צריכת מים שפירים

פסק דין השופט ר. שפירא {אב"ד}: בפנינו ערר המופנה כנגד חיוב העוררת, אגודה שיתופית בע"מ שהיא מושב להתיישבות חקלאית שיתופית, בעניין החלטת המשיב לאשר לספק המים של העוררת, חברת מקורות, לגבות מהעוררת תשלום מיוחד בגין צריכת מים שפירים בכמות העולה על ההקצאה בשנת 2001. העוררת אינה חולקת על העובדה כי ההקצאה שנקבעה לה ברשיון לשנת 2001 שעניינה אספקת מים לצרכי חקלאות עמדה 1,253,960 מ"ק מים וכי כמות הצריכה בפועל שסווגה כצריכה לצרכי חקלאות עמדה על 1,384,840 מ"ק. מכאן שמדובר בחריגה מהמכסה בצריכת מים בכמות של 130,880 מ"ק אשר התשלום המיוחד בגין אותה חריגה עומד על סכום של 50,869 ₪. טענותיה של העוררת מופנות, בפועל, כנגד בסיס ההקצאה שנקבעה. לטענת העוררת סיפקה האגודה השיתופית של הישוב מים גם למשפחות תושבים שאינם חברי האגודה וכן לגורמים מוניציפאליים הממוקמים בישוב כגון גני ילדים אזוריים, מועדונית אזורית, בריכת שחיה אזורית, מבנה שבשימוש צה"ל וכן גינון אזורי. לטענתה יש לראות את הישוב כרשות מקומית ובהתאם לחשב את הצריכה לכל אותם גורמים ולהפחיתה מהצריכה לצרכי חקלאות. טענתה השנייה היא כי המשיב, נציב המים כתוארו אז, התעלם מהמלצת משרד החקלאות להגדלת מכסת המים לחקלאות למושב. טענתה השלישית מופנית כנגד האיחור שבהוצאת דרישת התשלום, כאשר ההודעה על התשלום המיוחד נשלחה לעוררת שנתיים לאחר תום שנת הצריכה 2001. ב"כ הצדדים הסכימו כי יוגשו טיעונים בכתב ללא צורך בשמיעת ראיות ובית הדין יפסוק בהתאם לחומר שבפניו. לאחר עיון בטיעוני הצדדים שהוגשו בכתב ובכל החומר שהוגש בתיק אציע לחברי בית הדין לדחות את הערר. הטעם הראשון לדחיית הערר הוא בהיות הערר, בפועל, מכוון כנגד בסיס הקצאת המים לעוררת וככזה הוגש באיחור. העוררת אינה חולקת על התחשיב שעל בסיסו חויבה אלא על בסיס החיוב והאופן בו סווג הישוב וחושבו צרכיו וההקצאה שנקבעה לו. מדובר בפועל בערר על בסיס ההקצאה שנקבעה לישוב. העוררת לא ערערה מעולם על ההקצאה שנקבעה לה לשנת 2001, לא במועד הקבוע בחוק ולא עד להגשת ערר זה. בפועל צרכה מים בהתעלם מההקצאה שנקבעה. בעבר כבר פסק בית דין זה כי: "בנסיבות אלו, כאשר לא ערערה על ההקצאה, היה עליה לצרוך מים בהתאם להקצאה שנקבעה ומשלא עשתה כן, חרגה מההקצאה המותרת, כפי שנקבעה ברשיון, עליה לשלם את הסכום בגין החריגה. נוסיף עוד כי צרכן מים אינו רשאי לנהוג בדרך של קבלת ההקצאה ללא שימוש בזכותו לערער על ההקצאה (אם סבור הוא כי נפל פגם בהקצאה), לצרוך מים מעבר להקצאה ולאחר מכן לטעון כנגד חיובו בתשלום עבור צריכה החורגת מהקצאה. צרכן אשר אינו מממש את זכותו לערער על ההקצאה במועד, רואים אותו כמושתק בכל הנוגע לתקיפת עצם חוקיות וסבירות ההקצאה, ואין הוא יכול להעלות טענות כנגד ההקצאה לאחר שחוייב בתשלום עבור צריכה בהתאם לתנאי רשיון והקצאה שנקבעה לו, ללא כל טענה ומחאה בענין זה." ראה: ו"ע (חיפה) 822/04 כרמי יוסף אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית נ' נציב המים (2007). וכן ראה: ו"ע (חיפה) 607/07 גן הדרום אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מנהל רשות הממשלתית למים וביוב (2008). כבר מטעם זה דין הערר להדחות. אוסיף עוד כי העוררת גם לא מיצתה את זכותה לטעון טענותיה בפני הרשות המנהלית, נציב המים כתוארו אז, בכל הנוגע לאישור שניתן למקורות לגבות את התשלום המיוחד, זאת בהתאם להוראות סעיף 124ד'(ב) לחוק המים תשי"ט - 1959. צרכן מים שלא מיצה את ההליך המנהלי ולא העלה טענותיו בפני הרשות המנהלית מנוע מלהעלות את טענותיו לראשונה בפני בית הדין לענייני מים, הפועל בעניין זה בהתאם לכללים הדיוניים החלים על בית משפט לעניינים מנהלים, בהתאמה המתחייבת לתפקידו, הרכבו וסמכויותיו של בית הדין. לעניין הכלל לפיו תידחה פניה לבית המשפט אם לא מוצו ההליכים בפני הרשות המנהלית ראה: בג"ץ 8251/08 עו"ד יגאל גיל, רו"ח נ' כבוד השופטת דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון ואח', (2008); בג"ץ 5449/08 פלוני נ' שר הפנים ואח' , (2008). בג"צ 10726/05 פאטמה אבו סרחאן ואח' נ' שר הפנים,(2006); בג"צ 7190/05 אריה לובל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', (2006); דנג"צ 4894/96 פרבר זאב נ' משטרת ישראל ו-5 אח', פ"ד נ(4), 21, עמ' 27-28; בג"צ 4793/95 דוד ששון נ' ראש הממשלה ושר הבטחון, (1995). גם לגופו של עניין דין הערר להדחות. העוררת אינה רשות מקומית גם אם משמש ועד האגודה השיתופית כוועד ישוב מקומי וגם אם מספק הישוב מים לגורמים שונים, כמפורט בטיעוניו. כל שהיה על העוררת לעשות הוא להתקין מערכות מניית מים נפרדות לצרכי חקלאות ולצרכי גורמים מוניציפאליים, לרבות צריכה ביתית. העוררת לא עשתה כן ואין לה להלין אלא על עצמה. יצוין עוד כי המשיב הפחית מצריכת המים הכוללת של הישוב כמות מסוימת בהתאם לנתונים בדבר מספר משפחות ותושבים שמסרה לו העוררת עצמה כך שבפועל נלקחו בחשבון צרכים לא חקלאיים של הישוב בהתאם לדיווחיו. יוער עוד כי בכל הנוגע להמלצת משרד החקלאות קיבל המשיב את ההמלצה, שאינה מחייבת, וזאת בכפוף למגבלות הקצאת המים שהיו בשנת 2001, שנה בה קוצצו הקצאות המים בכל הארץ עקב מחסור. עם זאת הוגדלה ההקצאה לישוב בגין קליטת שלוש משפחות נוספות. יצוין כי בשנים שלאחר מכן, בהן היה ניתן לעשות כן עקב מצב משק המים, הוגדלה ההקצאה בהתאם להמלצות משרד החקלאות. בכל הנוגע לטענה כי נפל פגם בחיוב העוררת בגין התשלום המיוחד באיחור - אכן צודקת העוררת כי המשיב הורה על ביצוע החיוב באיחור ואולם לעוררת לא נגרם כל נזק, מה גם שניתנה לה ההזדמנות להעלות טענותיה בפני הרשות המנהלית גם בעניין זה אך העוררת לא עשתה דבר. בנסיבות אלו לא מצאתי ממש בטענות העוררת כנגד חיובה בגין שימוש במים שפירים לחקלאות בכמות העולה על ההקצאה ואציע לחברי בית הדין לדחות את הערר. אוסיף בשולי כל האמור לעיל כי מהערר ומנימוקי העוררת עולה פגם שורשי הראוי ליבון והסדרת חקיקה. העוררת מציינת בטיעוניה כי לו הייתה מוכרת כרשות מקומית לא היו הגבלות או מכסות לצריכת מים על ידה לצרכי משקי הבית וכן לצרכים מוניציפאליים כגון בריכות שחיה וגינון. נראה כי בעידן של מחסור במים ראוי הוא כי קביעת מכסות והקצאות מים לא יהיו מנת חלקם של המשתמשים במים לצרכי חקלאות בלבד, אלא גם חלק בלתי נפרד ממשק המים כולו, כאמצעי לבקרה על צריכת מים ולא רק כאמצעי לגביית תשלום, שבחלקו אף לא עובר לקופת משק המים. בסיכומו של דבר ואם תישמע דעתי נורה על דחיית הערר. בנסיבות העניין אציע לחברי בית הדין שלא לחייב את העוררת בהוצאות, וזאת לפנים משורת הדין. חוק המים / רשות המיםמים