סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה

פסק-דין

השופט מ' חשין:

     מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דין שנתן בית-המשפט המחוזי בשיבתו בערעור על החלטת בית-משפט השלום. אנו מחליטים ליתן רשות ערעור, ועוד אנו מחליטים לדון בבקשה שלפנינו כבערעור שהוגש על-פי הרשות שניתנה.

2.     חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה1965- (חוק התכנון והבנייה או החוק), בסעיפים 205 ו206- שבו, נותן סמכות בידי בית-משפט לצוות על הריסת בניין או חלק מבניין לאחר הרשעתו של אדם בעבירה של בנייה ללא-היתר. מוסיף ומורה אותנו סעיף 207 לחוק וזו לשונו:

מועד לביצוע הצו-207. בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן.

ענייננו נסוב על פירושה של הסיפה להוראת סעיף 207 לחוק, וזו השאלה שהוטל עלינו לפותרה: הסמכות "להאריך מועד שקבע" להריסת בניין - כלשון סעיף 207 לחוק - העומדת סמכות זו לבית-משפט גם לאחר שנקבע מועד להריסה והמועד עבר? בית-משפט ציווה על הריסתו של בניין ביום פלוני, ויום פלוני חלף-עבר. האם לאחר אותו יום מוסמך הוא בית-המשפט לקבוע מועד חדש כמועד להריסה? או שמא נאמר: מוסמך הוא בית-משפט "להאריך מועד שקבע" - כלשון סעיף 207 - ובלבד שההחלטה "להאריך מועד" נעשתה קודם המועד שנקבע להריסה? זו השאלה שהוצבה לפנינו, וסביבה נסוב בחוות-דעתנו שלהלן.

עיקרי העובדות שלעניין

3.     המבקש-המערער שלפנינו, יעקב סבן (סבן), הורשע ביום 22.4.1993 בעבירה של בנייה ללא היתר בניגוד להוראות החוק, ובית-משפט השלום ציווה עליו להרוס את המיבנה שניבנה שלא-כחוק עד ליום 30.6.1994. סבן לא קיים את הצו שצוּוָה בו.

4.     ביום 17.11.1994 הוגש נגד סבן כתב אישום בשל אי-ביצוע צו ההריסה (ת"פ 7778/94). ככל הידוע לא הורשע סבן בכתב אישום זה, וכשנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 8.4.1997, קבע בית-משפט השלום, בהסכמת המדינה, מועד חדש לביצוע ההריסה. המועד שנקבע זו הפעם היה יום 1.3.1998.

5.     שוב לא קיים סבן את הצו שצוּוָה בו, ובעבור שנתיים נוספות - ביום 27.3.2000 - הוגש נגדו כתב-אישום נוסף בגין אי ביצוע צו ההריסה (ת"פ 7544/00).

     ביום 1.5.2000 פנה סבן לבית-המשפט שלפניו עמד לדין וביקש כי בית-המשפט יאריך שוב את התקופה עד ליום בו יצוּוֶה להרוס את המיבנה אשר ניבנה שלא-כדין. בית-המשפט סירב לבקשה, והחלטת סירוב זו היא-היא ההחלטה שבתשתית ההליכים שלפנינו.

6.     שופטת בית-משפט השלום (כב' השופטת דורית רייך-שפירא) העלתה מיוזמתה את שאלת סמכותה להידרש לבקשה, לאמור: סמכות בית-המשפט לקבוע - לאחר שעבר המועד הקודם שנקבע להריסה - מועד חדש לביצועו של צו ההריסה, ולאחר ששמעה את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין קבעה כי נעדרת היא סמכות להיעתר לבקשה.

7.     סבן ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי אך ערעורו נדחה. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' ברלינר, זאב המר ויהודית שטופמן) קבע, כמוהו כבית-המשפט השלום, כי הסמכות לקבוע מועד חדש להריסה עומדת לו לבית-המשפט רק קודם המועד הקודם שנקבע להריסה; קודם אותו מועד - אך לא
לאחריו. ומשידענו כי סבן הגיש את בקשתו לקביעת מועד חדש להריסה לאחר שעבר המועד הקודם, מסקנה נדרשת מאליה היא כי בית-המשפט נעדר סמכות להיעתר לבקשתו.

8.     על החלטה זו האחרונה הוגשה בקשת הערעור שלפנינו.

השאלה שבמחלוקת

9.     סמכותו של בית-משפט כהוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה - הסמכות "להאריך מועד שקבע" להריסת בניין - האם סמכותו זו עומדת לו רק עד ליום שנקבע קודם לכן כיום להריסה, או שמא עומדת לבית-המשפט סמכותו בכל עת, גם לאחר אותו יום? בית-המשפט המחוזי, כמוהו כבית-משפט השלום, פסק כגירסה קמא. המבקש-המערער לפנינו תוקף פירוש זה שלדין, ואילו רשויות התביעה הכללית תומכות בו. ואנו, הוטל עלינו להכריע בין הניצים.

מעט היסטוריה

10.     תחילת הדברים היתה בהוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה כנוסחה במקורו של החוק, בשנת תשכ"ה1965-:

207. בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו.      מועד לביצוע הצו

גם מי שלא ניחן בעיני-נשר יבחין כי סמכות ההארכה, זו סמכות שבסיפה לסעיף 207 כנוסחו כיום, חסרה מן הספר.

     הוראת סעיף 207 כנוסחהּ במקורהּ עוררה מחלוקת פוסקים: האם עומדת לו לבית-המשפט סמכותו לקבוע, ולחזור ולקבוע מעת לעת, מועד לביצוע צו הריסה, או שמא קנה בית-משפט סמכות לקבוע מועד להריסה פעם אחת בלבד, ומשקבע מועד לביצוע צו הריסה שוב מוצתה סמכותו ואין הוא מוסמך לשוב ולקבוע מועד חדש - מועד מאוחר, כמובן, למועד הראשון. היו שסברו כי משהגיד בית-משפט שוב אינו חוזר ומגיד, והיו שסברו כי גם אם הגיד מוסמך הוא בית-משפט לחזור ולהגיד. ראו, למשל: ת"פ (מחוזי, ת"א) 380/72 חברת אבני השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פס"מ ע"ח 354; ע"פ (חיפה) 451/89 ברא"ז נ' מדינת ישראל, פס"מ תשנ"ב (ב) 257; ת"פ (עירוני, ירושלים) 6534/83 מדינת ישראל נ' מרכז החינוך העצמאי לת"ת ובתי"ס של אגו"י, פס"מ תשמ"ה (ב) 371; ראו עוד החלטת הנשיא לנדוי בהמ' 494/81 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 726.

11.     על רקע חילוקי דעות אלה, כמסתבר, תוקנה הוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, וכך קנה בית-המשפט סמכות "להאריך מועד שקבע". התיקון היה בתיקון מס' 43 לחוק: סה"ח, תשנ"ה, 450 (חוק מיום 24.8.1995). בכך נסתם הגולל על חילוקי דעות שנתגלעו עד אותה עת: חילוקי הדעות בין האסכולה שגרסה כי כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לבין האסכולה שגרסה כי גם אם הגיד, חוזר ומגיד. אלא שהמחלוקת שנתיישבה בידי המחוקק לבשה עתה פנים חדשות, ו"האם" הפך ל"אימתי". כיום מסכימים הכל כי בית-המשפט מגיד וחוזר ומגיד שוב ושוב, ואולם חילוקי-הדעות מרכזים עצמם עתה ב"אימתי": בהיקבע מועד להריסה, האם מוסמך הוא בית-המשפט לחזור ולקבוע מועד חדש להריסה רק קודם אותו מועד שנקבע או גם לאחריו?

12.     עד שנבוא לבירור הסוגיה, נקדים ונעיר כי בתי-המשפט לא הקפידו עד-כה על מועד הגשת הבקשה למתן ארכה לביצוע צו הריסה, ונהגו "להאריך מועד" גם לאחר שחלף מועד ביצועו של צו ההריסה המקורי. כך היה אף בענייננו-שלנו, שמועד חדש להריסה נקבע לאחר שעבר המועד הקודם (ראו פיסקה 4, לעיל). אלא שהחלטות אלו כולן ניתנו בלא שהוכרע בשאלה המשפטית לגופה. בפרשת סוכנות מכוניות לים התיכון (לעיל) - אשר הוכרע בה לפני תיקון-ההארכה - נדונה אמנם השאלה, אך על-כך נעמוד בהמשך דברינו.

13.     הבה נעבור עתה לשיקולים אשר ידריכונו בפירוש, ונפתח בלשונו של החוק.

לשון החוק

14.     החוק מדבר על סמכותו של בית-המשפט "להאריך מועד שקבע". לשון זו מקובלת עלינו על אנשי-המשפט, שנוהגים אנו לדבר על "הארכת מועדים". ביקשנו להעיר עם זאת, כי לשון זו של "הארכת מועד" אינה מדוייקת כל-צורכה. "מועד" הוא זמן קבוע - שעה, יום וכיוצא-באלה - ותכלית החוק היא, כמסתבר, לא "להאריך מועד" שנקבע בידי בית-המשפט אלא להוסיף ולדחות מועד שנקבע לביצועו של צו הריסה; להוסיף ולעכב הריסה; להאריך את התקופה בה לא ייהרס המיבנה העבריין. לו היה המחוקק מדייק יותר בלשונו אפשר היו נפתרים מיקצת חילוקי-הדעות שנתגלעו, הגם שלא כולם. אלא שתכלית החוק ברורה ועל-כן לא נשתהה עוד בשאלה זו של לשון.

15.     בית-המשפט המחוזי סבר כי מושג ה"הארכה" - באשר הוא - מחייב רציפות תקופות: רציפות בין התקופה עד למועד שנקבע בתחילה כמועד להריסה לבין התקופה שלהארכה, שאחרת אין המדובר כלל ב"הארכה" אלא ב"חידוש". ובלשונו:

ב"כ המדינה מבקשת לאמץ את החלטתה של כב' השופטת קמא.

לטענתה, כאשר מדובר על הארכה, הרי ניתן להאריך רק מצב קיים.

קיים הבדל מהותי בין הארכה ובין חידוש. כאשר מדובר בתקופה שחלפה עברה לה מן העולם, הרי אי אפשר להאריכה.

......

הסוגיה שבפנינו היא - האם ניתן להאריך מועד שכבר נסתיים, ואין למעשה כבר מה להאריך.

דעתנו היא, כי לשון סעיף 207 היא ברורה. המחוקק אכן דיבר על הארכה וחזקה עליו כי ידע את האבחנה בין הארכה ובין חידוש.

העובדה שבסעיף 207 אין סעיף האוסר להאריך מועד כאשר הצו כבר נכנס לתוקפו, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי אין מקום להתייחס לאפשרות אשר לא הותרה בסעיף.

משפירש בית-המשפט המחוזי את מושג ה"הארכה" כרציפות של תקופות, הסיק ממילא כי אין "להאריך" תקופה אלא קודם סיומה, ולעניין זה הבדיל והבחין בין "הארכה" לבין "חידוש".

     בהחליטו את שהחליט הוסיף בית-המשפט המחוזי והסתמך על דברים שכתבה השופטת ביניש בבש"פ 962/01 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 529, 534, ולפיהם "[]הארכה היא תמיד, מעצם טיבה, בתוך תקופת התוקף של העניין נושא ההארכה...". באותה פרשה נדונה הוראת סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1966-, ולפיה ערובה ותנאי שיחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב-אישום נגד חשוד תוך 180 ימים, "ואולם בית-המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים ...". על פירושה של הוראה זו אמרה השופטת ביניש דברים אלה (שם, 534):

     לשונו של הסעיף היא ברורה וחד-משמעית. נקבע בו כי יש לבית-המשפט סמכות להאריך את תקופת הערובה ואת תנאי השחרור בערובה בתוך תקופת הערובה. הסעיף דן אפוא בסמכויות הארכה לתקופה מוגבלת אשר קבע המחוקק.

     ... המחוקק לא הותיר בידי בית-המשפט שיקול-דעת להאריך ערובה ותנאים לשחרור כתום המועד הקבוע בחוק ... למעשה, נוסח הסעיף מדגיש כי מדובר בהארכת התנאים, ולא בחידושם, ולעניין זה אף נקט המחוקק כפל לשון. לא זו בלבד שהמחוקק נקט את הביטוי "להאריך" את תקופת הערובה, והארכה היא תמיד, מעצם טיבה, בתוך תקופת התוקף של העניין נושא ההארכה, אלא אף נאמר במפורש כי הארכה זו תיעשה "בתוך תקופת הערובה" (ההדגשה במקור - מ' ח').

דבריה של השופטת ביניש באשר לפירושו הלשוני של מושג ה"הארכה" אינם אלא אימרת-אגב, והרי דבר המחוקק המפורש הוא, כי סמכותו של בית-המשפט להאריך תקופת ערובה ותנאי ערובה אינה עומדת לו אלא "בתוך תקופת הערובה".

16.     ואמנם, פירושו הלשוני של מושג ה"הארכה" אינו מחייב תמיד - ובכל הקשר - רציפות בין הדָבָר המקורי לבין הארכתו; ויש "הארכה" שאינה מחייבת רציפות דווקא. כך שורר הנביא על ציון וכך קרא לה:

רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לא-חָלָה כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל-תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. (ישעיהו נד, א-ב)

בדברו על הארכת מיתרי האוהל מכוון הנביא למושג ההארכה כפשוטו. כן הוא אף החייט המאריך מכנסיים לילד שבגר. ואולם מושג ההארכה נושא בביטנו פירוש נוסף והוא, נתינת ארכה - או ארכה נוספת - לביצועו של מעשה מסויים. כך, למשל, אם ניתנת לחייב ארכה לפירעונו של חוב - ועל דרך ניסוחו של החוק: הנושה מאריך את המועד לפירעון החוב - אין כל הכרח שאותה ארכה תינתן דווקא קודם היום שיועד מלכתחילה לפירעונו של החוב. ראו עוד, למשל: מילון אבן שושן, ערך "ארך" וכן מילון ספיר (1997) ערך "מאריך". כך אף במילון "מילה במילה" מאת איתן אבניאון (הוצאת איתאב, 2000), בערך "מאריך", פירוש מס' 2: "דוחה, מעכב, משהה, עוצר".

     לענייננו שלנו ייאמר, כי סמכותו של בית-המשפט "להאריך" מועד שנקבע להריסה, יכול שיתפרש כסמכות להוסיף ולעכב את ביצועו של צו ההריסה עד למועד חדש שיקבע. ובמקום שבו חלף מועד שנקבע לביצועו של צו הריסה; הנאשם לא ביצע את שהוטל עליו; ועתה, לאחר חלוף המועד, מבקש הוא "להאריך" את התקופה שנקבעה עד למועד ההריסה; אין כורח פנימי המחייבנו לומר שארכה כי תינתן, תימשך אותה ארכה לאחור עד ליום הקודם שנקבע לביצוע צו ההריסה. "ארכה" שתינתן כוחה יכול שיהא מהיום ואילך, ופירושה יהא כי בית-המשפט יוסיף ויעכב את ביצוע צו ההריסה למועד שיקבע.

     כפי שנראה להלן, אין מניעה לפירוש הסמכות שלענייננו - הסמכות "להאריך מועד" - כהארכה מלמפרע, הארכה למיום המועד הקודם שנקבע לביצוע צו ההריסה. ואולם גם אם אמרנו אחרת, לא נמצאה לנו מבחינת הלשון כל מניעה לפרש את סמכותו של בית-המשפט "להאריך מועד שקבע" כסמכות להאריך מיום ההארכה ולעתיד-לבוא; כך, גם אם נוצר פער-זמנים בין המועד הקודם לבין המועד החדש שנקבע. ההכרעה בשאלה אם נפרש את סמכות בית-המשפט כסמכות הפורשׂת עצמה גם על מערכת בה נוצר פער-זמנים בין המועד הקודם שנקבע לביצוע צו ההריסה לבין המועד החדש שנקבע, תזין עצמה בבחינת תכליתו של החוק ולא בבחינת לשונו. מבחינת הלשון, שתי דרכים חלופיות פרושׂות לפנינו, ותכלית החוק היא שתקבע איזו דרך מן השתיים נבור לנו להלך בה.

לתכלית החוק

17.     משנמצא לנו כי לשון החוק עשויה לשאת על גבה גם פירוש של ארכה לעתיד-לבוא אף שמועד צו ההריסה חלף-עבר לו, עדיין שאלה היא אם תכלית החוק מתירה לנו זאת. וכאן, אמנם, נתקלים אנו בטעם מהותי המועלה כנגד הפירוש המרחיב לסמכות ההארכה.

18.     תחילת הדברים היתה בהחלטתו של הנשיא לנדוי בפרשת סוכנות מכוניות לים התיכון (לעיל). בעת שניתנה החלטה זו שרר נוסחהּ הקודם של הוראת סעיף 207 לחוק, נוסח שלפיו לא ניתנה בידי בית-משפט סמכות "להאריך" מועד שנקבע לביצועו של צו הריסה. בפרשה זו ניתן צו להפסקת שימוש במרתף מסויים כמחסן לחלקי-חילוף, ומועד ביצועו של הצו נדחה למשך שנה, עד ליום 17.9.1979. מועד הביצוע חלף עבר לו, והמבקשת, אשר צוּוְתה על הפסקת שימוש, ביקשה עתה ארכה נוספת לביצוע. הנשיא לנדוי השאיר בצריך עיון את השאלה אם המגיד יכול שיחזור ויגיד - או אם מכיוון שהמגיד הגיד שוב אין הוא חוזר ומגיד - אך החליט כי אין החוק מתיר מתן ארכה נוספת. טעם הדבר: מי שהפר צו של בית-משפט עבר עבירה פלילית, ואין בית-המשפט מוסמך ויכול לגרוע מאותה עבירה. ובלשונו של הנשיא לנדוי (שם, 728):

... נראית לי טענתו הנוספת של מר לפיד בשם המדינה, שבית-משפט, הדן באישום של אי-קיום צו קודם של בית-משפט, על יסוד סעיף 210 של החוק, אינו יכול, מצדו, לעכב עוד את ביצוע הצו, שעל אי-קיומו עומד הנאשם לדין לפניו. יסודות העבירה לפי סעיף 210 מתגבשים בעת הגשת כתב האישום, ואם נמצא, שבאותו מועד עבר הזמן לקיום הצו, שניתן על יסוד סעיף 205, אין בית-המשפט יכול לגרוע מן העבירה, כפי שכבר נתגבשה, בדרך מתן צו לעיכוב נוסף.

פירוש: משעבר המועד שנקבע לביצועו של צו, והמצוּוֶה לא עשה את שצוּוָה לעשותו - או: לא חדל את שצוּוָה לחדול - עבר המצוּוֶה עבירה וממילא אין בסמכותו של בית-המשפט ליתן בידו ארכה נוספת לקיום הציוּוי שצוּוָה בו. טעם הדבר: "אין בית-המשפט יכול לגרוע מן העבירה, כפי שכבר נתגבשה, בדרך מתן צו לעיכוב נוסף". כמסתבר, רואה הנשיא לנדוי מתן ארכה נוספת כגריעה מן העבירה שנעברה, ומתוך שאין לו לבית-המשפט סמכות להעניק לעבריין מעין-חנינה מן העבירה שעבר, ממילא שולל הוא סמכותו של בית-המשפט להעניק ארכה נוספת לביצוע הצו.

19.     בית-משפט השלום סמך ידיו על הלכה זו, בהוסיפו כי הגיון ההלכה הדברים חל על ענייננו אף-הוא. דעת בית-משפט השלום היא איפוא זו, כי ניתן אמנם "להאריך מועד" שנקבע לביצועו של צו להרוס מיבנה, אלא שהארכה זו חייבת שתבוא קודם המועד שנקבע לביצוע, שאותה עת לא נעברה עדיין עבירה. ניתן דעתנו כי בית-משפט השלום סומך דעתו לא על לשון החוק אלא על מהותם של דברים. בערעור לפני בית-המשפט המחוזי הוסיפה המדינה וטענה (בלשון בית-המשפט המחוזי) "כי כאשר חולף המועד לביצוע הצו מתגבשים למעשה יסודות העבירה", וכי "קבלת בקשה להארכת מועד לאחר מכן תיצור מצב בלתי סביר בהתייחס לתקופה שבמהלכה כן נעברה העבירה, שהרי לא הוגשה בקשה להארכת מועד". אלא שבית-המשפט המחוזי לא הגיב על טענה זו.

20.     לו סברנו כי ארכה לביצועו של צו הניתנת לאחר חלוף המועד שנקבע לביצועו של הצו, שקולה כנגד מעין-חנינה לעבריין; או, כי יש בה בארכה - כלשונו של הנשיא לנדוי - "לגרוע מן העבירה, כפי שכבר נתגבשה", לא היינו מהססים והיינו הולכים בעקבות הילכת סוכנות מכוניות לים התיכון. אכן, בית-המשפט לא ניתנה בידו סמכות חנינה - או סמכות של מעין-חנינה - למי שעברו על הוראות חוק התכנון והבנייה; ולו קיבלנו כי מתן ארכה לאחר עבור המועד שנקבע לביצועו של צו פירושה הוא גריעה מעבירה שנעברה, אך פשוט הוא שלא היינו מכירים סמכות מעין-זו לבית-משפט. אלא שלא מצאנו כי הא בהא תליא. דעתנו היא זו, שעבירה על דרך של אי-ביצוע צו היא לעצמה; הענקת ארכה היא לעצמה; ומלכות לא תבוא במלכות. אכן, אינני מוצא כל סתירה בין האמירה כי פלוני עבר עבירה באי-ביצועו של צו, לבין סמכותו של בית-משפט ליתן לפלוני ארכה - או ארכה נוספת - ובקביעתו של מועד חדש לביצוע הצו.

21.     מעיקרו של דין מוסמך הוא בית-משפט ליתן לעבריין-בנייה ארכה לביצועו של צו הריסה, ובית-המשפט יפעיל את סמכותו - כך או אחרת - בהביאו במניין שיקוליו את אינטרס הפרט ואת אינטרס הכלל. ובלשונו של השופט אליעזר גולדברג ברע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645:

... אף בחוק התכנון והבניה עצמו מצוי איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי. כך קובע סעיף 207 לחוק כי גם במקרה שבו נותן בית המשפט צו הריסה, רשאי הוא "לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן". משמע, שבית המשפט רשאי לעשות "איזון לשעה", בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט.

תופעה תדירה היא שבית-משפט נותן ארכה לביצועו של צו הריסה מקום שעבריין-הבנייה יכול שיזכה בהיתר בנייה, ואולם לא רק כך ניתנת ארכה לעבריין-בנייה. אכן, מיגוון המקרים רב הוא. סמכותו זו של בית-המשפט זכתה להדגש-יתר בתיקון מס' 43, שעה שבית-המשפט זכה מפורשות בסמכות רב-פעמית לקבוע מועדים להריסת מיבנה עבריין, על יסוד הנחה שעניינו של המבקש ארכה יישקל מעת לעת על-פי מצב הדברים - מאזן האינטרסים, בלשוננו - שיהיה בעת הידון הבקשה למתן ארכה נוספת. יגעתי ולא נמצא לי טעם טוב לצמצם את סמכותו של בית-המשפט - אשר לא סוייגה בלשונו של החוק - לתקופה שלפני פקיעתה של התקופה שנקבעה קודם לכך לביצועו של צו ההריסה.

22.     יתר-על-כן: צו הריסה כי יבוצע, יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי כי המיבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית-המשפט? וכי נאמר Fiat iustitia, pereat mundus (ייעשה צדק וייחרב העולם)? או: Dura lex - sed lex (קשה הוא החוק, אך חוק הוא)? וכי נאמר, בלשוננו-שלנו: ייקוב הדין את ההר? מה טעם בכל אלה, אם נוכל לצרף את הטוב אל המועיל ונפרש את החוק על דרך ההרחבה? אכן, הנוהג עד-כה היה על דרך הפירוש המרחיב, ואנו לא נמצא לנו טעם טוב לסטות ממנו.

23.     אכן כן: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה - ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות. ואולם הקניית סמכות רחבה לבית-המשפט אין בה - כטענת המדינה - להוסיף למכה, והרי חזקה על בתי-המשפט כי ידעו להפעיל שיקול דעתם כראוי. בית-המשפט אמור ליתן ארכה לעבריין-בנייה "אם ראה טעם לעשות כן", וטעם פירושו "טעם טוב". ואם דעתה של המדינה לא תנוח מהחלטות הניתנות בבית-משפט השלום ביד רחבה, הדרך פתוחה לפניה להביא אותן החלטות לביקורת.

24.     כפי שאמרנו: עבירת אי-ביצועו של צו - לעצמה היא, וארכה לביצועו של צו הריסה - לעצמה היא. דחיית המועד לביצועו של צו הריסה אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה הוא מלמפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בנייה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה; ובית-המשפט יענוש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח - אף אין הצדק - כי נקיש מן האחד לאחר.

25.     לסיכום נאמר, כי סמכותו של בית-המשפט עומדת לו ליתן ארכה לביצועו של צו הריסה גם אם חלף המועד שנקבע קודם לכן לביצועו של הצו. חלוף המועד לביצועו של צו הריסה, אין בו, באשר הוא, כדי לשלול סמכותו של בית-משפט ליתן לעבריין-בנייה ארכה נוספת. למותר לומר כי אין אנו מביעים כל דעה באשר לעניינו הספציפי של המבקש לפנינו. אם יעלה עניינו שוב לפני בית-המשפט המוסמך, חזקה על בית-המשפט כי ישקול היטב אם נסיבות הענין מצדיקות הענקת ארכה נוספת.

26.     משאמרנו דברים שאמרנו על סמכותו של בית-משפט, נוסיף כי מסכימים אנו עם בית-המשפט השלום ועם בית-המשפט המחוזי כי הבקשה למתן ארכה חייבת לבוא לפני בית-המשפט שנתן את צו ההריסה; לפניו, ולא - כפי שהיה בענייננו - שהבקשה עלתה לפני בית-המשפט הדן בכתב-האישום בשל אי-קיומו של צו ההריסה.

     
אחרית דבר

27.     אנו מחליטים כי בית-משפט השלום שהוציא את צו ההריסה מוסמך להוסיף וליתן לסבן ארכה לביצועו של צו ההריסה שהוצא נגדו, הגם שהמועד לביצועו של צו ההריסה חלף עבר לו. בה-בעת, הואיל וסבן לא הגיש בקשה לבית-המשפט המוסמך, קרא: לאותו בית-משפט שציווה את צו ההריסה - הבקשה לארכה הוגשה, כאמור, לבית-המשפט שדן באישום הפלילי שהוגש נגדו - ממילא לא החזיק בית-משפט השלום בסמכות ליתן לסבן ארכה כמבוקשו.

     בכפוף לאמור לעיל אנו מחליטים לדחות את הערעור.

                                                  
                                                  ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

     אני מסכימה.

                                                  ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור:

     אני מסכימה.

                                                  ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סעיף 197

  2. חוק תכנון ובניה

  3. צו התכנון והבניה

  4. תכנון מחדש של חלקה

  5. תקיפת החלטות תכנון ובניה

  6. האם גג מהווה קומה נוספת ?

  7. התפתחות אורבנית סבירה

  8. סעיף 212 לחוק התכנון והבניה

  9. תסקיר השפעה על הסביבה

  10. תכנון כולל ארוך טווח

  11. סעיף 219 לחוק התכנון והבניה

  12. סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה

  13. חוק זכיון ים המלח תכנון ובניה

  14. איחור בהגשת ערר - תכנון ובניה

  15. חוק התכנון והבנייה - סעיף 239

  16. סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה

  17. מיצוי הליכים – חוק התכנון והבניה

  18. סעיף 63א לחוק התכנון והבניה

  19. תקנות התכנון והבניה סדרי דין

  20. סעיף 190 לחוק התכנון והבניה

  21. תקנות תסקירי השפעה על הסביבה

  22. סעיף 109 לחוק התכנון והבניה

  23. הצעת חוק תכנון ובניה בישובים

  24. סעיף 212 לחוק התכנון והבניה

  25. סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה

  26. הגשת תרשים גבולות ועדה לתכנון ובניה

  27. תקנות התכנון והבניה פיקוח עליון

  28. הנחיות לתכנון מרחב מוגן מוסדי

  29. פיצויים מהועדה המקומית לתכנון ולבנייה

  30. תצהיר עורך תסקיר השפעה על הסביבה

  31. שימוש מותר - סעיף 63א חוק התכנון והבניה

  32. הקלה להקמת בית מגורים חדש, במקרקעין

  33. להגיש אישומים פליליים בענייני תכנון ובנייה

  34. סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - ועדת ערר

  35. תצהיר יועץ לעורך תסקיר השפעה על הסביבה

  36. הצעת חוק חובת פרסום תקציב התכנון והבניה

  37. סעיף 196א לחוק התכנון והבנייה - השבחה של קרקע

  38. תקנות התכנון והבניה סדרי הדין בועדות ערר

  39. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה – עצירה לגבי חלקות

  40. סעיף 214 חוק התכנון והבניה - מסירת הודעה כוזבת

  41. דיון חוזר בהחלטת ועדה מקומית לתכנון ובניה

  42. ערעור על החלטת ועדת הערר לתכנון ולבנייה - דוגמא

  43. העברת מקרקעין לפני חקיקת חוק התכנון והבניה

  44. תקנות התכנון והבניה עבודה ושימוש הטעונים היתר

  45. סעיף 197 חוק התכנון והבניה - פיצויים ועדה מקומית ?

  46. מחלוקת לגבי מספר הקומות המותרות בבניית מרכז מסחרי

  47. סמכות ועדת ערר לתכנון ובניה להאריך מועד להגשת ערר

  48. ההרכב הנדרש ב"סיור בשטח" (ועדה מקומית לתכנון ובניה)

  49. עבירה לפי סעיף 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבנייה

  50. תקנות התכנון והבניה היתר לעבודה מצומצמת התשס''ג 2003

  51. אי קיום צו של בית משפט - עבירה סעיף 210 לחוק התכנון והבניה

  52. טוענים כי השלד שנבנה גדול מהמותר על פי התכנון הקיים

  53. בקשה לקיום דיון במליאת הועדה המקומית לתכנון ובנייה

  54. ערר על דחיית תביעה לפיצויים נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה

  55. שיפוע רמפה להסדרת גישה לנכים קבוע בתקנות התכנון והבניה

  56. הודעות לכל בעלי מקרקעין - סעיף 149(א)(2א)(ב) חוק התכנון והבניה

  57. הועדה המקומית לתכנון ובניה שרונים אישרה הקמת שתי יחידות דיור

  58. ערעור צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965

  59. ועדות התכנון לעולם לא תכרענה בנושא קניין ובמידה ותוגשנה התנגדויות

  60. התקנת מזגן: תקנה 2 (12) לתקנות התכנון והבניה , (היתר לעבודה מצומצמת)

  61. ערעור על הרשעת המערער בתיק תכנון ובניה בבית משפט לעניינים מקומיים ברחובות

  62. תביעה בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה בניגוד להוראותיו של חוק התכנון והבניה

  63. האם תקנה 2(9א') גוברת על תקנה 2(19) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית) ?

  64. סעיף 89 לחוק התכנון והבניה, הדבקת מודעות בדבר הפקדת התכנית על לוחות המודעות בשכונה

  65. תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הינה כתביעה אזרחית מבחינת נטל הראיה ונטל ההוכחה

  66. תקנה 4 (1) (ג) לתקנות התכנון והבניה מאפשרת הקמתו של ממ"ד בחריגה מקו הבניין הקבוע בתכנית

  67. אישור מדרגות חירום בקומות התת קרקעיות בהתאם לתקנה 4.09 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה

  68. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון