתב ההגנה כי מעולם לא נשלחה לה הודעת ביטול "ובודאי לא ביטול תוך זמן סביר", כי דברי התובע בכתב ההגנה למזונות כי הוא מוכן לבטל את ההסכם אינה הודעת ביטול קונקרקטית, כי תביעת המזונות של הקטינים הוגשה כדין, כי ההסכם אינו ניתן לביטול ולהשבה הואיל ולא ניתן להשיב את הנישואין, לאחר הגירושין וכן לא ניתן להשיב את זכותה של הנתבעת לתבוע מזונות. וכן, כי התובעת לא הפרה את ההסכם, הואיל ותביעת המזונות היא תביעתם של הילדים. 8. השאלה המכרעת שעל פיה תחתך התובענה, היא האם תביעת המזונות - שהתובע רואה בהגשתה כהפרה יסודית של ההסכם - היא תביעה של הנתבעת או תביעה של הילדים. 9. התשובה לשאלה זאת ניתנה בהלכה שנפסקה ע"י בית המשפט העליון בע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פד"י לח (4) 635, דינים עליון, מפי כב' השופט בייסקי. בפסק דין מנשה נקבעו ההלכות הבאות: א. הסכם גירושין אינו ניתן להפרדה לחלקים. ב. כאשר ההסכם בוצע, אי אפשר לבטלו. ג. האם אינה יכולה להתחייב כי הילדים לא יתבעו את מזונותיהם מהאב. ד. הילדים אינם צד להסכם הגירושין. ה. הקטינים תובעים ממי שחב במזונותיהם, ודרכם אינה חסומה ע"י הסכם או פסק דין בין ההורים. ו. הסכם הפוטר אב מתשלום מזונות לילדיו טעון אישור בית המשפט לפי סעיף 20 (5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות. ואלה דברי כב' השופט בייסקי: "אין, איפוא, לומר כי ויתורו של המערער על חלקו בדירה עומד אך ורק כנגד התחייבותה של המשיבה לזון את הילדים, עד כי ניתן להפריד חלק זה מכלל ההסכם. זהו הסכם כולל להסדרת מכלול הבעיות הכרוכות בגירושין, יש החיובים והחבויות ההדדיות שלובים ללא יכולת הפרדה לחלקים, עד שניתן יהא לבטל רק חלק שהופר, אם הופר. מאידך עם סידור הגט, בוצע עיקרו של ההסכם וכן הוראותיו המהותיות האחרות בענין החזקת הילדים וכדומה, ובהקשרים אלה לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, לא על ידי השבה ולא על ידי תשלום שווי, כשם שבמקרים רגילים זכאי מפר מנפגע אשר משתמש בזכות לבטל הסכם בגין הפרה (סעיף 9 לחוק התרופות). כבר על פי האמור עד כאן מן הדין היה לדחות את התביעה". (ר' פסקה 4 לפסק הדין בענין מנשה). ובהמשך נאמר: "הילדים לא היו צד להסכם גירושין ולפסק הדין שניתן בעקבותיו, אלא שדרכם של קטינים לתבוע מזונות ממי שחב בהם אינה חסומה על ידי הסכם או פסק דין בין הורים (ע"א 17/81 פד"י לו (3) 207, 217; ד"נ 4/82 פד"י לח (3) 197)"... ופני הדברים אינה שונה גם כאשר תביעת הילדים למזונותיהם הוגשה באמצעות אמם". (ראה פסקה 5 לפס"ד מנשה). השופט ברק (כתוארו אז) קבע בד"נ 4/82 קוט נ' קוט פד"י לח (3) 197, דינים עליון: "ההלכה הפסוקה המשמשת רקע לדיון נוסף היא, שהסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון שביניהם, לרבות מזונות ילדיהם הקטינים, מחייב את בני הזוג, אך אינו מחייב את ילדיהם הקטינים. לענין זה, אין נפקא מינה, אם הילדים הקטינים הם צד להסכם אם לא ואפילו נעשה ההסכם על ידי הוריהם בשמם אין בו כדי לחייבם, כל עוד לא אושר ההסכם על ידי בית המשפט, הפועל לענין זה בשני שלבים, תוך הפרדה בין השלב בו נידון ההסדר בין ההורים לבין עצמם לבין השלב בו נידון ההסכם מנקודת מבטם של הקטינים וטובתם (המ' 322/64 פד"י יח (4) 577; בר"ע 120/69 פד"י כג (2) 171; ע"א 404/670 פד"י כה (1) 373; ע"א 101/75 פד"י כט (2) 690; ע"א 411/76 פד"י לב (1) 449; ע"א 756/77 פד"י לב (2) 470 ורבים אחרים) ועל כן כל עוד לא ננקט ההליך האמור, חופשיים הילדים הקטינים לתבוע מזונות מאביהם אם על פי הדין המהותי הם זכאים למזונות אלה, בלא שההסכם בין ההורים יעמוד בדרכם. (ע"א 296/80 פד"י לד (4) 635)". (ר' פסקה 5 לפסק הדין בענין קוט). 10. מחדל נוסף של התובע כאן ושל המערער בפס"ד מנשה, הוא אי צירוף הילדים כנתבעים. הילדים הם צד שלישי שלטובתם ניתנו תוכניות החסכון וכיוון שהתובע מבקש לבטל את כל ההסכם הם עלולים להפגע מכך וחובתו היתה לצרף אותם כנתבעים. 11. בסעיף 4 א' להסכם נקבע כי האב פטור ממזונות הילדים והאם מתחייבת לשלם מכיסה את כל צרכי הילדים והוצאותיהם ללא יוצא מן הכלל. בסעיף 4 ב' להסכם הגירושין נקבע כי האם והילדים מתחייבים בזאת שלא לדרוש ו/או לתבוע מהאב ..... לשלם מזונות לילדים. זאת היא המחאת חבות שנעשתה בין האב - החייב, לאם - הנמחה, אולם לא באה עליה הסכמת הנושים - הילדים, כדרישת סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשי"ט - 1969 ולפיכך אין לאמור בסעיף 4 א' להסכם הגירושין כל נפקות לגבי הילדים. כאשר ההורים התנו ביניהם את האמור בסעיפים 4 א' ו- 4 ב' להסכם, הם מעלו בחובתם לנהוג, כאפוטרופסים לקטינים, לטובת הקטינים "כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין" (ר' סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962) ולפיכך הסכמותיהם והתחייבויותיהם, עפ"י הסכם הגירושין, אינן הסכמות בשם הקטינים. גם העובדה שבית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק-דין לסעיף 4 להסכם, אינה עולה כדי הסכמה לייצג את הקטינים בענין זה הואיל וסעיף 20 (5) לחוק הכשרות המשפטית דורש, גם לגבי פעולה משפטית בין קטין לבין הוריו, כי על בית המשפט לאשרה מראש ולא בדיעבד (כפי שנעשה בעניינינו). בע"א 716/75 בר-אור נ' בר-אור פד"י ל (2) 263, דינים עליון, נקבע, כי אם המוותרת על מזונות הקטין אינה מוסמכת לייצג את הקטין בתביעת המזונות (ר' גם ע"א 404/70 עברון נ' עברון פד"י כה (1) 373). אני סבור כי כי אף בהסכם הגירושין, אין האם מוסמכת לייצג את הקטינים כאשר היא מוותרת על מזונותיהם, לא כל שכן האב. לפיכך סעיף 4 להסכם אינו מחייב את הקטינים מפני שהקטינים לא הסכימו להמחאת החוב מאביהם לאמם. 12. הואיל ותביעת המזונות היא תביעה של הקטינים והיא אינה תביעה של הנתבעת והואיל והקטינים לא היו צד להסכם הגירושין, מכאן שהנתבעת לא הפרה את ההסכם בכך שהקטינים תבעו מזונות מאביהם. לפיכך דין התובענה להדחות. 13. למעלה מן הצורך, אתייחס לסוגיית הודעת הביטול, דהיינו, האם התובע נתן הודעת ביטול ואם כן מתי והאם היא ניתנה תוך זמן סביר? התובע מודה בסעיף 29 לסיכומיו, כי נודע לו על הפרת הסכם הגירושין עם הגשת התביעה למזונות. התובע טוען, כאמור כי דבריו בכתב ההגנה בתביעת המזונות כי הוא מוכן לבטול ההסכם על כל סעיפיו מפני שהוא נגוע ב"חוסר תום לב מוחלט ובמרמה" (ר' סעיף 8 מציעא לכתב ההגנה) - מהווה מתן הוראת ביטול כדרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. ודוק: בכתב ההגנה של התובע לא נאמר, לפי דבריו הוא, כי בשל הפרה יסודית של ההסכם הוא מוכן לבטלו, אלא הסיבה היא שההסכם "נגוע בחוסר תום לב מוחלט ובמרמה". כידוע, הודעת ביטול צריכה להיות מפורשת וחד-משמעית, כך שהצד השני יבין שהחוזה בוטל. בדבריו של התובע, בכתב הגנתו, כאמור לעיל, לא ניתן לראות הודעת ביטול מפורשת וחד-משמעית ואין להבין מהם כי ההסכם בוטל. לפי ההלכה הפסוקה (ר' ג. שלו, דיני חוזים, מה' 2, עמ' 560 ופסקי הדין הנזכרים שם בה"ש 74 - ע"א 186/77; ע"א 367/83; ע"א 11/84; ע"א 131/89; ע"א 146/88; ע"א 306/85; ע"א 294/92 ור' א. ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי עמ' 83 וע"א 557/75), ניתן לראות בהגשת כתב תביעה לבטול הההסכם, כהודעת ביטול, אולם לא מצאתי כל הלכה קובעת, כי דברים כגון אלה של המבקש, גם אם הם נכונים (כאמור, כתב ההגנה לא צורף) - מהווים הודעת ביטול. לפיכך, הודעת הביטול ניתנה לכל המוקדם רק עם הגשת התובענה לביטול ההסכם. לפי טענת התובע, כתב התביעה למזונות הוגש ביום 29.10.92 ואילו כתב התביעה לבטול ההסכם הוגש רק ביום 29.11.93. תקופה של כשנה מהיום שנודע לתובע על ההפרה ועד היום שמסר את ההודעה (ע"י הגשת התביעה לביטול ההסכם), היא לכל הדעות זמן בלתי סביר, במיוחד כאשר התובע טוען לביטול כל החוזה, דהיינו גם לביטול הגירושין. על ביטול הסכם גירושין, יש להודיע ללא דיחוי מעת שנודע על ההפרה והזמן הסביר הוא הזמן הדרוש על מנת להתייעץ עם עורך דין ומשלוח הודעת ביטול. לפיכך אני קובע, כי גם לו הנתבעת היתה מפרה את ההסכם הפרה יסודית, הרי הודעת הביטול לא ניתנה תוך זמן סביר. לפיכך, יש לראות את התובע כמי ש"וויתר על זכות ביטול והחוזה עומד על מכונו" (ר' ג. שלו, שם, עמ' 562). הוא הדין לגבי הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול, עפ"י סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, בעילה של מרמה עושק וניצול. בצריך עיון, האם כאשר צד רוצה ברצינות לבטל הסכם גירושין והגירושין בוצעו, עליו להגיש גם תביעה לבית הדין הרבני לביטול הגירושין, במיוחד כאשר הן התובע והן ההלכה הפסוקה קובעים כי ההסכם הוא מקשה אחת ואינו ניתן להפרדה לחלקים. 14. איני יכול לסיים פסק דין זה מבלי להתייחס ל"וויתור" שהתובע ויתור באופן סופי ומוחלט על זכותו לראות את הילדים, לבקרם ולבוא עמם במגע, עפ"י סעיף 3 ב' להסכם, ולגבי הסכמתה של הנתבעת לכך. איני יודע מי מבין הצדדים דרש להכניס את ההוראה הזו, אולם ברור, כי הצדדים לא נתנו דעתם על זכותם של הילדים להיות בקשר עם אביהם ועל חובתו של האב להיות בקשר עם ילדיו, כדרך שהורה מסור נוהג בילדיו. לא נמסר לי כל מידע על יחסי האב עם ילדיו מאז ועד היום ,אולם, אין ספק שגם ללא תביעה, יש לראות בסעיף 3 ב' להסכם, כתניה הנוגדת את תקנת הצבור ואת טובת הקטינים ודינה להתבטל. טוב יעשו ההורים, אם יאפשרו את חידוש הקשר בין האב לילדים וייעזרו לשם כך במוסדות הרווחה או ביחידת הסיוע שליד בית משפט זה. 15. מאחר שקבעתי כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם בכך שהילדים הגישו תביעה למזונות נגד התובע, התובע אינו זכאי לפיצויים, עפ"י סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). 16. מאחר שתביעת התובע לבטול החוזה נדחתה התובע אינו זכאי להשבה של מה שנתן עפ"י החוזה. 17. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום שנועד לתשלום ועד למועד התשלום בפועל. ניתנה היום 24 ביוני 1998 במעמד ב"כ התובע עו"ד זוארץ והנתבעת בעצמה. ניתן לפרסם פסק דין זה. יהודה גרניט , שופט הפרת חוזהחוזהפיצוייםגירושיןהסכם גירושין