פסק דין בפנינו ערר אשר הוגש ע"י העוררת שהיא אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ, בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק המים התשי"ט-1959 (להלן:"חוק המים"), ובו טוענת העוררת כנגד חוקיות הקצאת המים לחקלאות לשנת הרישוי 2008, כפי שנקבעה בעניין העוררת. לטענתה, קוצצה הקצאת המים בשנה זו תוך חריגה מסמכות ותוך התבססות על צריכת מים בפועל, בשנים 2005- 2006, הכל בניגוד למדיניות לעידוד חסכון במים, בצורה שרירותית, ותוך הפליה פסולה של העוררת אל מול צרכני מקורות. יצויין כי בטיעון בכתב אשר הוגש לאחר שמיעת ראיות, התמקדו טיעוני העוררת במקור הסמכות להורות על קיצוץ הקצאת המים עבורה, כאשר העוררת טענה לחוסר סמכות, חוסר סבירות וכן, כנגד התבססות מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב על צריכת המים בפועל בשנים 2005-2006. העוררת לא טענה עוד בסיכום טענותיה בכל הנוגע לטענת ההפליה הפסולה של העוררת אל מול צרכני מקורות, ויש לראותה כמי שזנחה טיעון זה. נעיר עוד, בטרם נפרט את החלטתינו, כי ביום 13/8/08 ניתנה על ידינו החלטה בבש"א 210/08, שעניינה היה בבקשה לצו מניעה זמני אשר יורה למשיב 1 להימנע מפגיעה באספקת מים למבקש (העוררת). דחינו את הבקשה לצו המניעה הזמני וקבענו באותה החלטה כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב אשר הורה שלא לאשר לעוררת אספקת מים מהכנרת, זאת כאשר קיימת אפשרות לאספקת מים ממקור מים אחר, העומדים לרשות העוררת. כעת נדון בטענות העיקריות. העוררת טוענת כי קיבלה מהמשיב 1 הודעה על הקצאת מים לשנת 2008. להודעה על הקצאת המים צורף מכתב בנוסח אחיד, שנשלח מהמשיב לצרכני מים שונים. בהודעת המשיב נאמר כי הוחלט שכמויות המים שיוקצו לחקלאות לשנת 2008 יכללו קיצוץ ממוצע ארצי של 46% "מכמות 89". עוד נאמר, כי אחוז הקיצוץ הפרטני נקבע בהתאם להוראות כללי המים (שימוש במים באזור קיצוב), (להלן "כללי הקיצוב"), וע"פ המלצות משרד החקלאות לסדרי העדיפויות של הגידולים החקלאיים, ובהתחשב בהקצאת מים אחרים העומדים לרשות החקלאי להשקיה חקלאית. כאמור, מופנות עיקר טענות העוררת כנגד עצם סמכות המשיב 1 להורות על קיצוץ הקצאת המים. לטענת העוררת קיצוץ מכסת מים לחקלאים נעשה בהתאם להוראות כללי המים (שימוש במים באזור קיצוב) תשל"ו-1976. כללים אלו עודכנו מכוח סעיף 37 לחוק המים. החלת הוראות סעיפים אלו בחוק המים וכללי הקיצוב, שמכוחם יכול מנהל הרשות לקצץ את מכסת המים לחקלאי, מותנות בכך שהאזור הוכרז כאזור קיצוב, כאמור בסעיף 36 לחוק המים. העוררת טוענת כי שטחיה הוחרגו מהאזורים שהוכרזו כאזורי קיצוב, ואינם כלולים באזורי הקיצוב. בעניין זה מפנה העוררת לאכרזת המים (אזורי קיצוב) תשכ"ד-1963, אשר קבעה אזורי קיצוב, בהתייחס לנפת הכנרת כדלקמן: "3. במחוז הצפון, לנפת הכנרת: א. ... ב. ... ג. המועצה האזורית עמק הירדן, למעט שטח אזור בקעת גינוסר-טבריה, ושטח אזור בית קציר- עין גב; ד. ..." שטחי העוררת מצויים בשטח המועצה המקומית מגדל, אשר אינה מנויה באזורים שהוכרזו כאזורי קיצוב. מכאן, טוענת העוררת, כי אין סמכות להורות על קיצוץ בהקצאת המים, כפי שנעשה ע"י המשיב. נעיר לעניין זה, כי שטח הרשות המקומית של מגדל לא צויין במפורש באותה אכרזה. ואולם, המועצה המקומית מגדל מצויה באזור בקעת גינוסר. המשיב רואה את מקור סמכותו להקצאת מים, וכפועל יוצא מכך, לקיצוץ מכסת ההקצאה השנתית, בהוראות סעיף 23 ו-24 לחוק המים המתירים לו לקבוע תנאים לבעל רשיון להפקת מים. לטענת המשיב, יש לראות את החלטתו כקביעת התנאים ברשיון בהתאם לסמכותו ע"פ הסעיפים הנ"ל. סמכותו זו אינה מוגבלת ע"י כללי הקיצוב ובהתאם, וגם אם אין למשיב את הסמכות לפעול בהתאם לכללי הקיצוב, רשאי ומוסמך הוא לפעול בהתאם לסמכותו הכללית ע"פ חוק המים, ובשים לב לאחריותו לניהול משק המים, וזאת בהתאם להוראות סעיף 124 יא' לחוק המים. סבורים אנו כי דין הערעור להדחות. המשיב מופקד על משק המים. משאב זה מצוי במחסור. באחריותו של המשיב לפקח על צריכת המים ועל השימוש בהם באופן שבו ניתן יהיה לספק משאב זה לכלל הצרכנים. מכאן הסמכויות שהוענקו לו בחוק שמטרתן לפקח ולשמור על משק המים בישראל. סמכויות אלה כוללות, בין היתר, הענקת רשיונות הפקה למפיקים ולספקים שונים, וכן את הסמכות לאכיפה ופיקוח על הספקים והמפיקים הנ"ל. תוקפם של הרשיונות המונפקים הוא לשנה. בכל שנה מוסמך וחייב המשיב לשקול את מצב משק המים ולגזור ממצב משק המים את היקף ההקצאה השנתית שיקבע ברשיון לכל מפיק וספק. סמכות כללית זו, מכוח אחריותו של המשיב למשק המים, גוברת על כללי הקיצוב. למעשה, סבורים אנו כי לא נדרש המשיב לקבל את החלטתו בהתאם לכללי הקיצוב, אלא מכוח סמכותו הכללית ואחריותו לשמירה על משאב המים. נעיר, בשולי האמור לעיל, כי קיימת סתירה פנימית בטענת העוררת אשר לגישתה הקצאת המים לה היא זכאית מבוססת על מכסת המים שנקבעה בשנת 1989. מכסה זו המכונה בטיעוני הצדדים "כמות 89", והמשמשת כנתון בסיסי ויסודי להחלטת המשיב בנוגע להקצאה בשנת 2008, נקבע בשנת 1989, ובהמשך בשנים נוספות, מכוח כללי הקיצוב. המערערת, מבקשת להחיל את הכמות שנקבעה לה בשנת 89' מכוח כללי הקיצוב, אשר היא טוענת שאינם חלים עליה כלל. מכאן, שאם כללים אלו אינם חלים, ממילא אין בסיס לקבע מכסה שנקבעה על בסיס כללים אלו, לעוררת. מקור הסמכות בעניין העוררת אינו מצוי בכללים אלה (לגישתה), אלא בסמכות הכללית מכוח הוראות סעיף 23 ו-24 לחוק המים. כך לכאורה. השימוש בכללים אשר לטענת העוררת אינם חלים עליה, סותרת את הטענה כי לא ניתן לקבוע מכסה מכוח כללים אלו, או לקצץ את ההקצאה השנתית במקום שאינו אזור קיצוב, כך על פי טענתה. ואולם, איננו נדרשים בסתירה זו, מאחר ולגישתינו גוברת הסמכות הכללית של המשיב, מכוח הוראות סעיף 23 ו-24 לחוק המים, ובשים לב לאחריותו למשק המים. אין מחלוקת בין הצדדים כי מצב משק המים בשנה האחרונה היה בכי רע, וכי מקורות המים התדלדלו באופן קיצוני. במצב דברים זה, מחוייב היה המשיב להפעיל את סמכותו ולנקוט בצעדים של הקטנת צריכת המים. בנסיבות אלו, סבורים אנו כי לא ניתן לומר שעצם ההחלטה על קיצוץ מכסות המים בהקצאה לעוררת לשנת 2008, היא החלטה בלתי סבירה אשר התקבלה משיקולים שאינם ענייניים. נעיר עוד לעניין זה, כי בדיון שהתקיים בפנינו בבש"א 210/08, הובהר כי למעשה, לא ניצלה העוררת את מלוא נפח ההקצאה שניתנה לה בהתאם לרשיונות, ממקורות מים נוספים, בארות וקידוחי מים קיימים. העוררת חרגה בחלק מהקצאת המים (לאחר הקיצוץ ובהתאם לרשיון שניתן לשנת 2008) ככל שהדבר נוגע לשאיבת מים מהכנרת ואולם, לא ניצלה את מלוא ההקצאה שעומדת לרשותה תוך ניצול מי הבארות הנ"ל (קידוחי כלנית וקידוח אאוקן). בנסיבות אלו, כאשר העוררת אינה מנצלת את מלוא ההקצאה, סבורים אנו כי טענתה בדבר חוסר סבירות בהקצאה שנקבעה לה, היא לכשעצמה טענה שלא יכולה לעמוד. יתכן שעל העוררת להשקיע משאבים לפיתוח מערכת הולכת מים מהבאר הנ"ל. ואולם, כל עוד אין היא מנצלת את מקורות המים העומדים לרשותה, בהתאם לרשיונות שניתנו, אין היא יכולה לטעון לחוסר סבירות בעצם קביעת הקצאה שנתית ברשיון שניתן לה, המפחיתה בפועל את מכסת המים העומדת לרשותה. איננו סבורים כי נפל פגם בהחלטת המשיב, לא במקור הסמכות ולא באופן הפעלת שיקולי דעת. נעיר עוד, כי גם אם נפל פגם בהחלטת המשיב, אין בכך כדי להוביל , בהכרח, לבטלות החלטתו. לעניין זה נזכיר את עקרונות הבטלות היחסית, כפי שנקבעו בפסיקה. ביהמ"ש שוקל את מהות הפגם שנפלה בהחלטת הרשות המנהלית, וכאשר קיימת לגורם השלטוני, בעניין זה למשיב, סמכות מקבילה המאפשרת להגיע לאותה החלטה, יש בכך כדי להכשיר את הפגם. עוד נעיר, כי שיקול נוסף המנחה את בית הדין להמנע מביטול החלטה שלטונית, הוא ההשלכות העלולות לפגוע מקבלת החלטה שיפוטית. ככל שהפגיעה בציבור בכללותו תהיה גדולה יותר, נוטה ביהמ"ש להמנע מלבטל פעולה מנהלית, גם אם נפל בה פגם (וכאמור, סבורים אנו כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב). לעניין זה, מפנים אנו לפס"ד שניתן היום ע"י בית הדין לענייני מים בחיפה, במותב שונה, וע 507/08, קיבוץ גינוסר נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, סעיף 15 לפסה"ד. בסיכומו של דבר, סבורים אנו כי המשיבים שקלו את צרכי המים של העוררת (ואף הגדילו את הקצאת המים לעוררת לאחר שנבחנו טענותיה), הכל תוך הפעלת סמכותו של המשיב 1 לקבוע את ההקצאה למפיק וספק מים לכל שנה במסגרת הרשיון, ובשים לב לאחריותו הכוללת של המשיב וחובתו כלפי הציבור כולו, לשמור על מקורות המים. אשר על כן, אנו מורים על דחיית הערר. העוררת תישא בהוצאות המשיב בסכום של 7,000 ₪ , שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוק המים / רשות המיםמים