פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי בקשה למתן רשות לשינוי מטרת השכירות במבנה הנמצא בשטח מגרשי התערוכה הישנה בתל אביב, ביתן 42. (להלן: "המושכר"), המוחזק ע"י המשיב בשכירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. א. המשיבה הינה בעלת המקרקעין, אשר בשטחו נמצא המושכר. ב. ב. המבקש הינו דייר מוגן במושכר. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני המבקש: א. המבקש הינו דייר מוגן במושכר משנת 1963, על פי חוזה שכירות מוגנת מיום 20/12/62. ב. מטרת השכירות הינה ביח"ר לצרכי חשמל. ג. מצבו הבריאותי של המבקש קשה, בעל נכות של 75%. אשתו של המבקש חולה אף היא ומצבו הכלכלי בכי רע. ד. אזור המושכר התפתח עם השנים והפך למקום בילויים הומה אדם כך שרוב המבנים בסביבת המושכר משמשים כבתי קפה וקיוסקים. ה. הנתבע שיפץ את המושכר כך שיותאם לשמש כקיוסק. ו. המשיבה איננה מוכנה לפצות את המבקש באופן ראוי בתמורה לפינויו ולפיכך מתבקש כב' בימ"ש לאפשר לו שינוי מטרת השכירות לקיוסק והסעדה. טיעוני המשיבה: א. המשיבה הינה הבעלים של חטיבת קרקע המהווה חלק משטח מגרשי התערוכה הישנה, אשר במסגרתם נמצא המושכר. ב. האזור האמור שימש בעבר למלאכה ותעשיה זעירה, אולם כיום השתנה יעוד המתחם לצורכי בילוי ובהתאם לזאת, פונו מירב הדיירים המוגנים מן האזור. ג. המבקש שכר את המושכר הנ"ל אך ורק למטרת ביח"ר לצרכי חשמל כמפורט בחוזה השכירות שנערך בין הצדדים. ד. בפועל, המבקש איננו עושה כל שימוש במושכר וזה אינו פעיל למעלה מ- 7 שנים. ה. המבקש פנה למשיבה בבקשה להחזרת זכויותיו במושכר בתמורה לפיצוי, אולם סרב להסכים לסכום שהוצע לו, על אף קביעות השמאי. ו. המשיבה מתנגדת לבקשה למתן רשות לשינוי מטרת השכירות נוכח מטרתה לשנות את מהות השימוש במתחם כולו, אשר מהווה טעם סביר להתנגדותה. ז. מתן הרשאה כאמור בניגוד לרצונה של המשיבה, משמעו פגיעה חמורה בזכות הקניין שלה. ח. השינוי במטרת השכירות איננו דרוש לקיומו של המבקש. ט. המבקש הינו כבן 75 שנים וסביר להניח שהפסיק לנהל במושכר כל עסק בשל גילו. י. המבקש איננו מסוגל לשאת בעלויות השיפוץ הנדרשות מתוקף שינוי מטרת השכירות. יא. הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ונועדה להיטיב עם בנו של המבקש שהוא חסר כל זכויות במושכר. יב. לאור זאת, יש לדחות את הבקשה. לחילופין: יג. באם ייעתר כבוד בימ"ש לבקשה, יש לחייב את המבקש בתשלום פיצוי למשיבה וכן להגביל את הרשות לגביו בלבד ולא לגבי חליפו. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת/1 מר מרדכי ציליבון, שנחקר על תצהירו, ת/1. עת/2 מר בנימין ציליבון, שנחקר על תצהיריו, ת/2, ת/3. מטעם הנתבע: עה/1 מר יוסי פורת, שנחקר על תצהירו, נ/2. 5. הכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שמעתי את העדויות השונות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 6. הקדמה א. ניסיונותיי הרבים לדחוק בצדדים להגיע לפתרון מוסכם של פינוי המושכר תמורת פיצוי כספי למבקש, העלו חרס בידי. ב. במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, נערכו לא פחות מ- 3 חוות דעת שמאיות לענין גובה סכום הפיצוי המגיע למבקש במידה ויפנה את המושכר. חוות הדעת השלישית ניתנה ע"י מומחה מטעם ביה"ד במטרה להביא לקיצה של מסכת ההתדיינויות בין הצדדים. אולם כאמור, כל מאמצים אלו עלו בתוהו. 7. שינוי מטרת השכירות: דיון ומסקנות חוזה השכירות קובע כי מטרת השכירות הינה ביח"ר לצרכי חשמל, וכן בסעיף 8 נרשם: "השוכר ישתמש במושכר אך ורק לצרכים המפורטים במטרת השכירות כאמור לעיל, וכל שינוי באופן השימוש במושכר, פרט לשנוי מוסכם ע"י המשכירות בכתב, יחשב כהפרת החוזה..." (הדגשה שלי א.ג.). לאחר שסירבה המשיבה לאפשר השינוי במטרת השכירות, פנה המבקש לביה"ד על מנת שיכשירו. 8. המסגרת הנורמטיבית: א. סעיף 37 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: החוק"), קובע כהאי לישנא: (א) "בית הדין רשאי להרשות לדייר, לפי בקשתו, לעשות דברים מהמנויים להלן, אם בעל הבית אינו מסכים לכך ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים; ואלה הדברים: (1) להשתמש במושכר למטרה אחרת מזו שלשמה משמש המושכר לפי תנאי השכירות, אם דרוש השינוי לקיומו של הדייר; (2)... (3)... (4)... (5)... (6)... (ב) רשאי בית-הדין, אם בנסיבות העניין יהא זה צודק לעשות כן, לקבוע פיצוי לבעל הבית ותנאים אחרים לרשות שניתנה לפי סעיף זה. ב. עיננו הרואות, כי בימ"ש ייאות ליתן רשות לשינוי מטרת השכירות בהתקיימותם של שני תנאים: (ד"נ 20/62 גבריאל מאירי נ' משה ושושנה מורי, פ"ד יז(2) 1236. (להלן: "פס"ד מאירי"): 1. תנאי מקדמי הוא סירוב בעל הבית לשינוי מטרת השכירות, הנובע מטעמים בלתי סבירים. 2. התנאי העולה מסעיף 37(א)(1) לפיו על השינוי המבוקש להיות הכרחי לצורך קיומו של הדייר. 9. התנאי המקדמי- סבירות טעמי בעל הבית לסירוב א. כנר לרגלינו, בבחינת סבירות סירובו של בעל הבית לבקשת הדייר לשינוי מטרת השכירות, מונחת ההלכה הקובעת בסוגיה שהובררה בפס"ד מאירי, המאוזכר לעיל; "חוקי הגנת הדייר צימצמו, כידוע, במידה רבה את זכויות בעל-הבית. בעל-הבית שהשכיר נכס על-מנת שהדייר ישתמש בו למטרה פלונית ולא למטרה אלמונית, או על-מנת שיגור בו בעצמו ולא ישכירנו בשכירות-משנה, בית-הדין לשכירות מוסמך לשנות מתנאי החוזה, במשך תקופת השכירות או לאחריה, כשהתנאים המוסכמים מוסיפים לחייב מכוח סעיף 15 לחוק הנ"ל. סמכותו של בית-המשפט, יש בה משום התערבות בחופש הפרט ואין צריך לומר כי יש לשמור על גבולותיה בקפדנות". (דברי השופט זוסמן) וכן בהמשך פסק-הדין נאמר: "ועוד עלינו לזכור שכוחו של בית-הדין להרשות את שינוי המטרה יש בו הגבלה חמורה של זכות הקנין שבידי בעל-הבית. אין זו הוראה הבאה לשמור על המצב הקיים בענייני דירות - שזהו רעיון היסוד של תחיקת הגנת הדייר- אלא המחוקק צעד כאן צעד נוסף ואיפשר גם את שינוי המצב הקיים לטובת הדייר "על אפו ועל חמתו" של בעל-הבית. אין לעשות את השימוש בסמכות מיוחדת זו לדבר שבשיגרה, ואין הצדקה לפירוש מרחיב של דבר חקיקה זה". (דברי השופט לנדוי)(הדגשה שלי א.ג.). ב. בבואו להכריע בשאלה זו, שם עצמו בית המשפט בנעלי בעל הבית ובוחן סבירות סירובו לשינוי מטרת השכירות. "בית-הדין עומד כאן בנעליו של בעל-הבית, והשיקולים אשר יניעהו לראות חוסר סבירות בסירובו של בעל-הבית, הם הם השיקולים עצמם שיניעהו לצפות מבעל-בית סביר ליתן את הרשות, ועל-כן יניעהו למתן אותה רשות במקום בעל-הבית". (פס"ד מאירי לעיל). ג. לענייננו בעלת-הבית, החברה לפיתוח ת"א, סירבה לאפשר שינוי מטרת המושכר נוכח קיומה של תוכנית פיתוח למתחם, על פיה יועד האזור לפנאי, בילוי, תרבות וספורט לטובת הציבור. ד. לטענת המשיבה, לסירובה בסיס מוצק, הנשען על 3 יסודות עיקריים: 1. שינוי מטרת השכירות להפעלת מזנון או קיוסק, איננו עולה בקנה אחד עם מטרת השימוש החדשה של האזור. 2. על פי מצב הדברים בפועל, אין באפשרותו של המבקש להקים במקום מזנון או קיוסק מאחר ואיננו עומד בתנאי גודל השטח הנדרשים למטרה זו במתחם. 3. מתן רשות לשינוי מטרת השכירות, איננו ישים גם מן הטעם שהמבקש אינו מסוגל לעמוד בהוצאות הנדרשות לצורך שיפוץ המושכר בהתאם לתכנית פיתוח המתחם. ה. בחנתי את גישתה של המשיבה, ומצאתי כי סבירה היא, ומעוגנת באדני האמת, כמפורט להלן; 1. הלכה למעשה, תכנית הפיתוח למתחם קרמה זה מכבר עור וגידים, שהרי המתחם בו נמצא המושכר משמש כבר כיום מרכז בילוי לשירות הציבור, אשר כולל בתי עסק רבים בתחום ההסעדה והבילוי, המופעלים שעות רבות ביממה, ובעיקר בערבים ובלילות, ומספקים איזור בילוי מסודר, בטוח, ובאיכות גבוהה מבחינת המתקנים והשירותים הניתנים בהם. טוען בפני המבקש, כי מטרת הקמת מזנון/קיוסק, יש בה כדי להשתלב היטב בתכנית הייעודית של המתחם, מאחר ויש בו כדי לשרת את הקהל המגיע לאזור, כשם שעושות המסעדות הרבות במתחם, אולם דעתי אינה כדעתו. העובדה כי מטרת השכירות אליה עותר המבקש, עוסקת גם היא במכר מזון ושתיה, אין בה כדי להצביע על כך שמדובר במטרה זהה. ההיפך הוא הנכון. מסעדה איננה דומה כלל וכלל למזנון או קיוסק, הן בשירות ובמוצרים אותם היא מציעה לקהל, והן בתדמית ובסוג הבילוי שבצידה. מזנון הינו מעין בן כלאיים, המשרת קהל לקוחות עוברי אורח ומספק מאכלים קלים בלבד, ואיננו משתלב עם בתי העסק במקום המספקים בילוי ופעילויות של ממש. מקובלת עלי הטענה, לפיה קיוסק/מזנון אף עשוי ליצור תדמית איכות ירודה במתחם, להוות מרכז לפעילויות שאינן רצויות, ובכך לפגוע בסטנדרט הגבוה אותו מנסה המשיבה לקבע בעיני הציבור, ובכך למעשה, לפגוע בזכותה של המשיבה להפעיל ולנהל את המתחם כראות עיניה. על כן, שוכנעתי, כי ייעודו של המתחם אכן איננו עולה בקנה אחד עם הקמת קיוסק או מזנון. 2. אך בזאת לא די. גם לו היה בידי לקבל גרסתו של המבקש, הרי שעומד הוא בפני שוקת שבורה. על פי מסמך שהוגש לי, (מצורף נספח א לת/1) עולה כי המושכר, כפי שהוא כיום, איננו עומד כלל בתנאי השטח הדרוש לצורכי הקמת מזנון. המסמך קובע מפורשות כי לצורך מזנון בשטח "צפון המיוחד" בו נמצא המושכר, הדרישה היא לשטח בגודל 40 מ"ר לפחות. דא עקא, שגודל המושכר כיום, עומד על שטח של כ- 25 מ"ר בנוי, ועוד 7 מ"ר צריף עץ, כאשר בין היחידות קיים הפרש גובה של כ- 50 ס"מ. אכן, בעבר היה הצריף בנוי על שטח גדול יותר, אולם כיום, מדובר אך ב"רחבה" המרוצפת בטון. נתונים אלו לקוחים מחוות דעת השמאית מטעם ביה"ד אשר קביעותיה מהוות ראיה כיתר הראיות עליהן מסתמך בימ"ש (ראה ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מז(5) 170, רע"א 2294/02 כהן נ' הראל חברה לביטוח, דינים עליון סב, 103). יתרה מזאת, ממצאיה הם המחייבים בהיותם בלתי תלויים ועצמאיים. ראה ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, דינים עליון טו, 560, ע"א 3056/99 שטרן נ' מרכז רפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, ע"א 402/85 מרקוביץ ואח' נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1 133, 139). הנסיבות אשר הביאו לשינוי בגודל המושכר הבנוי, אינן מעניינו של פסק דין זה ואין להן כל נפקות לשם הכרעה בסוגיה שבמחלוקת, מה גם שלא הובאו כל ראיות או ממצאים לתמיכה בגרסת המבקש כאילו אחראית לכך המשיבה. כמו כן, טענת המבקש כאילו הסכימה העירייה להקמת המזנון אין לה כל ביסוס עובדתי וראייתי ואף נראה כי איננה מבוססת על הממצאים בשטח כפי שהם כיום ועל כן איננה מעלה או מורידה דבר לקביעה זו. מצב הדברים בפועל אם כך, הוא הרלוונטי לבחינת מסוגלותו של המושכר לשמש כמזנון ובהתאם לכך, שוכנעתי כי המושכר אכן נופל בגודלו מהנדרש, שהרי סך גודלו הבנוי עומד על כ- 32 מ"ר, ואף קיים הפרש גבהים במסגרתו. 3. אציין גם כי שוכנעתי כי המבקש לא יוכל לשאת בהוצאות הנדרשות לשיקום המבנה לצורך התאמתו לתכנית המתחם ולמטרה לה הוא עותר. טענותיו בדבר השקעות כספים במושכר לא נתמכו כלל בראיות והן באות בניגוד מוחלט לגרסתו, לפיה מצבו הכלכלי הינו עגום ביותר וכי המושכר דרוש לו לצורך קיומי הכרחי. כל זאת אף מודגש נוכח העלויות הגבוהות הדרושות לשיפוץ יסודי של המושכר ממצבו הנוכחי על מנת להופכו לראוי להסעדה, ובהתאמה לתכנית המתחם הייעודית. (עפ"י חוות דעת השמאית לעיל הרי שהשיפוץ היה חלקי בלבד וברמת בניה וגימור נמוכה). 4. יתרה מזאת, בידוע הוא כי כיום, נוכח עליית קומתה של זכות הקניין למעמד של זכות יסוד, במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שאין פוגעים בקניינו של אדם אלא כאשר הדבר מתחייב ועל כן, יש לפרש את דיני הגנת הדייר על דרך הצמצום. ולראיה: "... נוכח פני העובדה שהלכות הגנת הדייר גורעות מזכות הבעלות, אף לא יפרשן בית-המשפט על דרך ההרחבה" ע"א 485/70 סייג נ' אזולאי, עו"ד מנהלת עיזבון המנוח שלמה סייג, פ"ד כה(2) 62 (דברי מ"מ הנשיא זוסמן כתוארו אז). בימ"ש נדרש לשאלה האם מתן רשות לשינוי מטרת השכירות הנוגדת את רצונו של בעל הבית, אכן מתבקשת היא או שמא פעל בעל הבית בסבירות בסירובו, כך שפגיעה בקניינו איננה מתחייבת, וזאת על רקע שאלת מידת הצורך וההכרח של שינוי המטרה עבור קיומו של הדייר. במקרה שלפני, מדובר ברצונו החופשי של בעל הבית בבחירת ייעוד מסוים למתחם שבבעלותו, וזו מוענקת לו בלבד. אין זה סביר בעיניי, לחייבו לאפשר לדייר במתחם להפעיל במושכר עסק שאיננו משתלב עם תוכניותיו הכוללות בעבור המתחם, ועל אחת כמה וכמה במקרה שמדובר על שינוי מטרת שכירות במושכר קיים. ההבחנה שיוצר בעל הבית מבחינת סוגי בתי העסק והשירותים שהם מעניקים, היא אכן לגיטימית ומקובלת עליי. 5. על כן, שוכנעתי כי בנסיבות דנן, מתן הרשות משמעה פגיעה בלתי מידתית ובלתי ראויה בזכות הקניין של המשיבה. ו. ו. לאור כל האמור לעיל, הוכח לי כי טעמיה של המשיבה לסירובה, מבוססים על מציאות הדברים לאשורם, ואינם נובעים משרירות ליבה או מכוונותיה להרע למבקש. ז. ז. גרסת המבקש לפיה זכה בעבר להסכמת המשיבה לשינוי מטרת השכירות איננה אמינה עלי, איננה מתיישבת עם הראיות שהובאו בפני ואף נסתרת על ידי המבקש עצמו בעדותו באולם בימ"ש, עמוד 18 לפרוטוקול, שם נאמר: "ש: מי יזם את המכתב נ/1?" "ת: ביוזמת טוביה" "ש: למה טוביה יזם את המסמך נ/1?" "ת: תפקידו היה לדלל את האנשים שנמצאים שם..." הדעת נותנת, כי אדם המופקד על פינוי הדיירים במושכרים שבמתחם, כדברי המבקש, לא יאות להעניק להם זכויות המאריכות את שהותם במקום ובאות בניגוד מוחלט לתפקידו כאמור. ח. ח. מאחר והתנאי המקדמי הנדרש בסעיף 37 לחוק איננו מתקיים, הרי שמתייתר הצורך לדון עוד בתנאי הספציפי העולה מסעיף 37(א)(1), העוסק בצורך הקיומי של השינוי עבור המבקש. עם זאת, מעבר לנדרש, ולמען הסדר הטוב, נוכח אריכות דברם של הצדדים בסוגיה זו, נבדוק התקיימותו של התנאי הנוסף גם כן; 10. התנאי השני- נחיצות השינוי לקיומו של הדייר א. טוען בפני המבקש כי שינוי מטרת השכירות דרוש לו באורח חיוני לצורך קיומו, בהיות המושכר מקור פרנסתו היחידי. ב. לעומתו, סבורה המשיבה כי שינוי מטרת השכירות במושכר איננו דרוש לצורך קיומו של המבקש כי אם נועד לשרת את אינטרסיו של בנו, אשר יהא זה שיפעיל את המושכר ויימצא בו בפועל. ג. ג. לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, שוכנעתי כי גרסת המשיבה, ידה על העליונה, והיא אמינה ומקובלת עלי. לעומתה, גרסתו של המבקש אינה אמינה עלי, שכן היא לוקה בסתירות פנימיות ואיננה מתיישבת עם התנהלותו בפועל משך השנים. מה עוד, שהעובדות עליהן מסתמך הוא אינן משרתות כלל את בקשתו, ולהלן אפרט: 1. 1. ממצא חשוב ויסודי יש להניח כבר בשלב הראשוני והוא, כי המבקש איננו מוציא לחמו מן המושכר. אין כל מחלוקת באשר לקביעה זו. ואכן, בימים כתיקונם, עשויה העובדה כי הדייר איננו מצליח להוציא פרנסתו מהמושכר, להוביל למסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה למתן רשות לשינוי מטרת השכירות. ואולם, לא כך בענייננו. 2. 2. במקרה דנן קם הצורך לבצע הפרדה מפורשת וברורה בין הטענה לפיה השימוש במושכר כיום איננו מאפשר קיומו של המבקש, לבין טענה כי שינוי מטרת השכירות דרוש לשם קיומו. במקרה זה, שוכנעתי כי טיעון זה האחרון איננו מתקיים, והלא הוא הקובע לעניין מתן הרשות על פי סעיף 37. דהיינו, בנסיבות המקרה שבפני, עצם העובדה שהמושכר איננו מניב עוד פירות לדייר אין בה כדי להעלות טעם סביר לחייב את המשכיר להיעתר לבקשת שינוי מטרת השכירות. במה דברים אמורים? 3. הוכח לי כי מזה שנים רבות, המושכר אינו מהווה מקור הכנסתו של המבקש. מהעדויות שהובאו בפני עולה כי דייר זה מוציא לחמו בעבודות שונות מזה מספר שנים, ובפועל מושכר זה כמוהו כלא היה מבחינת הכנסתו ופרנסתו של המבקש. ולראיה: סעיף 4 לת/1: "...ולנו כבר למעשה לא היתה כל אפשרות להתפרנס מהמטרה שלשמה הושכר המושכר לאבי. מפעם לפעם קבלנו הרכבה או צביעה של אי אלו מוצרים". "... בנסיבות מצטברות אלה לא הצלחנו להוציא את הפרנסה והחזקנו במקום תוך נשיאה בהוצאות הרבות הכרוכות בכך". עמוד 12 לפרוטוקול: "ש: העסק סגור כבר כמה שנים?" "ת: העסק סגור כתוצאה מסיבה כלשהי" עמוד 14 לפרוטוקול: "ש: אתה עדיין עובד היום?" "ת: אני בא לשם היום לעיתים קרובות אך אין לי אפשרות להכנס למקום, כי שמים מכוניות ליד הדלת ולא נותנים לי להכנס. זה נמשך כבר כמה זמן, לסירוגין, לא למשך 24 שעות." המבקש העיד באולם בית המשפט, כי משנת 1992 איננו עוסק במטרה לשמה הושכר המושכר וכי במשך השנים האחרונות, מצא פרנסתו בעבודות שונות, וביניהן חברת שמירה. עמוד 14 לפרוטוקול: "ש: כמה שנים אתה לא עובד?" "ת: עד 92 עבדתי רצוף, בשנת 92 חליתי ...אני עובד במקום בעבודות מזדמנות אחרות, במתכת..." עמוד 15 לפרוטוקול: "ת: ...עבדתי בחברה הזו (חברת שמירה א.ג.) לסירוגין 4-5 שנים משנת 99 ועד השיפוצים. המבקש אף העיד, כי הכנסותיו מהמושכר בשנים האחרונות היו אפסיות ובפועל כלל לא נתקיימו. עמוד 14 לפרוטוקול: "ש:הגשת דוח שנתי למס הכנסה במשך שנת 2004? "ת:לא היה לי צורך להגיש כי הסכומים שגלגלתי היו אפסיים בקושי כיסה שכר דירה." "ש: בשנת 2003 הגשת דוח למס הכנסה?" "ת: לא, לא היה צורך להגיש דוח. בשנת 2003 עבדתי בשמירה חלקית בצוות 3, בחברת השמירה....". "ש: בשנת 2002 הגשת דוח למס הכנסה?" "ת: אותו דבר, לא הגשתי...". דבריו של מר יוסי פורת פרנקל (עה/1) מוסיפים לתמונה לפיה המבקש כלל איננו נמצא במושכר מזה מספר שנים: "ש: כמה פעמים בשבוע אתה רואה אותו במקום?" "ת: אף פעם אחת לא ראיתי אותו בתוך העסק" "ש: מדי כמה זמן אתה עורך סיור?" "ת: אני עורך סיור יום יום". "ש: ואף פעם לא ראית אותו?" "ת: לא". 3. 3. מכל אלו, עולה המסקנה הברורה, כי המושכר איננו מהווה מקור פרנסתו של המבקש מזה זמן רב. על כן, תמוה בעיני הכיצד טוען הוא כיום, כי מושכר זה דרוש לו באורח קיומי. 4. 4. למעשה, מעלה המבקש שתי טענות שאינן מתיישבות; מחד טוען הוא כי המושכר אינו מניב פירות כלל, עד כדי הכנסה זעומה שאין בגינה דיווח, ומנגד גורס כי המושכר נדרש לשם מחייתו, ובלעדיה איננו מסוגל להתקיים. שהרי באופן טבעי נשאלת השאלה הכיצד התקיים הוא משך 13 השנים האחרונות לערך, מאז הפסקת עבודתו בתחומו באופן סדיר? שאלה זו אינה נשארת עלומה, שהרי העיד המבקש באולם בימ"ש כי עסק בעבודות שונות ואילו המושכר המשיך לעמוד דומם והמבקש הוסיף להתקיים. 5. 5. הדעת נותנת, כי אדם אשר מקור פרנסתו וקיומו מוטל בספק, יפנה בדחיפות בפניה לשינוי מטרת המושכר. בנסיבות המקרה שלפני, מצא לו המבקש פתרונות אחרים ויתרה מזאת, פנה מרצונו למשיבה לא אחת, (מצורף נספח נ/1) בבקשה לפינוי המושכר, (אף הליך זה עצמו החל כמו"מ לפינוי המושכר) ומאחר ולא הוגשמו ציפיותיו לגביו גובה סכום הפיצוי שהוצע לו, חזר בו מבקשותיו. התנהגותו זו, מחלישה אף היא את טענתו בדבר נחיצות השינוי לקיומו. 6. 6. אציין עוד, כי שוכנעתי כי המבקש איננו מסוגל כיום לתפעל את המושכר על פי המטרה לה הוא עותר. אחזקת מזנון אינה עסק של מה בכך והיא תובענית במיוחד במרכזו של מקום בילוי פעיל. על כן, שוכנעתי כי נוכח גילו ומצבו הבריאותי, אין המבקש מסוגל כלל לבצעה. בד בבד, מקבל אני את גרסת המשיבה על פיה בקשה זו מוגשת בפני למעשה מטעמו של הבן ולטובתו האישית; בנו של המבקש העיד בפני כי הוא נעדר עבודה מסודרת ואף אינו עוסק כלל במקצוע בו הוכשר לטענתו, ובמקביל מעיד המבקש כי בפועל יהא זה בנו אשר יפעיל את המקום. סיכומו של דבר, שוכנעתי כי למעשה אין המדובר בצרכיו של המבקש כלל וכלל כי אם בצרכיו של בנו, ועצם מתן הרשות לשינוי מטרת השכירות תפיק תועלת לו בלבד שהרי אביו כבר שנים איננו מסתמך על הכנסה זו, ולראיה: עמוד 12-13 לפרוטוקול: "ש: אתה רוצה לנהל שם קיוסק? ת: אני ואבא שלי אותו דבר". עמוד 17 לפרוטוקול: ש:אתה אדם בן 75 חולה אתה תוכל לעבוד שם בלילה? ת: אני לא חייב לעבוד אני יכול לשים את הבנים שלי או מישהו במשכורת. אני לא חייב לעבוד בלילה. אולי ישאר גם לי משהו לחיות" ד. עיננו הרואות כי גם תנאי סעיף 37(א)(1) אינו מתקיים בנסיבות שלפני, שהרי קבעתי כי אין המושכר דרוש לקיומו של המבקש, ולפיכך הרי שלאור מסקנתי זו, וכן כעולה ממכלול הנסיבות אותן פירטתי בפסק הדין, אין מקום להיענות לבקשה לשינוי מטרת השכירות. 11. לאור האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. א. אני דוחה את הבקשה לשינוי מטרת השכירות. ב. ב. אני מחייב את המבקש (התובע) לשלם למשיבה (הנתבעת) הוצאות בסך -.4,860 ₪ (הכוללות את שכ"ט השמאית מטעם ביה"ד) וכן שכ"ט עו"ד בסך-.10,000₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכירות