החלטה מונחת בפני בקשתו של עו"ד א' בי-עזר, כונס הנכסים לנכסי חברת ש.י.א.ת חברה להשקעות בנין ופיתוח בע"מ (להלן: הכונס), כי אחליט להתנות מסירת דירות בפרוייקט של החברה בכינוס (להלן: הדירות) לבני משפחת בלנגה (להלן: המשיבים), בתשלום בגין כל דירה וכל חנות, כפי שעשו הדיירים האחרים אשר קיבלו דירות בפרוייקט. המשיבים מתנגדים לבקשה, ונתקבלו תגובות של כל הצדדים. החלטתי לעשות שימוש בסמכותי עפ"י תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי וליתן החלטתי לאור התגובות ושלא במעמד הצדדים. עובדות המקרה 1. המשיבים היו בעלי קרקע, אשר התקשרו בעסקת קומבינציה עם החברה, ובמסגרת זו משכנו חלק מזכויותיהם בקרקע לטובת הבנק אשר ליווה את הפרוייקט (להלן: הבנק). החברה לא הצליחה בעסקיה, ונכנסה להליכי כינוס. בין המשיבים לבנק נפלה מחלוקת בשאלה האם הם זכאים לקבלת הדירות, או שמא כפופה זכותם לשעבוד שהתגבש לטובת הבנק כנושה מובטח. 2. ביום 17.9.01, הכריע בית משפט זה במחלוקת, במסגרת ההחלטה בבש"א 7585/01, ונקבע כי מרגע שנחתמה עסקת הקומבינציה, הפכו המשיבים לבעלי זכות אובליגטורית על נכס עתידי בדמות דירות שיבנו בפרוייקט. כמו כן נקבע כי מעמדם, לעניין זה, אינו שונה מהותית ממעמדם של רוכשי דירות אחרים. טענות הכונס 3. במסגרת בש"א 3389/00, אשר עסקה בהשלמת הפרוייקט על-ידי כונס הנכסים, נקבע כי כל דייר יחוייב בתשלום של 500$ עבור כל חדר בדירה שרכש. כמו כן, בגין חנות מבקש הכונס 4,000$ בתוספת מע"מ. הדירות הושלמו ביום 10.9.01, והחל מיום 17.9.01, מועד החלטת בית המשפט, ניתן היה למוסרן למשיבים. 4. הסכום המבוקש הוא מזערי, ואין בו אף כדי לכסות עד תום את ההוצאות הרבות אשר היו לכונס בהשלמת הבניה. כמו כן, אין להפלות בין המשיבים לרוכשי דירות אחרים, אשר שילמו את הסכום המבוקש לפי החלטת בית המשפט. תגובת המשיבים 5. בקשת הכונס מוסיפה, ללא הצדקה, לנזקיהם, שהינם כבדים ביותר, ממילא, בשל השתהות הכונס במסירת דירותיהם. נראה, כי מדובר בנסיון לחתור תחת החלטת בית המשפט מיום 17.9.01, אשר הינה ברורה על פניה. 6. התיקונים הדרושים בדירות המשיבים בוצעו כבר ביום 22.1.01, מועד בו נכנסו דיירים אחרים לגור בדירות, בכפוף להבטחה לאפשר המשך התיקונים בדירותיהם. למעשה, דומה כי סיום הדירות, אם אמנם נדרש סיום כזה, נדחה על-ידי הבנק והכונס, תוך האחזות בתיקונים שוליים, כדי למנוע את המסירה למשיבים. 7. החלטת בית המשפט בנושא הזכויות בדירות השוותה מהותית, את מעמד המשיבים למעמד רוכשי הדירות האחרים בפרוייקט, לאמור: "ההבדל היחיד בין אלו לאלו הינו כי הראשונים שילמו עבור הזכויות פרי הסכם הסכם הרכישה בזכויות אחרות, ואילו האחרונים שילמו בכסף". עולה, כי התמורה שולמה על-ידי המשיבים עוד בתחילת הדרך, ולא נותרה כל "יתרה לתשלום". 8. מכאן, שכל מהות הבקשה היא נסיון של הכונס להתעשר שלא כדין על חשבון המשיבים. 9. אין כל הוראה שיפוטית מחייבת המורה לרוכשי הדירות לשלם סכום נוסף כלשהו עבור הדירות. התשלום הנוסף נגבה מרוכשי הדירות בהסכמה, בנסיבות השונות מנסיבותיהם של המשיבים. 10. יתר הרוכשים קיבלו את דירותיהם עשרה חודשים לפחות טרם מועד הגשת הבקשה, ואילו למשיבים לא נמסרו הדירות עד עצם היום הזה, וכך נגרם להם נזק בדמות אובדן 10 חודשי שכירות. מסיבה זו, יהיה זה עוול משווע כלפיהם לחייבם לשלם סכום נוסף. תגובת הכונס לתגובת המשיבים 11. המשיבים עצמם אחראים למצב אותו הם מתארים, היות וסרבו לחתום על פרוטוקול ליקויים. 12. בין הכונס לדיירים נחתם הסכם, אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט, המחייב את הדיירים לשלם את הסכום המבוקש. התשלום בסך 4,000$ עבור חנות הינה נגזרת מסכום זה, הנובע ממיקום הנכס ומההגיון המסחרי. תגובת כונס הנכסים הרשמי 13. החלטת בית המשפט בבש"א 7585/01 קיבלה את בקשת המשיבים למסור לידם את הדירות בהנמקה כי אין הצדקה להפלות בינם לבין יתר הרוכשים, וכי אין הבדל משמעותי בינם לבין רוכשי דירות אחרים. לנגד עיני בית המשפט, במסגרת אותה החלטה, לא עמדה שאלת ההכרעה בדבר תשלום נוסף הנדרש מכל רוכש דירה בפרוייקט. 14. יתר רוכשי הדירות, אשר שילמו במיטב כספם עבור דירותיהם, נדרשו ונתנו הסכמתם לתשלום זה, אשר הינו שכיח כל אימת שכונס נכסים מתמנה להשלמת פרוייקט בניה. 15. משניתן למשיבים מעמד זהה למעמד יתר הרוכשים, הרי חל גם עליהם דין זהה. תגובת המשיבים לתגובת הכונס ולמסמכים שצורפו אליה 16. מהמסכים שצורפו עולה חד-משמעית כי הכונס זכה לכל המימון עבור הבניה, וכיסה את כל הוצאותיו, ולכן הוא מנוע לטעון כעת לכל זכות בדירות המשיבים. 17. אין כל ממש בטענה כי אין להפלות בין המשיבים לרוכשים אחרים, שכן הנסיבות הן שונות. המשיבים מעולם לא נתנו הסכמתם לחוזה בין הכונס ליתר הדיירים. החלטת בית המשפט התבססה על הסכמה זו, ולא על חקירה ודרישה של צרכי הבניה. 18. הדיירים האחרים שילמו סכומים בניגוד להסכמי הבניה או נותרו חייבים כספים לקבלן: מההסכמים בין הדיירים לכונס עולה כי התחייבויות הדיירים הינן לתשלום "יתרת הרכישה". זאת להבדיל מהמשיבים, אשר שילמו את כל התמורה בזכויות, כאמור בהחלטת בית המשפט בעניינם. כמו כן, לא הוכח כי כל הדיירים אכן שילמו את הסכום הנדרש מהם לפי ההסכם במדויק. 19. כמו כן, גם בשל האיחור במסירת הדירות, אין להטיל על המשיבים תשלומים נוספים, שכן הם ניזוקו שלא באשמתם, זאת בעוד הדירות היו מוכנות למסירה כבר ביום 22.1.01. 20. טענת הכונס, כי הוא והבנק סברו בתום-לב כי הדירות אינן שייכות למשיבים, סותרת את טענתו כי דרש מהמשיבים לחתום על פרוקוטול ליקויים. הכיצד נדרש 'אדם זר לנכס' לחתום על פרוטוקול שכזה? תגובת הכונס לטענות המשיבים 21. בהבהרת הכונס אשר צורפה לכתבי בי-דין של בקשה זו, אכן צויינו מקורות מימון עיקריים בלא התייחסות לגביה פוטנציאלית מדירות המשיבים. אלא, שהכונס מילא בזאת את תפקידו ככונס מטעם הבנק, אשר אף כיום, לאחר מכירת רוב נכסי הפרוייקט והשבת מרבית הערבויות, נותר לעמוד עדיין על כמה מיליוני שקלים. 22. הכונס גבה סכום נוסף מכל דייר, לפי דרישת הבנק ואישור בית המשפט. הסיבה היחידה לפיה לא ביקש סכום זה מהמשיבים לפני ספטמבר 2001, היה כי עד להחלטת בית המשפט סברו הכונס והבנק בתום-לב כי הדירות הינן חלק מהמשכנתא ואינן מגיעות למשיבים כלל ועיקר. החלטת הכונס לבקש מהמשיבים את הסכום הנוסף יכלה לבוא אך ורק לאחר החלטה זו, ולעמנת להשוות את מעמדם למעמד רוכשי דירות נוספים. 23. התשלום שנדרש מהדיירים היה אכן מזערי, בהתחשב לגודל החוב לבנק, ובכך כי הבנק עצמו הזרים את מימון הביניים הנדרש להשלמת הבניה, אשר הופסקה בשל קריסת החברה. כל דייר ודייר, אשר קיבל את דירתו, נדרש לשלם סכום זה, ואכן שילמו. 24. אין כל קשר בין דרישת יתרת סכום הרכישה מרוכשים שהפסיקו לשלם לקבלן לאחר קריסתו לבין דרישת הסכום הנוסף. מן הראוי לציין, כי סכום זה נדרש ואף שולם גם בידי דיירים אשר קיבלו את כל התמורה מראש. עד כאן העובדות והטיעונים, וכך אני מחליטה; 25. כדי לפסוק בשאלות הנתונות במחלוקת, דומה כי יש להקדים ולחזור למספר כללי יסוד, אשר לא זכו לתשומת לב ראויה מצד כל הצדדים לבקשה דנן. חברת ש.י.א.ת כשלה בעסקיה, ואין חולק כי נכנסה למצב מובהק של חדלות פרעון, אשר מנע ממנה מלסיים את הבניה בפרוייקט. קריסה זו הותירה את החברה, כאשר בעלי עניין שונים נושים בה. כמו כן, נותרו לחברה, עובר לקריסתה, נכסים בדמות הפרוייקט הבלתי-גמור וזכויות קנייניות ואובליגטוריות הכרוכות בו. 26. הנושים, כרגיל במצב בו חברה הופכת חדלת פרעון, מצאו עצמם נושאים בנזקים כבדים. המשיבים עצמם, אף אם נתעלם מהמחלוקת שפרצה בינם לבין הבנק והוכרעה במסגרת בש"א 7585/01, נותרו עם דירות בלתי גמורות וערבות בנקאית בלתי מספקת לפי חוק המכר (דירות), אשר לא כיסתה את נזקיהם. לטיפול בעניין זה, קרי, חלוקת נכסיה של החברה בין הנושים השונים, נקבעו סדרי הקדימה בפקודת החברות. בנסיבות המקרה דנן, דינם של סדרי הנשיה בין הצדדים המעורבים היה ברור וחד-משמעי: הבנק, בתור נושה מובטח בשעבוד צף, בא לפני הנושים הבלתי מובטחים, כולל רוכשי הדירות והמשיבים בכלל זה, זאת בכפוף לדין חוק המכר (דירות) והערבויות שהונפקו מכוחו. יוצא, כי אם היו הצדדים פועלים לפי "ברירת המחדל", לא היו המשיבים זוכים כלל ועיקר בדירותיהם, באשר הפרוייקט לא היה מושלם, ולא היה נותר להם אלא להסתפק בערבות החלקית אשר היתה מותירה אותם בהפסדים כבדים. מאידך גיסא, היה הבנק עצמו נושא בהפסד כבד לא פחות, באשר היה נותר עם פרוייקט בלתי גמור שערכו אינו רב, מה גם שהיה מאבד את כספי הערבויות שניתנו לרוכשים. 27. כדי לנסות ולמזער את הנזקים הכבדים לכל הצדדים, כנהוג בחיי המעשה במקרים כגון אלו הגיע כונס הנכסים להסכמה עם רוכשי הדירות (להלן: החוזה השני), אשר קיבלה תוקף של החלטה מחייבת של בית משפט, אשר אלו עיקריה: א. הכונס "נכנס לנעליו" של הקבלן, וקיבל על עצמו את השלמת הבניה. ב. הבנק התחייב להזרים מימון להשלמת הפרוייקט - קרי, נטל עליו חבויות חדשות, אשר אין חולק כי לא היה מחוייב להן אלמלא ההסכם. ג. הרוכשים התחייבו להשלים תשלומים אשר החסירו קודם לכן, בעיקר מפני שסרבו להוסיף ולשלם כספים לחברה שקרסה והפסיקה את הבניה. ד. הרוכשים התחייבו בנוסף להשלמת חיוביהם החוזיים הקודמים כלפי הכונס אשר נכנס בנעלי הקבלן, גם בתשלום סכום נוסף לכונס. סכום זה, האחרון, חושב לפי מספר החדרים בכל דירה. 28. כבר בשלב זה ניתן לקבוע, כי בא-כוחם המלומד של המשיבים ערבב, שלא כהלכה, בין השלמת החיובים של הרוכשים כלפי הקבלן, לבין הסכום הנוסף, אשר נקבע בנפרד, כחיוב עצמאי אשר הושת גם על אלו מהרוכשים אשר שילמו מבעוד מועד לקבלן את כל התשלומים המגיעים מהם לפי החוזה רכישת הדירה המקורי. אכן, כפי שנקבע בהחלטתי בבש"א 7581/01, המשיבים שילמו בזכויות את מלוא התשלום שיתר הרוכשים שילמו בכסף, ולכן היו הסעיפים בחוזה השני העוסקים בהשלמת החיובים פרי חוזה המקורי בלתי רלוונטיים עבורם. אלא, שאין בכך ולו דבר לעניין התשלום הנוסף והנפרד, אשר הוא נשוא המחלוקת דנן. 29. לא זאת, אלא אף זאת; כבר בשלב זה ניתן לדחות את טענתותיהם של המשיבים העוסקות בכך שלא הוכח כי כל הרוכשים עמדו בחיוביהם לפי החוזה השני, וכי הכונס יכול היה להשלים את הבניה אף בלא התשלום הנוסף. אם אי-אלו רוכשים לא עמדו בחיוביהם לפי החוזה השני, הרי שביצעו בכך הפרת חוזה כלפי הכונס והבנק, הפרה אשר מזכה את אלו האחרונים בזכות לבטל את החוזה עמם, לתבוע פיצויים, או לבקש כל תרופה השמורה בדין לנפגע מהפרת חוזה. אין להם, למשיבים, אשר אינם אלא צד ג' לעניין היחסים החוזיים שבין הכונס לרוכש פלוני, כל מעמד לתבוע מהכונס להוכיח כי דיירים אחרים לא הפרו את החוזה השני, קל וחומר להתערב בהליכים שנקט הכונס או צריך היה לנקוט כנגד אותם מפרים עלומים. 30. לכונס הנכסים לא היו "מעצם בריאתו" כל חיובים כלפי המשיבים או יתר רוכשי הדירות. חשוב לזכור, כי הכונס התמנה אך ורק לאחד מנכסי החברה - הפרוייקט נשוא הבקשה דנן, והוא לא תפס את ישותה המשפטית של החברה או בא בנעליה לעניין זה. כניסת הכונס (ועימו הבנק) לנעלי הקבלן הינה אך ורק פרי החוזה השני בין הכונס לדיירים, הסכם שעל נפקותו אעמוד להלן. משנכנס כונס הנכסים לנעלי הקבלן, וקיבל על עצמו חיובים מסוימים, הרי שאין המשיבים, כרוכשי דירות, יכולים להשמע כנגדו אלא בטענות הנובעות מאותה מערכת יחסים חוזית שנקשרה ביניהם. זאת, להבדיל אולי ממפרק, אשר תופס את כלל ישותה המשפטית של החברה ומחוייב, בהעדר ראיה לסתור, בחיובים המקוריים של החברה כלפי המשיבים. זאת, כמובן, בנוסף לחיובים הרובצים על הנכס עצמו (למשל: זכויות קניין שרכש אי-מי בנכס). יוצא מכך, כי האופן בו מנהל הכונס את הפרוייקט (כנציגו של הנושה), כל עוד עומד הוא בחיובים בהם התחייב בחוזה השני, אינו מעניינם של המשיבים, ואין להם כל מעמד לתקוף אותו בערכאות. במיוחד אמורים דברים ב"מידת היעילות" או "מידת הרווח" הצומחת לנושה המובטח (אשר אין חולק כי הוא גוף עסקי ולא נאמן או נציג של רוכשי הדירות) מהפרוייקט. זאת, בהעדר ראיה מן הדין לסתור. מכאן, שיש לדחות את טענותיהם של המשיבים כלפי כמות הכספים להם נזקק הכונס לצורך מימון הבניה, וטענת המניעות המועלת מכוח טיעונים אלו. האם מחוייבים המשיבים לאמור בחוזה השני? 31. דחייתה של טענת המניעות מביאה אל השאלה העיקרית שיש לפסוק בה כדי להכריע בבקשה המונחת בפני. שאלה זו עוסקת, למעשה, במידת המחויבות, אם בכלל, אשר יש למשיבים כלפי הכונס מכח ההסכם השני. טענת המשיבים בעניין זה פשוטה; מאחר ומעולם לא חתמו על החוזה, אין הוא מחייב אותם. משהושלמו הדירות להן הם זכאים, לשיטתם, מכח החלטתי בבש"א 7581/01, הרי חלה חובה על הכונס למוסרן, בלא כל תשלום נוסף. הכונס, מצידו, טוען לעניין זה כי מכח החלטתי באותה בקשה חלה השוואת תנאים בין המשיבים לרוכשים אחרים, כפי שאכן נאמר במפורש בהחלטה זו. מכח השוואת תנאים זו, חבים המשיבים באותם חיובים שהוטלו על יתר הרוכשים בחוזה השני. 32. החוזה השני, אשר תוקפו היה תלוי (כפי שאף צויין בו במפורש), בכך כי רוב, מבין הרוכשים, יחתמו עליו ויעמדו בו, היה הסכם בין הרוכשים מחד גיסא, לנושה המובטח מאידך גיסא, אשר בחלק ממנו נכנס הנושה המובטח, למעשה, לנעליה של החברה בכל הקשור במילוי חיוביה כלפי הרוכשים. המשיבים עצמם לא חתמו על ההסכם, וככל הנראה אף לא נדרשו לכך, זאת מפני שהנושה המובטח סבר, באותה עת, כי דירותיהם כפופות למשכנתא, ולכן אין הם חלק אינטגרלי מרוכשי הדירות. 33. המשיבים מרבים לתקוף בעניין זה את הכונס והבנק, וטוענים לחוסר תום-לב מצידם. כמו כן, הגדילו הרוכשים לעשות בהגשת תגובה נוספת, בה הם מצביעים על סתירה כביכול בהתנהגות הכונס, אשר ניסה להחתימם על פרוטוקול ליקויים מחד גיסא, וטוען כי לא ראה בהם בעלי דירות, מאידך גיסא. אלא, שלאחר עיון בהסכמים, מסמכי בי-דין וטיעוני הצדדים נחה דעתי כי אין למחלוקת זו בדבר התנהגות הכונס חשיבות כלשהי. בין הצדדים היתה נטושה, בעניין הדירות, מחלוקת משפטית עקרונית ולא פשוטה. די בכך כדי שהכונס יהיה זכאי, מבחינה משפטית, שלא לראות במשיבים דיירים קודם למתן החלטת בית המשפט. אם ראו המשיבים עצמם נפגעים מכך, באותה עת, היתה דרכם פתוחה לבקש סעד ביניים (כגון זכות לטעון טענותיהם בהליך בו אושר ההסכם בין הדיירים לכונס). לעניין זה, נחה דעתי כי גם אם נקט הכונס צעדי זהירות למקרה בו ימצא בסופו של יום כי המשיבים זכאים לדירותיהם, אין בכך כדי להוכיח חוסר-תום לב מצידו. קל וחומר, שאין לכך כל נפקות לעניין השאלה העומדת להכרעה בנסיבות המקרה דנן. 34. מהעובדה כי משמעות ההסכם הינה כניסה של הנושה המובטח לנעלי החברה, הרי שניתן להשקיף עליה, בשינויים המחוייבים, כאילו היתה מעין הסדר נושים, מהסוג הנעשה בין חברה חדלת-פרעון לבין נושיה. הסכמים אלו באים, בדרך-כלל, כאשר מחד גיסא, התעקשות של הנושים על ניהול הליך פירוק רגיל תביא אותם למצב בו לא יזכו אלא לחלק קטן מחובם, ומאידך גיסא, מציעה החברה החייבת (או חליפיה) להזרים לטובת ההסדר משאבים אשר לא היו זמינים לטובת הנושים במקרה של פירוק "רגיל", זאת בתמורה לויתור של הנושים על חלק מחובם, או על זכויות אחרות הקנויות להם בדין. מהותו של הסכם מן הסוג בו התקשרו הכונס והדיירים הינה, למעשה, דומה מאד. הנושה המובטח, כדי למזער את נזקיו שלו, הזרים מימון ביניים להשלמת הפרוייקט - מימון אשר אין חולק כי הרוכשים לא היו זכאים לדורשו בנסיבות אחרות. מאידך, התחייבו הרוכשים (אשר באים, לצורך עניין זה, בנעליהם של 'נושי החברה' בהסדר נושים רגיל), לעמוד בתנאים מסויימים; החל מהחזרת הערבויות לבנק, וכלה בויתור על זכויות תביעה שיש להם, או שיכלו להיות להם. במסגרת זו, התחייבו הרוכשים, בין היתר, לתשלום הנוסף נשוא ההסכם. 35. המשיבים, לצורך עניין זה, מעמדם כמעמד נושה אשר נשייתו נתונה במחלוקת בעת הדיון בהסדר הנושים - מחלוקת אשר הוכרעה לטובתם בדיעבד. בלא להכנס לשאלה, האם היתה מוקנית להם זכות להשתתף בהצבעה על הסדר הנושים, אילו היתה נערכת הצבעה כזו, הרי שלכל היותר יכלו להחשב כנושים אשר התנגדו לאישור ההסדר באספת הנושים ובבית המשפט. עסקינן בפרוייקט המכיל 40 דירות ומספר נוסף של חנויות, מהן זכאים המשיבים ל-7 דירות וחנות. עיננו הרואות, כי אחוז "הנשיה" של המשיבים, לצורך השוואת המקרה דנן להסדר נושים, נמוך בהרבה מערך של 25%. זאת, בעוד הדין קובע כי הסדר נושים יאושר (ואף יחייב את הנושים המתנגדים) כאשר הצביעה בעדו 75% מערך הנשיה. לעניין זה, כאשר במתנגדים עסקינן, יש למנות אך ורק את אלו אשר התנגדו בפועל להסדר (להבדיל ממי שלא התנגד אך הפר את חיוביו לפיו בדיעבד). בנסיבות המקרה דנן, כאשר אותו "הסדר" קיבל את אישור בית המשפט, היה על המשיבים-מתנגדים להוכיח את קיומם של מתנגדים אחרים, ואין די בטענה בעלמא בעניין זה. נטל זה כשלו המשיבים מלהרים, ולכן אין אלא להסיק, לצורך הכרעה בבקשה דנן, כי המשיבים הינם, למעשה, המתנגדים היחידים. 36. כאשר תומכת רוב הנשיה (שלושה רבעים, ובמקרים חריגים הנתונים לשיקול דעת בית המשפט, מעל מחצית) בהסדר, הרי דין ההסדר לחייב גם את המתנגדים, אלא אם פסל אותו בית המשפט מטעמים מיוחדים וחריגים. נטל הוכחת טעם כזה מוטל, במלואו, על המתנגדים. בנסיבות המקרה דנן, לא רק שטעם מיוחד כזה לא הוכח, אלא נהפוך הוא. בנסיבות המקרה, דומה היה כי טובת רוכשי הדירות מחייבת דווקא שימוש בשיקול הדעת השיפוטי לטובת ההסדר, אף אם אחוז התומכים בו היה נופל משלושה רבעים, זאת משום שכל פתרון אחר היה מעצים את נזקיהם של כל הצדדים, והיה מותיר רוכשים אשר שילמו את מיטב כספם בלא דירותיהם. זאת, כאשר התשלום הנוסף בו חוייבו הרוכשים נראה, בנסיבות המקרה, סביר ומוצדק. בנסיבות המקרה, דומה כי יש לנקוט בצעד המתבקש, ולאמץ, בשינויים המחויבים את דיני הסדר הנושים לעניין החוזה דנן. מכך נובע, כי המשיבים, בתור מיעוט מתנגד, מחוייבים להסכמות אלו, אף אם לא חתמו עליהן. 37. מעבר לדרוש יאמר; לו היו המשיבים מצליחים להכשיל את ההסדר, הרי שהתוצאה היתה אי-השקעת מימון הביניים מצד הבנק בבניה, ואי השלמת הפרוייקט. דומה, כי גם אם היו המשיבים זכאים להכשיל את ההסדר בעת הדיון בו בבית המשפט, הרי שאין הם זכאים לעשות זאת בדיעבד, לאחר שהמימון הוזרם ודירות הושלמו. התנהגות כזו פירושה ניסיון להנות מפירות ההסדר, בלא לשאת בחיובים הכרוכים בו. תוצאה כזו הינה נוגדת את עקרון השיוויון ודיני עשיית העושר, והינה בלתי נסבלת. יתר על כן; אילו לא היה מקום לחייב את המתנגדים לקיים את ההסדר, הרי שהתוצאה ההכרחית מכך היתה כי הבנק פטור מלממן את השלמת דירותיהם. לא יעלה על הדעת כי לאחר שמילאו הבנק והכונס את חובתם, מסרבים המשיבים לשלם, זאת לאחר שמילאו פיהם מים במהלך הבניה. לכל הפחות, היה מוטל על המשיבים (אשר ראו עצמם תמיד כבעלי הדירות) להודיע לכונס באופן בלתי משתמע לשתי פנים, כי הם מתנגדים לתשלום הנוסף ולחוזה, וזאת מיד לאחר שנודע להם על קיומו. זאת, בכדי לאפשר לכונס לפנות לערכאות או לכלכל צעדיו בהתאם. שתיקתם ו"ישיבתם על הגדר" בדממה הקימו נגדם מניעות מלטעון טענות אלו עתה. 38. כעת, לא נותרה אלא טענתם של המשיבים בדבר נזקים שגרם להם הכונס בהתנהגותו, הקשורים בעיקר למסירת הדירות. דומה, כי טענות נזיקיות אלו אינן מתאימות להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, קל וחומר שלא כאשר הועלו על-ידי המשיבים, במסגרת תגובה לבקשה כזו. גם אם היו המשיבים מצליחים להוכיח אחריות נזיקית של הבנק כלפיהם בשל האחור במסירת הדירות, הרי שהיו עולות נגדם טענות כבדות משקל של אי הקטנת הנזק הכרוכות בהתנהגותם לאורך כל הפרשה, הן טרם החלטה בבש"א 7581/01 והן לאחריה. גם אם היה ניתן לראות בטענות המשיבים מעין טענת קיזוז, הרי שמן הדין שלא להתיר קיזוז בנסיבות המקרה. עסקינן בטענות נזיקיות כלליות ולא מוכחות, אשר עוסקות, במובהק, בסכום בלתי קצוב. מאידך גיסא, בעוד שדרישת התשלום נשוא הבקשה דנן הינה פרי החוזה השני, קרי, החיובים הנובעים מכניסת הבנק לנעלי הקבלן לצורך השלמת הפרוייקט, הרי שטענות הנזק, גם אם השפיעו בסופו של יום על ביצוע חיוב לפי הסכם זה (מסירת הדירות), יסודה למעשה במחלוקת על פרשנות חוזה אחר, קרי, הסכם הקומבינציה המקורי בין החברה, הבנק והמשיבים. זאת, שכן עצם הקניית מעמד למשיבים כצד לחוזה השני נשוא הבקשה דנן אין מקורה אלא בדרך בה הוכרעה פרשנות עסקת הקומבינציה, שהינה לכל הדעות חוזה אחר ונפרד. עסקינן, אם כן, בחיוב בלתי קצוב (ובלתי מוכח!) שאינו נובע, במקורו, מאותו חוזה, ולכן לא קמה למשיבים זכות לקזזו. 39. מכל האמור לעיל עולה, כי דין בקשת הכונס להתקבל, במובן זה שהמשיבים יחויבו בתשלום הסכום נשוא הבקשה דנן. כמו כן, ולאור נסיבות המקרה, ישאו המשיבים ביחד ולחוד בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מסירת דירה / איחור במסירת דירהמקרקעין