להלן פסק דין במריבה על שביל ציבורי להולכי רגל: פסק - דין נושא התובענה והרקע להגשתה. 1. התובעים 1, דניאל וענת פישמן (להלן: "פישמן"), והתובעים 2, שלמה וחיה כהן (להלן: "כהן"), כל אחד מהם בנפרד, הם בעלי הזכויות על מגרש אותו רכשו, ובית שבנו עליו, ביהוד. שכניהם לנכסים הם ברוך וחנה צ'פניק (להלן: "צ'פניק"), שגם הם בעלי זכויות על מגרש שרכשו ובית שבנו עליו ביהוד. מגרשיהם של התובעים מצד אחד, ושל צ'פניק מצד שני, היו צמודים אחד לשני, עד שבגבול שביניהם הופקע שטח על-מנת שישמש כשביל מעבר ציבורי בין שני רחובות, כפי שיתואר בהמשך, ושביל מעבר זה הוא סלע המריבה בין הצדדים בתיק זה. הנתבעים הם הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה, המועצה המקומית וראש-המועצה של יהוד; בינתיים הפכה המועצה המקומית לעירייה, ובמקומה של נתבעת 2 באה, איפוא, עיריית יהוד. 2. נושא המריבה בתובענה זו, הוא כאמור שביל מעבר ציבורי להולכי-רגל, שמחבר בין רחוב קפלנסקי לבין רחוב צוקרמן ביהוד (להלן: "שביל המעבר הציבורי" או "השביל"). השביל עובר לאורך בתיהם של פישמן וכהן מצד אחד, וצ'פניק מצד שני, הנמצאים משני צידיו. בתיהם של פישמן וכהן בנויים על המגרשים שמצידו הצפוני של השביל, וְאִילּוּ ביתם של צ'פניק בנוי במקביל מצידו הדרומי של השביל (ראה להמחשה: המפה ת/3א', והתמונות נ/3א' ו-נ/3ב'). חזית ביתם של משפחת פישמן פונה לרחוב קפלנסקי, וחזית ביתם של משפחת כהן פונה לרחוב צוקרמן; וְאִילּוּ ביתם של משפחת צ'פניק, ולמעשה מדובר בשני בתים שלהם, ישן וחדש, פונים האחד לרחוב הזה, והשני לרחוב השני. לטענת התובעים, שטח שביל המעבר הציבורי, שהופקע כאמור, על-פי כל התוכניות והרישומים הצריכים לעניין זה, הוא כאמור באורך של כ-50 מ' וברוחב של 6 מ', ולמרות זאת, הנתבעים נתנו הֵיתר בנייה לצ'פניק, שעל-פיו ניתן לו לבנות, פרט מאשר על מגרשו, גם על רצועה ברוחב של 2 מ' לאורך השביל בצמידות למגרשו (להלן: "הרצועה"), כשבאופן כזה סופחה למגרשו של צ'פניק רצועת אדמה ברוחב של 2 מ' ובאורך של כ-50 מ', דהיינו כ-100 ממ"ר. צ'פניק בנו גדר בטון בגבול החדש של מגרשם, וכתוצאה מכל אלה הוקטן רוחב השביל מ-6 מ' ל-4 מ'. 3. תחילתה של התביעה בתיק זה, בתובענה שהגישו התובעים נגד הנתבעים ב-ת.א. 3073/95 של בית-משפט השלום בפתח-תקווה, שעל-פי החלטתו, הועברה התביעה לבית-משפט זה מנימוק של חוס-סמכות עניינית, ו-ת.א. 3073/95 של בית-משפט קמא הפך ל-ת.א. זה, 228/96, של בית-משפט זה. החלטתו האמורה של בית-משפט קמא ניתנה בעקבות החלטה שניתנה על-ידי שופט אחר באותו בית-משפט, ב-ת.א. 997/94 של בית-משפט השלום בפתח-תקווה, שבו הגישו אותם תובעים תביעה נגד שכניהם צ'פניק, שבה עתרו למתן צו-מניעה נגדם שימנע בעדם מלבנות את ביתם, ושגם הוא הועבר לבית-משפט זה והפך ל-ת.א. 1728/95. לבקשת התובעים כשהדיון התנהל עדיין בבית-משפט קמא, ניתן צו-מניעה זמני במעמד צד אחד, אך לאחר דיון במעמד שני הצדדים, בוטל הצו, בין הַיֶתר משום הסיבה שצ'פניק הספיק כבר לבנות את ביתו. בשלב זה הועברו למעשה שתי התובענות הנ"ל לבית-משפט זה, בנימוק של חוסר-סמכות, ואז פנו התובעים לבית-משפט זה בבקשה חוזרת למתן צו-מניעה בלבוש אחר, וביקשו לבטל בכלל את הליכי ההפקעה של שביל המעבר הציבורי בשל סיפוח הרצועה על-ידי צ'פניק, ולמנוע מהנתבעים מלתפוס בכלל חזקה בַּשביל לשם הכשרתו למעבר הולכי-רגל, וכן ליתן פסק-דין הצהרתי שרוחב השביל הוא 6 מ', ואין הנתבעים זכאים לתפוס חזקה רק בחלק שנותר הימנו לאחר סיפוח הרצועה על-ידי צ'פניק. בית-משפט זה (כב' השופט אפרים שלו המנוח), בהחלטתו מיום 5.5.1996, דחה את בקשת התובעים, בנימוק שמתן הצו משמעוֹ הריסת חלק מביתם של צ'פניק; שבקשתם של התובעים לא באה להגן על אינטרס כלשהו שלהם; ושתפיסת שטח שביל המעבר הציבורי על-ידי הנתבעים היא בשל מטרה ציבורית ראויה, נוכח התפתחות הישוב וצורכי תושבי הסביבה. באשר לעתירה למתן פסק-דין הצהרתי, שרוחב השביל הציבורי הוא 6 מ' ולא 4 מ', החליט בית-המשפט בהחלטתו האמורה, שבשאלה זו יכריע בית-המשפט שידון בתביעה לגופה, ושבפניו תובאנה כל הראיות הנוגעות לעניין. 4. ואכן, שתי התביעות האמורות החלו להתברר בצמידות, למרות שלא אוחדו, כאשר התביעה בתיק זה, ת.א. 228/96, והתביעה ב-ת.א. 1728/95, נדונו זו בצד זו, כשהצדדים, בעזרת בית-המשפט, מנסים למצוא פיתרון לסבך שנוצר נוכח המציאות בשטח, כאשר ביתו של צ'פניק עומד על תילו, כולל הרצועה של 2 מ', שבשל הפרשי גבהים מולאה בכמויות נכבדות של אדמה, ומהווה כיום חלק בלתי-נפרד ממגרשו של צ'פניק, ונוכח העובדה ששביל המעבר הציבורי הנותר ברוחב של 4 מ' נכבש ורוצף, ומשמש לצורכי הציבור, כפי שניתן להיווכח בתמונות נ/3, וְאִילּוּ התובעים נותרו עם טענתם שרוחב שביל המעבר הציבורי על-פי התוכניות צריך להיות 6 מ' ולא 4 מ', ובשל "נגיסת" הרצועה על-ידי צ'פניק, ערך נכסיהם, לטענתם, נפגע, וזכויותיהם כבעלי אותן זכויות כמו צ'פניק, נגרעו. באחד השלבים המוקדמים בדיון נמחקה התביעה שב-ת.א. 1728/95 (ראה נספח 12 ל-ת/1). בהתחשב במצב שנוצר, לא אצה לצדדים הדרך, והדיונים בתיק זה התנהלו בעצלתיים (ראה הדברים ב-עמ' 38-37 לפרטיכל). אפילו ניסיונו של בית-המשפט להביא את הצדדים להסכמה לגבי הפלוגתאות לא צלחה, וכל צד התחפר בעמדתו, עד אשר היה ברור שרק הכרעה שיפוטית תביא לסיומו של העניין. לפיכך קבע בית-המשפט את הדיון לגופו של עניין, והורה על הגשת עדויות עֵדי הצדדים בתצהירים במקום השמעת העדויות הראשיות בבית-המשפט, וכך אכן נעשה. סקירת הראיות; השאלה הצריכה הכרעה; והעתירה. 5. באי-כוח שני הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות של עֵדיהם בתצהירים, שאליהם צורפו המסמכים הנוגעים לעניין, כשברור היה שהשאלות הצריכות הכרעה במשפט זה תוכרענה בעיקר על-פי המסמכים בכתובים הנוגעים לעניין, ועדויותיהם של העדים באו למעשה רק כדי לגשר ולקשר בין הדברים. אני חייב לומר, שבניהול הליכי המשפט בפועל, היו באי-כוח שני הצדדים מאוד תכליתיים וענייניים, והגישו תצהירים ממוקדים בעניין הצריך הכרעה, וגם חקירותיהם עליהם היו קצרות ביותר. (א) הראיות שהוגשו על-ידי התובעים הן אלה: (1) תצהיר מטעם התובעים של אחד התובעים, דניאל פישמן,- סומן ת/1; והנספחים לו, על-פי סימוניהם בתצהיר, סומנו ת/1(1)-(25). (2) תעודת עובד-ציבור של קרלוס דרינברג, שהוא אדריכל ראשי וסגן-מנהל המינהל לתיכנון והנדסה במשרד הבינוי והשיכון,- סומן ת/2; והנספחים לו, על-פי סימוניהם בתצהיר, סומנו ת/2א'-ה'. (3) חוות-דעת של מודד מוסמך, רפאל יכין, היא ת/3, שצורפו לה מפות המדידה, הן ת/3א'-ג'. (4) נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין בפתח-תקווה, הוא ת/4, שמאשר שחלקת "שביל המעבר הציבורי" היא חלקה 275 בגוש 6727, בשטח של 281 ממ"ר (שמחושב לערך לפי רוחב של 6 מ' ואורך של כ-50 מ'), רשום על-שם עיריית יהוד, שהיא כיום כאמור, חליפתה של הנתבעת 2. (ב) והראיות שהוגשו על-ידי הנתבעים הם אלה: (1) תצהיר של אילן סלע, מהנדס העיר יהוד,- סומן נ/1; והנספחים לו, על-פי סימוניהם בתצהיר, הם נ/1א'-ז'. (2) תצהיר של שלמה בקשי, נתבע 3, ראש-העיר יהוד,- סומן נ/2. (3) תצהיר של סלומון יאיר, פקח בעיריית יהוד, שצילם את השביל ואת בתיהם של התובעים וצ'פניק שבצידיו,- סומן נ/3; והתמונות שצילם הן נ/3א'-ב'. 6. באי-כוח הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב בהרחבה, כשכֹּל אחד מהם ממשיך להחזיק בעמדותיו. התובעים חוזרים וטוענים שרוחב שביל המעבר הציבורי שהופקע הוא 6 מ', ושהנתבעים לא היו רשאים להתיר לצ'פניק לספח ממנו רצועה ברוחב של 2 מ' ובאורך של 50 מ'. לעומתם טוענים הנתבעים, שלתובעים אין כלל זכות עמידה בעניין, ושרוחב השביל הציבורי הוא 4 מ'. אין ספק, שהשאלה העיקרית שצריכה הכרעה בתיק זה היא בעצם אחת: האם על-פי התוכניות והאישורים הצריכים לעניין רוחב השביל הוא 6 מ' או 4 מ', ואם אמנם הוא 6 מ' כטענת התובעים, מָהֵן ההשלכות המשפטיות כתוצאה מכך. נוכח הזמן שחלף מאז שהחל הסכסוך בין הצדדים, והמציאות שנתהוותה בשטח, "התאימו" התובעים בסיכומיהם את עתירתם למצב שנוצר, ובאת-כוח התובעים, בסיום סיכומיה (סעיפים 48 ו-49), מפרטת מָהֵם הסעדים אותם מבקשים התובעים כיום. 7. ראוי לציין, שאחד התובעים בעדותו, הוא עת/3 דניאל פישמן, אומר, שכאשר הוא ואישתו רכשו את הנכס, המגרש שלהם והמגרש של צ'פניק היו מחוברים, ורק גדר תיל הפרידה ביניהם. כך נמשך המצב שנים. הוא אמנם ידע שצריך לעבור שם שביל, אך היה ברור לו שהדבר לא יתממש. דא עקא שהמועצה החליטה לבסוף להקים את השביל הזה, לא הייתה לו ברירה אלא להשלים עם עובדה זו, אך כדבריו (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 22): "כשאני נוכחתי לדעת שנתנו לצ'פניק 2 מ', גם אני רציתי 2 מ', והיה נשאר שביל של 2 מ', והכל היה נגמר בשלום. אבל נתנו לו ולקחו ממני." בינתיים, כדבריו, והוא ואישתו התגרשו ומכרו את הבית ואין לו עניין חומרי בתביעה, אלא, כלשונו (עמ' 48, ש' 8): "רק רגשי, ועניין הצדק מעניין אותי". מכאן, אני בא לַשוֹני בעתירת התובעים, בין האמור בתביעתם לבין האמור בסעיפים 48 ו-49 לסיכומיהם. השוֹני הוא בכך שהתובעים נסוגו מעתירתם לבטל בכלל את הפקעת השביל, ועומדים רק על כך שבית-המשפט ייתן פסק-דין הצהרתי שרוחב השביל הוא 6 מ' ולא 4 מ', ושסיפוח הרצועה ברוחב של 2 מ' למגרשו של צ'פניק נעשה שלא כדין, ובהתאם להחלטת בית-המשפט הם ישקלו את הסעדים שהם יבקשו בהמשך, אם בית-המשפט ייעתר לבקשתם. אומַר כבר עתה, גם על-פי הראיות שהובאו בתיק זה, שנראית לי עמדתו של כב' השופט אפרים שלו המנוח, שקבע בהחלטתו שדחתה את הבקשה למתן צו-מניעה (עמ' 10 לפרטיכל), כי "תפיסת החזקה בשטח השביל הציבורי על-ידי הנתבעים הינה מטרה ציבורית ראויה נוכח התפתחות היישוב...", ואין בדעתי לדון כלל באפשרות של ביטול הפקעת שטח השביל הציבורי, ובכך להביא לכאורה לביטולו. שביל המעבר הציבורי קיים, וראוי שימשיך להתקיים, לרווחתם של תושבי המקום, ולא יהיה זה ראוי ונכון מצד בית-המשפט, גם אם יגיע למסקנה שנעשה עוול לתובעים, לתקן עוול זה על-ידי גרימת עוול לציבור רחב של המשתמשים בשביל. אני אתמקד בשאלה,- העובדתית והמשפטית,- מה רוחב השביל, על-פי התוכניות המתחייבות, שהופקע בתיק זה. לשאלה מה תהיינה השלכות להחלטת בית-המשפט, אתייחס כשאגיע לכך. העובדות. 8. העובדות שאותן אני קובע על-פי הראיות שבאו בפני בית-המשפט, כפי שפורטו לעיל, הן כדלקמן: (א) במועד הגשת התביעה היו התובעים זכאים להירשם כבעלי זכות חכירה לדורות בחלק מחלקה 5 בגוש 6727 ביהוד (להלן: "החלקה המקורית"). החלקה המקורית, שהיא בשטח של כ-50 דונם, רשומה בשלמותה על-שם עיריית יהוד, ועליה מצויים בתים פרטיים ושטחים ציבוריים, שיירשמו בהתאם ליעודם לאחר ביצוע חלוקה (ראה ת/1, נספחים 1 ו-2). התובעים רכשו את זכויותיהם מה"ה פנחס שינוולד ומרים פיגנבאום, בשנים 1989 ו-1991, והחלקה שרכשו סומנה כמגרש זמני 87, ואחר-כך כ-מס' 130. שטח החלקה במקורו היה 1,300 ממ"ר, אך היה ברור כבר בעת ביצעו העיסקה שהופקע משטח המגרש שטח של 220 ממ"ר לצורכי ציבור (בעיקר לצורך השביל), ושטח החלקה נטו יהיה 1,080 ממ"ר, כפי שצויין בהסכם שבין המוכרים הנ"ל לבין התובעים (ראה גם נספח 7 ל-ת/1). (ב) על השטח הנ"ל חלות תוכניות בניין ערים (להלן: "התב"ע) המפורטות בתצהיר ת/1, והן: י"ד/865, י"ד/ 916 ו-י"ד/1210 (ראה נספחים 5-3 ל-ת/1). תקנות תוכנית מפורטת י"ד/916 (נספח 4 ל-ת/1), קבעה את מידות השביל הציבורי הפתוח, כדלקמן:"רוחב שביל מינימלי 4.0 מ' וקו בניין ממנו 3 מ'...", אולם בתשריטים המצורפים לתוכנית סומן השביל ברוחב של 6 מ' (ראה נספחים 8 ו-9 ל-ת/1). ב"כ הנתבעים, הן בתצהיר שהגיש של מהנדס העיר (נ/1), והן בסיכומיו, משתית את טענותיו על ההוראה הנ"ל, אך אין בכך כדי להועיל לו, שכן, יש בהוראה הנ"ל רף מינימלי של השביל, ולא מקסימלי, ולכן אין בכך כדי לסתור את הסימון שבתשריט. (ג) על-פי תעודת עובד-ציבור ת/2, של עת/1 האדריכל קרלוס דרינברג (עדותו בעמ' 42), בתאריך 8.9.1993 קיימה וועדת התיאום לפי חוק שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), התשכ"ד-1964 (להלן: "הוועדה") דיון על תוכנית רישום שיכון ציבורי מס' 3/42/7 יהוד, הנוגעת לעניין (להלן: "התרש"צ"); כאמור בתעודה ת/2, התרש"צ מבוסס על תוכניות התב"ע הנוגעות בדבר, ועל מפת מדידה בהתאם למצב בשטח, שנעשתה על-ידי מודד מוסמך. הוא הוסיף בעדותו בבית-המשפט (עמ' 44, ש' 4): "את התרש"צ אנו עורכים על בסיס מפת המדידה של מודד, וגם התרש"צ, שהוא בעצם הצעת חלוקה של המקרקעין, וגם התצ"ר, שזו תוכנית לצורכי רישום, שעל-פיה רושמים את הבעלויות אצל רשם המקרקעין." הוועדה אישרה את התרש"צ בישיבה הנ"ל, והעתק הימנה נשלח למהנדס עיריית יהוד. עת/2 כותב בתעודה ת/2: "7. על-פי תוכנית לצורכי רישום שהוכנה בהתאם למפת המדידה, רוחב השביל שבין מגרשים מס' 130 ל-131 (המסומן כמגרש 707 בתרש"צ), הוא 6.02 מ' (הדגשה שלי - נ.ע.)." (מגרש 130 הוא מגרשם של התובעים; ומגרש 131 הוא מגרשה של משפחת צ'פניק). (ד) יש לציין, שעל-פי הוראות סעיף 5(ד) לחוק הנ"ל, דין התרש"צ כתוכנית מפורטת שאושרה לפי חוק התיכנון, ויש לה "עדיפוּת על הוראות כל תוכנית החָלה על השטח שעליו הוקם השיכון הציבורי". (ה) הנתבעים טענו בהרחבה יתרה שלתרש"צ אין תוקף מאחר והודעה על אישורה לא פורסמה ברשומות. הדברים פורטו בהרחבה בתצהיר מהנדס העיר אילן סלע, הוא נ/1. אני חייב לומר, שהנתבעים בטענתם זו גודעים את הענף עליו הם יושבים. אם אמנם אין תוקף לתוכנית, כיצד הם קיבלו בַּעֲלוּת על חלקת שביל המעבר הציבורי, וכיצד קנו בו חזקה וסללו אותו?! כשלעצמי, לא שוכנעתי שלא היה פרסום. עת/1 האדריכל קרלוס דרינברג, שעשה רושם של אדם אחראי, אומר בעדותו (עמ' 42), שלדעתו נעשה פרסום. מכל מקום, אני סבור, כפי שאפרט בהמשך, שלאחר שהתוכנית מומשה בפועל, תרתי-משמע, הן ברישומים בספרי המקרקעין והם בשטח בפועל, לזכותה של עיריית יהוד, היא מושתקת ומנועה כיום מלהעלות טענה כזו. (ו) על-פי האמור ב-סעיפים 13-8 לתצהיר ת/1,- נתנה הנתבעת 1 הֵיתר בנייה לצ'פניק, שעל-פיו הרצועה ברוחב של 2 מ' כלולה במגרשם. התובעים התריעו על כך מיד, אך הדבר לא הועיל (ראה נספחים 11(1) ו-(2) לתצהיר ת/1). (ז) בתאריך 24.5.1995, כמפורט ב-סעיף 14 לתצהיר ת/1, נשלחה לתובעים הודעה על ביצוע ההפקעות לצורכי ציבור על-פי תוכנית מפורטת י"ד/916 (ראה הנספחים המסומנים 14). על-פי התוכנית, השטח המופקע של השביל הוא ברוחב של 6 מ', אך כפי שאומר דניאל פישמן בתצהירו ת/1 (סעיף 14), בירורים שערך עם הנתבעים לגבי היקף התפיסה, העלו שהכוונה לתפוס רק את השטח שנותר מהשביל, לאחר שצ'פניק כבר סיפח למגרשו את הרצועה ברוחב של 2 מ'. כל התנגדויות התובעים, פניותיהם לנתבעים, ואף התנגדות פיזית בשטח, לא הועילו, והמצב נותר כפי שהוא (ראה האמור בסעיפים 21-15 ל-ת/1, והנספחים בהתאם). (ח) ביום 13.12.1998 אושרה על-סמך התרש"צ תוכנית לצורכי רישום (ראה סעיף 9 לתעודה), דהיינו שהשביל הוא ברוחב של 6 מ' ובאורך של כ-50 מ', ושכֹּל החלקה הנוגעת לכך צריכה להירשם על-שם עיריית יהוד. (ט) וביום 13.3.2000, כפי שעולה מנסח הרישום של לשכת המקרקעין בפתח-תקווה, אכן נרשמה עיריית יהוד כבעלים של חלקה 275 בגוש 6727 בשטח של 281 ממ"ר (שהיא חלקת שביל המעבר הציבורי) על-שם עיריית יהוד. דיון והכרעה. שאלת זכות העמידה של התובעים. 9. הנתבעים טוענים, הן בכתב-הגנתם והן בסיכומיהם, שלתובעים אין זכות עמידה במקרה דנא, משום שלטענתם, התובעים אינם מי שממגרשם הופקע שביל המעבר הציבורי, אלא בעלי הזכויות הקודמים. הנתבעים מוסיפים וטוענים גם, שכאשר התובעים רכשו את מגרשיהם, צויין במפורש בהסכם הרכישה שלהם ששטחו של המגרש יוקטן כתוצאה מהפקעה לצורכי ציבור. אני דוחה טענה זו, ולאור פירוט העובדות כפי שהבאתי אותן לעיל, סבורני שניתן להצטמצם במתן הנימוקים לדחייה זו. התובעים הם בעלי נכסים הצמודים לשביל המעבר הציבורי; הם נכנסו בנעליהם של הבעלים הקודמים של אותם נכסים; שביל המעבר נוצר כתוצאה מהפקעת שטח מהמגרש שלהם וההפקעה נעשתה כשהם התגוררו במקום; לא יכול להיות כל ספק, גם על-פני הדברים, שכאשר ההפקעה צריכה להיות שווה משני מגרשים סמוכים, והרָשׁוּת, מסיבות לא ברורות, מעניקה "מתנה" לבעלים של אחד מהם, בצורה של ויתור על חלק מהשטח המופקע, קמה לבעל המגרש השני לא רק זכות העמידה, אלא גם זכות הזעקה; ואפילו כבעלים של נכסים הצמודים לשביל, יש להם זכות עמידה ואינטרס ממשי וישיר, אם השביל בצד בתיהם יהיה ברוחב של 4 מ' או 6 מ', ואם שכנם מהעבר השני של השביל קיבל "מתנה" של רצועה ברוחב של 2 מ'. בית-משפט לעניינים מינהליים פועל על-פי אותם קריטריונים שפועל בית-המשפט הגבוה לצדק, ועל-פי ההלכה, זכות העמידה בבג"צ הורחבה ללא הכר "וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב" (כלשונו של כב' השופט מ. חשין ב-בג"צ 2148/94, גלברט נ' יו"ר וועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון, פד"י מ"ח(3) 579). לכן, כאמור, אינני רואה מקום לטענה זו. שאלת רוחב שביל המעבר הציבורי. 10. באשר לרוחב שביל המעבר הציבורי, המסקנה העולה מכל הפרטים שהבאתי לעיל היא, שעל-פי כל התוכניות המחייבות, ועל-פי ההפקעה שהנתבעת 2 עצמה ביצעה, רוחב השביל הציבורי הוא 6 מ' ולא 4 מ'. יתר-על-כן, כמצויין לעיל, תם ונשלם הרישום בקשר להפקעה הזו, לרבות רישום חלקת שביל המעבר הציבורי על-שם העירייה, ואני מתקשה להבין את עמדת הנתבעים, הממשיכים וטוענים כנגד אינטרס ציבורי שהם מייצגים, כנגד רישום של בעלותם בחלקת שביל המעבר הציבורי, ובלא לתת כל הסבר על מה ולמה יקבל תושב בשם צ'פניק "מתנה" מהציבור של כ-100 ממ"ר, שפגומה למעשה, משום שהשטח הזה אינו רשום כלל על שמו. כבר נפסקה הלכה, שסמכות ההפקעה המסורה לרָשׁוּת ציבורית היא סמכות אשר הגבלה בצידה. סמכות זו מיועדת לטובתו של הציבור כולו, ומשום כך, ההפקעה יכולה להיעשות אך ורק לצורכי הציבור. מקום שבו הצורך הציבורי שעמד ביסוד ההפקעה אינו מתקיים עוד, כי אז יש להורות על ביטול ההפקעה (בג"צ 2390/96, קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ה(2) 625). לשון אחר, רָשׁוּת ציבורית אינה יכולה להפקיע קרקע על-מנת לאפשר לפלוני לעשות בו שימוש פרטי, כפי שנעשה במקרה דנא בעניינוֹ של צ'פניק. שימוש זה אינו עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקעה ועם סמכותה של הרָשׁוּת להפקיע קרקעות. ככל גוף מינהלי, היו הנתבעים חייבים לנהוג במקרה דנא בסבירות, בתום-לב ובהגינות שוויונית כלפי שני אזרחים בעלי זכויות שווֹת; צר לי לומר שלא ראיתי זאת בהתנהגותם של הנתבעים בנסיבותיו של מקרה זה. לא הובאו בפני בית-המשפט כל ראיות, ולא ניתן שום הסבר, מדוע הוּתר לצ'פניק לבנות על רצועה של 2 מ' משביל המעבר הציבורי, שהיא חלק משטח מופקע, ולא הובאו גם שום פרטים לגבי גודל ההפקעה מהתובעים ומצ'פניק, ואני יוצא מתוך הנחה שההפקעה מלכתחילה הייתה שווה ביחס לגודל הנכס שכֹּל אחד מהם החזיק. לכן, לא הייתה כל הצדקה להחזיר לצ'פניק חלק מהשטח שהופקע. משום כך, אין לי אלא ליתן פסק-דין הצהרתי שעיריית יהוד זכאית לתפוס חזקה בשטח השביל הציבורי כולו, דהיינו בשטח כל חלקת השביל הציבורי שבבעלותה, ובלבד שהיא תעשה בו שימוש בהתאם לייעודו התיכנוני, דהיינו כשביל מעבר ציבורי. 11. בית-המשפט אינו מתעלם מהמציאות שנוצרה בשטח, המתמשכת כבר מזה שנים, ויתכן שתפיסת הרצועה שסופחה לצ'פניק על-ידי העירייה, תהיה בהֵפסדהּ, מבחינת ההוצאות הכרוכות בכך, מה עוד שללא ספק, לצ'פניק ייגרמו בכך נזקים כבדים. הפיתרון יכול לבוא בדרך של הכנת תוכנית מפורטת נקודתית, שתשנה חזרה את הייעוד של הרצועה שסופחה לצ'פניק משטח ציבורי לשטח פרטי, כשבין השאר יהיה צורך בשינוי חלקת שביל המעבר הציבורי, ולאחר שיינקטו כל הצעדים התיכנוניים והרישומיים, תוכל העירייה למכור שטח זה לצ'פניק כנגד תמורה מלאה שתיכנס לקופת הציבור, ובמסגרת כל ההתחשבנות הזו לא ניתן להתעלם מהתובעים, והדבר צריך להיעשות בתיאום ובהסכמה עימם, ודי לחכימא ברמיזה, אחרת ברור שהצדדים ייאלצו להתדיין שוב במשך שנים בבתי-המשפט. ההכרעה. 12. לאור כל האמור לעיל, אני נותן, איפוא, פסק-דין הצהרתי, שבהתאם לכל התוכניות שבתוקף, רוחב שביל המעבר הציבורי הוא 6 מ' לכל אורכו (הכל על-פי המדידות שנעשו), ולא הייתה כל סמכות בדין למי מהנתבעים להתיר לצ'פניק להשתלט על רצועה של 2 מ' מרוחבו לכל אורכו. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות המשפט, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך הוצאתם ועד הפירעון; וכן שכר-טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כחוק החל מהיום. הולך רגל