פסק דין ההליך בתמצית: סוכני דלק ושמנים בע"מ באשדוד (נ.צ. 167187/633894) (להלן: "העוררת") הגישה ערר על צו לתיקון מעוות ע"פ סע' 20ז' לחוק המים, התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק המים") אשר הוצא ע"י נציב המים (כתוארו אז, להלן: "המשיב") בתאריך 26.10.06, ואשר לפיו נצטוותה העוררת, ביחד ולחוד עם רחמים אטיאס (להלן: "אטיאס"), לבצע פעולות שונות במתחם תחנת הדלק (להלן: "התחנה") המצויה בשד' בני ברית באשדוד (להלן: "הצו"). התחנה הועברה לחזקתה והפעלתה של העוררת בתאריך 6.4.05 בעקבות הסכם מיום 27.3.05 אשר נכרת בינה לבין רואה החשבון חן ברדיצ'ב בתוקף תפקידו ככונס נכסים (להלן: "הכונס") לרכישת הזכויות בתחנה. קודם להעברת התחנה לידי העוררת, החל מיום 27.7.04 מונה הכונס להפעלת התחנה. קודם לכך, במשך עשרות שנים הופעלה התחנה ע"י מר אטיאס בחסותה של דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: "חברת דלק"), אשר התחנה השתייכה לרשת תחנותיה עד להעברתה לידי העוררת. תמצית טענות הצדדים: העוררת טוענת כי חברת דלק היא זו שסיפקה לתחנה את מיכלי הדלק התת- קרקעיים והצנרת, והיא זו שהייתה אמורה לדאוג לבדיקתם ולתחזוקתם השוטפת במשך תקופת הפעלת התחנה ע"י אטיאס והכונס. העוררת טוענת כי עם קבלת התחנה לידיה היא פעלה לקבלת כל האישורים הדרושים להפעלתה, לרבות בדיקת אטימות למיכלים ולמערכות הצנרת שבתחנה, וכן בדקה כי היא עומדת בכל דרישות הדין, לרבות דרישותיו של המשרד לאיכות הסביבה. בחודש מאי 2006, נדהמה העוררת כשקיבלה מהמשיב צו לתיקון מעוות. הצו הופנה אליה בלבד וממנו היא למדה על דבר קיומו של הזיהום הנטען בשטח התחנה. עובדה זו לא גולתה לעוררת קודם לכן ע"י המשיב הכונס, למרות שבדיעבד הסתבר לעוררת כי כבר בחודש אוגוסט 2004, דהיינו כחצי שנה קודם לרכישת הבעלות בתחנה, נערך קידוח מטעמו של המשיב אשר הצביע על זיהום מסוים. העוררת טוענת כי לפי מיטב ידיעתה, כל הבדיקות שנעשו העלו כי נכון לתקופת הפעלתה ע"י העוררת התחנה איננה גורמת באופן כלשהו לזיהום מים. ניתן ללמוד על כך מבדיקות אטימות המיכלים והצנרת התת-קרקעיים של התחנה שנערכו בסקר השני מאוקטובר 2005. הבדיקות מעידות על כך שאין ולא הייתה בתקופת הפעלתה של התחנה ע"י העוררת שום דליפה של דלקים, בניגוד לטענת המשיב. ממילא מקור הזיהום, אם וככל שקיים, הוא בתקופה בה הופעלה התחנה ע"י אטיאס הכונס, כאשר היא מספקת דלקים מטעם חברת "דלק". העוררת מכחישה כלל את דבר קיומו של הזיהום הנטען במסגרת הסקר מחודש אוגוסט 2004. בעקבות פניית העוררת לביטול הצו הנ"ל, הוציא המשיב את הצו נושא הערר אשר הופנה גם כלפי אטיאס. טוענת העוררת, כי היא לא גרמה לשום זיהום מים במקרקעי התחנה, לא בעבר ולא כיום. וכי יש לפרש בצמצום את סע' 20ז' (א) לעיל, משהסעיף מקנה סמכויות מרחיקות לכת למשיב, סמכויות שפוגעות בזכות הקניין שהינה זכות יסוד. קל וחומר כשמדובר בצו שהוא בגדר חקיקת משנה בדרגה הנמוכה ביותר ואיננו עומד בפסקת הגבלה משאין בחוק "הסמכה מפורשת" למשיב להוצאת הצו כנגד מי שאינו מזהם. טוענת העוררת שאין זה מסמכותו של המשיב להוציא צו כלפי מי שלא גרם לזיהום, זאת ע"פ סע' 20ז(א) לחוק המים אשר מסמיך את המשיב להוציא צו לתיקון מעוות רק כלפי "מי שגרם לאותו זיהום". כך נטען שהמבחן הקובע לצורך הטלת אחריות ע"פ החוק איננו הבעלות במקרקעין, אלא הגורם המזהם. בנוסף טוענת העוררת שבנסיבות העניין המשיב מנוע או/ו מושתק מלהפנות אליה את הצו, בין היתר, לנוכח התנהגותו והעובדה שהוא לא גילה במשך תקופה ארוכה את דבר קיומו של הזיהום הנטען, כאשר הממצאים שמחייבים את הוצאת הצו הופיעו כבר בסקר הראשון שנערך בחודש נובמבר 2004, דהיינו כשנה וחצי טרם הוצאת הצו הראשון וכך טענת המשיב כי הממצאים שחייבו את הוצאת הצו הובררו רק בשלהי 2005 איננה נכונה. ועוד נטען שהמשיב מנסה לטשטש את העניין בניסוח מעורפל במילים "המשיב ביצע בשנים 2004-2005 סקר לאיתור מוקדם..", כאשר הוא יודע שחלו שינויים בבעלות על התחנה. ונטען כי המונח "זיהום חמור" שהמשיב השתמש בו לא מופיע באף סקר. העוררת טוענת כי היא לא ידעה בפועל על דבר קיומו של הזיהום הנטען בעת שהיא רכשה את התחנה וגם לא יכלה לדעת על כך מאחר והמשיב לא הודיע לבעלים הקודמים על כך. העותרת גם לא יכלה לבדוק את העניין בעצמה משום שמדובר בבדיקות מיוחדות ויקרות ביותר. ועוד, טוענת העוררת כי המדובר בצו שהינו רטרוספקטיבי במהותו, ודינו להתבטל אף לאור החזקה נגד תחולה למפרע של דבר חקיקה חדש יחסית משהזיהום הנטען, אם וככל שקיים, נובע מפעילות התחנה בעבר בתקופה בה לא היו קיימות החובות המפורטות בתקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק), תשנ"ז- 1997 (להלן: "תקנות המים"), כשהמדובר בתחנה ותיקה אשר הוקמה לפני עשרות שנים, ופעלה כדין לכל אורך השנים, בייחוד כאשר המדובר בבעלים חדש אשר מקיים את כל הדרישות הנוכחיות ושאיננו גורם הזיהום, ושלא ידע כלל על חשש כזה בעת שרכש את התחנה. העוררת הביעה נכונות לשתף פעולה לצורך ביצוע הפעולות המפורטות בצו ובלבד שלא תוטל עליה שום אחריות או חבות כספית לגבי כך, וכן שלא תיגרם הפרעה לפעילותה השוטפת של התחנה. ועוד לעניין החלת תקנות המים, במקרה דנן טוענת העוררת כי משלא קיימת שום דליפה בתחנה התקנות אינן רלבנטיות בכלל, ומשאינן נזכרות בצו לתיקון המעוות, אין להרחיב את החזית כפי שהמשיב מבקש. טענות העוררת נטענות במצטבר או לחילופין. המשיב מבקש לדחות את הערר משאין מחלוקת על זיהום המים שהסכנה מפני התפשטותו ממשית. תיקון המעוות חיוני, זאת לאחר שביצע בשנים 2004-2005 סקר לאיתור מוקדם של דליפות דלק במי תהום וממצאי הבדיקות הראו על זיהום חמור במרכיבי דלק כתוצאה מדליפה בתחנה. ממצאים אלו, טוען המשיב, הובררו רק בשלהי שנת 2005, בניגוד למה שהעוררת טוענת. לטענתו, הצו נשוא הערר מתייחס גם לבעלים הקודמים של התחנה - אטיאס. בנוסף לכך, נטען שתוצאות הדיגום השני בשנת 2007 הראו על המשך קיומו של הזיהום באקוויפר הרדוד כמו גם התפשטות הזיהום לאקוויפר העמוק אשר גם הזדהם בדלק. המשיב טוען כי אי גילוי לעוררת עובדת זיהום המים ע"י הבעלים הקודם אינה רלוונטית כלל לשיקוליו בבואו להטיל צו לתיקון מעוות. לטענתו, עניין חילוף הבעלים לא היה בידיעתו, וחובתו מצטמצמת לשליחת צו לתיקון המעוות לבעלים של מקור הזיהום. וע"פ ממצאי הבדיקות שבידי המשיב, במועדים בהם אין העוררת חולקת כי היא הבעלים של התחנה (החל מחודש אפריל 2005 ואילך) נמצא זיהום חמור של מי התהום הנובעים מדליפה בתחנה, כך שהיא "גורם הזיהום", ובנסיבות אלה הפניית הצו אליה נעשתה כדין. לשיטתו של המשיב, ובניגוד לטענת העוררת, הוא פעל בנסיבות העניין בהגינות ובסבירות המתבקשת ממנו כרשות שלטונית, כמו גם השקיע עשרות אלפי שקלים מכספי המדינה על מנת לברר את מימדי הזיהום לצורך הוצאת הנחיות מדויקות לכל המזהמים. בנוסף טוען המשיב, שגם אם יש ממש בטענתה של העוררת כי חלק מהזיהום הינו תולדה של דליפה במועד קודם לרכישת זכויותיה בתחנה, הרי שחובת העוררת, כמפעילת התחנה, לפעול למניעת זיהום מים נובעת גם מתקנות המים, לפיהן חלות על בעלים מפעיל תחנות דלק חובות מסוימות לעניין הטיפול במקרה שאירעה דליפה מתחנת הדלק, וזוהמה קרקע עקב דליפה. עוד נטען כי ככל שיש לעוררת טענות אי גילוי וטענות נזיקיות כספיות כלפי בעלים ומחזיקים היסטוריים של התחנה, אין בהן כדי להצדיק ביטולו של הצו כנגדה. דבר זה היה על העוררת לברר במעמד רכישת הזכויות בתחנה. לאחר שיתוקן המעוות תוכל העוררת לתבוע נזקיה או/ו השבת הוצאותיה מן האחראים לכך. כיום, בהיותה הבעלים, המפעיל והמחזיק בתחנה והשולטת בכל מתקני התחנה העוררת היא האחראית לביצוע תיקון המעוות והיא זו שיכולה לטפל בדליפה או/ו בזיהום. ומשהעוררת הינה בעלת עניין במקרקעין היה עליה לדעת על הזיהום. העוררת יכלה להבחין בקידוחי הניטור שבוצעו בתחנה ע"י רשות המים עוד בשנת 2004. מעבר לכך נטען שתיאום הקידוח הראשון בתחנה בוצע בתיאום עם בעלי התחנה הקודמים, כמו גם ביצוע הקידוח השני באוקטובר 2005 התבצע כאשר התחנה הייתה כבר בחזקת העוררת מחודש אפריל באותה השנה. לעניין זה גם טוען המשיב כי העוררת חברה בעלת מוניטין וניסיון רב שנים בתחום, כך שקרוב לוודאי כי כשרכשה את התחנה הייתה מודעת היטב ליתרונות ולחסרונות ברכישה של תחנה ישנה. לאור האמור נטען כי אין כל בסיס לטענת העוררת כי ידעה לראשונה על דבר הזיהום רק בשנת 2006, כאשר הוצא הצו כנגדה, וכך גם העוררת לא הוכיחה פגיעה בזכות קניינית.. המשיב עוד טוען כי לא די בכך שהעוררת טענה להגנתה כי פעלה לקבלת אישורים אלא היה עליה גם חובה לפעול לטיפול בקרקע המזוהמת. זאת ועוד, לשיטת המשיב העוררת אינה חולקת על עובדת הזיהום ועל הצורך בתיקון המעוות, אף הסכימה לשתף פעולה אך מתנה זאת בכך שלא תוטל עליה שום חבות. דיון והכרעה: עיקרו של הערר שבפני הוא בשאלת אופן הפעלת סמכותו של הנציב בהוצאת צו לתיקון המעוות ע"פ סע' 20ז' לחוק המים כנגד העוררת. בתחנת הדלק בוצע קידוח לצורך בדיקת זיהום באוגוסט 2004. הממצאים לימדו על קיומו של זיהום ניכר באקוויפר הרדוד. בספטמבר 2005 בוצע קידוח גם לאקוויפר העמוק והוא נמצא נקי. ובאוקטובר 2007 בוצעו בדיקות נוספות כאשר הממצאים הצביעו על המשך קיום הזיהום באקוויפר הרדוד וגם על סימני זיהום באקוויפר העמוק. תחנת הדלק הייתה בבעלותו של מר אטיאס במשך עשרות שנים, לאחר מכן בתאריך 27.7.04 נתמנה כונס נכסים להפעילה. העוררת רכשה את הזכויות בתחנה בעקבות הסכם עם כונס נכסים בתאריך 6.4.05 והתחנה הועברה לידיה. התחנה השתייכה לרשת תחנותיה של חברת דלק עד להעברתה לידי העוררת. ביום 7.5.06 הוציא המשיב צו לתיקון המעוות כנגד העוררת, ומשערערה העוררת לביטול הצו, הוצא צו חדש ביום 26.10.06 שהופנה גם כלפי הבעלים הקודם של התחנה מר אטיאס. העוררת טוענת בעיקר להיעדר יריבות משאינה "הגורם המזהם", וכנגד הפעלת שיקול הדעת של המשיב. בסע' 20ז' לחוק המים נקבע כי: "(א) נוכח מנהל הרשות הממשלתית כי נגרם זיהום מים, רשאי הוא לצוות על מי שגרם לאותו זיהום, לעשות את כל הדרוש להפסקת זיהום המים, להחזרת המצב לקדמותו לפני שנגרם הזיהום ולמניעת הישנותו של זיהום המים, הכל כפי שיפורט בצו. (ב) לא נתמלאו הוראות צו לפי סעיף קטן (א) תוך זמן סביר שנקבע בצו רשאי מנהל הרשות הממשלתית לעשות את כל שפורט בצו, ומשעשה כן יהיה מי שנצטווה ולא מילא אחר הוראות הצו חייב בהוצאות הכרוכות בכך...". (הדגשה שלי ר.ש.). הסמכות הנ"ל שניתנה לנציב המים (המשיב) להוצאת צווים לתיקון המעוות אין מטרתה ענישה אלא פתרון בעיה ספציפית ומענה על צורך ממשי לתקן את המעוות. זאת לאחר שתוצג בפני המשיב תשתית עובדתית בדבר קיומן של דליפות מתחנת הדלק, מסוג ובכמות שיש בהן כדי להוות סכנה לזיהום מקורות מים. אי קיום הצו ע"י מי שהופנה אליו אינו גורר עונש אלא חיוב בהוצאות לאחר שהמשיב הוא זה שיבצע את הוראות הצו כאמור בחוק. החלטתו של המשיב להוצאת הצו הינה החלטה קשה משמוטלת על העוררת החובה לאסוף נתונים ולבדקם על חשבונה. המדובר באמצעי שלטוני אשר יש בו כדי לפגוע בזכויות יסוד של העוררת, מכאן שההחלטה צריכה לעמוד בתנאים המופיעים בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד. על זאת יש להוסיף כי מדובר בצו מנהלי שענינו מניעת ביצוע עבירה תיקון תוצאותיה של עבירה שבוצעה. ככזה, ובהיות צו הנושק לתחום הפלילי של חוק המים, יש להוציאו בצמצום ובדווקנות כנגד הגורם הנכון, יש לבססו על תשתית ראייתית במשקל ובמידה הסבירה, תשתית הקרובה לזו שעל בסיסה ניתן לנקוט בהליך פלילי כנגד הגורם המזהם. סבירות המשקל שניתן לראיה המנהלית נבחנת בשים לב לטיב ההחלטה המתקבלת על בסיס אותה ראיה. ככל שעוצמת הפגיעה בזכויות רבה יותר, כך יש לבסס את ההחלטה בעובדות הנסמכות על ראיות טובות יותר. כאשר משמעות ההחלטה הינה פגיעה בזכויות קיימות, ובעיקר פגיעה בזכויות יסוד, כי אז יש לבסס את ההחלטה בעובדות שנתמכות בראיות מנהליות ברורות ומשכנעות (בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, (2002)). המשקל שניתן לראיה המנהלית וסבירות ההחלטה שמתקבלת על בסיס אותה ראיה, נמדד, בין היתר, גם בהתחשב בדין שבתחומו ניתנה ההחלטה המנהלית. יישומו של מבחן סבירות הראיה המנהלית מוביל לנוסחה, שלפיה ככל שהפגיעה בזכויות יסוד רבה יותר, כך גם טיב הראיות שנדרש לביסוס ההחלטה המנהלית (ראו: בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, (2003); בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, פ"ד נד(5) 780, 787 (2000); בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 704 (1998).). מעשה, הפוגע פגיעה חמורה בזכויות, יאושר רק כאשר החלטת הרשות המנהלית נתמכת בראיות משמעותיות ביותר. במקרים של פגיעה חמורה בזכויות יסוד, אין לבסס החלטה מנהלית על תשתית עובדתית שבספק. אין מדובר במבחן "הספק הסביר" המקובל במשפט הפלילי, ואולם, אין הרשות המנהלית יכולה להסתפק בראיות המתפרשות לכאן ולכאן (ראו: ברכה, משפט מינהלי כרך ב (התשנ"ו) 297 - 307; בג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט (1) 661, 699-698 (1995).). במקרה שבפנינו סבור אני כי התשתית הראייתית על בסיסה הוצא הצו היא תשתית מספיקה, בשים לב לטיב הפגיעה בזכויות היסוד. אין מחלוקת על עצם קיומו של הזיהום בקרקע, ושיש סכנה ממשית מפני התפשטותו. המחלוקת היא, כאמור, על מי מוטלת האחריות לתיקון המעוות. כאמור, הבדיקות שבוצעו בשנת 2007 בשני האקוויפרים הרדוד והעמוק העלו כי הזיהום באקוויפר הרדוד ממשיך להתקיים, ובנוסף לכך ישנם סימני זיהום באקוויפר העמוק. כך שהזיהום באקוויפר הרדוד לא רק שלא תוחם ולא נוקה, אלא שהוא ממשיך גם לאקוויפר העמוק. למעשה מצביעות הבדיקות על המשך התפשטות הזיהום והחמרתו. סעיף 20א לחוק המים מגדיר את המונח "גורם זיהום" באופן הבא: "מפעל תעשייתי או חקלאי, בנין כמשמעותו בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, מיתקן, לרבות מיתקן ביוב, מכונה או כלי תחבורה, אשר מיקומם, הקמתם, הפעלתם, החזקתם, או השימוש בהם גורמים או עלולים לגרום לזיהום מים" (הדגשה שלי ר.ש.). על-פי הוראות סעיף 20ז(א) לחוק המים, ניתן להוציא צו לתיקון המעוות כנגד "מי שגרם לאותו זיהום". במקרה זה שבפנינו, על פי הראיות המנהליות אשר בפני המשיב, לא ברור כלל כי העוררת היא זו שגרמה לזיהום. כאמור, בדיקות שנערכו עם רכישת התחנה לא אותר מקור כלשהו במערכת המיכלים והצנרות של התחנה, אשר בו קיימת דליפה. לא ניתן לשלול את האפשרות שעיקר הזיהום אשר אותר במקרקעין בסמוך לתחנה, הוא כתוצאה מפעילות רבת שנים על-ידי גורמים אחרים אשר קדמו לעוררת (הבעלים הקודמים, מר אטיאס, חברת "דלק" או כונס הנכסים). ערים אנו לבעייתיות הקיימת כיום בהוכחת מועד תחילת זיהום הקרקע ו/או סיבות הזיהום, ומידת חומרת הזיהום על-ידי בעלים ומפעילים קודמים. ואולם, בנסיבות אלו, כאשר קיים קושי בקביעת האחריות לזיהום, אין זה ראוי שהצו לתיקון המעוות יוצא בפועל כנגד גורם אשר באקראי נמצא כעת כמי שמפעיל את תחנת הדלק וזאת במשך תקופה קצרה יחסית. נוסיף עוד, כי הטלת הצו לתיקון המעוות על מי שמפעיל את התחנה כעת, תוך התעלמות מכל שרשרת מפעילי התחנה, בתקופות בהן נוצר הזיהום, היא לכאורה, אכיפה סלקטיבית פסולה. אכיפה סלקטיבית פוגעת, בין השאר, באינטרס ההסתמכות ובציפיות הלגיטימיות שיש לאזרח מהרשות, כאשר היקפה של המעורבות השלטונית בחיי היום יום של האזרח הינה גדולה, כך לא בכדי אחד הרציונאלים להגנה על אינטרס ההסתמכות במשפט המנהלי הוא הצדק המתקן. בנוסף אכיפה סלקטיבית פוגעת בשוויון בפני החוק, כך סלקטיביות בין שיסודה בשיקולים זרים, או בשקילת שיקולים רלוונטיים באופן שונה, או בשרירות, או בחוסר סבירות או בפגמים אחרים שבשיקול הדעת הינה "נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט" (מדברי כב' השופט זמיר בבג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289), כאשר השוויון המינהלי הוא חלק מחובותיה של הרשות המינהלית כנאמן הציבור, כך נקבע בבג"צ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4) 85 שעל הרשות המינהלית מכוח המשפט המינהלי מוטלת החובה לפעול "בהגינות (מהותית ודיונית), ביושר, בסבירות, תוך שוויון, בתום לב, ללא שרירות, שלא בדרך של ניגוד עניינים ושלא בדרך מפלה". זאת ועוד, בהקשר של אכיפה סלקטיבית יכולות להיות לכך אף השלכות כלכליות שונות כמו פגיעה ביכולת התחרות, במוניטין ובהכנסות אלה אשר החוק נאכף לגביהם. כאשר ביסוד הפגיעה הכלכלית ישנה פגיעה חמורה בזכויות יסוד, כגון בזכות הקניין, ובחופש העיסוק. מעבר לכך, באכיפה סלקטיבית ישנה פגיעה בשלטון החוק, בציות לחוק ובאימון הציבור במערכת המשפט מכאן חשיבות הביקורת השיפוטית במקרים כאלה (ר' מיכל טמיר, אכיפה סלקטיבית (נבו הוצאה לאור, התשס"ח- 2008)). סבורים אנו כי בנסיבות הענין אין מקום לעשות שימוש בהליך מנהלי כנגד המפעיל הנוכחי של תחנת הדלק. הדרך שבה על הרשות לפעול היא במסגרת הסמכויות המסורות לה על פי סעיף 20כא' - 20כד' לחוק המים, דהינו העמדת הנאשמים בזיהום מים לדין וחיובם בתיקון המעוות, זאת בנוסף לענישה אחרת הקבועה בחוק. אין מקום, בנסיבות המקרה, לאפשר שימוש בהליך מנהלי אשר מטיל אחריות על מפעיל מזדמן של תחנת הדלק, ולמעשה מונע לברר את אחריותם של מזהמים אחרים ומטיל עליו את הנטל הכלכלי של מחדלים אשר יתכן ובוצעו ע"י אחרים. נוסיף עוד לענין זה, כי תקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק) תשנ"ז-1997 קובעות נוהלים לטיפול במניעת זיהומים מתחנות דלק. מדובר בתקנות מפורטות הקובעות דרכים לטיפול בזיהומים הנגרמים על ידי או כתוצאה מדליפה בתחנות דלק ומבחנים לקביעת העדר דליפה, כתנאי לקבלת רשיון להפעלת התחנה. בין היתר, קובעות התקנות, המהוות חקיקת משנה ספציפית, גם דרכים לטיפול באתר מזוהם. סעיף 17 לתקנות קובע כי העובר על הוראה מהוראות תקנות אלה, דינו - כאמור, בסעיף 20כא' לחוק המים. ניתן ללמוד כי מתקין התקנות, השר לאיכות הסביבה, סבר כי ההליך הנכון במקרה זה הוא הליך פלילי שעניינו בירור אשמה ונקיטת צעדים כנגד האשם ולא הליך מנהלי. בהתאם, סבורים אנו כי בנסיבות הענין, אין מקום להוציא צו לתיקון המעוות כנגד העוררת. ככל שסבור המשיב כי העוררת או אחרים גרמו לזיהום הקרקע והמים בסמוך לתחנה, עליו לנקוט בהליך מתאים בהתאם להוראות סעיף 20כא'-כד' לחוק המים, וככל שיורשעו האחראים לזיהום, כי אז ניתן לחייבם בתיקון המעוות, וזאת ביחד עם כל עונש אחר בהתאם לחוק. ערים אנו לטענה כי מטרת ההליך של צו לתיקון מעוות הוא, בין היתר, לחסוך את הצורך בניהול הליכים ממושכים בבתי משפט. ואולם, מטרה זו אינה יכולה לבוא כמטרת על במקום בו לא ברורה אחריותו של גורם אשר כנגדו מוצא הצו לזיהום הנטען. כמו כן, אין מקום לעשות שימוש בצו מנהלי כנגד גורם אקראי, המחזיק במקרקעין, ולהטיל עליו את כל העלויות הנובעות מזיהום הקרקע ע"י אחרים לאורך שנים בעבר, כאשר על-פי כל הנתונים נגרם הזיהום גם על-ידי גורמים אחרים. במקרה זה, על אף הסירבול והקושי הדיוני, יש לברר במסגרת הליך משפטי ראוי את האחריות לזיהום ולהטיל על הגורם האחראי את החיוב בתיקון המעוות. סיכום אשר על כן, אנו מורים על קבלת הערר וביטול הצו לתיקון המעוות אשר הוציא המשיב כנגד העוררת. מובן כי בכל האמור לעיל לא נביע כל עמדה בכל הנוגע לאחריות פלילית לזיהום הנטען באתר תחנת הדלק, לא בנוגע לצדדים אשר כנגדם יש להגיש כתב אישום ולא בנוגע לאחריות של כל אחד מהם. ככל שיוגש כתב אישום כנגד גורמים מזהמים, תיבחן אחריותם ותוכרע לאחר שמיעת ראיות וטיעונים. המשיב ישלם לעוררת, את הוצאותיה בדיון בפנינו, בסכום כולל של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. צווים