ביטול היטלי פיתוח וחוסר ניקיון כפיים

ביטול היטלי פיתוח וחוסר ניקיון כפיים כללי 1. עתירה זו מופנית נגד החלטת עיריית רעננה להטיל על העותרת היטלי פיתוח בסך 12,621,794 ₪. העותרת טוענת כי היא אינה בעלת הנכסים נשוא דרישות התשלום, ולכן אין לחייבה בתשלום ההיטלים. העתירה והתגובה לה 2. לפי האמור בעתירה, העותרת מפעילה רשת חינוכית ארצית, הכוללת עשרות מוסדות חינוך, אשר בהם לומדים מעל 20,000 תלמידים. אחד ממוסדות הדגל שלה הוא כפר בתיה - כפר נוער אשר נוסד בשנת 1947 ככפר לילדים ניצולי שואה, ומשמש כיום כקמפוס חינוך מרכזי של אוכלוסייה דתית ברעננה וסביבתה (להלן: "כפר בתיה"). כפר בתיה מטפל בין השאר בנוער עזוב וקשה חינוך ובילדי הקהילה האתיופית. 3. ביום 2.11.10 התקבלו אצל העותרת דרישות תשלום בגין היטלי פיתוח (היטל ביוב, היטל אספקת מים, היטל סלילה והיטל תיעול), המתייחסות לנכסים בכפר בתיה בשטח של כ-120 דונם (גוש 7650 חלקות 4, 38 ו-273; גוש 7651 חלקה 5). ביום 8.11.10 פנתה העותרת אל המשיבה בבקשה שזו תמסור לה פירוט של כל העבודות שבגינן היא נדרשת לשלם את היטלי הפיתוח. ביום 7.12.10 מסרה המשיבה לעותרת את נימוקי דרישת התשלום, במסמך מפורט בן 75 עמודים. ברם, ביום 16.12.10 הודיעה העותרת למשיבה כי אין בכוונתה להתייחס לנימוקי דרישות התשלום לגופם, בטענה כי היא אינה בעלת הנכסים נשוא דרישות התשלום. 4. ימים ספורים לאחר מכן הגישה העותרת את העתירה, שבה טענה כי יש לבטל את דרישות התשלום שהוצאו לה. לטענתה, החבות לשלם את היטלי הפיתוח מוטלת לפי חוקי העזר הרלוונטיים על "בעל הנכס", שהוא הבעל הרשום של הנכס, והיא אינה בעלת הנכסים. הבעלים של הנכסים הוא לטענתה "ארגון נשות מזרחי באמריקה אינק.", אשר קרוי, לפי הטענה, גם "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה". נטען כי ארגון זה נרשם כבעל הנכסים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה, עוד לפני ייסודה של העותרת. כן נטען כי העותרת אמנם מפעילה בנכסים אלה מוסדות חינוך בהסכמת בעליהם, אך אין בכך כדי להטיל עליה חבות כלשהי לשלם את היטלי הפיתוח. העתירה לא כללה טענות לגופם של החיובים, אך העותרת ציינה כי היא שומרת לעצמה את זכותה לטעון כל טענה גם בקשר לכך, אם לא יבוטל החיוב. כן צוין כי העותרת הגישה ערר על היטל הביוב, הכלול בדרישות התשלום, לוועדת הערר לענייני ביוב בנתניה. 5. לעתירה צורפו דפי מידע מפנקס הזכויות המתנהל בלשכת רישום מקרקעין פתח תקווה, המתייחסים לארבע החלקות נשוא העתירה. בהתאם לדפים אלה: א. חלקה 4 בגוש 7650 (להלן: "חלקה 4") רשומה מיום 8.8.1944 בבעלות "ארגון נשות מזרחי של אמריקה אינק". ב. חלקה 38 בגוש 7650 (להלן: "חלקה 38") רשומה מיום 8.9.1967 בבעלות "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה". ג. חלקה 273 בגוש 7650 (להלן: "חלקה 273") רשומה מיום 2.2.1995 בבעלות "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה". ד. חלקה 5 בגוש 7651 (להלן: "חלקה 5") רשומה מיום 8.8.1944 בבעלות "ארגון נשות מזרחי באמריקה אינק". 6. בתגובתה לעתירה, טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף, ולחלופין, לגופה. המשיבה טענה כי העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. לפי הטענה, העותרת מושתקת מלטעון כי היא אינה בעלת הנכסים, הואיל ובהליכים אחרים פעלה כבעלים והצהירה על עצמה כבעליהם של הנכסים נשוא העתירה. המשיבה הפנתה לכתב תביעה למתן סעד הצהרתי שהגישה העותרת נגד מינהל מקרקעי ישראל ונגד עיריית רעננה, בת"א 8326-02-08 נשי אמי"ת נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', אשר עדיין מתנהל. בכתב התביעה האמור טענה העותרת כי עמותת נשי אמי"ת, לשעבר "ארגון נשי מזרחי באמריקה", היא הבעלים במקרקעין הפרטיים בשטח של כ-120 דונם, נשוא החיוב דנן. כן ציינה המשיבה כי במשך השנים, ולצורך קבלת היתר בנייה בנכס, הצהירה העותרת בבקשות שהגישה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה, כי היא הבעלים בנכס. כמו כן, העותרת פעלה במשך השנים מול מינהל מקרקעי ישראל ומול הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, והגישה התנגדויות לשינוי ייעוד המקרקעין, בתור הבעלים במקרקעין. כמו כן, בעקבות יוזמת העירייה להפקיד לאישור את תוכנית רע/במ/2001 (לפי כתב התביעה בת"א 8326-02-08 מדובר בתוכנית המשנה את ייעודם של כ-400 דונם מאדמות כפר בתיה מייעוד חקלאי לייעודים של מגורים, נופש וספורט, ובמסגרתה יופקעו חלק מאדמות כפר בתיה שבבעלותה של אמי"ת לצורכי ציבור), נכרת בין העירייה לבין העותרת הסכם, במטרה להסיר את התנגדותה של העותרת לתוכנית. מטרת ההסכם הייתה להסדיר את התוכנית אגב פגיעה קטנה ככל שניתן במקרקעי העותרת, תוך קביעת אזורי בנייה, שינוי ייעוד חקלאי והפקעת שטחי ציבור במקרקעין שבבעלותה. בנוסף ציינה המשיבה כי מתדפיס רשם העמותות עולה ששמה לשעבר של עמותת נשי אמי"ת הוא "נשי מזרחי באמריקה". המשיבה טענה כי העותרת מנסה להשתמט מתשלום ההיטלים בתחבולות, בעוד היא נמנעת מלצרף כמשיב לעתירה את מי שלשיטתה הוא הבעלים האמיתיים של הנכס. כן טענה המשיבה כי העותרת נמנעה מלצרף תצהיר שיתמוך בטענות העובדתיות שהועלו בעתירה. 7. לגופו של עניין נטען כי העותרת, כבעליהם של הנכסים, מחויבת לשלם את היטלי הפיתוח ולהשתתף בדרך זו בהוצאות הרשות מקומית בהקמת התשתיות המוניציפאליות. המשיבה ציינה כי ההיטלים נדרשו בעבור עבודות נרחבות שהתבצעו בין השנים 2010-2008. כן צוין שבגין הנכסים נשוא העתירה לא שולמו מעולם היטלי פיתוח. הבקשה להצטרף כצד לעתירה 8. ערב הדיון המוקדם בעתירה הוגשה, בהסכמת העותרת, בקשה להצטרף כצד לעתירה. הבקשה הוגשה על ידי "אמי"ת וומן, אינק. חברת חוץ מספר 560020299 (הקרויה גם הסתדרות נשי מזרחי באמריקה)" (להלן: "המבקשת"). המבקשת ביקשה להודיע כי היא הבעלים של המקרקעין נשוא העתירה, ולכן היא הגורם שיש להפנות אליו את דרישות התשלום. לפי המפורט בבקשה, בשנת 1930 הקים התאגיד האמריקאי Mizrachi Women’s Organization of America, Inc., סניף של התאגיד בישראל. בשנת 1947 נרשם הסניף הישראלי כאגודה עותומאנית נפרדת בשם "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה". שם העמותה העותומאנית היה זהה לשם התאגיד האמריקאי. בשנת 1984 נרשמה האגודה העותומאנית "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה" כעמותה ישראלית בשם "נשי אמי"ת". בשנת 2002 נרשם התאגיד האמריקאי, אשר בינתיים שינה את שמו ל-Amit Women, Inc., כחברת חוץ בישראל. 9. ביחס לחלקה 4 ולחלקה 5, אשר נרשמו בטאבו עוד בשנת 1944 בבעלות "ארגון נשות מזרחי באמריקה אינק", טענה המבקשת כי לא ייתכן שהעותרת היא בעליהן של חלקות אלה, שכן העותרת התאגדה כעמותה עותומאנית, נפרדת מהתאגיד האמריקאי, רק בשנת 1947, כשלוש שנים לאחר רכישת החלקות. ביחס לחלקות 38 ו-273, שרשומות משנת 1967 ו-1995, בהתאמה, בבעלות "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה", מכירה המבקשת בכך ששם זה שימש הן את התאגיד האמריקאי, הן את התאגיד הישראלי (האגודה העותומאנית שלימים הייתה לעותרת). טענת המבקשת היא כי יפוי כוח שצורף לבקשתה מבהיר כי התאגיד האמריקאי, החתום על יפוי הכח, הוא אשר הסמיך את התאגיד הישראלי לבצע בשמו ועבורו פעולות שונות במקרקעין, ולכן התאגיד האמריקאי הוא בעליהן של שתי החלקות. 10. יפוי הכח שצורף הוא מסמך מודפס מיום 22.2.1970 הנושא את הכתובת רח' דב הוז 16/18 בתל אביב, ומתנוסס עליו הלוגו: "ה ס ת ד ר ו ת נ ש י מ ז ר ח י ב א מ ר י ק ה המועצה הישראלית MIZRACHI WOMEN’S ORGANIZATION OF AMERICA "ISRAEL EXECUTIVE המכתב מופנה אל "Mizrachi Organization of America", באותה כתובת בתל-אביב, וזה לשונו: Re: Lease to the United Israel Appeal, Inc." Dear Sir, Approval is hereby given to the Registration of the Lease at the Land Registry to the United Israel Appeal, Inc. of 18,452 sq. meters of Parcel 38 Block 7650 & of 500 sq. meters of Parcel 5 Block 7651. This approval is given in accordance with Title III, para 4 of the Regulations of the Mizrachi Womens Organization of America as Amended on the 4 Sept 1963. Power is given to the Israel Organization to sign any and all Documents and take any and all steps to effect the Registration of said Lease at the Land Registry as aforesaid. The general object of the Lease is declared to be the construction and maintenance of a Vocational Religious School at Kfar Batya. MIZRACHI WOMENS ORGANIZATION OF AMERICA, INC” (שתי חתימות באנגלית בכתב יד) 11. המבקשת ביקשה מבית המשפט לקבל את העתירה לעניין טענת העותרת כי אין היא הבעלים של הנכסים נשוא החיובים, ולהורות למשיבה להנפיק את החיובים על שם המבקשת. כן ביקשה המבקשת להתיר לה להגיש עתירה חדשה בעניין הדרישות לתשלום אשר יתקבלו אצלה. 12. המשיבה התנגדה לבקשת ההצטרפות. לטענתה, המבקשת אינה בעלת הנכס כרשום בנסח הטאבו. עוד טענה המשיבה כי המבקשת נמנעה מלחשוף בפני בית המשפט את מלוא הפרטים המצויים ברשותה, הנוגעים למעמדה המשפטי. לטענת המשיבה, מתוך נסח רשם החברות מתברר, למשל, כי המבקשת אינה מגישה דוחות שנתיים, כתובתה אינה ידועה, אין לה שמות קודמים (בניגוד להצהרתה המפורשת כי היא קרויה לכאורה גם בשם "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה"), והיא לא פרעה את חובותיה לרשם החברות במשך 9 שנים. כך שלמעשה מדובר, לשיטת המשיבה, בתאגיד אשר לא נמצא בארץ, לא מקיים פעילות כלכלית ולא פרע את חובותיו מכח חיקוק, במשך כעשור. לעומת זאת, הפנתה המשיבה לכך שהעותרת, בכתב התביעה שהגישה (ת"א 8326-02-08), ציינה כי "התובעת, נשי אמי"ת (לשעבר - הסתדרות נשי מזרחי באמריקה; להלן "התובעת" או "אמי"ת"), הינה עמותת נשים יהודיות ציוניות-דתיות מארצות הברית הרשומה בישראל, אשר נוסדה לפני כ-80 שנה" (סעיף 1 לכתב התביעה), וכן כי "שטחו של הכפר עד לתחילת שנות ה-90 היה כ-1,000 דונם; מהם כ-120 דונם של אדמות "פרטיות" בבעלותה של אמי"ת..." (סעיף 10 לכתב התביעה). דהיינו, העותרת הודתה מפורשות בכך שבעבר נקראה ארגון נשי מזרחי באמריקה, כי נוסדה לפני כ-80 שנה, וכי היא הבעלים במקרקעין נשוא העתירה. 13. לטענת המשיבה, המסמכים שצורפו לבקשה (ובייחוד נספח 2 לבקשה, תקנון עמותת נשי אמי"ת) מלמדים כי ארגון נשי המזרחי באמריקה נוסד ונרשם בארץ כאגודה עותומאנית כבר בשנת 1930, בתור שלוחה של התאגיד האמריקאי בישראל (בעוד המבקשת טענה, כאמור, כי האגודה העותומאנית נרשמה רק בשנת 1947). המשיבה טענה כי עובדה זו מפריכה את הטענה שלפיה העותרת נוסדה רק בשנת 1947 ולפני כן לא יכולה הייתה להיות בעליהם של נכסים). ביחס לכך שבשנת 1984 נרשמה האגודה העותומאנית נשי המזרחי באמריקה כעמותה ישראלית, תחת השם "נשי אמי"ת", מפנה המשיבה לסעיף 61(ב) לחוק העמותות, תש"ם-1980, אשר קובע לטענתה כי מיום רישום האגודה העותומאנית לעמותה, הופכת האגודה הקיימת לעמותה. משכך, מתקיים רצף זכויות קנייניות ומשפטיות בנוגע לזהות הבעלים בנכס, והעותרת היא בעלת הזכויות בכל הנוגע לחיוביה בהיטלי הרשות המקומית. 14. כן טענה המשיבה כי התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לוקה בפגמים שונים: לא צוין בו היכן נערך; אם נערך בחו"ל, לא אומת התצהיר על ידי גורם מתאים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ובמקום הנוסח המקובל ("appeared before me") נכתב "appeared before met". עוד נטען כי יפוי הכח שצורף לבקשה (וצוטט לעיל) אינו יפוי כוח כלל. בין היתר נטען כי "יפוי כוח" זה אינו מאומת על ידי גורם מוסמך, ולכן אין הוא אלא מכתב שהודפס על גבי נייר משרדי של העותרת. 15. העותרת והמבקשת הגישו תגובה לתגובת המשיבה (בלא שנתבקשה רשות לכך). בתגובה זו עמדו העותרת והמבקשת על כך שהסיומת "אינק" המופיעה בנסח הטאבו (לגבי חלקה 4 בגוש 7650 וחלקה 5 בגוש 7651) מזהה בהכרח תאגיד זר שאינו ישראלי, וכי גם יפוי הכח (שצוטט לעיל) מעיד על כך ששתי חלקות אלה הן בבעלות התאגיד האמריקאי. עוד עמדו העותרת והמבקשת על כך שבשנת 1930 נוסד סניף של התאגיד האמריקאי, אך לא נרשם כאגודה עותומאנית נפרדת. בנוסף נטען כי התצהיר שהוגש לתמיכה בבקשה נחתם במשרדי התאגיד הישראלי בפתח תקווה, וכי נפלה בו טעות קולמוס גרידא שאין לה כל משמעות (המילה met במקום המילה me). עוד צוין בתגובה זו כי העותרת והמבקשת מסכימות לדחות לסוף ההליך את ההכרעה לגבי הבעלות בחלקות 38 ו-273 (אשר רשומות על שם "הסתדרות נשי מזרחי אמריקה", להבדיל מחלקות 4 ו-5 אשר רשומות על שם "ארגון נשות מזרחי של אמריקה אינק"). 16. יצוין כי בעקבות התגובה האחרונה הגישה המשיבה בקשה להוצאת התגובה מתיק בית המשפט, בטענה כי זו הוגשה בלא שנתקבלה רשות מבית המשפט, ומבלי לתמוך את העובדות האמורות בתגובתה בתצהיר. דיון 17. בעת הדיון, הצעתי לב"כ הצדדים שייקבע בהסכמה כי החבות בהיטלי הפיתוח תוטל הן על העותרת והן על המבקשת, ביחד ולחוד. העותרת והמבקשת הסכימו להצעה זו, ובלבד שייקבע במפורש כי העותרת והמבקשת יוכלו להגיש עתירה חדשה, תוך פרק זמן שייקבע, כנגד החיוב נשוא דרישות התשלום, לגופו. המשיבה התנגדה להצעת בית המשפט, בטענה כי מדובר בסרבול מיותר על ידי שילובו של מי שאינו צד לעניין, ובניסיון התחמקות של העותרת מתשלום חובה שהוטל עליה כדין. 18. באשר לבקשת המבקשת להצטרף לעתירה, סבור אני כי מן הראוי לקבלה. סבורני כי מן הנתונים שהובאו לפניי לא ניתן בשלב זה לקבוע חד-משמעית מי הבעלים של הנכסים נשוא העתירה. כפי שאפרט להלן, עמדת המשיבה הרואה בעותרת כבעלים של הנכסים אינה בלתי סבירה, ואולם, קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצביעה על היתכנות כי המבקשת היא בעליהם של הנכסים, או חלקם. בנסיבות אלה, סבור אני כי המבקשת היא צד רלוונטי לעתירה, ולכן מורה אני על צירופה כמשיבה לעתירה. 19. אכן, ניתן להבין את עמדת המשיבה הרואה בעותרת דווקא את הבעלים של הנכסים. עמדה זו הייתה מסתברת לנוכח הנתונים שעמדו לנגד עיני המשיבה. כפי שציינה המשיבה, העותרת אכן הצהירה כי היא בעליהם של הנכסים, במסגרת התביעה שהגישה נגד מינהל מקרקעי ישראל ועיריית רעננה (נספח ב' לתגובת המשיבה לעתירה). העותרת גם הגישה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה, בקשות להיתר בנייה, שבהן מופיע שמה גם כ"מבקש" וגם כ"בעל הזכות בנכס" (נספח ג'2-1 לתגובת המשיבה לעתירה). בנוסף הגישה העותרת התנגדויות, וכרתה עם המשיבה הסכם במטרה להסיר התנגדותה לתוכנית המשנה את ייעודם של חלק מקרקעות כפר בתיה. בהסכם נאמר כי "אמי"ת הינה בעלת זכויות בחלק במקרקעין עליהן תחול התוכנית..." (נספח ד1 לתגובת המשיבה לעתירה). העותרת לא ציינה באף אחד מאלה כי היא פועלת מתוקף יפוי כוח שקיבלה מאת תאגיד אמריקאי שהוא הבעלים של המקרקעין, אלא נקטה לשון ברורה ופשוטה, שלפיו היא הבעלים של המקרקעין (או בעלת הזכויות בהם). אין צורך לומר כי גורם הפועל מתוקף יפוי כוח, חייב לציין זאת בהליך משפטי המוגש לבית המשפט. 20. טענת העותרת בעתירתה היא כי בעליהם של הנכסים הוא "ארגון נשות מזרחי באמריקה אינק.", אשר קרוי, לפי הטענה (שלא נתמכה בראיות), גם "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה". אכן, בנסח הטאבו לא צוין שמה של העותרת - "נשי אמי"ת" - כבעלים של הנכסים. חלקות 4 ו-5 רשומות בבעלות "ארגון נשות מזרחי של אמריקה אינק" (משנת 1944) וחלקות 38 ו-273 רשומות בבעלות "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה" (מהשנים 1967 ו-1995, בהתאמה). ואולם, אין חולק כי שמה הנוכחי של העותרת ניתן לה רק בשנת 1984, וכי לפני כן נקראה בשם "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה" - שם הזהה לשם הרשום כבעליהם של חלקות 38 ו-273. כמו כן, בכתב התביעה שהגישה ציינה העותרת כי שמה הקודם הוא "ארגון נשי מזרחי באמריקה", ומתדפיס רשם העמותות עולה כי שמה לשעבר הוא "נשי מזרחי באמריקה" (נספח ה' לתגובת המשיבה לעתירה). הווה אומר: לעותרת היו, גם לגרסתה, שמות שונים בעבר, אחד זהה ואחר דומה מאוד לשמות שצוינו בנסח הטאבו. 21. עוד יש לציין כי נדבך חשוב בעמדת העותרת הוא הטענה כי היא נוסדה רק בשנת 1947 (אז הפכה לפי הטענה מסניף של התאגיד האמריקאי לאגודה עותומאנית), ומכאן שהיא לא הייתה קיימת כישות משפטית נפרדת בשנת 1944, בעת רישומן של חלקות 4 ו-5 בטאבו. ואולם, בעניין זה קיימת מחלוקת, שכן המשיבה טוענת כי תקנון העותרת מלמד ש"ארגון נשי המזרחי באמריקה" נוסד ונרשם בארץ אגודה עותומאנית כבר בשנת 1930. וזה לשון התקנון: “WHEREAS, on the 3rd day of November, 1930, Bessie Gotsfeld, as Secretary and attorney-in-fact of the Mizrachi Women’s Organization of America, Inc., hereinafter referred to as “American Organization” … applied to the District Commissioner, Jerusalem, for the registration of the then Palestine Branch of the said “American Organization”… WHEREAS, the said Palestine Branch has ever since then been registered as a Membership Organization in the office of the District Commissioner, Jerusalem, and bears file no. 11/47…” בתקנון נאמר כי הגורם שנרשם בשנת 1930 היה קיים עוד קודם לכן כסניף מקומי של התאגיד האמריקאי. דברים אלה תומכים לכאורה בטענת המשיבה, ולכך יש להוסיף את האמור בכתב התביעה שהגישה העותרת, ולפיו נוסדה העותרת לפני 80 שנה. ואם נוסדה העותרת בשנת 1930 (ולא בשנת 1947), הרי שבשנת 1944 יכולה כבר הייתה להירשם כבעליהם של נכסים. 22. באשר ליפוי הכח שצוטט לעיל, מסמך זה נערך לכאורה בתל-אביב, ולפיכך לא חלה עליו הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעניינה באישור קונסולרי או נוטריוני ליפוי כוח שנערך במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל. ביחס ליפוי כוח זה טענה המבקשת כי יש בו כדי להוכיח שהעותרת פועלת כמיופת כח של המבקשת בכל הנוגע לחלקות 38 ו-273. ואולם, עיון במסמך זה מעלה כי הוא מתייחס לחלקות 38 ו-5 (ולא לחלקה 273), כך שלא עלה בידי המבקשת להראות שהתאגיד האמריקאי, ולא העותרת, הוא בעליה של חלקה 273 הרשומה תחת השם המשותף הן לתאגיד האמריקאי, הן לעמותה הישראלית. 23. יצוין כי המידע שפורט בבקשת המבקשת, באשר להיסטוריה של התאגדות שני התאגידים - האמריקאי והישראלי - לא הובא בפני המשיבה טרם החלטתה, ואולם, ניתן כאמור להבין עמדה זו אף בהתחשב במידע החדש שהובא במסגרת העתירה. 24. יחד עם זאת, סבור אני כי בנסיבות העניין יש להפנות את דרישות התשלום הן לעותרת והן למבקשת, וכי הן צריכות לחוב בהיטלים - ככל שהחיוב הוא כדין - ביחד ולחוד. סבורני כי התמונה שנפרסה בפניי אינה מלאה בשאלת הבעלות במקרקעין ובנקודות שונות הנוגעות לשני הגורמים הרלוונטיים - העותרת והמבקשת. באשר לחלקה 38, זו רשומה בבעלות "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה", שם שנטען כי שימש הן את המבקשת, הן את העותרת. באשר לחלקה 273, הרשומה אף היא בבעלות אותו גורם, הרי שחלקה זו נרשמה בשנת 1995, אז כבר נקראה העותרת בשמה הנוכחי ולא בשם "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה", ולכן ייתכן כי יש בכך כדי להצביע על כך שלא העותרת, אלא המבקשת, היא בעליה של חלקה זו. באשר לחלקות 4 ו-5, יש בסיומת "אינק" כדי להצביע על גורם שאינו ישראלי, ומנגד, נראה לכאורה כי בשנת 1944 כבר הייתה העותרת מאוגדת וכשרה להיות הבעלים של המקרקעין. אכן, ב"כ המשיבה אשר הביע חשש מפני מצב שבו המבקשת תהיה הגורם החייב היחיד, לא הציג כל נימוק מדוע אין לקבוע כי העותרת והמבקשת יחובו ביחד ולחוד. לנוכח כל אלה, קובע אני כי דרישות התשלום יופנו הן כלפי העותרת, הן כלפי המבקשת, ושתיהן יחובו בהן, ככל שיימצאו מחייבות, ביחד ולחוד. כאמור, העותרת והמבקשת הסכימו לכך. 25. העתירה נדחית במובן זה שטענתה העיקרית של העותרת בעתירה זו, שלפיה אין היא בעליהם של המקרקעין נשוא העתירה - נדחית, בכפוף לכך שדרישות התשלום של המשיבה יופנו הן אל העותרת, הן אל המבקשת, ואלה יחובו בהיטלי הפיתוח - ככל שהוטלו כדין - ביחד ולחוד. אם יבחרו העותרת והמבקשת להגיש עתירה, חדשה, התוקפת את החיוב בהיטלי פיתוח, הרי הזמן שחלף מאז הגשת עתירה זו ועד למתן פסק הדין, לא ייחשב לעניין טענת שיהוי אם תיטען כנגדן. בהתחשב בכל הנסיבות, העותרת בלבד תשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪. חוסר ניקיון כפייםאגרות והיטלי פיתוח