פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. אלה הם שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט סהל ג'ראח) מיום 10.6.98, בו חוייב מר אלי גוכמן, המערער בע"א 5432/98 (להלן: "המערער"), לשלם לצבי ושושנה היבנר, המערערים בע"א 5633/98 (להלן: "היבנר"), סכום של 79,250 $ בגין נזקים עקב ליקויי בניה, 20,000 בגין עוגמת נפש, ו- 30,000 הוצאות ושכר טרחת עו"ד. רקע עובדתי 2. היבנר, אשר ביקשו לבנות את ביתם במנחמיה, שכרו בתאריך 23.4.85 את שירותיו של מהנדס, הוא המערער, לצורך עריכתן של התוכניות להקמת השלד ופיקוח על ביצוען. לביצוע עבודות הבניה נבחרו משיבים 2 ו-3 בע"א 5432/98, עמם חתמו בני הזוג היבנר על ההסכם ת/6 (להלבלנים"). על פי הסכם זה התחייבו הקבלנים לבצע את העבודה "במדויק ובאופן המיומן והנכון... הכל לשביעות רצונו של המהנדס" (ראו סעיף 17 להסכם), עד לחודש אפריל 86, דא עקא, עבודות הבניה הסתיימו באיחור ניכר (חודש פברואר 1987), והחמור מכל הוא שבבניה התגלו לקוייםוגדרו כחמורים. 3. בגין ליקויים אלה הגישו היבנר תביעה נגד המערער והקבלנים, וכן נגד מר סמיח עודה (משיב 4 בע"א 5432/98), שאת שרותיו כקבלן-משנה שכרו הקבלנים. בעקבות כך שיגר המערער הודעות צד ג' לחברות הביטוח אשר לטענתו היה מבוטח אצלן: אררט חברה לביטוח בע"מ ( משיבה 7 ב5432/98), חברת הפניקס הישראלי בע"מ, וכן נגד סוכנות לביטוח (משיבה 6 בע"א 5432/98 להלן: "סוביט"). הודעת צד ג' נשלחה גם להנדסאי בנין, מר הידג'א מחמד (משיב 8 בע"א 5432/98, להלן: "הידג'א"), אשר נשכר על ידי המערער כדי להכין חלק מתוכניות הבנ פסק דינו של בית המחוזי 4. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את תביעתם של היבנר נגד המערער, ודחה אותה ביחס ליתר הנתבעים, כן דחה בית המשפט את כל הודעות צד ג'. בשאלת האחריות ביסס בית משפט קמא את הכרעתו על חוות דעתו של מומחה מטעם היבנר (ד"ר גלזמן), ולפיה הנזקים הטעונים תיקון הם בעיקר תודה של ליקויים בתכנון הקונסטרוקציה והחישובים הסטטיים, אשר האחריות הבלעדית להם מוטלת על המערער כמי שתכנן השלד והיה אמור לפקח על הקמתו. באשר לקבלנים אשר ביצעו את העבודה בפועל, קבע בית המשפט, כי אלה ביצעו את עבודתם כדרוש, והקפידו להביא לידיעת המתכנן את כל הפגמים בהם הבחינו, ובהמשך מילאו אחר הוראותיו של המערער בכל עניין שחייב תיקון. את הודעת צד ג' שהגיש המערער נגד הידג'א, דחה בית המשפט מן הטעם שהיבנר מסרו את תכנון השלד למערער בלבד ולא לאחר. נקבע, כי די בהעברתו של חלק מהתכנון לצד ג' כדי לחייב ממצא לפיו לא מילא המערער את התחייבותו כלפי היבנר - לבצע את התכנון בעצמו ולקיים פיקוח על עבודות הבנייה. באשר להידג'א נקבע עוד, כי בניגוד לגרסת המערער, לא עסק הידג'א בתכנון, ותפקידו הצטמצם לעבודות שרטוט בלבד. בית משפט קמא דחה גם את הודעות צד ג' שנשלחו לחברות הביטוח ולסוכנות הביטוח. הוא קבע כי מועד קרות אירוע הביטוח הוא מועד הכנת התוכניות הרשלניות (אמצע שנת 1985), ולא מועד ביצוע עבודות השלד (ינואר 1986), וככזה אין הוא נכלל בתקופות הביטוח של שתי הפוליסות הרלוטיות (הפוליסה בעניינה של סוביט היא מ- 16/3/86 ועד 28/2/87, ואילו פוליסת אררט מיום 28/2/87 ועד 27/2/88). בית המשפט הוסיף ומנה את מחדליו השונים של המערער ביחסיו עם חברות הביטוח: לסוביט הוא הודיע לראשונה על אירוע הביטוח כחמש שנים לאחר שנתגלו הנזקים, ומנע ממנה את היכולת לברר את חבותה; לא הוכח שהוא שילם פרמיה עבור ביטוח זה; ההתקשרות עם אררט נעשתה לאחר שכבר ידע על קיומן של עילות התביעה נגדו, ותוך ניסיון להטעות את החברה. בסופו של יום חייב בית המשפט את המערער לשלם להיבנר בגין עלות תיקון הבניין סכום של 79,250$ כערכו בשקלים, 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח, כאשר שני הסכומים האחרונים נושאים ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדי על פסק הדין הוגשו שני הערעורים שבפנינו: האחד, ע"א 5432/98, הוא ערעורו של המערער בו אין הוא חולק עוד על אחריותו לנזק, וטענותיו מופנות כנגד הסכום בו חוייב, הפטור שניתן ליתר הנתבעים (לרבות מקבלי הודעות צד ג') מאחריותם, ושלא התקבלה הטענה בדבר אשם-תורם של היבר. השני, ע"א 5633/98, הוא ערעורם של היבנר המופנה כלפי גובה הסכומים שנפסקו להם, וכנגד שחרורם של הקבלנים מאחריות. טענות המערער בע"א 5432/98 5. המערער מעלה בפנינו שורה של טענות ולהלן עיקרן: א) המועד הרלוונטי להתרחשות אירוע הביטוח הוא מועד גילוי הנזק (אשר חל בשנת 1986) ולפיכך יש לקבוע כי פוליסת הביטוח בעניינה של סוביט הייתה תקפה. כמו כן כפר המערער בממצאו של בית משפט קמא לפיו הודיע לסוביט על מקרה הביטוח באיחור של מספר שנים. ב) מחומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא עולה, כי הנזק העיקרי נגרם בשנת 1987, ולפיכך היה נכון לקבוע כי פוליסת הביטוח של אררט הייתה תקפה. ג) באשר לגובה הנזק, טען המערער, כי נכון היה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעמו (ד"ר ס' רוזנהאופט), הואיל וזו היתה מפורטת ומדויקת יותר מחוות דעתו של גלזמן. מכאן בקשתו של המערער להעמיד את חיובו על סך של 84,175 ש"ח בלבד בגין עלות התיקון. עוד טען המערער, כיבית המשפט קמא לא טרח להסביר מדוע פסק להיבנר סכום של 79,250$, בעוד שגלזמן העריך את הנזקים בסכום של 65,000$ בלבד ד) המערער טען עוד, כי שגה בית משפט קמא כאשר פטר כליל את הקבלנים מאחריות לנזק, אף שהם חסרי רישיון כחוק וביצעו את עבודתם ברשלנות כאשר גרמו לחדירת בוץ בעת היציקה של כלונסאות המבנה. טענות היבנר בע"א 5633/98 6. עיקר הטענות של בני הזוג היבנר התמקדו באלה: א) על בית המשפט היה לפסוק את החיוב לא במטבע חוץ אלא בשקלים, ובתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. לחלופין, היה על בית המשפט להוסיף ריבית בשיעור של 11% לסכום הדולרי . ב) בית המשפט שגה בהתעלמו מסכום נוסף בסך של 40,000$ לו הם היו זכאים, אשר הופיע בחוות דעתו של המהנדס-שמאי מטעם התובעים בגין ירידת ערך הבית (ראו ת/1), ואשר לא נסתר בחוות דעת נגדית ג) בהתחשב בהיקף התיק ובגובה האגרה, הסכום אשר נפסק כהוצאות על ידי בית משפט קמא הנו נמוך. ד) היה מקום לקבל את התביעה גם כנגד שניים מהקבלנים (המשיבים 3-2) בגין רשלנותם בביצוע הבנייה. דיון 7. ערעור זה מופנה בעיקרו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. למעשה, מבקשים מאתנו בעלי הדין כי ניכנס לעובי הקורה, ונבחן את מסכת הראיות במטרה ולהגיע למסקנות עובדתיות שונות מאלו אליהן הגיעה הערכאה הראשונה. אך כידוע, ההלכה בעניין זה היא שלמעט מקרים חריגיםאין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים מתחום זה (ראו ע"א 245/86, חסיד בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י מד(1), 640; רע"א 181/89, בינוי ופיתוח בע"מ נ. אתרים בע"מ, פד"י מג(1), 831). אקדים ואומר כי אינני סבור שמקרה זה נמנה על אותם חריגים, ועל כן אמליץ בפני להותיר ממצאים אלה על כנם, וכך היא השקפתי גם ביחס להחלטת בית משפט קמא להעדיף את חוות הדעת מטעם היבנר ולראות בהן ראיות מכריעות לצורך פסק הדין. אחריות הקבלנים 8. כאמור, הן היבנר והן המערער מלינים בפנינו על כך שבית המשפט נמנע מלראות בקבלנים שביצעו את עבודות הבניה (משיבים 2 ו-3) כמי שגם הם אחראים לנזק. לדעתם, שני המומחים הסכימו כי חלק מהאחריות נופל על שכמם של הקבלנים, הואיל ואלה התרשלו בביצוע עבודתם. אף טענה דינה להידחות. עיון בחומר הראיות מעלה, כי היבנר לא הוכיחו כלל את אחריות הקבלנים לנזקים, הואיל ועל פי חוות דעתו של ד"ר גלזמן, נבעו הנזקים העיקריים לבניין מכשלים תכנוניים חמורים ומחישוב סטטי שגוי (ראו סעיפים 4, 5 ו-6 לחוות הדעת ת/16) לא נעלמה מעיניי העובדה כי בחוות הדעת ישנן אמירות המטילות דופי בעבודות הקבלנים (ראה סוף עמוד 4 ו-6 לחוות הדעת), אך אמירות כלליות אלו המסתמכות רק על תמונות שצילמו היבנר בעת הבניה ולא על בדיקה מעמיקה של המומחה, אין בהן די על מנת לראות את הקבלנים כאחראים לק. עמד על כך בית משפט קמא בעמוד 15 לפסק דינו: " לגבי נתבעים 2, 3 ו-4, אני קובע שההגנה הוכיחה את גרסתה בכך ש[הם] ביצעו את עבודתם כדרוש, והם הקפידו על כך שימסרו לידיעת המתכנן את כל הפגמים הקונסטרוקציאליים בהם הם הבחינו, למרות ואין זו אחריותם לגלות פגמים קונסטרוקציאליים, אלא להעיר עליהם במקרה שיש חששקיומם. יתרה מזו, אני קובע שהטענות נגדם הן טענות כלליות ובלתי מבוססות היטב, ולא הוכח בוודאות שהנזק בבנין הינו בעיקר נזק ביצועי, וד"ר גלזמן... לא היה באפשרותו לקבוע כי הבצוע הוא הגורם לנזקים, אלא... התכנון והפיקוח הוא זה שהביא לנזקים". להשקפתי, ממצאיו אלה של בית משפט קמא מבוססים היטב, ואין עילה להתערב בהם. אחריות צד ג' 9. כזכור, בתאריך 7.11.91 הגיש המערער הודעות צד ג', בין היתר, נגד סוביט, אררט והפניקס, ובהן טען כי במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, היה מבוטח בביטוח מקצועי אצל חברות אלו. ביום 30.11.92, הגישה חברת הפניקס בקשה לדחיית ההודעה לצד ג' אשר נשלחה אליה על הסף,ית משפט קמא קצב מועדים בהם היה על הצדדים להגיש את סיכומיהם לעניין זה. בעוד שהפניקס מילאה את חובתה, נמנע המערער, מטעמים השמורים עמו, מלעשות זאת, וכתוצאה מכך נעתר בית המשפט לבקשתה של הפניקס, ודחה את ההודעה לצד ג' ששיגר לה המערער. בקשה לביטול החלטה זו שהגיש המערער נדחתה גם היא, לאחר שהמערער לא תמך את בקשתו בתצהיר בו היה אמור להבהיר מהם "הטעות" ואי-ההבנה" אשר מנעו ממנו מלהגיש את הסיכומים במועד. בתאריך 31.8.98 הגיש המערער את הערעור הנוכחי על פסק הדין, ובו כרך את ערעורו על דחייתה של הודעת צד ג' כנגד הפניקס, אך חודש ינואר 1999 מחקה כבוד הרשמת את הערעור כנגד הפניקס על הסף בשל איחור בהגשתו, ולפיכך מתייחסים הערעורים שבפנינו לסוביט ואררט בלבד. 10. באשר לסוביט, זו טענה כנגד חבותה, בין היתר, כי שימשה כסוכן ביטוח בלבד, בעוד שהחברה המבטחת בהתאם לפוליסה (נ/4) היא חברת הסנה, ולחברה זו לא שלח המערער הודעת צד ג'. באשר למעמדה של סוביט, ספק אם היה די בתשובתה כדי לפטור אותה מאחריות, הואיל ומלשון הפוליסעולה, לכאורה, שגם היא באה בגדרו של "המבטח". אך ההכרעה בשאלה זו שוב אינה דרושה, הואיל ועל פי סעיף 2 לפוליסה מותנה הכיסוי הביטוחי בכך שבעת קרות המעשה או המחדל נשוא התביעה היתה הפוליסה בתוקף. כאמור, קבע בית משפט קמא בהסתמך על הראיות שהיו בפניו, כי הנזקים לבתם של היבנר נבעו מתכנון לקוי, והרי התכנון עצמו התבצע בשנת 1985, ובניית השלד החלה עוד בחורף של אותה שנה , היינו, זמן ניכר לפני שהפוליסה נ/4 נכנסה לתוקף. ובאשר לאי-תשלום דמי הביטוח, גם בעניין זה כשל המערער משלא הביא ראיות לסתור את טענת סוביט, ובלשון בית שפט בעמוד 20 לפסק דינו: "על אף שנטענה טענה מפורשת בכתב ההגנה של סוכנות סוביט (בסעיף 5(ג)) בדבר אי תשלום פרמיית הביטוח בגין הפוליסה נ/4 מטעם הנתבע מס' 1, לא ניסה הנתבע מס' 1... להציג כל ראיה שכן שילם פרמיות כנ"ל לחברת סוביט, ואף בחקירתו הנגדית... הודה כי אין בידיו כל אישורקבלה בקשר לתשלומים כאמור". מאותם טעמים יש לדחות את טענות המערער כנגד חברת אררט. ביחס לחברה זו נקבע כי כאשר המערער פנה אליה לראשונה כדי שתבטח אותו, כבר הגיעו לידיו מכתבי אזהרה הנוגעים לרשלנותו המקצועית, אך הוא נמנע מלהביאם לידיעת אררט. יותר מכך וזה העיקר, תקופת הביטוח של הפוליסה אשר הוצאה על ידי אררט, החלה ביום 28.2.87 והסתיימה ביום 27.2.88, בעוד שכאמור אירוע הביטוח התרחש כבר בשנת 1985. והרי במבוא לפוליסה נ/6 נקבע כ"מותנה בזה בכל מקרה כי לא תחול על החברה אחריות כל שהיא לפי פוליסה זו בנוגע לכל תביעה או תביעות שיוגשו כנגד המבוטח והנובעות ממעשה רשלנות, טעות או השמטה שנעשו או אשר נטען כי נעשו לפני התאריך הרטרואקטיבי המצוין ברשימה של פוליסה זאת". נוכח אלה דין טענותיו של המערער כנגד חברת אררט להידחות. הודעת צד ג' נגד מחמד הידג'א 11. כזכור, טען המערער כי נכון היה לקבוע שגם ההנדסאי הידג'א חטא ברשלנות בהליכי התכנון, הואיל והוא נטל בהם חלק, והעובדה שהוא, המערער, היה אמור לפקח על עבודתו, אין בה כדי לגרוע מאחריותו של הידג'א. את הטענה הזו, ובניגוד להשקפת בית משפט קמא, לא הייתי ממהר לדחת, ובלבד שהיה נקבע ממצא פוזיטיבי לפיו נטל הידג'א חלק בתכנון הקונסטרוקציה והחישובים הסטאטיים. אך על אף השימוש במונח "המתכנן הידג'א" בגוף פסק הדין, נראה כי בית משפט קמא לא התיימר לקבוע ממצא לפיו נטל הידג'א חלק בתכנון הבניין ובעריכת החישובים הסטאטיים, הואיל והמערער היה זה אשר חתם על המסמכים שהוגשו לוועדות התכנון, והוא גם זה החתום על הצהרה לפיה הוא אחראי על החישובים הסטטיים ותכניות הקונסטרוקציה של הבניין (ראו ת/13). זאת ועוד, הידג'א העיד בבית משפט קמא, וגרסתו לא נדחתה, שחלקו בפרשה הצטמצם לביצוען של עבודות שירוט, ותמיכה בטענה זו מצויה בחשבונית מס שניתנה למערער, ובה נרשם כי שכרו של הידג'א ניתן לו עבור "שרטוט תוכניות". לנוכח כל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית קמא בעניין הודעת צד ג' להידג'א. גובה הנזק 12. סכום הפיצויים הוא תולדה של דרך התיקון המוצעת בחוות דעת המומחים. בית משפט קמא, העדיף כאמור את חוות דעתו של ד"ר גליזמן, המומחה מטעם היבנר. אכן, בחוות דעתו של ד"ר גליזמן נקבע כי סכום התיקון הוא כ- 65,000$, עם זאת, לצד חוות דעת זו עמדה בפני בית המשפט גחוות דעתו של אינג' אלי תומר, אף הוא מומחה מטעם היבנר, אשר מנה את הנזקים הנלווים לביצוע התיקונים, וביניהן: ירידת ערך של הבית, מגורים חליפיים ותיקון ריצוף (ראו ת/1). מכאן, ועל אף שבית משפט קמא לא פרט את דרך חישובו של הסכום הפסוק, נראה כי הוא לקח נזקים אלה חשבון. קביעה זו של בית המשפט היא סבירה בנסיבות העניין, ואני מציע כי לא נתערב בה. באשר לטענת היבנר כנגד אי-פסיקתה של ריבית על הסכום הדולרי בו חוייב המערער, נראה כי דין טענה זו להתקבל. תשלום הריבית נועד להבטיח פיצוי נאות לניזוק בערכו הריאלי (ראו ע"א 359/84, חממי נ' עוקשי ואח', פד"י מא(4), 19). בהעדר הנמקה בפסק הדין לשלילת הריבית, נראלי כי נכון לקבל את טענת המערערים, ולהורות על המרת הסכום שנפסק לערכו בשקלים ביום הגשת התביעה, ואליו יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 13. לסיכום, אני מציע לחברי לדחות את ערעור המערער בע"א 5432/98, ולקבל באופן חלקי את ערעור היבנר בע"א 5633/98 כאמור בסעיף 12 של פסק דין זה. בהתחשב בכך שסכום ההוצאות בו חוייב המערער בערכאה קמא היה נמוך יחסית, אני מציע לחייבו לשאת בהוצאות המערערים בערכ בסכום של 25,000 . אני מוסיף ומציע לחייב את המערער לשאת בהוצאותיהם של בעלי הדין האחרים: הקבלנים, אררט, סוביט והידג'א, בסכום של 5000 לכל-אחד. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. בניהערעורליקויי בניה